עוד לא בא על הערכתו כראוי לו וכבר מאיימת עליו השכחה. הוא אשר צלל במקורות והעלה מה שהעלה והעשיר את ידיעותינו בספריו הרבים והמושכים את הלב: מ“דעת אלוהים” ועד “ספר הדמעות”. אכן, כפויי טובה נוראים אנחנו!
קודם כל – לשונו וסיגנונו. מתיקות מיוחדת להם. אין כמוהו ספוג רוח השפה העברית. בטיב כתיבתו הוא נראה כעין גלגוּלו של רש"י…
טראגית, כבדת־יגון היתה שיבתו. ניטל אור עיניו ואת עבודתו הספרוּתית הוכרח להכתיב. ברם, הוא בעוורוֹנוֹ ראה מה שפיקחים לא ראו. כי עוד זמן רב לפני השואה הגדולה נזרקה מפיו הנבואה: “חוששים אנו, כי מה שיבוא אחרינו יהיה קשה מזה שהיה בימינו” (במבוא ל“ספר הדמעות”). בחוּשו ההיסטורי הדק חש עתידות.
עיוור וגלמוד נשאר יושב באחרית ימיו בתוך לוע החיה. בחמלת ה' עליו עוד זכה למות כמות כל האדם.