כמה הסתכלתי בילדותי באותם הציורים והדמוּיות אשר על גבי אריג־שמלתה; עולמות שלמים ראיתי בהם! אלמנה היתה הדודה צביה, אחותו של סבא, הצעירה ממנו, והיתה מבקרת אצלנו תכוּפות מתוך חרדה לשלום אחיה, חולה־הריאה, וגם כדי לבקש עצה מפיו על דא ועל הא וּבעיקר על ענין השידוכים המוצעים לבתה היחידה.

סבא, מחמת מחלתו, לא הלך אל אחותו זו, שהתגוררה הרחק, בקצה העיר השני (חוץ מבית־הכנסת לא הלך לשום מקום), ואילו היא, בריאה ואשת חיל, הרבתה לפקוד את אחיה, וכל פעם הכניסה לתוך ביתנו, לתוך החלל התורני־המלמדי, מהיסוד הזבולוני, מאויר־פרקמטיה הרענן (היה לה דוכן באמצע השוק עם כל מיני סדקית), ואנחנו הקטנים אהבנוה על התפוחים הקפוּאים, שהיתה מביאה לנו בחורף ועל אותן קופסות־ה“מונפאַסה” (הסוכריות) הנפלאות.

והנה בוקר אחד קמתי ממשכבי ומצאתי את סבא יושב על שרפרף בפוזמקאות ולפניו על השולחן מונח ספר “חיי אדם” לאברהם דאנציג, פתוח ב“הלכות אבלות”.

– הדודה צביה מתה.