לוגו
פּושקין
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בספרות המֵמוּאַרית העשירה, שמתפרסמת כעת ברוּסיה הסובייטית, אני מוצא פרטים חשובים עליו, שלא ידעתים קודם.

תוך מלחמת רוּסיה־טוּרקיה, שהיתה בימיו, בא אל המערכה וביקש מקציני הצבא ידידיו, שיתנוּ לו “להימצא תחת הפּגזים של תותחי האויב וביחוּד לשמוע את שריקתם”. משאלתו זו ניתנה לו, ולא עוד אלא שפעם אפילוּ נתנו לו “לרוץ לקראת הטורקים בחרב שלופה” (ניקיטנקו ב“יומנו”).

לא לחינם שר:

וְהֵיכָן הַמָוֶת יְאַנֶה לִי גוֹרָלִי

בַּקְרָב, בַּנְדוּדִים, אוֹ בְּגַלֵי הַיָם? – –

סמירנובה, “נערה” בחצרו של הקיסר ניקוליי הראשון, שהיתה נפגשת עם פושקין בצארסקויֶה סילוּ, מקום מגוריו, שוחחה עמו פעם על דבר הקריאה בספרים. “שמעי נא” – אמר לה המשורר – “בסוד אגלה לך, שאין אני סובל את הקריאה. אני קורא מעט מאוד. שׂכל זר עומד לי לשׂטן” וכו'.

משהוּ פּוּשקיני מובהק מספרת אשה אחרת (אננה פטרובנה קרן). בליל חורף, בליל ירח, תוך טיול במגררה רתומה לסוסים כמשפט הרוסים בימים ההם, אמר לה: “אני אוהב את הירח, כשהוא מאיר פני אשה אהובה”.

ועוד ועוד ועוד… (“פושקין בזכרונות בני זמננו”)