התחלחלו העופות בגן־החיות, העופות הססגוניים הללו (כאילו “התחפּשו” לכבוד פורים אף הם), אשר הוד והדר להם, לשמע היריות של הילדים “המחופשים”, שביקרו שם ביום זה בהמוניהם. כולם, כולם: התוכיים, הטווסים, העגורים וכו' רעדה אחזתם, וכמה מהם עמדו דום על רגל אחת, רגל דקה וארוכה, וטמנו את ראשיהם בתוך נוצות העורף…
על חירותם ביערות־מכורתם ויתרו למען הבטחון והשאננות בביבר, והנה יריות גם כאן, גם כאן!…
אותה שעה תפסתי את כל הברבריות אשר לפולחן הציד – ציד העופות במיוחד. ולפולחן זה הלא נתפסוּ אפילוּ משוררים כמיצקביץ וכטורגנייב!
“הציד עם הרובה ועם הכלב יפה כשהוא לעצמו” – כתב טורגנייב ב“רשימותיו של צייד”, וב“פאן טדיאוש” למיצקביץ תופסים תיאורי הציד את מיטב הדפים. “צער בעלי החיים” לא נגע עד לבם כלל.
ושבח אני את מנדלי שלנו על אמרתו הידועה (בפתיחתא ל“בימים ההם”): “ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו”…
אכן, הוא לא התבטל בפני הסופרים הנכרים וידע את כוחו, זה כוחו לאלוהיו.