(מאשר סח לי חברי)
מפקידה לפקידה נעים לי להיפגש עם בן גילי, בן השבעים ומעלה. יש לנוּ זכרונות משוּתפים מימי שירוּתנוּ בצבא הרוסי, ימי הצאר האחרון.
– שלום, חיימסון! עוד אנוּ צועדים עלי אדמות!…
– כן, כן. עוד אנו צועדים ועוד צעוד נצעד!…
– זהו מכוח המצעדים ההם, מ“המאַרשירובקות” בחצר הקסרקטין. עלינו להודות לפלדפבּל חריטונוב…
כך היינו מחליפים דיבורים עם כל פגישה מקרית ונהנים זה מזה. והנה אתמול, אחרי פרק זמן די ארוך, ראיתיו מרחוק הולך לקראתי והוא נכנע לגילו לגמרי. משרך דרכו כל עוד רוח בו…
משהבחין בי אף הוא, נזדקף, אזר שארית כוחותיו ואמר:
– אני ברוך השם… נו, ואתה מה? איך?…
והוא הביט אלי הבטה לא טובה, פתאום לפתע עוין וזר האיש.
בחפזה בדיתי לי מיחוש ועניתי:
– בוקר בוקר אני סובל מסחרחורת…
– א־א.. דבר רציני הוא. זוהי, אחא, התחלת הסוף… עוד היום לך אל רופא. אל תזניח. שלום!
ובצעד און מלאכותי, כבחצר הקסרקטין לפני ששים שנה, פנה והלך.