לא אדם חי הוא, דוקטור זה, אלא מין דחליל (השׂכּילה לציירוֹ צילה בינדר), שהמחבר “פּיטם” אותו ברעיונותיו ובדיבוּריו שלו. לא בּלטריסטיקה סטיכית לפנינו, סוחפת, אלא בבוּאתה של זו. דברי הגוּת, אֶסייאִיסטיקה – אלה מכריעים.

“נוֹכחוּתה של האמנוּת על דפי “החטא וענשו” מזעזעת יותר מפּשעוֹ של רסקוֹלניקוֹב” (עמ' 284). מימרה יפה מאוד כשלעצמה, אבל כמה מאפיינת היא את אוֹמרה. כלומר: התיבה על החיים על עדיפה מהחיים.

ולשם מה צריך היה האיש להיות דוקטור? להיות רופא? ולמה צריך היה להיות חולה־לב ולמוּת? ושלוש נשיו למה? (אחרי לאריסה, אהבתו הגדולה, מיהר להתנחם במארינה!). גיבובי אירועים שאינם מעלים ואינם מורידים. מה לכל אלה ולאידיאה המרכזית, אם יש כזו?

“ספרוּתיות” מאוד הן גם שאר הנפשות, הן והליכותיהן. “שיחותיהם בקול כבוּש, אך הטפלות ביותר, היוּ מלאות משמעוּת כדי שיח של אפלטון” (עמ' 393) – מטעים המחבּר.

אותה לאריסה, אילו קראה בעצמה את ה“פילוסופיה”, אשר שׂם בפיה פסטרנאק (עמ' 400), לא היתה מבינה בה אף מלה אחת.

הכל יוצא מהספר והכל שב אל הספר. “בתי הפרברים חומקים על פניך כדפי הספר אגב דפדוּף מהיר, לא כשאתה מעלעל דף דף” וכו' (עמ' 307).

אין אנו נושמים כהלכה בחללו של חוץ המסוער ההוא. מרוב עצים אין לראות את היער. אין הרגשה, שמבשרו חזה מה שחזה.

מקומות מוצלחים בודדים ודאי שמצוּיים פה ושם, אבל המלאכותי מרובה על הטבעי. הספח בפרשת מותו של ז’יוואגו על הישישה השוייצרית, אשר “עברה זו הפּעם העשירית על פני החשמלית” וכו' (עמ' 484) אינו אלא משהו שׂכלי, “אוֹיסגעקליגלט” בלעז. קשה לעשות מעוף בידים.

ואחרון אחרון – התסבּיך היהודי. זו ההתרפּקוּת האכסטאטית על “רוּסיה הקדושה” ועל האוואנגליוֹן! בזאת הוא אומר למחוק ולמרק מעל עצמו עד תום, מלגו ומלבר, את החותם הגזעי. אלא שזה מתעקש, כנראה, ומציק לו בחשאי למרות הכל.

יצירה גדולה?