לוגו
אלזה לסקר־שילר ורחל קטינקא
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

המשוררת הגדולה, אם כי מיטב חייה ויצירתה עברוּ עליה בברלין, הרי באחריתה דרה בירוּשלים ופה גם מתה ונקברה. זרוֹק חוֹטר לאויר – על עיקרו יפּוֹל.

את קרבת האלוהים לא חש איש בעיר־הקודש כמוה. עד כי פעם כתבה: “יש שאני רוצה להתחבא מפניו”. אין זאת כי אם נשמת חוה נתגלגלה בה.

והנה הגיע לידי הספר (בגרמנית), בו מכונסים דבריה בשיר ובפרוזה וגם דברי אחרים עליה; בין אלה נמצאת רשימה על “ימי חייה האחרונים בירושלים” מאת רחל קטינקא (היא אשר כתבה זכרונות רבי ענין גם על בּרנר). ההשגחה הפרטית, כנראה, היא שעמדה לה לאלזה לסקר־שילר וזימנה עמה לבית־מגוּרים אחד, בשכנות סמוכה, את רחל זו, שיצאה ונכנסה בחדרה “הדל והעשיר”, אף התהלכה עמה בחוץ, וככה הפיגה הרבה את בדידוּתה הגדולה, בהיותה קולטת בהבנה ובאהבה את כל ההוד והשגב, אשר הקרינה המשוררת על סביבותיה בטרם שקיעה. כי גם היא, רחל קטינקא, מעולם השירה לוקחה. מצא מין את מינו.

חשובים מאוד כל הפרטים הללו, המסוּרים ברשימה זו בדקוּת יתירה. זו האֶכּסטזה העליונה, שלא הרפתה ממנה כל הימים, "תמיד היתה מאוהבת במישהו וכתבה לו שירי אהבה. פעם כשראיתיה בכך, שאלתיה: ‘בת כמה אַת בעצם?’ ברצינות גמוּרה השיבה: ‘בת שמונה־עשרה – ובת אַלפּיים’ ".

עד היכן אף היא, המשוררת, מצדה נקשרה בנפש שכנתה בת־לוויתה זו וידעה להעריכה, מעידה “הסרת הטבעת”. “עם גמר המלחמה היה בדעתה לנסוע לשוייץ. היא הסירה את טבעתה ונתנה לי. היתה זו טבעת של פח, שרסיס זכוכית מגוּוונת משוּבץ בתוכה. בדעתי מה יקרה לה טבעת זו, סירבתי ואמרתי: ‘על אצבעך הרי זה יהלוֹם, ואילוּ על אצבעי לא יהיה זה אלא רסיס זכוכית פּשוּטה. חבל!’ היא צחקה ונשקה לי”…

לא, לא רחל, גם על אצבעך אַת, אילו לקחת את הטבעת, לא היה זה רסיס זכוּכית פשוּטה…