כידוע, סולק דוסטוייבסקי הצדה ברוּסיה הסובייטית. זה לא כבר מסר פאול סארטר את רשמיו מביקוּרו שם, וּבין השאר, כיצד השתוממה נערה אינטליגנטית אחת על שהזכיר את טולסטוי ודוסטוייבסקי בנשימה אחת. הכיצד?! עד היום אין הם יכולם לסלוח לו את מלחמותיו נגד התנוּעה המהפכנית בראשיתה.

אבל… לוּ חכמו והשכילוּ, היו מוצאים דוקא בו, בדוסטוייבסקי, אסמכתא לעצמם. כוונתי לאשר כתב בשנת 1868 מז’נווה (מובא בספרו של מארק סלונים “שלוש אהבותיו של דוסטוייבסקי”, הוצאת־הספרים על שם צ’כוב, ניו־יורק, עמ' 244): “לעולם כולו נכונה גאולה גדולה על ידי הרעיון הרוסי – – והדבר יתרחש בעוד כמאה שנה – זאת היא אמונתי השלמה”.

אמנם, הוא משרבב לכאן גם את ה“פראווֹסלאוויה”; כחלום, גם אין נבואה בלא דברים בטלים, אבל הגרעין העיקרי – כך יכולים הבולשביקים לטעון – הלא יש בה, בחינת “ניבא ולא ידע מה”. ובכן, האם אין בהתנהגות עם הסופר הגדול משום כפיוּת־טובה?!