היה בדעתי קודם להטיל כותרת אחרת בראש רשימתי זו, אבל שבתי וראיתי, כי אין כינוּי הולם את בעל היובל כשמו.
יעקב פיכמן פירוּשו: חמימוּת, ליבוב, יופי, הרמוניה, רוחב־לב.
את זה האחרון כדאי להדגיש במיוחד. שלא כאחרים הכלואים בעולמם, המכונסים בתוך עצמם עד למעלה ראש, ליוָה פיכמן את חבריו מראשית צעדיהם, ודבריו עליהם ענף הם מענפי שירתו הנאצלה, אותה “שר במלוא לבו”. כי בעין טובה הוא עושה זאת, לא בלב ולב. האם אין כאן משום גדלוּת? לוּלא לוויתו זו, השירית, המרוממת, בה אָצל עליהם מזיו נפשו, מי יודע, אם היו חבריו אלה מגיעים לאשר הגיעו.
במשעול־ספרותנו “הצר”, קשה־האויר, הרי הוא הרוח הטובה, המטהרת, המרעננת.
יעקב פיכמן פירוּשו היות אוהב ונאהב.
ועתה היטיב חסדו האחרון מן הראשון: מתוך סולידאַריוּת, שלא נהיה בודדים בגילנוּ, נעשה בן־שבעים אף הוא. כדי לעודדנוּ.
מה טובה, מה נעימה חברתו!
אפילוּ מפני מאה ועשרים לא נפחד, אם יעקב פיכמן יהיה אתנו.