(ממה שסח לי אחד הפליטים)
את הטמפל באותה עיר גדולה בגרמניה, בה ישבתי שנים הרבה, לא אהבתי. הייתי מונע רגלי ממנו, לוּלא מקצועי כמורה לעברית, שבבחינה ידועה חייבני לבקר בו בשבתות ובמועדים. לא סבלתי את באי הבית הזה, חנוונים ברובם, ההדיוטות הללו, שאפילּוּ את פירוש המלות ב“סידור” לא ידעו. ואותו הרבינר בכבודו ובעצמו עם ה“פּרדיגט” (דרשה) שלו! קתדרה ללשונות המזרח ניתנה לו באוניברסיטה המקומית, ובדפוק איש על דלת מעונו:
– האדון הרבינר בבית?
מיד תיקנה לו האשה או אחת הבנות:
– האדון הפרופיסור…
והנה הביא לי לכאן אחד מתלמידי, נער כבן חמש־עשרה (אני נמלטתי משם לפני שריפת הטמפּל, והוא עם הוריו אחריה) אוד־לבינה מוצל ממשואותיו של הטמפּל הלז. בתשורה זו נתכוון הנער, כנראה, לגרום לי נחת־רוח יתירה.
ברגע הראשון, לא אכחד, כמעט שחפצתי לזרוק את אוד־הלבינה בעד החלון; בכל זאת התאפּקתי וסילקתי אותו לקרן־זוית. ברם, ברוב הימים, משהתחילוּ מגיעות משם השמוּעות הנוראות, נהפך עלי לבי כלפי “שריד” זה וגנזתיו באחת המגירות של שולחני.
עד שבוקר אחד נמלכתי ולקחתיו אתי לירוּשלים והנחתיו בחשאי בתחתית ה“כותל”, כי שם מקומו. ובפני פלח הלבינה האדומה הזאת חוורו אבני הכותל משנה־חיוָרוֹן – –