לחברים

אנדריק

פרנק

הייקה

מבוא    🔗

לספר זה היסטוריה משלו, נסערת כעתים שבהם הוא נכתב. עתה, משחלפו למעלה מעשרים שנה מאז התחלת כתיבתו, מן הצורך הוא, לדעתי, לדווח על כך בקיצור:

בשלהי קיץ 1938 נקרתה בדרכי בשטוקהולם בתו של קרל פון אוסייצקי. היא שאלתני: “את תשארי בשבדיה, הלא כן?” – “לא” השבתי לה, “אני חוזרת לגרמניה”. לשמע דברי פרשה הצידה והפנתה לי עורף. לפתע נתחוור לי עד כמה קשה יהיה, ביום מן הימים, להוכיח לאנשים שמעבר לגבולות ה’רייך' שלא כל מי שנמצא בגרמניה היה אמנם נאצי; להבהיר להם, על שום מה נשארנו במקום תחת לעזוב.

על־כן התחלתי לרשום לי הערות על כל דבר שהתרחש סביבי, לאסוף ידיעות ומאמרים מתוך העתונות ולהתכונן לקראת “היום המסוים” שבו אוכל למסור את עדותי. שבועות מועטים לאחר מכן, כשבתי הכנסת עלו באש ב“ליל הבדולח” וידידינו היהודים הובלו למאות ולאלפים למחנות הריכוז, החלטתי להוציא את תכניתי אל הפועל מיד ולהעלות את רישומי על הכתב ללא דיחוי נוסף, כדי שאוכל להמציאם ביום השחרור לאלה שבהבנתם הייתי מעונינת. ואמנם כך עשיתי. יום יום כתבתי, במעין כתב־סתרים, על כל אשר שמעתי, ראיתי וחזיתי מבשרי, כשאני מעניקה שמות בדויים לכל מי שהוזכר ברישומי. ברור היה לי שאם היומן יתגלה ויצליחו לפענחו, יעלה הדבר לאלה שהוזכרו בו במחיר חייהם, ועל־כן הסתרתי את הדפים הכתובים במקום מבטחים ובתקופת ההפצצות נטלתי אותם עמי למרתף. רציתי שייוותרו לפליטה אם אשאר בחיים, או יושמדו יחד עמי אם ימצאני המוות.

והנה ביום בו נסתיימה המלחמה, ה־8 למאי, נמצא יומני שלם ומעודכן עד ליום ה־28 לאפריל 1945, אך רק ביולי, עם בוא חילות הכיבוש המערביים לברלין, נזדמן לי להעביר את כתב היד אל היעד שבו ביקשתי ביותר לשכנע את הציבור בצידקתו – לארה"ב.

בימים ההם טרם חודשו שירותי דואר עבור גרמנים וקצין תרבות בצבא הבריטי הציע לי להעביר את כתב היד לידידתי בניו־יורק באמצעות הדואר של חילות הכיבוש. על ידידתי זו הוטל התפקיד לדאוג לפרסומו והפצתו. אך המשלוח הלך לאיבוד וחלפו שבועות עד שנודע לי על כך. שלחתי לידידתי העתק שני של כתב היד והוא הוחרם ליד הגבול. (כעבור שנים עתיד היה שולח אלמוני להחזיר לי אותו ללא מתן הסבר).

בסוף 1945 עשיתי נסיון שלישי, גם הפעם באמצעות הדואר של חילות הכיבוש, שכן עדיין אסורה היתה על הגרמנים ההתכתבות עם העולם החיצוני. הפעם הנסיון הצליח. בדרכי עקיפין נודע לי, שקארל צוקמאייר משתדל להביא לפירסומו של יומני. נמסר לי שהמתרגם שלו, בארוס מוסי, עוסק כבר בתרגומו לאנגלית. הייתי מאושרת ושמחתי עוד יותר משיומני פורסם, על אף ההשהיות, כספר ראשון של גרמני שהופיע לאחר המלחמה, בהוצאת הנרי הולט בניו־יורק. אני כשלעצמי לא זכיתי, כמובן, לראות את ספרי עם צאתו לאור. העותק הראשון שנשלח אלי מארה"ב הוחזר לשולח בצירוף הערה: “דברי דפוס אסורים למשלוח לגרמנים”.

נתתי לספרי את השם “לאו”, “לאו” למדיניותו של אדולף היטלר. מתוך קריאת רצנזיה ב“ניו־יורק טיימס” נודע לי, שהמו“ל האמריקאי המיר את השם ל”מחתרת ברלין" כמשקל נגדי לדין וחשבון הדוקומנטארי “מחתרת גרמניה” מאת אלן דאלס, שיצא לאור באותה הוצאת ספרים.

כשהתחלתי לכתוב את יומני נדרתי נדר, שלעולם לא אפיק ממנו כל טובת הנאה חומרית, יקרה מה שיקרה. לכן נתתי את תמורת הזכויות של המהדורה האמריקאית במתנה לידידתי בניו־יורק. זמן קצר לאחר מכן הענקתי לה גם את זכויות המהדורה הבריטית שיצאה לאור בחסותו של בית לאטימר בלונדון, אף זה בזכות ידידתי. ב־1946 פנתה אלי הוצאת פטר זורקאמפ בגרמניה והציעה לי לפרסם מהדורה גרמנית של ספרי. מסיבות שונות נשתהה גם פירסומה של מהדורה זו, שכן בית הדפוס נאלץ לעמוד בטל בחדשי החורף העז של שנת 1946/7, מפאת המחסור בפחם. זורקאמפ החליט על שם חדש: “איש־הצללים”. שלוש המהדורות, האמריקאית, הבריטית והגרמנית מסרו על קורות התקופה שבין ה־27.2.1938 ל־28.4.1945, היום שבו נכבש אזור מגורנו בברלין על־ידי הרוסים. הרשיתי לכל המו"לים לקצץ את כתב היד לפי ראות עינם, אולם התניתי שלא ייעשה שום שינוי מהותי בתוכן אפילו בשורה אחת, גם אם יתברר בינתיים שדברים רבים התרחשו אחרת מכפי שתיארתי זאת על פי התרשמותי האישית. עד היום נשאר תוכנו של הספר ללא שינוי.

זמן קצר לאחר הריפורמה הכספית שהולידה את המרק הגרמני החדש אזלו עותקי כל שלוש המהדורות בשווקים. מאותו זמן ואילך הוסיפה אמנם דעת הקהל להתעניין בגורל ברלין, אך לא בזכרונות מן העבר הקרוב של העיר. דיווחים רבים מדי על נושא זה הספיקו בינתיים להתפרסם במקביל.

כל אותו זמן המשכתי בניהול יומני. חופשיה הייתי לעשות כן עתה ללא מורא ופחד. תיארתי את מאמצי עירי להתגבר על התוהו ובוהו כדי להתחיל פרק חדש וטוב יותר בתולדותיה, כגשר בין המערב למזרח. הנסיבות שהפכו את הגשר לראש־גשר, שממנו צמחה בסתר אותה חומה שהיתה שנים רבות לאחר מכן, ב־13 באוגוסט 1961, למציאות מוחשית, נתהוו ונתגבשו במכריע באותן שלוש שנים ראשונות לאחר תום המלחמה.

הכרך השני של צמד היומנים שלי מסתיים ברישומי ה־29 בדצמבר 1948. זמן רב היה החלק השני מונח כאבן שאין לה הופכין, עד אשר נעורה מחדש ההתענינות בתולדות העבר. בשנת 1952 הציעה לי הוצאת ספרים במינכן לפרסם את שני הספרים בכרך משותף תחת השם “זירת ברלין. שוב נאלצתי להסכים לקיצוצים, מטעמי קימוץ במקום, ולוותר על קטעים רבים שהיו קרובים ללבי. שוב שמרתי בקפידה שאף משפט אחד לא ישונה מבחינת תוכנו. בסתיו 1952 יצא ספרי לאור. ששה חדשים לאחר מכן פשטה ההוצאה את הרגל, מסיבות משפחתיות. לעת ההיא היה כבר חלק ניכר מן המהדורה מכור. התנהלו דיונים על שידורים ברדיו, על פירסום מהדורה עברית בישראל, ועל הפקת סרט־טלוויזיה. שני שרי חינוך של הממשלה הפדרלית הגרמנית המליצו בתקופות כהונותיהם על קריאת הספר בבתי הספר, ומשרד החוץ העניק לו תמיכה במסגרת מוסדות התרבות הגרמנים בחו”ל.

שכר הסופרים שצריך היה להיתרם לכפרי ילדים בישראל ולנטיעת עצים ביער הקדושים במבואות ירושלים הלך לטמיון בעקב פשיטת הרגל של בית ההוצאה במינכן.

כבר זמן־מה לפני כן הציעה לי הוצאת רובוהלט לכלול את שני היומנים בסידרת ספרי הכיס שלה. פירוש הדבר היה לצמצם אותם למימדי ספר־כיס, דהיינו לערוך בהם מחיקות נוספות. המהדורה החדשה החמישית במספר, מסתיימת עם הנצחת אירועי ה־29 לאוגוסט 1945.

בינואר 1966 נתפרסמה מהדורה צרפתית של ספרי, בהוצאת פלאמאריון בפריז. באוגוסט 1966 באה בעקבותיה מהדורה הולנדית, בהוצאת ארביידרספרס באמסטרדם. והנה, עתה נפל בחלקי, למרבה שמחתי, הכבוד הגדול להגשים את היעוד שעמד לנגד עיני כשהתחלתי ברישומי יומני בסתיו 1938, ומה שנראה לי אז כיעודי־שלי: שדבר ספרי יגיע גם לעם ישראל, דהיינו לדווח – מתוך נאמנות לאמת למצפוני – על אותו פרק בהיסטוריה שלנו שהשפיל את יוקרתנו בעולם עד שפל המדרגה. ברישומים אלה ברצוני לתרום להבנת־יתר של אותן שנים עכורות.

ברוח זו הנני מושיטה את ידי בעיני רוחי לכל הידידים בישראל הקוראים ספר זה: שלום!

רות אנדריאס־פרידריך

מינכן פברואר 1967

ברלין, יום ג' 27 בספטבר 1938.

האנשים אינם נראים היום כתמול שלשום. התרחשויות סנסציוניות מנסרות בחלל האוויר. קרלה סימסון ואני מכוונות את צעדינו לרחוב לייפציג. כל החולפים על פנינו נראים שקועים במחשבות. דומה כי מהרהרים הם במשהו בלתי נעים. “הנה היא ארץ החיוכים של מר גבלס!” לועגת ידידתי. “ראי עד כמה נראים פניהם מטופשים! מה דעתך על כוסית?”

דעתי על כוסית יי"ש חיובית תמיד, בפרט לאחר שמונה שעות עבודה רצופה ודרוכה במערכת. קרלה שולבת את זרועה בזרועי ופוקדת: “קדימה, אם כן, ל’קייזרהוף'…”

אנו חוצות את המאוארשטראסה. היום נוטה לערוב. כצללים אפורים דולקות־חולפות על פנינו בזו אחר זו אי אלו מכוניות של ה’ווהרמאכט', צבא גרמניה. הן נכנסות ביעף למבואות הווילהלמשטראסה.

“באוויר שרויה מעשיוּת מוחשית; באוויר שרויה עוקצנות; באוויר שרוי משהו שישנו ואינו רוצה להימוג” מזמזת אני בחצי־פה פזמון שזה עתה חיברתיו בהיסח הדעת. מוזר, כיצד זה אדם יכול לפזמן לעצמו מלות של שיר שאף לא חשב עליהן, ובכל זאת קולע פזמון תת־הכרתי שכזה כמעט תמיד למטרה. “האם יש לך בכלל מושג מהמתרחש כאן?” אני שואלת את קרלה. ידידתי מושכת בכתפה, ספק בשלילה ספק בחיוב.

“דבר אחד ברור, מה שמתרחש, או עומד להתרחש, לא יהיה טוב”.

סוף סוף הגענו לחזית ה’קייזרהוף‘. בכיכר שלפני לשכת הקנצלר מצטופפים כמאתיים גברים ונשים. לא, אין אלה האורחים הרגילים מערי השדה הפוקדים מקום זה יום־יום במסגרת סיורם, כדי להביא עמם הביתה, כמזכרת יפה ביותר מברלין, מבט חטוף על פני ה’פירר’. אלה שנזדמנו כאן יחדיו אינם מראים כל נטיה לתת פורקן להתלהבותם בקריאות ‘זיג־הייל’. אילמים הם עומדים, ידיים בכיסים, מושכים בכתפיהם כאילו רועדים מקור, בציפיה. למה? למי?

הבאר של ה’קייזרהופ' ריק כמעט מאדם לעת כזאת. אנו מתישבות בקרן זוית ומזמינות פעמיים מרטיני. על שתי הכוסות מתווספות שתיים נוספות, ואחר כך עוד שתיים. “נדמה לי” לוחשת לי קרלה באוזן, ודולה תוך כדי הרהור עמוק את הזית האחרון מתוך כוסה, “נדמה לי שאנו מחמיצות משהו גדול. שעה שאנו יושבות כאן בחוץ נחתך גורל האנושות”.

מזה רגעים נשמע מכיוון הרחוב קול רעם עמום, כשל שיירה ארוכה ארוכה של משאיות העוברת על פני הכיכר.

בינתיים ירדה כמעט חשיכה מוחלטת על העיר. דומה וקומץ האנשים שבכיכר ציטן לא נשתנה בהרכבו. דחוקים זה לזה הם עוקבים בארשת מתוחה אחר התהלוכה האין־סופית של רכב ואדם. השיירה, המגיעה מכיוון ‘אונטר דן לינדן’, חולפת מתחת לגזוזטרה ה’היסטורית'. נראים בה תותחים, משאיות עמוסות, סוסים, שריונות, חיילים. בעיקר חיילים ללא הרף. קסדותיהם מורדות על המצח ומביטים נכחם חסרי־הבעה, בין שהם צועדים בשקשוק פירזול מגפיהם על פני אבני הריצוף ובין שהם יושבים באוכף או במושב העגלונים לפני הסוסים גוררי העגלות.

עתה נפתחת הדלת אל הגזוזטרה. דמותו של היטלר גלוי הראש מופיעה במפתן. הוא פוסע בצעדים מהירים עד למעקה כשידיו שקועות בכיסי מעילו הצבאי. בריחוק מה, כפי שמחייבת ייראת־הכבוד, ניצבים מספר קצינים. אני מצליחה להבחין בפניו של רדר. באור הדימדומים מבצבצות גם ריקמות הזהב המבריקות על מדיהם של כמה גנרלים. בהסתר תרות עיני אחר אחדים מבין העומדים מסביבי. שפתיים קמוצות ומצחים קמוטים אני רואה. הם עומדים מחרישים וחסרי־תגובה, ככלבים מוכים. אף לא יד אחת הורמה לברכת הנאצים. “מדוע אינם צווחים?” חודר אלי קול לחישה מאחורי גבי. קרלה צובטת אותי מבעד למעיל. איש לא שם לב אלינו, השריונות רועמים, הבריות מתעטפות בשתיקה וה’פירר' נבלע לפתע בתוככי הבנין, לאחר שנסוג מן הגזוזטרה, בלא שהריעו לו, ואנשי ס.ס. בכפפות לבנות נועלים מאחוריו את הדלת.

תחושה של אי־נוחות משתלטת עלי. לו כבר יכולתי לצאת מפקעת זו של בני אדם אילמים, מן המיצר הזה של התגוננות אילמת, חסרת־ישע. לידי מקנח פועל צעיר את אפו בקולי־קולות. “אם זה לא מריח מלחמה – קרא לי קוגללאגר…” הוא רוטן מבין שיניו. העומד לידו, גבר כבן 50, בכובע דוורים, בוחן את סביבתו בזהירות בטרם יעז להביע הזדהות בניד־ראש. “ואנו הטיפשים נפרע את החשבון” הוא פונה לבן לוויתו ונבהל בשל העזת עצמו. משהוא נוכח לדעת שעיני עוקבות אחריו, מלבינים פניו המבוהלים כסיד. אני מחייכת, מנסה להרגיעו בחיוכי המלבב, דורכת לו אפילו על הרגל כדי שתהא לי עילה לומר לו “סליחה!” ובנימה של חיבה לרמוז לו בכך שדעתי כדעתו. לאחר מכן אני פולסת לי דרך בין ההמון כדי להיחלץ ממנו. ליד פנס הרחוב הסמוך ממתינה לי קרלה.

“מלחמה תהיה, מלחמה! ואינני רותה בה כל חלק ונחלה….” היא מדקלמת.

“גם אני לא” נאנחת אני. “מה לעשות?”

אין ספק שהיטלר רוצה במלחמה. מה שראינו זה עתה היה מעין מיבחן־זוטא של דעת הקהל. מה היו המסקנות? אנו מכל מקום אמרנו לו לאו. ליתר דיוק, לא אמרנו אלא חשבנו. לא, איננו רוצים במלחמה. ברם, מי זה שואל לרצוננו? איזו משמעות נודעת במשטר הנאצי להלך רוחם המרומז של קומץ בן מאתיים איש ואשה המצטופפים ברחוב? מה חשיבות יש כאן לרצונה המופגן של קבוצת משקיפים שאינם מעיזים אלא להתעלם ממר היטלר בעומדו על הגזוזטרה מעליהם?

בככר פוטסדאם נפרדות דרכינו. “הייי שלום!” אני לוחשת לקרלה בפיזור דעת. אין לי חשק ללכת הביתה. רגלי נוסעות אותי הלאה הלאה, על פני הרחובות. המבינים עוברי האורח הללו בכלל את אשר עומדים לכוף עליהם? בבתי המרזח יושבים, כמדי ערב, גברים הנותנים עינם בטיפה המרה. הם שותים שיכר ויי"ש, ומעל הדלפק מתנוססת הסיסמה “ברכת הגרמני היא: הייל היטלר!” לידה רשומה סיסמה אחרת, מצהיבה מיושן: “הכל תלוי בברכת האל!” סיסמת פרסומת ססגונית צעקנית זועקת מן הקיר: “משקאות דורנברג הם שופרא דשופרא!” אינני מבינה כבר שום דבר. מדוע חייבים אנו לצאת למלחמה, כשפנינו לשלום?

כשאני מציצה ל ‘קפה הילר’, כשעה לאחר חצות, נגלה לעיני מאחורי אחד השולחנות היינריך מיזאם. בדד וגלמוד הוא יושב בקרן זוית. שולחנו זרוע־ניירות. הוא כותב מכתבים, ואני יודעת אפילו למי: לעצמו. אולי גם לי. זה מנהגו מדי ערב. מאז השליך אותו בית ההוצאה שלנו לרחוב בגלל מוצאו היהודי, משוטט מיזאם בחשמליות בחוצות ברלין, תוהה על שום מה אין הנשים נוטות לו חסד ומפזר את חכמתו, את קיסמו האישי ואת מעשיותו לריק. מיזם עבד אצלנו כעורך. עתה הוא מכלה את סכום התגמולים בו זיכתהו תאונת דרכים שהפכה אותו לנכה, וממתין לבוא הרייך הרביעי. אני מחבבת אותו, את ד“ר מיזאם. יש לנו לשון משותפת, מלב אל לב. כשאנחנו מסבים לשולחן, פניו מול פני, מתלקחים בינינו כמעט קשרי אהבה. רק להתנשק אתו אינני אוהבת. חלילה לי מלומר לו זאת. אי אפשר להכאיב לאדם שמצבו קשה בלאו הכי. ד”ר מיזאם רחוק מלהיות יפה־תואר. כששהוא מתעמק במחשבה, מתעבה חוטמו ומקבל ברק זוהר. שערו חלק, חליפתו מקומטת. תמיד היא מקומטת משום מה. יש ונדמה לי שדי היה לאוורר אותה פעם כהלכה כדי שתהא לה צורה אחרת. אך איש אינו מאוורר אותה מעולם.

בשעה שלוש לפנות בוקר הוא מביא אותי הביתה. במונית אני מתאמצת לדבר אתו רק לענין. ומאוחר יותר, כשאני שוב לבדי, אני מתביישת בפני עצמי בשל תכסיסי התחמקותי.

יום ד' 28 בספטמבר 1938.

כמובן, הבוקר איחרתי להתעורר. בהקיצי משנתי צלצל הפעמון על מגדל כנסיית מרקוס תשע פעמים. טוב היה לי בלב הבוקר. שלווה הייתי עם עצמי ובמצב רוח מרומם, כפי שקורה לפעמים לפני שמשתחררים מכבלי השינה ובטרם נכנסים לעולו של יום חדש – עד שאתה נזכר לפתע כי משהו תלוי באוויר, משהו אימתני ומעיק על הנשמה, שאמנם אין יודעים בדיוק מהו, אך ברור שהוא מצוי ושריר וקיים ועוד מעט ויקרום עור וגידים, כמו הכאב ההופך מוחשי בחלוף השפעתו של סם הארגעה. מהו הדבר המעיק עלי? אכן נזכרתי: המלחמה.

זה כחודש מרחפת הסכנה מעל לראשינו. היא החלה במסע התעמולה הגדול על סבלם של קדושינו המעונים בחבל הסודטים. תחילה זה התחיל באותיות פטיט בעמוד האחרון של העתון, ולאחר מכן זה הלך וגבר וזעק באותיות של קידוש לבנה מעמוד א'. אמהות בזוּיות, המצמידות תינוק לחזה, נשים הרות הנרדפות על צוואר על־ידי מפלצות צ’כיות. מעולם לא העלינו על הדעת שייתכנו מעשי זוועה שכאלה באירופה המתורבתת. אפילו העוזרת שלנו, המתנגדת לנאציזם מאז עלות היטלר לשלטון, מזילה דמעות בהאזינה, מעל גלי האתר, לתיאורים המעוררים חלחלה על גורל הפליטים הגרמנים בחבל הסודטים. “מה אתך, גברת קראם, האם גם את מתפתה להאמין לתעמולת זוועה זו?” אני שואלת אותה בתמיהה. “אמנם אני יודעת שהכל כזב, אבל זה כל כך עצוב…” משיבה היא מתיפחת בבכי.

בוודאי שזה עצוב. חרושת הכזבים, והעובדה שהזרע נקלט בתודעת הבריות, זה באמת עצוב מאד.

חבל הסודטים צריך “לשוב אל הרייך”. כך החליט מר היטלר. על החבל להיספח לגרמניה רבתי, כמו אוסטריה וחבל הסאר. ואם לא ימסרו אותו בטוב, ייטול אותו היטלר לעצמו בכוח הזרוע, בסערת מלחמה.

הדבר מעיק כמו חלום בלהות. בהיסח הדעת אני עומדת מתחת למקלחת. הדירה שרויה בדממת־מוות. מזה חמישה חדשים אני דיירת בחדר בשיכון מגדל המים. בעל הבית השכיר כל חדר בנפרד. המטבח וחדר האמבטיה משותפים לכולם. לכולנו עתה בית ואיש מאיתנו אינו נאלץ עוד לכתת רגליו בשעות הפנאי לתערוכות של תמונות־שמן זוועתיות, או לחוש עצמו כמסיג גבול בבתי משפחות זרות. שעה שאני מתלבשת, מצלצל פעמון הדלת ארבע פעמים. זה נועד לי. בחוץ עומדת קרלה. “הכל בטל ומבוטל” היא מתנשפת. "מה בוטל? איפה? " כושר הקליטה של מוחי נדם – “המלחמה, כמובן!” היא משיבה בחוסר סבלנות. אני מתקשה עדיין לרדת לסוף דעתה. “את נראית קצת עייפה” מעירה קלרה ונימה של רוחב לב מתנגנת בקולה.

“אולי תרשי לי לשים תחילה את הקומקום על האש…” אני מגמגמת. קרלה מרשה. אני מצחצחת את שיני, מתלבשת, מרתיחה תה ומוציאה לחם מן הקופסה. קרלה מתכרבלת בכיסא מבלי להוציא הגה. היא יודעת שכושר קליטתו של מוחי מוגבל ביותר בטרם שתיתי את ספל התה הראשון בבוקר.

אך לאחר מכן היא מדווחת כמעיין המתגבר:

“ובכן, לא תהיה מלחמה! יהיה שלום! שלום של אמת, כנה! מחר יתקיים המשא ומתן במינכן בין היטלר, מוסוליני, דלדייה וצ’מברליין. זה נודע לי ממקור מוסמך”.

מוסמך – זוהי מלת הקסם, סיסמת ימינו. ליתר דיוק, אחת הסיסמאות הרבות שבאופנה. משמעה ההזדהות עם הכנות, חרף סיפורי הבדים מעוררי זוועה ותעמולת הלחש של השלטונות. במקרה דנן פירושה של “כנות” היא ידיעה מפיו של אריך טוך, בן־דודה של קרלה סימסון, שהוא מה שקרוי יד ימינו של אחד העסקנים הידועים ביותר בצמרת הנאצית. אם למישהו נודע משהו ממקור מוסמך, הרי זה אריך טוך. הוא בוחש יום־יום, שעה־שעה בשתי ידיו בקדרת־תולדות האנושות. תוך כדי כך הוא הוגה במוחו מחשבות משלו, אבל על כך אין הנאצים יודעים דבר.

“ספרי כבר!” אני מתחננת בפני קרלה.

“אריך היה בפנים, כשעמדנו בחוץ ברחבה שלפני לשכת הקנצלר. הוא ראה ושמע את הכל. ראה אפילו אותנו, הבחין בנו מבין מאתיים המצטופפים לפני הבנין. ודוקא באותו רגע עמדה על בלימה ההכרעה בין מלחמה לשלום. היטלר יצא אז אל הגזוזטרה כדי לברך את חייליו כשמעודו לא היתה החלטתו כה נחושה ליטול לעצמו בהסתערות את אשר ממאנים לתת לו בדרכי נועם. אנו תרמנו את חלקנו כדי לצנן את התלהבותו. עשינו זאת בפנינו הממורמרים ובידינו הבלתי מורמות. שלושים דקות לאחר נסיגתו מן הגזוזטרה עוד עמד היטלר מאחורי הוילון כדי לספוג לתוכו את אווירת רתיעתנו. אותה שעה סייר גבלס במכונית סגורה ברחובות ברלין, בחיפוי כובע שמוט למצחו, ובחן את הלכי הרוח. ואז נפלה ההכרעה. עם כאלה, פסקו הנאצים, אין לנהל מלחמה. לפיכך דחו את ההכרעה למועד אחר. תראי שמחר ייעלמו הגרמנים המעונים של חבל הסודטים מכותרות העתונות, והכל ייהפך לסערה בצלוחית של מים”.

קרלה נידמת. פריקת המתח הפתאומית משפיעה על קיבתה. גם אותי תוקפת בחילה. בראש מסוחרר אני ניגשת למקלט הרדיו, מחפשת את תחנת פראג. וישיהראד, וישיהארד, מצטלצל אות התחנה מתוך הרם־קול. מקהלת גברים משמיעה שיר נוגה. הוא נשמע כשיר־הספד לזכר חלל שנרצח. וישיהראד, וישהראד. הלב מתכווץ. שארית היום עוברת עלי כבחלום. מתח השבועות האחרונים גזל מאיתנו את חדוות השמחה. וישיהארד, וישיהארד. מלחמה או שלום? שתי האפשרויות נראות לי נוראות וחדורות אשמה במידה שווה.

יום ה', 29 בספטמבר 1938.

אריך טוך טס עם ה“בוס” שלו למינכן. עוד היום מצפים להכרעה. מחבריהם של מאמרי המערכת בעתוננו ממתינים בעטים שלופים. כל המערכות שרויות בקדחת של פעלתנות קדחתנית. עד לרגע האחרון ממש משריינים מקום לכותרות הראשיות. הוצאת בוקר, הוצאת צהריים, הוצאת ערב ועדיין אין חדש. אנו צמודים למקלט הרדיו. מכשירי הטלפון מצלצלים ללא הרף. מרוב עצבנות מעשנים בשיטת השרשרת וסיגריה נדלקת בזנב רעותה. היטלר נועד עם מוסוליני. שוב הפכו שני קצוות הציר ידידים בלב ונפש. הילנר השמן, ראש מדור הפיליטונים, אץ־רץ כביש־גדא מחדר לחדר וצורח: “ילדים, ילדים! כיצד זה יסתיים? שני זאבים מול שתי כבשות תמימות! מי יטרוף את מי?”

מוזר: יום־יום יוצאים מן הבית הזה מאות אלפי טונות של נייר מודפס שמציפים את האנושות במבול של תעמולה נאצית. ואף־על־פי כן לא נמצא כמעט איש בבית זה, לא עורך, לא סדר, לא מעמד או מעביר לנער שליח שיזדהה אף בסתר לבו עם מה שהוא כותב במו ידיו. כל עוד אין אזניים לכותל מסתודדים בזוגות, או בקבוצות, מאחורי דלתיים סגורות ומשמיעים דברי גנאי כנגד המשטר. קומץ הנאצים ה“שרופים” ידוע, ועל־כן מתחנפים אליהם ונמנעים לבוא עמם במגע. אנו מזהירים איש את רעהו מפניהם, משתתקים, או מחליפים את נושא השיחה מיד בהיכנסם לחדר. אולם איש אינו מעז לומר להם גלויות את אשר הוא חושב, את אשר מעיק עליו, את אשר מפחיד אותו. לולייני המצפון שבינינו סבורים שכל מי שעיניים לו בראשו לא יוכל שלא לקרוא מבין השיטין כמה נרתע עטם מלהעלות על הנייר את הכזבים המוכתבים להם ממעל. אני כשלעצמי אינני קוראת מאומה בין השיטין. וכי מניין ישאבו את האומץ, כאשר המחשתו כרוכה בעריפת הראש? יידוי אבנים בבית זכוכית הוא מסוכן. האומץ לחלוק על אימת הדיקטטורה כפוף לחוקים שונים מאלה שבהם יכולה להשתמש אופוזיציה במשטר דימוקרטי. חכמה זו נבצרה עד כה מהבנתם של ה"ה צ’מברלין ודלדייה, הלראות בכך הישג מוסרי שלפחות אנחנו עמדנו על אמת זו? מי יודע?

יום ו', 30 בספטמבר 1938.

הם הצליחו במשימתם. הזאבים כנגד הכבשים. בתרועת חצוצרות נמסר על כך לציבור מאוחר בלילה. עד ל־10 באוקטובר ייפנו כוחות הצבא הצ’כי את חבל הסודטים. צרפת, אנגליה, איטליה וגרמניה הסכימו בינן שהחבל יסופח לרייך הגרמני. וישיהראד, וישיהראד…. לשוא הידהדו צליליך מעל גלי האתר! במינכן יוצא העם מדעתו מרוב שמחה. ודלדייה נהנה בסיפוק ילדותי מתשואות ההמונים, משל היה כוכב תיאטרון מהולל. אכן, המשטרים הדימוקרטים אינם מפנקים את מדינאיהם בכגון אלה. מה פלא, איפוא, שתשואות ה’זיג־הייל' הקצובות של המונינו, המגיעות אל אוזניהם, משכרים אותם כיין. וכמובן שעינם של ראשי משטרנו אינה צרה בחזיון. אדרבה, הם מחככים ידיהם מרוב שמחה שפרשה זו הגיעה לסיומה המוצלח. עתה נוכל למחוק מעל הפרק את מעשי הזוועה המבוצעים בבני עמנו בארץ הצ’כים ולשוב ולהקדיש את מאוויינו לבעיות פנים. תחי העתונות המודרכת, העתונות “מטעם”!

שבת, 15 באוקטובר 1938.

נראה שהכל בא על מקומו בשלום. אפשר שוב לשבת מדי יום ביומו בקפה שמידט, להתרעם על דברים של מה בכך ולהיבלע בחולין האפורים. אך כשפגשתי אמש את ד"ר מיזאם, בקפה הילר, היו פניו חרושי דאגה.

“זה אינו מוצא חן בעיני. השקט הזה עוד פחות מן הסערה” אמר.

הפסימיות שלו מרגיזה אותי במקצת. מה הטעם בריטון המתמיד? “מה שוב אינו מוצא חן בעיניך?” שאלתיו. מיזאם נעץ בי עינים גדולות ועצובות. “אינני מתאונן על דבר” השיב. אני רק מנסה לחשוב באופן הגיוני. הקשיבי נא: מה עושה דיקטטור ללא הצלחות? כוונתי להצלחות נראות לעין. הוא מוריד במו ידיו מערכו. רק מלכים או נשיאים ליברלים יכולים להרשות לעצמם לנוח על זרי הדפנה שלהם. עריצים משולים לנרדפים. חסרי מנוחה הם מיטלטלים בין איגרא רמה לבירה עמיקתה. כדי שתהיה להם נשימה ארוכה, עליהם להחזיק את סביבתם במתח מתמיד. ההמונים תובעים לחם ושעשועים. ובסיום הצגת הגאלה של מדיניות־החוץ, קופץ הליצן על הבימה כדי לרתק את הקהל במערכון־ביניים. התדעי מיהו הליצן? היהודי הגרמני! אחשוורוש מופיע לפני המסך המורד. שוב עליו לשעשע את קהל הצופים. כפי שזה כבר קרה אלפי פעמים לאורך ההיסטוריה. האמיני לי, הם יאפרו אותו בצבעים כאלה ששוב לא יכיר איש את פניו העצובים מתחת למסכתו המפלצתית. היהודי אשם בכל. רמסו אותו! הרביצו לו! עשו אותו ללעג ולקלס, את המסכן הסופג את סטירות הלחי!"

“הכיצד?” אני שואלת.

“הכיצד?” מתרתח ד"ר מיזאם ומנגב את הזיעה מעל לחוטמו. “האין עיניים לך לראות? האם אינך רואה את אשר הולך ומתפתח מתחת לפני השטח? כיצד שצצים מדי יום דוכני המכירה של ה’שטירמר' כפטריות אחרי הגשם? כיצד תקנה אנטישמית אחת רודפת את משנה? מפרישים את היהודים מגופו של העם הגרמני. אוסרים על נשואי תערובת בין גרמנים ליהודים. שוללים מהם את אזרחותם. מוציאים אותם כליל מחיי התרבות. אוסרים את פעילותם בספרות, בציור, בתיאטרון, בעתונות ובתעשיית הקולנוע. תחילה פרשנו. עתה מבודדים אותנו. ובתום הבידוד תבוא ההשמדה. זה יבוא כשם שעונים ‘אמן’ כתום התפילה”.

הוא לוגם כוסית יין ספרדי לבן בלגימה אחת ומחייך. “הצרה היא שאנו חשים כבר מזה מאות בשנים בארץ האהובה הזאת כמולדתנו, כביתנו!”

רבונו של עולם! מה מוכרת לי מועקה זו! ההתקוממות הנואשת הזאת כנגד חוקי הגזע והדם! וכי אין כל אדם זכאי לבחור לעצמו את הבית הרצוי לו? בילדותי לא שמעתי את המילה ‘יהודי’ מעולם. אצלנו בבית היו מבחינים בין אנשים טובים ואנשים רעים, בין הגונים ובלתי הגונים. באמריקה הופך כל מהגר כעבור דור אחד לאמריקאי. ברוסיה הוא רוסי. משום שהנוף שבו הוא גדל מעצב אותו, משום שהשפה שבה הוא משיח מגלמת אותו. לא רק הכרוב החמוץ שאותו הוא אוכל, לא רק השלג המונח בחורף על גג ביתו, אלא גם העננים החולפים מעליו באופק, האווירה שאותה הוא סופג לתוכו, האופן שבו קוברים את המתים בסביבתו או מוכרים דגים בשוק. לאכול שטרודל וינאי משך מאה שנה אין זה דבר מבוטל. מי שדורך משך מאה שנה על חול חופים באזור גיאוגראפי מסוים, מן ההכרח שיאהב חול זה יותר מכל דבר אחר בעולם. “מולדתי”, אומר ד"ר מיזאם, “נמצאת איפה שרשום בכתב יד ילדותי על חומת הבית ‘פאול הוא טיפש!’; היא במקום שבו שיחקנו בגולות, בשודדים־ושוטרים. וכל ההיטלרים עלי אדמות אינם יכולים לגזול זאת ממני…”

נזכרת אני בשורה ארוכה של מכרים שעזבו את גרמניה מאז 1933. מי שמסוגל היה להיתלש עשה זאת מזמן. הם נסעו לארה"ב, לבוליביה, לסומטרה. בכל ארצות תבל התפזרו הידידים. אשרי מי שעוד יכול היה לצאת בשן ועין. שלא נאלץ לקפח יותר משבעים וחמישה אחוז מרכושו. כסף אפשר להרוויח שוב, רכוש אבוד ניתן להחזיר. אך פגיעת הכאב הנפשי אינה חולפת לעולם.

הוי, היאך הכאיבו להם! באיזו אווילות, באיזה חוסר תכלית! הנה מה שעשו להורי־מאמצי: כשפורסמו חוקי נירנברג, התכוננו אבי ואמי החורגים להגר מגרמניה. מעידה אני עלי שמים וארץ שלא בלב קל קיבלו את החלטתם. חמש שנים גדלתי בצל קורתם. משך חמש שנים השפיעו עלי טוב־לב וחיבה. משהגיעה שעת הגירתם של הורי החורגים, טרם מלאו לאבי החורג ששים, וחסרו עדיין לטבחית שלהם, אשה נפלאה, ששה חדשים עד לגיל שבו היתה רשאית להיות מועסקת על־ידי יהודי. החוק החדש קבע שכל הגברים היהודים הם רודפי נשים המתנכלים לעובדות משק ביתם שלא מזרע ישראל. על אף שמו הטוב של אבי החורג, שהיה איש ישר ותם, על אף העובדה שהטבחית עבדה מזה 12 שנה במשק ביתו, ואף על פי שהציג בפני השלטונות כרטיס נסיעה לארה"ב נאלץ לוותר על שירותי העוזרת ולנקות את ביתו במו ידיו. אנוס היה להתגורר משך השבועיים האחרונים לשהותו באירופה אצל ידידים כדייר־אורח. וכל זאת רק משום שחדר השינה של הטבחית־העוזרת מרוחק היה פחות מ־10 מטרים מחדר השינה שלו, בניגוד לחוקי נירנברג, שחייבו מרחק גדול יותר. מירווח של תשעה מטרים נחשב בעיני החוק כמצוי עדיין בתחום הפיתוי של החושנות היהודית. עשרה מטרים היו מרחק סביר לפי הדמיון ה’ארי'. לולא חזיתי מבשרי בהשלכותיו של חוק זה, לא הייתי מאמינה לעולם שדבר כזה ייתכן. וזוהי אמנם הצרה: שדברים אלה אינם מגיעים לידיעת הציבור. מי שאינו מתרועע עם יהודים אינו חש את עוקץ הבזיון וכשמספרים לו על כך, אין הגרמני המצוי מאמין למשמע אוזניו. הן זה נשמע כה מגוחך, כה בלתי מתקבל על הדעת. רק העקשנים, המעמיקים חקור, רק הם התרגלו כבר למה שאינו מתקבל על הדעת והשתכנעו מהפיכתו למציאות מרה, למסכת הליצן הקופץ על קרשי הבמה במערכון־הביניים.

ד"ר מיזאם צודק. המשחק נמשך. ובעוד מהדהדת תרועת החצוצרות כמבוא להופעת הגאלה, מכינים כבר מאחורי הקלעים את מערכון הביניים. כבר מסמנים כל חנות יהודית באותיות לבנות בולטות לעין. מתייקים את כל התושבים היהודים במשרדי הגיסטאפו ומכלילים אותם ברשימות. אבוי להם ביום הינתן האות. האין כבר מישהו לוחץ על הכפתור?

“צריך היית לנסות לצאת מכאן!”, אני מאיצה בידידי. ובדרכנו הביתה, במונית, אני שוכחת שבעצם אינני אוהבת להתנשק אתו. שוכחת זאת שוב ושוב. כי אני מרחמת עליו…

יום ה', 25 באוקטובר 1938.

אנדריק קרסנוב חזר מסיור הופעות בשבדיה. אתמול התכנסו אצלנו הידידים כדי לחוג את שובו במסיבת רעים. השיחה קלחה בשטף, כרגיל. הרבינו לחוד חידות על אודות העתיד. הפלגנו בויכוחים סוערים על המצב.

אנדריק ואני מהווים זוג מזה שבע שנים. בדירת מגורי גר אנדריק בחדר הסמוך לשלי. מקצועו מנצח על תזמורות. שנים רבות התגורר בפינלנד. שנינו ישבנו ליד מקלט הרדיו כשהכריזו, בליל ה־30 לינואר 1933, על מינויו של היטלר לתפקיד הרייכסקנצלר. לא אנו בחרנו בו. מעולם לא רצינו בו, ולא השלמנו עם קיומו – לא מתוך הכרה ולא מאונס.

כאשר בימי הבחירות הופיעו לפנות ערב גוררי הבוחרים המקצועיים בבתים, כדי להביא את המאחרים אל הקלפי, תקענו עפרון־העתקה לכיס, כיוון שאי אפשר למחוק צלבי סימון שנעשו בעפרון־העתקה. וכאשר לבסוף כבר לא היתה גם כל חשיבות לצלבי־סימון משום שתעמולת הלחש הפריחה שמועה, כדי להבהיל את אלה הנוחים להיבהל, שבכל קלפי מצוי מתקן חשאי למניית הקולות המגלה וחושף את אומרי הלאו, לא אמרנו נואש. קרענו את פתק ההצבעה לגזרים ושמנו אותו בלתי־מסומן לתוך המעטפה. אם לאחר מכן לא טרחו ועדות הקלפי לפתוח את המעטפות החתומות וזקפו את כל הקולות לטובת הנאצים, כפי שטענו רבים, לא ידנו היתה במעל. לנו היה מצפון נקי, אם כי לא מצפון נטול־דאגה.

אנדריק שונא את הנאצים כמוני. בנקודה זו אנו מזדהים כמעט עם כל חוג מכרינו, עם אלה שנפגעו מהם ועם אלה שהנאצים לא עוללו להם כל רע. מאז 1933 ראינו את הנולד. אז, כשישבנו צמודים לרדיו, לא ידענו את פרטי הפרטים אך בקוים כלליים שיערנו בנפשנו את כל אשר המשטר הזה ינחית על ראשינו: שלילת החופש; היפנוט ההמונים; אלימות; סאדיזם; עמידת הדום המתמדת וההתקדשות העצמית ללא סייג. בימים ההם החלה מהפכת הזעיר־בורגני המתפרע. אנדריק היה מן הראשונים שנפלו לה קרבן. שירות השידור פיקפק במהימנותו הפוליטית, משום שהעז להזכיר לחבר חדש במפלגת הנאצים את דבר עריקתו לשם משורות הסוציאל־דימוקרטים. לרוע המזל היה חבר זה אחד מאנשי תזמורת שרות השידור שהוטל עליה, תחת שרביטו של אנדריק, להאדיר בשפת הצלילים את יום הולדתו של היטלר ב־20 לאפריל 1933. התזמורת סירבה לנגן בניצוחו של אנדריק. חבריה מסרו בתצהירים בשבועה שאנדריק נחשב לנתין זר הנוטה חסד ליהודים שבין חברי התזמורת. כמו־כן מסרו ששלוש שנים קודם לכן, עת ניצח על נגינת ההימנון הגרמני, “הרים אנדריק את האף”. אנדריק לא הרים את האף, הוא רק התעטש. אך מי יבהיר את הנסיבות המפורטות של תקרית מעין זו כעבור שלוש שנים? בימים ההם הפכנו עולמות כדי להסיר את “כתם” התקרית המטופשת מעל שמו של אנדריק. סוף סוף אין מוותרים על קריירה מקצועית־אמנותית בשל התעטשות מקרית. אך כל מאמצינו היו לשווא. בכל מקום נתקלנו בדלתיים נעולות. איש לא היה מוכן לנקוט עמדה לטובת אנדריק ולשים ראש בריא במיטה חולה ולהפסיד את עולמו בעיני בעלי הדעה השלטת. וכך אירע, שלשמו של המנצח אנדריק קרסנוב צורף צלב שחור במיסמכי המוסדות הרשמיים. צלב שחור סמוי זה הטיל את צילו המוחשי על אנדריק ועלי ונבצר היה ממנו ליטול עוד את שרביט המנצח לידו. רק במקרה שהזמינו אותו לסידרת הופעות בחו"ל הירשו לו ברוחב לב להיענות להזמנה.

עתה חזר אלינו משבדיה, כשבאמתחתו ויסקי אמיתי, תריסר חפיסות של סיגריות ‘קמל’ ושפע של חדשות בלתי מצונזרות מעבר לכלוב הגרמני הגדול: “תומס מאן חיבר ספר חדש; גיאורג ברנהארד התכחש למסורת ‘פוס’ בעתונו הפריזאי חסר־הרמה; ברונו ואלטר קוצר תשואות של התלהבות בחו”ל, המנכ“ל שלנו שפר עוסק עתה בייצור גפרורים. הוא יושב בשבדיה ומסייע לקבוצת־קרויגר; ברינינג ‘מיטלטל’ בין אנגליה לאמריקה והוגה בשגיאות שעשה ושומר על שתיקה”.

עשרים זוגות עיניים נתלות בצמאון דרוך בשפתיו של אנדריק. החדר מלא עשן־סיגריות סמיך ש“ריח־חוץ־לארץ” נודף הימנו, ריח החופש, ועל כן אין בו כדי להטרידנו.

הם יושבים מכורבלים על כיסאות, שרפרפים, זויות השולחן וכרי הספה. בכל מקום פנוי התישבו, כוס הויסקי והמאפרה בטווח היד, מעשנים, שותים, ומסתכלים במהורהר נכחם. קרלה ואריך טוך, ד“ר הולנר והזוג הירשברג, אנגל ואשתו, לוי ואשתו, ד”ר מיזאם, פלאם, הינריכס וכל השאר. “לו תפסה אותנו עתה הגיסטאפו” מתבדח הולנר. איש אינו שם לב אליו.

“האם אלה שם, מעבר לגבול, מתארים לעצמם בכלל כיצד נראים פני הדברים אצלנו?” שואלת קרלה. אנדריק מקמט את מצחו: “זוהי הצרה. מי שיוצא נשאר מנותק כליל. ארבעה שבועות בחוץ דיים כדי להשכיח את הכל, מה שמותר לכתוב ומה שאסור לכתוב, כיצד אפשר לעזור וכיצד אסור לעזור. מטבע האדם שאין לו מקום בדמיונו לגילויי אי־צדק. מה שאין הוא רואה במו עיניו אינו מצטייר כלל בדמיונו. הוא הדין גם במהגרים היהודים, שאגב אורחא היו בינם לא מעטים שבזמנו נתנו את קולם להיטלר…”

אכן, אמת הדבר שאחדים מידידינו היהודים נתפסו לטעות נוראה זו זמן קצר לפני עלייתו של היטלר לשלטון. משוכנעים היו שהיטלר לא יאריך יותר מחודש ימים. משום כך הצביעו בעדו “כדי לתת לו חבל ארוך די צרכו להיתלות בו” כלשונה של המימרא האנגלית, כדי שהשתוללות מטופשת זו, זה מחול השדים האופוזיציוני־החתרני, תגיע לסיומה אחד ולתמיד. ועתה? עתה בוערות להבות המוקד שבמרכז מחול השדים על גבם של אלה שסייעו להציתו.

היה זה תכסיסו הטוב ביותר של היטלר כאשר ניצב בפני העם וקרא לעומתו:

“האחריות העליונה כלפי העם וההיסטוריה נתונה בידי המנהיג! אני נוטל מעמסה כבדה זו מעל שכמכם. הטילו אותה עלי ואני לבדי אשא בתוצאות”.

האמנם ישא בהן לבדו? בתוצאות שהוא מכוון אותנו לתוכן מזה חמש שנים? ואם תפרוץ מלחמה? היסכים למות עבור כולנו? או שמא יעדיף להוליכנו בזה אחר זה לזרועות המוות תחתיו? ומי ישא אז באחריות לחיים שנתקפחו? לצרת־אנוש ולסבל אין־קץ שנגרמו בגינו?

ההמון אינו תופס את המירמה. עדיין לא. ועלינו להמתין בסבלנות עד אשר גם גדול הכסילים ירד לעומקו של דבר.

יום ג', 8 בנובמבר 1938.

עתוני הערב מוסרים שפליט יהודי ירה באחד מאנשי סגל השגרירות הגרמנית בפריז. יש הטוענים שהתקרית ארעה על רקע פוליטי, שהיה זה מעשה נקם של היהדות המעונה כנגד המשטר הנאצי. אחרים מתלחשים שהתקרית מקורה ביחסים אינטימיים בלתי טבעיים בין המתנקש לקרבנו, כשסחטנות וקנאה משמשים בערבוביה כמניעים. על פי הגירסה האחרונה אין זו אלא חזרה על פרשת הורסט־ווסל. מוזר עד כמה מתבקש הדמיון עם ה“קדוש” הדו־משמעי של היטלר. קלעו לו זרי־דפנה; הרגו בשמו אלפי קומוניסטים, הציתו את הרייכסטאג בגינו; קראו על שמו, להנצחת זכרו, כיכרות ורחובות וגדודי־צבא. יום מותו היה ליום־מועד לאומי; שיר־המלחמה אותו חיבר הפך להימנון האומה. הם לא חסכו שום מאמץ כדי לרומם את הסטודנט לשעבר למעמד של קדוש ראשי ב“כנסיית” התנועה. ואף־על־פי כן לא עלה בידה של התעמולה הנאצית המחוכמת ביותר לטהר את גיבורה מן החשד שבחייו הפרטיים לא היה אלא בעל סטיות מיניות, צעיר נחות־דרגה שמותו לא היה קשור כלל בכבודה של גרמניה אלא בתעלול פלילי חסר־כבוד. אמנם אין לטעון דברים שמהימנותם אינה ודאית די צרכה. לא היכרתי את הורסט ווסל אישית ואף לא נכחתי באהבהביו. אולם כשאדם מוריש לדורות הבאים כצוואה יקרה ביותר שיר, שלחַנו שאול, בהתאם לפסק דין של בית משפט רשמי, מנגינתה של תיבת־קבצנים, וכשנוסף על כך הוא מחבר לשירו זה את המילות:

או אז גם אני נוטה לתת אמון בהשערות הגרועות ביותר. גיבורים או סרסורי־עבירה? האמנם כה דלה ההיסטוריה ברעיונות מקוריים, עד כי עליה להשתמש פעמיים באותם האמצעים לאותה תכלית פויליטית? אז שימשו הקומוניסטים שעיר לעזאזל. הפעם היהודים. אתמול, סרסור־זונות, היום הומוסכסואלי. ואפילו קלוטה השמועה מן האוויר, עצם העובדה שהמציאו אותה, כאז כן עתה, דיה להוכיח עד כמה היא קרובה למציאות.

אנדריק מעוות פניו בצחוק כשאני מספרת לו על הענין.

“הבי את העתון!” והוא עובר על שורותיו ביעף מהתחלה עד הסוף.

“אין הם מייחסים לזה חשיבות רבה” הוא פוסק. “בסך הכל ידיעה קטנה בעמוד השלישי, ללא פירושים”.

יום ד', 9 בנובמבר 1938.

בין לילה הפכה ההתנקשות בפריז לסנסציה עולמית. “נסיון רציחה מוג־לב של היהודי גרינשפאן נגד יועץ השגרירות ארנסט פום ראט”, זועקת הכותרת באותיות של קידוש לבנה מעל כל מהדורות הבוקר. “יהדות העולם מסירה את המסכה”. ובעקבות הכותרות, הערכות על אישיותו של הקרבן, המשתרעות על פני טורים רבים, עם תיאור דרך־חייו. מדי שעה מתפרסם בולטין רפואי חדש. עד כה אין העיתונים מזכירים כי מצבו של הפצוע מעורר דאגה. אך אוי אם הוא ימות! באוטובוס, ברחוב, בחנויות ובבתי הקפה מתווכחים על פרשת גרינשפאן בקול רם ובלחש. אינני מבחינה בנימה אנטישמית בשיחות הגלויות, אך חשה במועקה התלויה באוויר, כמו לפני סערת ברקים ורעמים. בקורפירסטנדאם, בטאואנצינשטראסה ובלייפציגרשטראסה ריקות מאדם החנויות המסומנות כבתי מסחר יהודים. הקונים מוקירים רגליהם מהן. הציבור חושש לנהוג בניגוד לרוח הזמן. לא בכדי חוזר ה’שטירמר' ומשנן לקוראיו: “אל תקנו אצל יהודים!”

בדרכי אל המערכת אני עורכת ביקור חטוף בדירתו של ד"ר מיזאם. הוא יושב ליד מכונת הכתיבה ומתקתק מכתבים. מסתבר שהוא מעתיק מכתבים שאותם חיבר בהיות ילד. מכתבים להוריו, למחנכת שלו, לידיד נעורים שבינתיים היגר לאמריקה. כל העתקי מכתביו מסודרים צרורות־צרורות לפי שנתוניהם. “אמא טובה וחמודה”, אני קוראת בראש אחד מהם.

לא טוב להיבלע בתהום הנשיה, לשקוע בנבכי העבר, להפוך את אשר חלף־עבר לתוכן ההווה. ואף על פי כן נוגעת ללב החלטתו הנחושה של האיש המודח להימלט מן ההתחסלות הנפשית שאותה נושאת בחובה הבטלה מאונס.

“הימות”?" אני שואלת אותו. “ואם ימות, מה יהיה?”

“ברור שימות”, הוא משיב. “אחרת לא יהיה כל ערך למסע ההסברה. כדי לנקום את מותו, צריך תחילה לבכות אותו. ככל שכבד יותר האבל, כן תגבר השנאה התהומית. וכי לא ידעת שתקריות פוליטיות נוהגות להתרחש רק לאחר שהכינו אותן לפרטי פרטים, כשכל התקנות כבר הותקנו, כל האמצעים שיינקטו נדונו מכבר? אין ספק: המלחמה ביהודים היא על הסף. אני כשלעצמי מתכוון להישאר פאציפיסט, יותר מלמות גם יהודי איני יכול”.

הוא שב ומפנה את תשומת לבו למכונת הכתיבה. “אמא טובה וחמודה”, הוא מתקתק, ברצינות ובקשב. מה נותר לי לומר במצב כזה? “להתראות, אם־כן!”

קשה לומר שד"ר מיזאם הרעיף עלי דברי נוחם.

ברחוב מכריזים מוכרי העיתונים על כותרות המהדורה החדשה: “הורע מצבו של ארנסט פום ראט!” וכשאני נכנסת דרך הדלת המסתובבת לקפה גרינפלד, נדמה לי שכפות רגלי דורכות על רצפתו של חדר טהרה בבית עלמין.

יום ה', 10 בנובמבר 1938.

בשעה 7 בבוקר מצלצלים בדלת. שמונה, תשע, עשר פעמים בזו אחר זו. בפתח הדלת עומד עורך הדין ד"ר וייסמן.

“החביאי אותי, למען השם. רודפים אחרי!” הוא מפליט באפיסת כוחות. אני נותנת בו זוג עיניים בוהות.“מי? מה?” אינני מבינה מה קרה. “סגרי לפחות את הדלת! האם את לבדך? היכן עלי… לאן עלי ללכת, ריבונו של עולם!”. הוא מסתער לתוך החדר, שוקע בכורסה וכובש את פניו בכפות ידיו. מעילו קרוע, שערו יורד למיצחו. האיש נראה כאילו התפלש בשלולית של רפש.

“מה קרה?” אני שואלת, נפעמת.

“מה אתך? האם את חיה על הירח!” הוא מלגלג. “השטן משתולל ברחובות ברלין! בתי הכנסת עולים באש! דם יהודי ניתז מן הסכין! קלגסי ה־ס.א. צועדים ומנפצים שמשות! ואת שואלת מה קרה?…” מרוב התרגשות נדם קולו.

“כארנבות אנו נרדפים. לאורכו של מחצית הקורפירסטנדאם הכריחו אותי לרוץ. התדעי מה צעקו אחרי? ‘חזיר יהודי!’ ‘רוצח המונים’! ‘התפגר, חיה נאלחת!’ וגם אבנים ידו בי, אבנים עם בוץ! בני הבליעל! הפרחחים! ברנשים ארורים אלה מקרב ה־ס.א.!”

“והמשטרה?”

“היא עמדה מנגד. הניחה לתבערה להשתולל, ולבני המוות – למות”.

“אם כן, הוא מת בכל זאת?”

“מי?”

“הדיפלומט הזה, פום ראט…”

“כן, הוא מת” אישר ד"ר וייסמן. “וכעת עורכים לו את תפילת האשכבה. בלפידי־זפת וחביות־בנזין. בהחרבת בתי תפילה וברצח המוני. כפסע היה ביני לרודפי. למזלי הצלחתי לחמוק לאחד הרחובות הצדדיים. או אז הרביצו למישהו אחר תחתי”.

קור וחום מתחלפים בגופי מרוב תדהמה. הוי, אנדריק, כמה צדקת! אני מעיפה מבט בשעון. “המתן” אני אומרת לד"ר וייסמן. “אלך להביא חלב ולחמניות. תחילה אכין תה, אחר כך נראה.”

בשעה 9 שוכב ד"ר וייסמן במיטתו של אנדריק, לאחר שסעד את ליבו בפת שחרית ועשה אמבט. הוא לובש את אחת הפיז’אמות השבדיות החדשות של אנדריק. תודה לאל, לפי שעה הוא שרוי בבטחון.

בתשע וחצי אני נוסעת למערכת. שדרות קורפירסטנדאם נראית כים של שברי זכוכית. בהצטלבות פזאננשטראסה מצטופפים המוני בני אדם. במבוכה ובאלם הם מביטים לכיוון בית הכנסת שכיפתו מוסתרת מאחורי ענני עשן שחור. “בושה וחרפה!”, מעיר לידי אלמוני בלחש. אני מעניקה לו מבט חדור הכרת־תודה. רוצה הייתי לאמור לו “אחי אתה!” אולם אני נמנעת מלעשות כן. זהו אחד מאותם דברים שאיננו מעיזים להעבירם ממישור המחשבה למישור המעשה. וכשבכל זאת אנו מרהיבים עוז, לפעמים, ופוצים את הפה על מנת לומר את אשר בלב, הרי שלכל היותר מבטאות השפתיים הרוטטות משפט סתמי, כמו “סליחה, מה השעה?” ואחר כך אתה מסמיק מרוב בושה. שכן, להיות מוג לב אינו מן הדברים הנעימים.

במערכת עתוננו הכל כמרקחה. לרגע קט אני נמלטת לחדרו של הולנר.

“מה באמת קרה?”, אני שואלת.

הולנר יושב בכורסתו מאחורי המכתבה, אומלל מאד, מכונס כצב המבקש את מקלט שריונו. הוא מזיז את המקטרת שבפיו מזוית לזוית. “ילדתי” הוא מפליט באנחה, “אני מאבד את עשתונותי. בושה וכלימה! בתי כנסת! בתי תפילה לאלוהים! להצית אותם בפחי דלק! והם עוד מתנהגים כאילו היה זה מעשה גבורה… מתרברבים, מתפארים! זורקים מלים כ’זעם ההמונים' לחלל האוויר. בלעדי! רק זאת אוכל לומר – בלעדי!”

“בסדר, בסדר”, אני מאיצה בו. “ספר כבר את העובדות!”

ללא אומר ודברים מעביר לי הולנר צרור גליונות משוכפלים, מצביע על הכותרת המודפסת באותיות שמנות האומרת, “פעולות נגד היהודים בברלין וברייך”. אכן, פירסום רשמי של לשכת העתונות הממלכתית. פירוש הדבר שכל מהדורות הערב חייבות להעתיק את זה. לשיקול דעתו של העורך מניחים רק להוסיף מילת־קישוט זו או אחרת כרצונו.

הולנר נד בראשו, מדוכדך. “ועלינו לשאת באחריות לזה” הוא נאנח, “לתת את הכותרת ואת החתימה ולהעמיד פנים, כאילו מזדהים עם כל מלה, כאילו מאמינים לסיפורי בדים אלה”.

בחופזה אני עוברת על פני השורות הצפופות של הכתוב:

“לאחר שנודע דבר מותו של הדיפלומט הגרמני פום ראט, שנפל קרבן למרצח יהודי מוג־לב, התארגנו בכל חלקי הרייך הפגנות־מחאה ספונטניות נגד היהודים. תוך כדי כך ניתן גם ביטוי במקומות רבים להזדעזעותו העמוקה של העם היושב במולדת… הצטברות המרירות מצאה את פורקנה בפעולות זעם… בהרבה מקומות בברלין נופצו חלונות ראווה של בתי מסחר השייכים ליהודים. בעלי החנויות היהודים עוד הרהיבו עוז לצוות על עובדיהם האריים שיסלקו את שברי הזכוכית באצבעותיהם החשופות. מעשה זה עורר את זעמם של עוברים ושבים… בבתי הכנסת, אלה מוקדי ההכשרה של התלמוד והשולחן־ערוך העוינים את מדינתנו ועמנו, הוצתה אש שהשמידה את הריהוט הפנימי. גם בית הכנסת בילהלמספלאץ ניזק. כפי שנמסר, נמצאה בו גם כמות מסוימת של נשק. גם באברסוואלדה היה בית הכנסת המקומי למאכולת אש. כזה היה גם גורלם של בתי התפילה היהודים בקוטבוס ובבראנדנבורג”.

בחילה תוקפת אותי. אני הופכת את הדף. “הבוקר בין שש לשבע פרצה שריפה בבית הכנסת של וילמרסדורף. הכיפה כבר התמוטטה… תהלוכות מחאה בנירנברג… כל בתי המסחר היהודים שעודם קיימים הושחתו… זעם ההמונים כנגד חנויות יהודיות בערי חבל הרוהר ובאזור הריין התחתון. באסן, דיסלדורף, קריפילד. במקומות אחרים בוערים לפי שעה בתי הכנסת. הפגנות ספונטאניות נגד היהודים בלייפציג… בלילה שעבר… הזדעזעות… אש… שברי זכוכית… שמשות… להשחית… להצית…”

המלים חוזרות על עצמן.

אם כן, החלה המלחמה ביהודים בשעה שתיים לפנות בוקר. ההתקפה החלה בבת אחת ולאורך כל החזית. לו ידענו לפחות מי היה בעד ומי נגד. אני מתכוננת לבחון מיד את הלך הרוחות ברחוב.

בכל מקום אני נתקלת בתגובות שליליות, החל מאכזבה גלויה וכלה ביאוש תהומי. “אינני מעז עוד להסתכל למישהו בעיניים” מצהיר אפילו ראש המערכת, שעל־פי השמועה הוא לוקה בנאציזם. “אנטישמיות – מילא. אבל לא כך”.

רק מאייר גבה־הקומה, ה“פוליטרוק” שלנו, משפשף את ידיו מרוב נחת. “סוף כל סוף מלמדים אותם לקח, את הכנופיה הארורה” הוא מכריז בתרועת־נצחון. “מוזר שזעם ההמונים הספונטאני הוליד בכל הרייך בעת ובעונה אחת את אותן התגובות” אני מעירה לו ומעמידה פנים תמימות כאילו והעליתי את הרעיון על דעתי רק זה עתה. העקיצה לא החטיאה את המטרה. מאייר נותן בי מבט משתומם. לרגע קט הוא שוקע במחשבות. אחר־כך הוא מנענע את ראשו לאות שלילה ומפליט, "תמיד את מחפשת רק פגמים. סמכי על שיקול דעתו של הפירר… – “הרי לזה התכוונתי”, אני משסעת את דבריו, טורקת את הדלת מאחורי ומניחה למוחו הצייתני לעכל כטעמו את גרגיר הארס שהנחתי במזונו הרוחני.

בחדרה של קרלה מתקיימת מעיין “ישיבה שבעמידה”. קולותיהם של המשתתפים בויכוח חודרים עד לפרוזדור. כשאני לוחצת על ידית הדלת, משתתקים הכל כאילו על־פי צו. “אוי, זאת רק את” מקבלת את פני ידידתי. “מדוע לא אמרת לנו מיד?” היא פונה שוב אל הסובבים אותה. “בשעה שתיים לפנות בוקר הוציאו את בנה של בעלת הבית שלנו מן המיטה. פקודה מחטיבת ה־ס.א., אמרו לו. צו־התיצבות מיידי. ברור שהיו אלה אנשי ס.א. וכי מי יכול היה לעשות זאת אם לא הם?”

“הם היו בחגור מלא” מתערב כתבנו לעניני העיר. “במו עיני ראיתי איך שצעדו לאורך הקלייסטשטראסה בהמונים. זה היה מאורגן, האמינו לי! זה היה מכוון. גלגל־שיניים אחד השתלב במשנהו. ובינתיים שכב העם במיטות וישן שנת־ישרים”.

“בין שתיים לחמש בבוקר נוהגים אנשים הגונים לישון” מעירה מזכירתנו בנימה של מעשיות. “לפני השכמת הבוקר אי־אפשר להצית בתי תפילה”. – “ודאי שלא”, מסכימה קרלה. “ואף־על־פי כן אני מציעה שנלך עתה לאכול”. היא מסתכלת בי. שתיים פחות עשר. אם ברצוננו לקבל עוד משהו אצל ריימן עלינו למהר מאד.

בחצותנו את האוספוגטייפלאץ קולטות אוזנינו מרחוק רעש משונה, כאילו מישהו משליך לרחוב המרוצף מערכת כלי אוכל מתוך חלון בקומה גבוהה. אנו נעצרות. הרעש מגיע אלינו מאחת הסמטאות הצדדיות. “בואי, נלך לשם!” אנו אומרות בבת אחת. קרלה מתחילה כבר לרוץ. בריחוק מאה פסיעות בקירוב, לצידו השמאלי של המורנשטראסה, מצטופף המון לפני החלונות של בית מסחר גדול לקונפקציה. “נפלס לנו דרך, נחדור לשם בכל מחיר!” אני משננת לקרלה בלחש. אל־אלוהים! אני רואה כיצד קרלה מחוירה. אני רואה כיצד אשה שמנה לידי מנגבת את הזיעה מעל למצחה, כיצד גבר ישיש עטור זקן־מידות לבן מושך בתדהמה בצווארונו, כאילו הוא נחנק. לאחר מכן אני רואה את המתרחש לפנינו. טראך – טראך – טראך! שלושה מוטות ברזל הולמים בשמשות הענקיות של חלונות הראווה, כפטישים על הסדן. רעם המחץ, נפץ הזכוכית, שיקשוק השברים המנותצים שאינו נמשך אלא שניות, ואחר־כך שוב דממה. טראך – טראך! גם חלון הראווה השני מתנפץ לרסיסים. חמשה ברנשים בבגדים אזרחיים עומדים לפניו. לבושם מרושל ומקומט, כובעי מצחיה לראשם… הם מסתערים, מנגחים, עובדים בדייקנות של מכונות. אין הם מסיחים את דעתם מן ה“עבודה” שלהם. ההמון הסובב אותם אינו קיים לגבי דידם. לשווא אני מנסה להבחין בפניהם סימני הזדעזעות, זעם, שאט־נפש, שנאה. הם אינם מארגנים, הם רק מבצעים הוראה. כל מאוויהם נתונים לכך, שהמוטל עליהם יבוצע ללא רבב. אמנים הם במלאכת ההרס. שום מומחה לא יכול היה להוציא במכה אחת את שרידי השמשה המנופצת במהירות כזאת מתוך המסגרת, כמוהם. אחד הבחורים, כנראה ראש הקבוצה, שולח לפתע מבט בוחן סביבו. שתי פסיעות מהירות, מכה ונברשת הגבישים בתוך חלון הראווה מתנפצת אף היא לרסיסים על הקרקע. כמו תפוחי־עץ שהבשילו באילן נושרות התמונות מן הקירות. עקבים מפורזלים רומסים את פני בובות השעווה. רסיסים, רסיסים, רסיסים… ההמון עומד מנגד ושותק. כוח היפנוטי מושך אותו אל המקום הזה, וכוח היפנוטי גם דוחה אותו ממנו, מרתיע אותו, מניע אותו לעקוב אחר המחזה המביש. אחוז פחד עומד ההמון במרחק בטוח. “גמרנו!” צורח עתה המנהיג. הוא משעין את מוט־הברזל על הכתף, כאילו היה זה רובה, ובקצב אחיד צועדת הקבוצה ומתרחקת. שמאל־ימין, שמאל־ימין, שמאל־ימין, עד שתישמע הפקודה “עמוד!” לפני חלונות הראווה של החנות היהודית הבאה בתור.

האמנם זהו זעמו הספונטאני של העם? האמנם מצית כאן הניצוץ את חבית אבק השריפה? משחרר את מטען חמת הזעם המצטבר של אומה שלמה בקול נפץ רועם ואדיר? לא, לא ולא! אילו ניתנה מחר פקודה לחמשת הבחורים הללו להמית באלות את כל מנקי הארובות של גרמניה, היו ממלאים את הפקודה בקפדנות וללא רחמנות, מבלי להתיר שריד ופליט. לא משום שהם שונאים מנקי ארובות, אלא משום שהם אוהבים לציית לפקודות. אוהבים זאת בצורה כה מופרזת, שאף בעולם הבא, בפרוח נשמתם, תעמוד אף נפשם דום בפני הציווי.

ואנו, האחרים? אנו המאות כנגד החמישה? אנו, המיליונים כנגד כמה אלפים? – אנו מנגבים את זיעתנו הקרה מעל למצח ומושכים בצווארוננו בחוסר אונים.

“צריכים היינו בעצם לירוק לעצמנו בפרצוף, על שאנו עומדים כאן מבלי להוציא הגה”, רועדת קרלה מרוב כעס. “כמובן שהיינו צריכים לירוק לעצמנו בפנים. אך למי זה יביא תועלת, כשמייד יתפסו אותנו ויערפו את ראשינו. קדושים זקוקים לקהל. מות־הקרבה בעילום שם עוד לא עזר לאיש”.

דברי נשמעים כה מחוכמים באוזני, ואף־על־פי כן אינני מרוצה מעצמי. החשבון אינו מתאים משום מה.

כבר עבר לנו התיאבון לאכול ארוחת צהריים. “מוטב שנלך הביתה” סבורה קרלה. “מי יודע מה עוד מצפה לנו היום”.

מצפים לנו כמה וכמה דברים. מצפה לנו ד"ר וייסמן במיטתו של אנדריק. מצפים לנו מלבדו כל מיני אורחים בלתי צפויים. לוי הגיע, וגם יוכן כהן. הם יושבים על הספה שלי, שקועים במשחק קלפים. “כדי להסיח את הדעת…” מצטדק לוי. ניכר בו שכוחותיו אפסו. הוא בלתי מגולח…

יוכן כהן מתגרד בפדחתו, נבוך. “סליחה על ההתנפלות הפתאומית…” הוא אומר. “היכן אנדריק?” אני שואלת. “הוא מחפש את ד”ר הירשברג. הוא ניסה להתקשר עמו טלפונית, אך לא היתה תשובה. כנראה שכבר באו לקחת אותו". – “לקחת אותו?” – “כמובן. לגן העדן התחתון. לשמי היהודים. מי שלא הסתלק בעוד מועד יכול לכתוב את צוואתו”.

בחדרו של אנדריק השתקעו שני אורחים נוספים. “רק ללילה אחד”, הם מבקשים, מבוישים. “רק עד יעבור זעם”. פעמון הטלפון זועק. “האם אתם בבית?” אני מבחינה בקולו של פרנץ וולפהיים. הקול נשמע צרוד ונרגש. “פתחי לי את שער הבית. בעוד חמש דקות אהיה אצלכם”. אורח שישי עומד להגיע.

עם בואו של פרנץ וולפהיים אנו מטכסים עצה. שניים ישנו על הספה שלי, שניים במיטתו של אנדריק. בעל מידות הגוף הצנומות ביותר ישן על הכיסא. ד"ר לוי משתקע על הריצפה. הוא ישן על שני שטיחים פרסיים ויקבל את הכר שנותר לפליטה. וכשאנדריק מגיע, נסתיימה כבר חלוקת כל מקומות הלינה. “האם הבאת אותו אתך?” אנדריק מנענע בראשו לאות שלילה.

“מאוחר מדי, הם הקדימו אותי. גם שפרלינג נעלם וגם פטר טרנובסקי, וארנסט אנגל ושוורץ הקטן. אותו ראיתי כשגררו אותו מן הדירה. שלושה אנשי ס.ס. דחפו אותו לתוך משאית שהמתינה בחוץ. שבעה עשר איש נדחסו לתוכה כצאן המובל לטבח. הוא היה השמונה־עשר במספר…”

אנדריק שולף מכיסו עתון ערב. “עשרים שנות מעצר־חסות ליהודים שברשותם יימצא נשק” הוא קורא באוזנינו. “הרייכספירר ס.ס. וראש המשטרה התקינו את התקנה שאנשים הנחשבים כיהודים על־פי חוקי נירנברג, אינם רשאים עוד להחזיק בנשק מכול סוג שהוא. כל העובר על תקנה זו ייאסר למשך 20 שנות מעצר־חסות במחנה־הסגר”.

לוי ו־וולפהיים ממשמשים את כיסי מעיליהם במבוכה.

“מה זה משנה” מרגיע אותם וייסמן. “אם יתפסו אותנו כאן, הכל אבוד ממילא”. לרגע קט משתררת דממה מביכה בחדר. “האם נעלת את הדלת?” שואלת אני, מבוהלת מעומק לבי. אנדריק טופח לי על השכם, כמבקש להרגיעני. “לכי לישון, פעוטונת. השינה מחזקת את העצבים”. תפקיד הדוד הסלחני שאותו נוטל אנדריק על עצמו מוציא אותי מכלי. “אינני עיפה כלל” אני מתמרדת. “וחוץ מזה, היכן היה בדעתך להשכיב אותי בכלל?”

פני אנדריק קורנות. “בזרועותי, כמובן. אנו נעבור לחדרו של קורנברג. הוא נסע והחדר פנוי. אם ישחק לנו המזל, נמצא אפילו את הדלת בלתי נעולה”.

קורנברג הוא שכנו לפרוזדור. סוכן־נוסע, רווק טוב־לב. הוא יסלח לנו את הסגת בגבול ללילה אחד.

באחת לפנות בוקר שרוי הבית בדממה. כל אחד ישן, ככל שהצליח להסתדר, מחר נראה מה ילד יום.

יום ו', 11 בנובמבר 1938.

הם גררו את כולם עמם, את כל הגברים היהודים שיכלו לשים יד עליהם. לא רק בברלין, אלא ברייך כולו, ללא פקודת מאסר. העצירים נאלצו להילוות לשוביהם כפי שנלכדו, ללא שהיות. אומרים שאחדים אף לא הספיקו לנעול נעלים. רק מי שהוזהר מבעוד מועד, הצליח להתחמק מן הפשיטה. רבים הוזהרו, תודה לאל. מאות מצאו מפלט אצל ידידים. מאות חיפשו מקלט אצל זרים, חיפשוהו ואף מצאוהו. תופרת צעירה נתנה מחסה לשני פליטים יהודים. היא אף לא ידעה מניין הם באו ומה שמותיהם. בשדרות פראנקפורט החזירו פועלים לבעלי החנויות היהודיות את הסחורות שפוזרו בליל הבדולח על פני הרחוב כולו. הם לא אמרו מלה, רק הזיזו בתנועת יד נבוכה את מצחיותיהם. באחד החדרים האחוריים של בית חולים מסוים מסתיר הרופא הראשי רב פצוע, לבל ייפול טרף בידי קלגסי הגיסטאפו. ראש הקבוצה האזורית של תנועת הנאצים הסתער באישון לילה עם כמה מחבריו לדירת הרב, גרר את אשתו ואת בתו הצעירה ממיטותיהן ודחף את כולם אל החצר. שם ציוו על הזקן לעמוד עם הפנים לקיר, שעה שאשתו ובתו הועברו לעבר השני של החצר. ראש הכנופייה נעמד פסיעות אחדות מאחורי קרבנו, הרים את האקדח וצווח “אני, בעל אותות הצטיינות וראש קבוצת האזור של המפלגה, יורה עתה ביהודי הזה למוות”. היריה פלחה את האויר, הרב נשאר עומד במקומו ללא ניע. רק לאחר היריה השניה התמוטט וצנח. הערב־רב החום התרחק ממקום הפשע בתרועות נצחון. המפלגה דיברה את דברה. אך השמיים השיבו לה תשובה: הרב חי, הכדור החטיא את הלב. אנשים רחומים העבירו את הפצוע המתבוסס בדמו לבית החולים.

כמעט כל ידידינו מצאו משכן ארעי. כשהם מתקשרים טלפונית זה עם זה הם משתמשים במלות סתר ורמזים. לאחר מכן הם שוברים לעצמם את הראש משך שעות במאמץ לפענח את כוונת הדובר מעבר לקו. “קרל חלה לפתע”. מי, לכל הרוחות, הוא קרל? – “תיאה זכתה אתמול לביקור. באו אליה הקרובים מן הכפר. אלה המטופלים בילדים רבים. גרהארד עובד מחוץ לעיר. לא ידוע מתי ישוב”. – איזה גרהארד? אילו ילדים? מה פתאום קרובים מן הכפר? אין לנו מושג. אך משעה לשעה הולך ומתפתח חוש האמצאה שלנו.

אחרי הצהריים אני מבקרת אצל ליזל הירשברג. היא יושבת על כד־חרס הפוך ועל פני החדר זרועים שברי כלים לרוב. “אתמול אחר הצהריים באו שני בלשים לקחת את קורט” היא מספרת בעיני זכוכית. “הם לא הירשו לו אפילו לחבוש את כובעו. כעבור שעה נשמע צילצול בדלת. כשפתחתי, הסתערו עלי עשרה בריונים ושאלו: ‘הכאן גר היהודי הירשברג?’ לא הייתי מסוגלת להוציא הגה, עניתי להם רק בניד־ראש. ואז התחיל מחול השדים. כפראי אדם הם השתוללו. בתנופה אחת טיאטאו את כל כלי הכסף מן המזנון, הפכו את כונניות הספרים, הוציאו את הכביסה מתוך הארון ופיזרו אותה על פני הרצפה. בגרזן ניפצו את פסל המדונה שלנו לרסיסים, רמסו את תחריט הנחושת של דירר במגפיהם. השליכו את האוסף היקר של חיתוכי עץ לתנור המטבח הבוער. שלושים דקות נמשך חלום הבלהות. ‘תודי על כל לאחיך בני ישראל’, צווחו עלי הפורעים לבסוף”.

ליזל הירשברג איננה יהודיה. אך את זאת לא ידעו הבריונים. “קורט!” מתייפחת ליזל לפתע. אני אוהבת אותו… אני אוהבת אותו! והוא הרי לא עשה מאומה".

אני קמה ללכת. “אם כבר אי אפשר לשחרר אותם, צריך לפחות לברר את מקום הימצאם. בואי, לבשי את מעילך. אנו נלך ללוקאשק. אם מישהו יודע משהו, הרי זה הוא”.

לוקאשק הוא עורך דין. הוא קתולי מאמין. מאז 1933 הוא מאמין גם במפנה ופועל למענו. לא טעיתי בו. לוקאשק אינו שייך לסבילים. הוא פועל. חדר ההמתנה שלו גדוש לקוחות. בכל מקום יושבות ועומדות נשים, שהחרדה עוד משתקפת בעיניהן, נשים חוורות שבמשך לילות לא באה שינה לעפעפיהן, נשים המכונסות בתוך עצמן והבוכות חרישית. כולן מצאו את דרכן אל לוקאשק. כי לוקאשק אינו יושב בחיבוק ידיים. הוא פועל. הוא יושב מאחורי מכתבתו ומקשיב בדריכות.

“המשלוח הראשון הלך אל תחנת הרכבת למטעני משא עוד באותו לילה. אומרים שהוא הועבר לאוראניינבורג… יוצאי שלזיה? לא, יוצאי שלזיה אינם שם. אומרים שהם נשלחים לבוכנוואלד ליד ויימר. העמידו אותם במשך שעתיים בכיכר תחנת הרכבת, לאור זרקורים. אם בעלך היה בינם? כן. ראו אותו אתמול. הוא בטוח שיחזור… על המשלוח השלישי איננו יודעים עדיין מאומה. אך אנחנו כבר חוקרים את הדבר… לא, ד”ר אופנהיים לא היה בינם. מרוטבאום אין לנו כל ידיעה… חכי, אתן לך המלצה בכתב. אפנה אותו אל הגיסטאפו… אולי זה יעזור…"

הוא מנחם את כולן. הוא מדביק אותן בשלוותו ובבטחונו העצמי. הוא גילה העזה עד קצה גבול היכולת. כשאני עוזבת את משרדו עם ליזל הירשברג, נמצא מכתב אל יועץ הבולשת מילר באמתחתה.

בחוץ, ברחובות, מסלקים עדיין את רסיסי הזכוכית מן הכבישים. חלונות הראווה חסרי השמשות נועצים בנו עיניים חלולות, כמפלצות עקורות־עיניים. הוי ארנסט אנגל, הוי פטר טרנובסקי, הוי אתם כולכם המסכנים, הנגררים מבתיכם והמגורשים אל מחנות החרדה. רוח כפור נושבת סביבי ואני רועדת מקור כשאני הוגה בכם.

יום א', 13 בנובמבר 1938.

השתוללות הגיסטאפו הגיעה לקיצה. נראה כי גל המעצרים דועך סוף סוף. אך לעומת זאת מתקינה הממשלה תקנות חדשות לבקרים בחתימת ידו של גרינג. פריק, גבלס, גירטנר, שוורין־קרוסיגק ופונק השתתפו בישיבת השרים שהחליטה על הרחקת היהודים מחיי המשק.

החל מן ה־1 לינואר 1939 לא יהיו עוד בעלי מלאכה יהודים, מנהלי עבודה יהודים וחנויות יהודיות. כל היהודים בעלי נתינות גרמנית חייבים לשלם כופר קיבוצי בסך מיליארד רייכסמארק לממשלה הגרמנית.

“כל הנזקים שנגרמו כתוצאה מזעם ההמונים בתגובה על פעולות ההסתה של היהדות הבינלאומית נגד גרמניה הנאציונלסוציאליסטית, ב־8, ב־9 וב־10 לנובמבר 1938 לבתי עסק ודירות של יהודים יתוקנו מיד על־ידי הבעלים היהודים על חשבונם. תביעות נזיקין לחברות ביטוח מטעם יהודים בעלי נתינות גרמנית יופקעו לטובת הרייך”.

ובו ביום שבו העבירו את גופתו של ארנסט פום ראט לטקס ההלויה הממלכתי בדיסלדורף נשלחו אלפי יהודים, ללא עוול בכפם, ליעדים בלתי ידועים לקראת גורל אכזרי שציפה להם שם. על מרביתם של המגורשים לא שמענו מאז דבר. רק שוורץ הקטן, אחד מחברי התזמורת הקאמרית, חזר כבר למחרת היום. “במשך 14 שעות החזיקו אותנו במעצר”, הוא מספר. היינו מאה וחמישים איש בחדר אחד. אחר כך הובילו אותנו לחצר, ושם נאלצנו להסתדר חמישים בשורה אחת. איש מאתנו לא ידע, אם יוציאו אותנו להורג ביריה או יוציאו אותנו לחופשי. עמדנו עמידת דום, ידיים צמודות לתפר המכנסיים, והמתנו. סוף־סוף הופיע איזה בעל מדים, בדרגת שארפירר או גרופנפירר, או משהו דומה. הוא צווח: 'כל מי ששירת כקצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, קדימה צעוד!" שלשה־עשר מאתנו יצאו מתוך השורה, ואני בינם. שוב עמדנו בשורה בעמידת־דום קפדנית. באיזה גדוד שירתנו, הוא רצה לדעת. האם נפצענו, האם קיבלנו אותות הצטיינות. תשעה מאתנו היו בעלי צלב הברזל מדרגא ראשונה. האיש במדים ניצב במלוא קומתו, שילב את זרועותיו ובחן אותנו אחד־אחד. אחר כך הוא צרח: “שבעת הראשונים לצאת, אבל מהר! האחרים ישובו לשורה!” הייתי השביעי במספר. לא העזנו להעיף מבט אחורה. חמקנו מן המקום כמו בוגדים, שבעה מתוך מאה וחמישים".

שוורץ הקטן נראה כאילו עוד מעט ויפרוץ בבכי. “אינני מסוגל להתגבר על זה” הוא נאנח. “היינו צריכים להישאר שם כל שבעתנו”. – “אך בזה לא היית עוזר לאחרים” אנו מנחמים אותו. שוורץ אינו מסכים אתנו. “זה לא חשוב. חשוב כיצד אני נראה בעיני עצמי”. – “וחשוב גם מה יעשו אשתך וילדתך” מעיר לו אנדריק. “סוף סוף גם להם זכות לבעל ולאב”.

שוורץ נשא לו אשה לפני זמן קצר. לפני תשעה שבועות נולדה להם בת. “נקרא לה קתרינה” סיפר לנו אז. “קתרינה זה שם קוסמופוליטי שאפשר לבטא אותו בכל לשונות תבל”. ניירות ההגירה של שוורץ הקטן מוכנים כבר מזמן. מה שהיה חסר לו עד כה היה רק האומץ לצאת לדרך. ישנם אנשים הזקוקים לתמריץ־העקיפין של הגיסטאפו כדי להשתחרר מאהבת המולדת כפויית התודה.

שבת, 19 בנובמר 1938.

זה עתה טילפנה לי ליזל הירשברג. עדיין אין לה כל ידיעה מבעלה. היא רצה מרשות לרשות, מתדפקת על שעריהם של בתי הסוהר. היתה כבר במואביט, בכלא אלכסנדרפלאץ, בטגל ובפלצנזה. איש אינו יודע דבר ברור על אודות בעלה. רוב הפקידים מגיבים בלא־איכפתיות שיגרתית ולכל היותר מפנים אותה לרשות אחרת.

“הרי לא יתכן שהאדמה פצתה את פיה ובלעה אותו” מתאוננת אשת הנעדר. “הלא מישהו מוכרח היה לראות אותו”. איש לא ראה אותו. לא אותו ואף לא את האחרים. עלינו להוסיף ולהמתין, להוסיף לשאול, להוסיף ולחרוד.

יום ה', 24 בנובמבר 1938.

החלטתו של שוורץ הקטן נחושה לעזוב את גרמניה מיד, עוד בערב זה! בעיר מתהלכות שמועות על מאסרים חדשים. “מיבחן זה של מתח עצבים הוא מעל לכוחותי. אם אתנסה בו עוד פעם, אמות משבץ”, הוא מסביר לכל מי שמעוניין לשמוע.

בשמונה בבוקר מביא לי שליח מן הדואר מברק. " בואי מיד!" כתוב בו. אני רצה לבוגישטראסה. הגב' שוורץ פותחת לי את הדלת. ללא איפור, באפיסת כוחות היא עומדת לפני.

“תודה לאל שבאת!” נפלטת מפיה אנחת־רווחה, ומיד לאחר מכן היא מתרחקת במרוצה. מן הפרוזדור עולים בנחירי אפי ריחות של אבק, נייר־אריזה ועץ־ארגזים. מרחוק נשמע בכיה של התינוקת, התינוקת קתרינה “שאת שמה אפשר לבטא בכל לשונות תבל”. עתה נתונה אזרחית העולם לעתיד לבוא בסל־כביסה ומסביבה תוהו ובוהו. דומה כאילו הוציאו את כל תוכן הדירה בתנופה פתאומית אחת החוצה, כשלל חפצים שנפלו מתוך קערה שנהפכה על פיה. ישנם שם ערמות ספרים, לבנים, מגירות שהוצאו משולחנות וארונות, מזוודות פתוחות למחצה, סלי אשפה עמוסים לעייפה, מסמרים, קש, ערימות של אוכל וסירי־בישול, וכל זה על הריצפה, על המיטות, על שולחן האוכל ובחדר האמבטיה. בקושי אני מצליחה לפלס לי דרך תוך כדי התקלות בערימה של קולבים, ורק בנס פוסחות רגלי ברגע האחרון על מחבת מלא תפוחי אדמה מטוגנים.

“חזיז ורעם” אני מזמזמת מעוצמת ההתרשמות.

שוורץ זינק לעברי מחדר המוסיקה. “אין דבר, אין דבר”, הוא מנחם אותי. הוא מושיט לי את יד ימינו לברכה ומנסה בעת ובעונה אחת לקשור קשר בעניבתו ביד שמאלו הפנויה. “הערב יוצאים לדרך. בשעה 10.50, מתחנת הרכבת של גן החיות ‘באנהוף צו’. הכל כבר מוכן: הכרטיסים, האשרות, היתר הנסיעה. ובלונדון נוכל גם להחזיר לעצמנו את השינה שהחסרנו”.

הוא מתבונן בי במבט קפוא, כאילו התליין עומד מאחריו.

“בשעה 10 ו־50 דקות” הוא חוזר על עצמו. הדברים נשמעים מפיו כנוסחת כישוף. אך מיד הוא חוזר לנימה מעשית. “שמעי, יקירתי, עליך לעזור לי. באמת, עליך לעשות לי טובה גדולה… לאשתי יש מגרש, שטחו 2100 מ”ר בסארוב לחופי אגם שארמיצל. אנא, קבלי את הנכס לידיך. למשמרת.

“אבל מה יגיד משרד האוצר?”, אני מעיזה להקשות.

ראשי מסתחרר עלי לנוכח המחשבה שאגף מס ההכנסה יזהה אותי לפתע כעתירת נכסים.

“למשרד האוצר לא ייודע דבר. זוהי עיסקא שאינה כרוכה במזומנים. את מבינה, לא כן? העברת רכוש יהודי לידיים אריות. עיסקה התואמת את טובת המדינה”.

אני נזכרת שבחודשים האחרונים הפכו רבים ממכרי ה“אריים” בין לילה לקפיטליסטים מדומים בדרך זו. “עד שהגיסטאפו תשים את ידיה על זה” אמרו להם ידידיהם היהודים. וכך החליפו בתי דירות ועסקים, חלקות אדמה ויערות שלמים בין לילה את בעליהם. לאמיתו של דבר נשאר הכל על כנו. רק שבישיבות חבר הנאמנים של בית החרושת מילר ושות' למוצרי צמר לא הופיע עוד בעל המקצוע אברהם, אלא במקומו בא הרופא פרנץ פון הולברג. ובבית הדירות ברח' קפניג מס' 12 גובה עתה העלמה שולצה את דמי השכירות ולא עוד הד“ר כהן. כל הקושי הוא רק לגלגל את העיסקה, להעמיד פנים שהעברת הבעלות נעשתה בתום לב. כל השאר נשאר הסכם ג’נטלמני. העברת נכס למשמרת של נאמן. על בסיס של הן צדק ותו לא. כלפי השלטונות ה”ארי" הוא הבעל, בעיני הידיד הנתון בצרה אין הוא אלא מנהל רכושו.

“אם כן, אני מסכימה. נעביר נא את הבעלות”.

שוורץ מסתער לטלפון. “אבקש מיד מונית לבוגישטראסה 10”.

חמש דקות לאחר מכן מגיעה המונית. אנו דוהרים ברחובות העיר לרח' קפניג. שם נמצאים המסמכים. בשעה 11 ו־20 דקות אנו חותמים אצל נוטריון במערב העיר על שטר המכירה. משרת במדי שרד מגיש לנו שתי כוסות וויסקי־סודה על מגש של כסף. קוביות־קרח קטנות שוקעות בכוסות־גביש גבוהות, כמינהג נשואי הפנים. לא יאומן שקיימים עדיין דברים שכאלה.

בשעה 11 ו־40 דקות יוצאים שוורץ ואני את משרד הנוטריון.

“בעלת האחוזה מסארוב”. מה יגיד לזה אנדריק?! שותפי לחוזה שקוע במחשבות מסוג אחר. אנו עומדים בקורפירסטנדאם. על פנינו חולפים הולכי הבטל הרגילים של שעת־צהריים: צעירים שוחרי קולנוע, נשים לבושות בטוב טעם, כלבים גזעיים וסנובים. ריח של בנזין וסתיו נישא באוויר. שיירות של מכוניות מהודרות דוהרות ביעף על פניה של כנסיית הזכרון. במרפסות בתי הקפה יושבים בדוחק גברים ונשים. עטופים בשמיכות הם נהנים מזיו השמש תוך כדי לגימת משקאות סס־גוניים מקני־קש דקיקים. “הוי ברלין, עיר אהובה” ממלמל שוורץ הקטן. האזכה אי פעם לראותך שנית?"

“ודאי שתשוב לברלין!” אני משיבה לו בגסות, כדי להסתיר את התרגשותי. למזלי חולפת על פנינו בזה הרגע מונית פנויה. אנו עוצרים אותה ושוקעים במושב האחורי.

בשעה 12 ו־17 דקות הננו שוב בתוהו ובוהו של דירת משפחת שוורץ. בהיעדרנו הגיע איש המסיר עתה את הוילונות. “אם את רוצה לעזור, אולי את מוכנה להילוות אלי לכמה שליחויות? לשלם חשבונות, לגשת לתופרת, לערוך קניות של הרגע האחרון? אשתי תתן לנו רשימה. מוטב שנצא לדרך ללא דיחוי”.

אני מזמינה מונית שניה. שוב דהירה ברחובות העיר. אנו קונים, קונים וקונים. גרבי־ניילון, גרבי־משי, מזוודת עור, קופסאות לכובעים, ארנקים, סדינים. אנו עולים ויורדים במדרגות. זה נראה מגוחך במקצת, כמחזה קומי על בימת תיאטרון. לשם מה להם כל השטויות האלה? לשם מה כל הרדיפה הזאת חסרת התכלית אחר דברים גשמיים? קניות אלה ללא אבחנה, ללא תכלית, של כל הבא ליד, רק כדי להיפטר מן הכסף? החבילות במונית הולכות ונערמות. ללא לאות אנו דוהרים ברחובות ברלין. וכשהמונה של המונית מצביע כבר על 30 מרק ו‏־15 פפניג, נוטה היום לערוב. השעה היא שבע בערב.

המונית נעצרת שוב ליד הבית שבבוגישטראסה. נדמה לי שהורקנו את כל בתי המסחר של ברלין. שוורץ משמיע נהימת־יאוש: “כיצד נוכל להכניס את כל זה למזוודות?” בעוד ארבע שעות נוסעת הרכבת.

מקץ שעה קלה מופיע גם אנדריק. כולנו אורזים כאילו כפה אותנו שד.

דקות ספורות לפני 10 אנו יורדים בחופזה במדרגות הבית. כל אחד מאתנו עמוס מיטען. הגב' שוורץ אוחזת בסל־הכביסה המכיל את התינוקת. קתרינה ישנה שנת־ישרים. אגרופה הקטן קמוץ ליד פניה, פני המלאך שלה. המצנפת החדשה, מספר 116, שמוטה לה עמוק לתוך המצח עד לבליטת האף.

הרכבת כבר ממתינה ברציף התחנה. מרוב דחיקות וחיפושי מקום אנו שוכחים את אשר רצינו עוד לומר זה לזה. הקרונות מתנגשים בחריקת קפיצים. “תהי שלום, ברלין!”, קורא שוורץ הקטן ומייפח בבכי כתינוק בן שנה.

“סעו לשלום, לשלום!” קוראים הנשארים ברציף אחריהם.

אי אפשר עוד להגות מחשבה. המוח משותק כליל. עתה אנו חשים את מלוא עוצמת העייפות. אנדריק שולב את זרועו בזרועי. “הפסיקי כבר, הפסיקי. אל תבכי!” הוא גוער בי, כאילו היה אחי הגדול. וכשאנו פותחים מקץ שעה קלה את שער הבית, הוא מעיר לי ברוך:

“מי יודע אם לא נצטרך גם אנחנו לעזוב את גרמניה ביום מן הימים בפתאומיות שכזאת…”

הערתו מעוררת בי לפתע יצר עז לפרוץ בצחוק רם.

“אם אמנם יקרה הדבר, אז לא ניסע עם כל כך הרבה מזוודות…”

יום ג', 6 בדצמבר 1938.

מנגנון המדינה עובד במלוא התנופה, פולט תקנות אנטישמיות בזו אחר זו. אתמול הוציא ראש משטרת ברלין הוראה האוסרת על היהודים “להיראות במקומות ציבוריים”. הכניסה למחוזות מסוימים בבירת הרייך נאסרת עליהם בתוקף “חרם יהודי”. כף רגלו של שום יהודי לא תדרוך ברחובות, בכיכרות, בגנים הציבוריים ובבנינים שבתחום האזורים הסגורים, בין שיהיה נתין גרמני או חסר נתינות. ומי שמקום מגוריו נמצא במקרה באזור סגור, יצטייד בהיתר מטעם המשטרה. אם הדברים יימשכו בדרך זו, ייענש עוד מעט במאסר עם עבודת כפיה כל מי שבא במגע כלשהו עם יהודי.

יום ב', 19 בדצמבר 1938.

נתקבלה ידיעה מקורט הירשברג. הוא נמצא במחנה הריכוז זאכסנהאוזן שליד אוראניינבורג. רק 30 ק"מ מברלין. “ליזל יקירתי” הוא כותב לאשתו. “שלומי טוב ואני בריא. מותר לך לשלוח לי חבילה. שימי מצרכי מזון בתוכה. מותר לך גם לכתוב לי 20 שורות. התקשרי נא עם עורך־הדין לנדמן”. – ומתחת לזה: “ליזל יקירתי לי מכל! שלך, קורט”.

כמה עצוב לקרוא את המכתב הזה. עולם גדוש־סבל מסתתר מאחורי המלים. אולם העיקר שהוא חי. ואפשר לשלוח לו חבילה. ליזל קורנת מאושר.

שבת, 24 בדצמבר 1938.

הערב אנו חוגגים את חג המולד. קוראים לו גם “חג האהבה”. לפני אלפיים שנה בקירוב בלילה הזה נולד ישו איש נצרת, ישו היהודי, שכל מאמציהם של חסידי תורת־הגזע לא יכלו מעודם להפכו ל“ארי” טהור. היהודים מוכרחים עתה לכפר על שצלבו את ישו, אמרו במשך מאות בשנים. לולא צלבו היהודים את ישו, כיצד היו שונאי ישראל מכל הדורות מנמקים את תביעתם שהיהדות תעלה על המוקד? מי היה אז חייב למות בעד דבר גדול ונשגב זה ששמו תורת משה, שהיתה אמה־הורתה של הנצרות? ומה ערך היה נודע בעיני האנושות כמהת־הגאולה־השלמה לישו הבלתי צלוב?

יוצא איפוא שהיהודים לא היו אלא כלי־שרת בידי ההשגחה העליונה. ואם כך הוא הדבר, הן אסור להאשימם! מתי כבר נפסיק, סוף־סוף, לגלגל את האשמה בעד כל דבר שאינו מוצא חן בעינינו, על הזולת?

יום ד', 4 בינואר 1939.

“…הוא כאן, הוא כאן… הוא חזר” ממלמל, מגמגם, מריע חליפות הקול שמעבר לקו.

“אנדריק!” אני צועקת לחדר הסמוך. “קורט הירשברג חזר!”

אנו עוזבים הכל ורצים לזכסישה שטראסה. ליזל עומדת בפתח הדלת. עיניה אדומות מבכי. “שא!” היא לוחשת לנו ומרימה את האצבע לפה. “הוא ישן. זה עתה עזב הרופא”.

“הרופא?”

"הם הרסו אותו… את ידיו… את רגליו… את אוזניו… הכל קפוא… העמידו אותו בקור של 18 מעלות מתחת לאפס… זוהי דרגת העונש הקלה ביותר, הסביר לי… והיא מצביעה בתנועת ראש לעבר הדלת של חדר השינה ומנגבת שוב את הדמעות הזולגות מעיניה. “דברים איומים ונוראים עברו עליו!” אנו נדים בראשינו ללא אומר. כל מילת נחמה מיותרת עכשיו לחלוטין.

שעתיים לאחר מכן אנו יושבים למראשותיו של קורט הירשברג השוכב במיטה. הרופא חבש לו את פצעי ראשו וזרועותיו. מבין התחבושות הלבנות משתקפת גולגולתו המגולחת למשעי כמסכת שעווה. “טוב שאתה שוב עמנו!” אנו אומרים לו ומשתדלים להעלים ממנו את התדהמה שתקפה אותנו לנוכח מראהו המחריד. “האם היה קשה מאד?”

“קשה…” בוקע הקול מבין הכרים. "קשה… כשמוכרחים לעמוד בשורה חמש עשרה שעות ביממה… בקבוצות של 300 איש… לעמוד דום כמו טירונים בצבא הפרוסי… כובע ביד… עם חפצי הערך בכובע… חמש עשרה שעות ללא אוכל, ללא שתיה, מבלי לזוז לרגע קט מן השורה… שלשה מתו… באותו לילה… מהתכווצויות לב… מהתפוצצות שלפוחית השתן… קשה, קשה מאוד… קשה, כששוכבים בצריף מלא וגדוש בני אדם, דחוסים בדוחק איום על הריצפה, גוף אל גוף, כסרדינים בקופסת שימורים. אם אחד מסתובב בשנתו, נאלצים גם כל שאר מאה שבעים וחמשת האסירים להסתובב עמו. מאה שבעים וחמישה איש. ברך אל ברך. זרוע אל זרוע. אינך ישן, אינך ער, אתה שוכב המום. קשה… קשה.. קשה מעבר לכל יאוש… קשה כשמכריחים אותך, על אף איבריך הקפואים, חרף היאוש שבלב, לשיר שירים סנטימנטליים. ‘שווארץ־בראון איסט די האזלנוס, שווארץ־בראון ביסט אוך דו…’ (שחור־חום הוא האגוז, שחור־חום הנך גם אתה…) אתה עומד ללא מעיל, ללא כפפות, בראש מגולח, בקור, בחוץ, אתה קופא מקור, ואתה שר: ‘שווארץ־בראון איסט די האזלנוס…’ קשה… כשהם מוצאים פורקן ליצריהם שלוחי־הרסן מחמת שיכרון־השררה המסחרר את ראשם. כשהם תוקעים בפניך את אגרופיהם, את קנה הרובה לבין רגליך… ‘קפוץ!’ הם צווחים עליך. ‘קפוץ, יהודי ארור!’ ומי שאינו מציית מיד, קושרים לו את הידים לאחור ותולים אותו בחבל. סוגרים אותו בעמידה בתוך ארובה צרה. מרביצים לו, מתעללים בו, מענים אותו בכל עינויי הגיהנום עד צאת נשמתו.

“אנו רעדנו מקור, קפאנו, אך צייתנו. עמדנו דום כשתלו שניים מחברינו בצל עץ־האשוח המקושט לכבוד חג המולד… שרנו את שיר האגוז, שרנו את שיר החג ‘או טאננבאום, או טאננבאום’ ושירי עם אחרים. וכשתפסו אותנו לאחר שתקענו נייר־עתון מתחת לחולצה, מתוך התגוננות בפני הכפור, העמידו אותנו כעונש שעתיים לפני השער בעמידת דום, הידיים על תפר המכנסיים, ידיים חשופות לכפור של 18 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. ואנחנו…”

הוא מפסיק את שטף דיבורו מרוב חולשה. “קשה, קשה מאד כשאין יודעים אפילו לבכות. קשה, קשה מעבר לדמיונו של אדם, קשה, כאשר חדלים להיות בן אדם…”

הוא מדבר ללא פאתוס. הוא מדבר ללא תרעומת, כאילו רשם לפניו תגלית מדעית.

“מתי תעזב את הארץ?” שואל אותו אנדריק בנימה מעשית.

“ברגע שאקבל את האשרה לאנגליה. אני מקווה שזה יהיה תוך ארבעה שבועות”.

לא יאומן כי יסופר שאדם מסוגל לעמוד בעינויים כאלה, חולפת מחשבה במוחי שעה שאנו יורדים במדרגות.

יום ב', 16 בינואר 1939.

אט אט הם חוזרים כולם. אלה מבוכנוואלד ואלה מזאכסנהאוזן. פטר טרנובסקי, קורט שפרלינג, ארנסט אנגל, היינץ רוזנטל ופאול וויס. בזאכסנהאוזן מותר היה לעבוד. אבל רעדו שם מקור והעונשים היו אכזריים. בבוכנוואלד ליד ויימאר אסור היה לעבוד. מאות גברים נאלצו לעשות צרכיהם בבית שימוש אחד ויחידי. “שבוע הרצח” כינו שם את שבעת הימים הראשונים לשהותו של אסיר במחנה. האוכל היה גרוע. הוא גרם למחלות מעיים, לשלשולים. האנשים התפתלו מהתכווצויות. צריך היה לעמוד בתור לבית השימוש היחידי. צריך היה לעמוד בתור, אפילו כדי לצאת לעולם הבא.

בברלין מתאונן העם על המחסור בקפה. “גרמנים – שתו תה!” אומרות הכרזות בחנויות הקפה. בבוכנוואלד אין תה. אין קפה. אין אפילו בתי שימוש. בבוכנוואלד הוציאו מאות אנשים את נשמתם הטהורה תוך שבוע ימים. הם הוכו עד מוות, הם נורו למוות, הם נרדפו למוות. “שחור‏־‏חום הוא האגוז” אני מזמזמת מבין שיני ומשתדלת לשכוח שהצליפו בשוט למוות קומוניסט צעיר בליווי צלילי תקליט שהשמיע את שירו של שוברט “אַם ברונן פור דם טורה” (“על הבאר ליד השער”).

יום ו', 24 בפברואר 1939.

כולם מדברים בברלין על “ליפטים”. הכוונה איננה למעליות הנוסעים בבתי מלון מפוארים, אלא לארגזי העץ הגדולים שבהם אורזים את מטלטליהם המהגרים ששיחק להם מזלם לעזוב את גרמניה. מזה ששה שבועות מהווה “הליפט” את הנושא המרכזי לכל שיחה בחוג מכרינו. ה־10 לנובמבר פקח אף את עיניו של היהודי הפטריוטי ביותר בגרמניה. מי שיכול מנסה לצאת את הארץ. לא קל לקבל אשרת־כניסה לארץ־מקלט. מתקבל כמעט הרושם שממשלות כל המדינות חברו יחדיו להקשות על הגירתם של יהודי גרמניה. בארץ פלונית מגבילים את מספר המהגרים המורשים להיכנס לתחומיה, בארץ אלמונית חוסמים בפניהם את הגבול כליל. פניות דחופות זוכות לטיפול מרושל, תשובות מתמהמהות ללא צורך או אינן ניתנות כלל. ערבויות־כניסה, “אפידייביטס” בלע"ז, הולכות לאיבוד בדרך. לעתים צריך להתחנן על ערבות של ממשלה זרה.

כל ביקור באחת הקונסוליות מערים קשיים חדשים בדרכו של המהגר. האין העולם יודע עדיין את גודל המצוקה אצלנו, עד כמה דחוף הוא הביקוש לעזרה?

מאתיים וחמישים אלף יהודים חיים עדיין בתחומי גרמניה. מהו משקלן של רבע מיליון נפשות כשמפזרים אותן על פני ארצות תבל? מדוע אין אף אחת מן המעצמות הגדולות מוכנה להקריב קרבן צנוע למען רבע מיליון נפשות אלה? מה עגומה היא מידת הרחמים הנמדדת בהיקפו של סכום הכסף שהמועמד להצלה חייב לשאת עמו באמתחתו! מי שאינו בעל קשרים טובים בחו"ל, מי שאינו מסוגל למצוא ערבים בעלי השפעה, מוכרח להשלים עם הישארותו בארץ כזר מאוס. יציל את נפשו מי שיכול!

אנו אורזים חפצים לתוך “ליפטים”, מחסלים משקי בית, מוכרים מערכות אוכל במכירות פומביות ומתמקחים עם מנהלי ספריות על מחירי הספרים העומדים למכירה. כל כתבי היינריך היינה בשבע מהדורות. “הר הקסמים” לתומס מאן תשע פעמים. “במערב אין חדש” לרימאק אחת עשרה פעמים. ההיצע האינפלציוני הגדול ביותר נודע לספר התנ"ך, המצוי בידינו למכירה בלא פחות מתריסר עותקים. וכשאיננו אורזים רהיטים, אנו יושבים רכונים על מפות האטלס. “היכן נמצאת לא־פז?” — “אומרים שניו־זילנד פתחה את שעריה באופן ארעי!”, “באורוגואי יש צורך ברופאים!”, “חקלאים מבוקשים בארץ־ישראל!”

כדור הארץ הולך ומצטמק. ברזיל נראית אך כקפיצת דרך מאתנו. לונדון נראית לנו קרובה כיעדו של טיול־אביב לוואנזה. אם נרצה פעם לבקר את ידידינו במקומות מגוריהם החדשים, נצטרך לרכוש לנו כרטיס טיסה מסביב לעולם.

אין ביקוש רב למקצועות חופשיים. מי שיכול לגייס את הזמן ואת האמצעים, מנסה עוד ברגע האחרון ללמוד מלאכת־יד כלשהי. נשותיהם של עורכי דין לומדות הכנת מגדנות, או את מלאכת חבישתם של דגים מלוחים בצנצנות־שימורים. פלוני משתלם בייצור ברנדי־ביצים, אלמוני בהכנת דוגמאות לגיזור בגדים.

מתקיימים קורסים מזורזים למורי התעמלות, לעיסוי רפואי, לטיפול בתינוקות, לבישול, לאפיה, לגיהוץ, לתיקון גרביים, לתפירת כפפות. יציל את עורו מי שיכול! בשבוע הבא נוסעת משפחת הירשברג לאנגליה. בשבוע שלאחר מכן מהגר הזוג וויסמן לארה"ב. הוולפהיימים ומשפחת לוי כבר נסעו. הפישרים, הרוזנברגים ומשפחת אנגל מתכוננים לצאת לדרך. זו הפעם השניה מאז עלות היטלר לשלטון מתפזר חוג ידידינו לכל עבר. נהיה גלמודים מאד לאחר שנצליח להוציא את אחרון הפליטים מקרב חוגנו אלמעבר לגבול.

יום ב', 6 במרס 1939.

“האם לא שמת לב לכך, שבזמן האחרון התחדשה שוב ההתענינות הציבורית בגורל אחינו בני עמנו בצ’כיה?” שואל אותי ידידי הינריכס. הוא פרופסור באוניברסיטת ברלין ומאז החלו הנאצים מתערבים יותר ויותר בעניניו המקצועים, משתדל פרופסור הינריכס לעסוק פחות ופחות במדע ולהעמיד עצמו יותר ויותר בשירות מילוי חובתו האנושית. נוסף על אריך טוך משמש לנו פרופסור הינריכס כמקור־מודיעין מהימן ביותר. אני מתחילה לתת דעתי על דבריו. נזכרת אני בשבעת מיליוני הצ’כים שהיטלר ניאות ברוחב־לב לוותר עליהם ערב סיפוח חבל הסודטים. “למה לנו שבעה מיליוני צ’כים?” צרח אז הפירר למשמע צחוקם הלגלגני והבלתי פוסק של מאזיניו הממושמעים בבית הנבחרים, שמא נמלך עתה בדעתו והחליט שהוא בכל זאת נזקק להם?

אין ספק, לאחרונה מרבים לדבר שוב על הגרמנים “בתחום מרכז־אירופה”. מתחילים כבר להתרעם על כך בעתונות וברדיו שכוונותינו הטובות ביותר אינן זוכות להערכה הנאותה מצד העם הצ’כי כפוי־התודה.

יום ה', 9 במרס 1939.

תעמולת הזוועה נגד הצ’כים המתאכזרים לגרמנים שבתחום מדינתם החלה במלוא התנופה. תחזיתו של הינרכיס קלעה למטרה. בזו אחר זו מוצאות הסיסמאות הישנות מתאי הקירור: האם הבזויה עם התינוק הצמוד לחזה, ההתנפלות על גרמנים תמימים ללא עוול בכפם, הרציחות לשם בזיזה, המהומות, הפרובוקציות. את העובדה שהגרמנים יוזמים אולי התגרויות אלו בעצמם מוציאים מכלל אפשרות. השמצה שפלה היא להעלות זאת אפילו על הדעת, וכהשמצה שפלה נחשבת גם הטענה שהגרמנים מקימים תאים נאציים בארץ לא־להם. שהם מנהלים בכל הזדמנות תעמולה נלהבת לטובת היטלר, שהם מבקרים את הנהגת המדינה הצ’כית בעזות מצח ובביטויים החריפים ביותר. הגייס החמישי צועד במה שנותר עדיין מן הקהיליה הצ’כוסלובקית. היום עוד בסתר, מחר אולי כבר… וישיהראד… וישיהראד… נזכרת אני בעצב. היעמוד העולם גם הפעם מנגד, לנוכח מסע הביזה החדש?

שבת, 18 במרס 1939

אכן הוא עמד מנגד. קשה להאמין, אך העולם הניח להיטלר לזכות שוב במשחק הפוקר. עד לפני ארבעה ימים התפרצו גלי תעמולת הזוועה כנגד העם הצ’כי בדפי העתונות הגרמנית, גאו וגעשו ללא הרף בשידורי הרדיו, פקדו כל חלקה ראויה בתודעת קלי־האמונה. ולאחר מכן התפוצצה פצצת הזמן בנפץ אדיר. ב־16 במרס סופחה שארית צ’כיה ומורביה כ“פרוטקטוראט” אל ממלכת גרמניה רבתי. חסל סדר תעמולת הזוועה על ההתאכזרות לגרמנים בצ’כיה. היום מונה מר פון נויראט ל״פרוטקטור" הרייך בחבל בוהמיה ומורביה.

ללא יריה, ללא מחאות.

“אני מתערב אתך שהם יקבלו עוד גם את דנציג ואת פולין כולה כפרי בשל הנושר מן העץ, ללא מלחמה”, אומר לי הולנר. “ואם ישחק להם המזל – גם את אוקראינה”.

יום ו', 14 באפריל 1939.

משפחת פישר עוזבת את גרמניה. ה“ליפט” ארוז, הבית מרוקן ממטלטליו עד עליית הגג. בדירת ידיד אנו מקיימים מסיבת פרידה נירגשת. מישהו מנגן מיצירות באך. איננו מדברים על הפרידה. אנו מדברים על גיתה ועל הולדרלין, על כנסיות בסגנון גוטי ועל ארמונות בסגנון הבארוק. כאילו הנוטשים את גרמניה ביקשו לספוג לתוכם עוד זו הפעם האחרונה את אווירת ארצם האהובה, לחוש עוד פעם אחת את צביונה המיוחד של מולדתם שהם קשורים אליה בכל נימי נפשם.

כשאנו מתפזרים, כבר בוקע השחר ממזרח.

“היו שלום!” אומרים לנו בני הזוג פישר.

“צאתכם לשלום!” אנו משיבים.

זה הכל. לחיצת יד. חיבוק קצר, ואנו חוזרים הביתה. בהתרוממות־רוח כאילו ביקרנו זה עתה בבית תפילה.

יום ב', 17 באפריל 1939.

מחר עוזבת אותנו הגב' רוזנברג. בנמל התעופה של טמפלהוף כבר מכירים אותנו מביקורינו התכופים שם. כמעט על אחד מן היוצאים משאיר לנו איזו “ירושה” קטנה. “אל תשכחו את אמא!” – “תבקרו את דודה יוהנה!” – “נכון שמזמן לזמן תדאגו לדוד היינריך?”

מאז 1933 מטביעה תנועת ההגירה את חותמה בחיינו. משום שמישהו נשאר תמיד בגרמניה שעלינו לקיים עמו קשר רצוף: בת, בן, או דוד. איזה שהוא קרוב־משפחה הזקוק עתה, עם צאת שארי בשרו לניכר – ובגבור הטירור נגד היהודים, שבעתיים לעזרת ידידים.

אנו מבקרים את הדוד היינריך, מתענינים בשלום הדודה יוהנה ואיננו שוכחים אף את אמו העדינה, הקטנה, של היינץ רוזנטל.

ישנם בגרמניה הרבה דודי־היינריך. פעמים נדמה לנו שצריכים להיקרע לשניים. “בואו שוב, הן תוסיפו לבקרני, הלא־כן?” מתחננת הדודה יוהנה ונועצת בנו עיניים גדולות, בוהות, כשל ילדה מופחדת. “סוף סוף באתם!” רוטן הדוד היינריך. “חשבתי כבר שערקתם אל הנאצים”.

עד כדי כך הקיפה את כולם המגיפה הגדולה, שאפילו תופעה רגילה כזאת של חוסר־פנאי לעריכת ביקור מעלה חשדות ומעוררת ספיקות בעקביות עמדתנו. לא, אין אנו משנים את עמדתנו. איש מאתנו, בחוגנו, איננו בוגד בעקרונותיו. ואף על פי כן אנו נחרדים מגילויים אלה של חוסר אמון מצד ידידינו היהודים. הפחד שמא יחשידונו מכרסם בלבנו. לא אחת הוא מאלץ אותנו לקיים פגישה שבנסיבות רגילות לא היה ביכולתנו לקיימה מחוסר זמן.

יום ה', 20 באפריל 1939.

היטלר חוגג את יום הולדתו ה־50 בתהלוכות לפידים, במיפגן דגלים ובזיקוקין די נור. אמש פתחו את עורק התנועה החדש המכונה “ציר מזרח־מערב” – רחוב פאר המוביל דרך שער ברנדנבורג לכיכר הרייכסקנצלריי. משני צידי השדרה עומדים מאות מוטות־ברזל שעליהם מתנוססים דגלי הרייך. “גרדומי־עסקנים לעתיד לבוא” קוראים להם בסתר. הדגלים מתנופפים ברוח לאור זרקורים, וההמונים מצטופפים תחתיהם, צוחקים, מפטפטים, נדחקים בלהיטות לעבר שער הנצחון. הצפיפות רבה כל כך שאי אפשר לעבור את המחסום החי. “למה בעצם נועדת להיטותם, לאווירת החג או לאדולף היטלר?” שואל אותי אנדריק, שעה שאנו מנסים לפלס לעצמנו דרך באגרופינו עד לפרידריך־שטראסה. “הייל!” מגיע אלינו מרחוק רחש ההמונים. “הייל! הייל הייל!” התרועות מהדהדות בקצב אחיד, הולכות וקרבות ככל שאנו מצליחים להתקרב למוקד ההמולה.

“אשמדאי!”, רוטן אנדריק וגורר אותי לסמטה צדדית.

מאחורי מריעים הרבבות, מרימים את ימינם לברכה הנאצית, צווחים "זיג־הייל״ כאחוזי טירוף. כשאנו מסתובבים, מאתרות עיניו קבוצה בת 15־20 בודדים הפורשים אף הם מן ההמון ונבלעים חיש מהר בסמטה הצדדית השקטה. “ערב טוב!”, אנו מברכים אותם בחולפם על פנינו. “ערב טוב ומבורך!” הם עונים בחיוך לבבי. אחד מהם אף מסיר את כובעו לאות שהבין את הרמז.

בצהרי היום מתקיים המצעד הצבאי החגיגי. הוא מתיימר להיות תחזית לפוטנציאל המלחמה של הנאצים. משך שעתיים וחצי רועמים השריונות, התותחים הממונעים ומשאיות התחמושת. שוב צובאים המוני בני אדם בצידי הרחובות. בשורה הראשונה ניצבת שרשרת חסימה של אנשי ס.א. מאחוריהם מוצבות חברות התנועה של נערות גרמניות ובני הנוער ההיטלראי. אנשי ה־ס.א. שקועים ב“ספורט” מיוחד במינו: הם חוסמים לנערות הצעירות בגבותיהם את הראות על המתרחש בכביש. “תתקעו נא את ראשיכן מבין רגלינו!”, מתלוצצים הגברתנים הנאציים ופושקים את רגליהם מלוא רוחב. החיוך המלווה את הצעתם אינו מעיד על טוהר כוונותיהם. אין זה גם ציחקוק נעים שבו מקבלות הנערות את ההצעה כלשונה. “זיג־הייל!” מריע ההמון. על סולם מטבח, בתוך הדוחק, יושב פועל צנום. הוא בלתי מגולח, לבוש חלוק־עבודה כחול. שקוע בהרהורים הוא עוקב אחר השריונות החולפים על פניו ברעם. “ואחר כך לא תהיה לנו אף טיפת בנזין!” הוא רוטן לפתע. “כל זה הבל הבלים!” הסובבים אותו תולים בו עיניים אחוזי תדהמה. משמתחוור להם שאיש אינו מרים קול־מחאה, מעיזים הם להעלות חיוך על שפתותיהם. אני שואלת את עצמי שוב מה משמעות חיוכם, האם הם בעד הנאצים או נגדם? כל בני ברלין הם מחייבי הנאציזם, טוענים אויבי היטלר בערי השדה. שאלמלא כן לא היו צועקים תמיד “הן!” בהיכל הספורט.

מדוע רק כה מעטים תופסים את משמועתן האמיתית של קריאות ה־“הן” בהיכל הספורט? את תרועות העומדים בסך, את מחיאות הכפיים אחרי נאומי העסקנים? את קריאות ה“זיג־הייל!” של צירי הרייכסטאג? את תמימות הדעים החיובית והקולנית של המוני העם בכל אירוע המאורגן על־ידי הנאצים? מה קל הפתרון לחידה זו! ראשי החוגים, הגושים, מנהלי העבודה, מנהיגות תנועת הנערות הגרמניות ומנהיגי הנוער ההיטלראי, כל ה’פוליטרוקים' מטעם המופקדים על הכוונת דעת הקהל אחראים לכך שהמשתתפים באירועים רשמיים יורכבו על טהרת אומרי ה“הן”. כל מי שלגבי דידו קיים שמץ של ספק שאינו מהימן די צרכו, מרחיקים אותו במקרים כאלה מן הזירה. מעולם לא נכחו שוללי מדיניות היטלר בהתכנסויות המפלגתיות ובאירועים ההמוניים בהיכל הספורט. ניבצר מהם אפילו לדעת מראש לאימתי מתוכנן אירוע כזה. בסודי סודות לוחש ה’פוליטרוק' הצמוד לאזור, או לקבוצת פעילים, באוזני הנאמנים את מועד המסדר והשעה. העמידה השיגרתית משני עברי הדרך בה יעבור המנהיג עם בני פמלייתו מוגדרת בז’רגון הנאצי בשם “שפאלירבילדן” (יצירת משמר כבוד משני צידי המעבר). “היום בשעה 12 בצהריים…” לוחש הפוליטרוק בארשת של חשיבות עצמית “…יופיע הפירר כדי להשמיע נאום ספונטאני במפעל הפלדה של פלוני!” וכך נמסרת ההודעה מפה לאוזן לאומרי ההן. על־כן הם מריעים באופן ספונטאני במקום הנכון וברגע הנכון. תשואותיהם ספונטאניות בה במידה שהופעתו של האיש הקוצר אותן ספונטאנית אף היא. 24 שעות לפני האירוע עורכת הגיסטאפו חיפוש מדוקדק, למן המרתף ועד לעליית הגג, בבנין שבו ידבר ה’פירר'. מטרת החיפוש, לגלות פצצות ומכונות תופת.

אין זה צודק לבוא אלינו בטענות על מפגני ההזדהות עם היטלר בהיכל הספורט. אין אנו קשורים בהם יותר או פחות מכל אדם אחר המאזין להם באמצעות הרדיו.

יום ו', 23 ביולי 1939.

מתנגדי הנאצים משתדלים להציל לפחות חלק קטן מרכושם של ידידיהם היהודים ולהבריחו לחו“ל. קשה להתחיל בחיים חדשים בניכר כשבכיסו של המהגר מצויים 10 מרק בלבד, כי חפצי ערך אסור להוציא מתחומי המדינה. מדי חודש בחודשו מצטמצמת והולכת מיכסת המטען שהמהגר רשאי להוציא עמו חוצה לארץ באישור השלטונות. חריגות קלות מתקנות הפיקוח על המטבע הזר גוררות אחריהן עונשי מאסר כבדים. משום כך אסור להם למהגרים, להסתכן בעיסקות בלתי כשרות. אך קהל הגרמנים היוצא לחו”ל חוצה את הגבולות בחדשים האחרונים כשלבושו נעשה הדור מיום ליום – “מעיל פרווה פרסי, שלוש טבעות, שתי שרשרות־זהב, צמיד! מי נוסע בקרוב לאיטליה? – שני שעונים, מחרוזת משובצת יהלומים, מצלמת לייקה – לפינלנד; חמש מטבעות זהב, שתי פרוות משועלי כסף – לברזיל! – יש לשגר אותם כחבילת דואר של חפצי ערך בתחנה הראשונה מעבר לגבול! – מכונת כתיבה וחמש מזוודות – לשוייץ!”

הנוסעות מתקשטות בשפע של תכשיטים. מתהדרות במעילי פרווה יקרי ערך. מימינו עוד לא נראינו כה אמידים כמו כעת. ארבע חליפות חדשות במזוודה, שש שמלות חורף, חמש שמלות קיץ, שמונה כותנות־לילה ממשי, שתים עשרה זוגות גרביים ושלוש זוגות נעלים. בתחתית הפודריה מתנמנם שטר של 20 דולאר. בתוך כל כריך חתוך חבוי שטר בן אלף מרק. לאחר ביקורת הגבולות אנו נושמים לרווחה.

הזמנותיו התכופות של אנדריק להופעות־אורח בחו"ל מעניקות לו הזדמנות טובה לחצות את הגבול לעתים קרובות. בעוד שבועיים ניסע ביחד לצרפת ולשבדיה. כבר עתה מגיעות משתי הארצות הללו משאלות של פליטים מגרמניה המשתוקקים למתנות מיוחדות במינן. רוצים הם שנביא להם דגי־רולמופס, בשר מעושן מווסטפאליה, נקניקיות במתכונת פרנקפורט, דג מלוח מסוג ביסמארק, לחם דגן מהמבורג, מאפה מנייס. כל משאלה נושאת בחובה מקצת געגועיה למולדת. כל הזמנה חושפת את הוידוי הבלתי מבוטא: “איננו מסוגלים להינתק מעל גרמניה זו שהוכרחנו להימלט ממנה. כמהים אנו לשוב!” מדי יום ביומו מתארכת רשימת ההזמנות בכיסו של אנדריק. אנו מתכוננים לנסוע ב־8 ליולי. עד אז נותר לנו עוד זמן רב להשלמת רשימת ההזמנות.

שבת, 8 ביולי 1939.

מחר בערב נהיה בפריז. זה עתה חזרתי מביקור נוסף אצל היינריך מיזאם. אין לדעת מה ילד יום בעת היעדרנו. הוא לא מצא לו משענת נפשית, עדיין מוסיף לתקתק את מכתבי ילדותו ולהעלות הרהורים פילוסופיים.

“האמנם ברצונך להסתכן ולהישאר כאן?” אני שואלת אותו.

ד“ר מיזאם נותן בי מבט מעמיק. “וכי לאן אלך? וכי מוטב יהיה אם אהיה אומלל בקנדה? או עקור־שורשים בארה”ב? או מיואש מרוב געגועים בפיליפינים? מבלי להזכיר כלל, שאף אחת מן הארצות הללו לא גילתה עד כה כל נכונות להרשות את כניסתי אליה…” הוא מחייך. “ישנה דרגה של השתייכות, של התקשרות למקום, המוציאה מכלל אפשרות כל נסיון בריחה. לא, אינני חושב שאעזוב את גרמניה. אלא אם כן יגרשו אותי על כורחי…” “חס וחלילה!” אני משסעת אותו.

“יירקי נא מהר! טוי־טוי־טוי! אל תשכחי שממלכת אלף השנים עדיין לא הגיעה לקיצה!”

– “אסור לשדל אנשים מסוגו לעזוב” סבור אנדריק כאשר אני מדווחת לו על שיחתי עם ד"ר מיזאם. “לו נטעו אותו בקרקע זרה, לא היה נשאר בחיים. כאן – אולי כן”.

פריז, יום א' 16 ביולי 1939.

מבוקר השכם עד מאוחר בלילה נכנסים ויוצאים אורחים המבקרים אותנו בחדרנו שבמלון. כל אחד רוצה לדעת כיצד נראית גרמניה כיום, להחליף רשמים, לקבל פרישת שלום, להקל על המתח הנפשי המעיק עליו. לא כולם נשארו כפי שהכרנו אותם בבית. עם אחדים מהם קשה לנו במקצת למצוא לשון משותפת. מדוע הם חושבים אותנו לפתע לחסידי הנאצים? האמנם רק משום שאנו עומדים לחזור לגרמניה? מדוע הם אומרים פתאום “אנחנו היהודים” במקום “אנחנו הידידים שלכם” כפי שאמרו מקודם? האם לא היינו ידידיהם כשעזרנו להם לצאת בשלום מגרמניה?

לפעמים, אני נתקפת לפתע דכאון נפשי בעיצומה של שיחה שכזאת.

שטוקהולם, יום ה', 17 באוגוסט 1939.

אי־שקט שורר בכל אירופה. הפעם הסיסמה היא דנציג. המצב הולך ומחמיר מיום ליום. ידידינו מיעצים לנו להישאר כאן. לא לשוב בשום פנים ואופן לגרמניה הששה אלי קרב. האמנם רוצה היטלר באמת במלחמה? כמובן שהיה מעדיף לקבל את דנציג ללא שפיכות דמים. אני נזכרת בנבואתו של הולנר: “אני מתערב אתך שהם גם יקבלו עוד את דנציג וגם את פולין כולה כפרי בשל הנושר מן העץ, ללא מלחמה. ואם ישחק להם המזל, גם את אוקראינה”.

לפי שעה אין סימנים רבים לכך שהולנר יזכה בהתערבותו. העולם עסוק בצחצוח חרבות. היטלר מעמיד פני כבשה תמימה. הוא מורה להוציא את הגרמנים המעונים בחו"ל ממגירות המכתבות במנגנון התעמולה ומייעד להם את ייחוד הראשוניות למות מות קדושים בפולין המתאכזרת להם. אמהות בזוּיות עם תינוק צמוד לחזה… הוי, מה מוכרת לנו נימה זו. המפקד העליון של צבא גרמניה, גנראל־מאיור פון בראוכיטש, הצהיר ב־10 באוגוסט בפני פועלי תעשיית הזיון את ההצהרה החגיגית הבאה: “לעולם לא יפקיר הפירר את חייהם של גרמנים בקלות־ראש!”

אני מסתערים על כל עתון היוצא ממכבש הדפוס.

שטוקהולם, יום ג', 22 באוגוסט 1939.

גרמניה חותמת על הסכם לאי־התקפה עם ברית המועצות. הידיעה התפוצה אתמול בעולם כמכונת תופת. אנדריק חוזר מן העיר עם צרור עתונים מתחת לבית שחיו. “נדמה לי שהגיעה השעה” הוא אומר ברצינות. “אני חושש שעלינו לחזור מיד”.

אנו תוהים אם עלינו לנשום עתה לרווחה או להתיאש. מאז 1933 ידענו בביטחה שממלכת אלף השנים תוליכנו אלי מלחמה. מלחמה שגרמניה עומדת להפסיד בה. במרוצת שש השנים שמאחורינו היתה לנו שהות להתרגל למחשבה זו. עתה עדיף בעינינו קץ אפוף חרדה מן החרדה המתמדת לאין קץ.

ברלין, שבת, ה־26 באוגוסט 1939.

שובנו לגרמניה אינו משאיר עוד ספק בלבנו על אודות חומרת המצב. חיילי מילואים, עמוסי תרמילים וקופסאות קרטון, מצטופפים ברחובות, ממתינים ברציפי תחנות הרכבת ובאולמות ההמתנה. “איננו רוצים במלחמה!” אומרים פניהם המבוהלים. תחנת הרכבת של שטטין שרויה בתוהו ובוהו מוחלט.

“יום ראשון לגיוס כללי”, לוחש לנו הסבל. “שלחו את הילדים הביתה מבתי הספר וכינסו את הרייכסטאג. מחר צריך השגעון להתחיל”.

האיש חושב אותנו כנראה לנתינים זרים, אחרת לא היה מעז לדבר בחופשיות כזאת. או אולי גברה אצלו סכנת ערב המלחמה אפילו על הפחד מפני הגיסטאפו, ולו רק באופן ארעי?

בבית מצפה לנו פתק על השולחן, האומר “נא לצלצל מיד. דחוף!” אני מבחינה בכתב ידה של קרלה ומסתערת על הטלפון. “מאוחר מדי, יקירתי” מקבלת ידידתי את פני. “אני מקווה שהצטיידת במזון למשך השנים הבאות?”

מוחי, שבעת שהותנו בחו"ל נגמל מן ההרגל לפענח רמזים, אינו יורד לסוף דעתה.

יום א', 27 באוגוסט 1939.

רק עכשיו תפסתי את כוונתה של קרלה. היא נתכוונה, שהחל מהיום מוציאים לאוכלוסיה בכל רחבי הרייך כרטיסי תלושים להקצבת מזון. עד אמש אפשר היה עוד לקנות ללא הגבלה מכל הבא ליד. כשקרלה טילפנה אלי, איחרתי כבר את המועד. היום סגורות החנויות. החל ממחר יתקיים העם הגרמני ממנות קצובות בקפדנות. מתחת לידיעה המוסרת על כך בעיתון אני קוראת שני טורים מובלטים עם סיפורים על “ההתעללות באחינו הגרמנים בפולין”.

אומרים שהנדרסון, השגריר הבריטי בברלין, טס אתמול ללונדון כשהצעות חדשות של גרמניה באמתחתו.

יום ב, 28 באוגוסט 1939.

יחידות צבא מוסעות ברכבות מזרחה. גייסו אפילו את פרופסור הינריכס. איש בברלין אינו מאמין עוד שניתן למנוע פרוץ המלחמה.

יום ד', 30 באוגוסט 1939.

את אשר יגורנו בא. כל צעד מצעדי היטלר החל מאמש מגלה את כוונתו לפלוש לפולין ויהי מה. שעה־שעה מוסר לנו אריך טוך על ההתרחשויות האחרונות בזירה העולמית. הנדרסון נועד עם היטלר. ה״פירר" דורש לא רק את החזרת דנציג, אלא גם את סיפוח “הפרוזדור הפולני”.

“פולין זקוקה לגישה אל הים” הצהיר היטלר לא מכבר. כנראה שהיום כבר אינה זקוקה למוצא הימי. גרמניה מצפה שמיופה כוח פולני יבוא תוך 24 שעות לברלין לשם פתיחת המו"מ. זה לא יתכן. היטלר וריבנטרופ יודעים זאת, כמוהם כהנדרסון.

יום ה', 31 באוגוסט 1939.

בלילה שחלף הופיעו הנדרסון וריבנטרופ בבורלסקה, מעל קרשי התיאטרון הדיפלומטי, שלא היה לה אח ודוגמא בתולדות העולם. שר החוץ הגרמני קיבל את שגריר בריטניה בקרירות מופגנת בשעת חצות. ריבנטרופ פותח תיק עם מסמכים, מוציא מתוכו גליון נייר וקורא באוזני השגריר הבריטי את תוכנו בחפזון ובחצי פה. סיר נוויל אינו מבין אלא את החצי, וגם את זה לא כהלכה. “האוכל לבקש ממך העתק עבור ממשלתי?” הוא שואל בנימוס לאחר שנסתיימה קריאת המסמך באוזניו. “מאוחר מדי!” פוסק ריבנטרופ בנימה עצבנית ומשליך את המיסמך על השולחן. החל מהיום בשעה 2 אחה"צ הופסקו כל המגעים עם בריטניה הגדולה ורשות הדיבור ניתנה לצבא הגרמני.

במערכת עתוננו שוררת אווירת־שואה. “החל ממחר ידברו צינורות הברזל” אומר הולנר בפנים קודרות. מרבית יוצאי הצבא כבר נקראו ליחידותיהם. מאייר גבה־הקומה, ה“פוליטרוק” שלנו, מתהדר לכבוד היום במדי הס.ס. אך דומה שאינו חש עצמו בטוב במדים אלה. אריך טוך כמעט שאינו יוצא מלשכת הקנצלר. “הבוקר בין 4 ל־5” הוא מרמז לנו בחופזה בשיחה טלפונית קטועה.

יום ו', 1 בספטמבר 1939.

בשעה 4.45 לפנות בוקר חצו יחידות הצבא הגרמני בקו חזיתי רחב את גבול פולין. הממשלה ממטירה מבול של תקנות חדשות. חובת האפלה מונהגת ברחובות, בבתי העסק ובדירות. יוצא צו להתקין מיקלטים נגד התקפות־אויר. החל מן היום אסור להאזין לשידורי רדיו מחו"ל. העבריינים ייענשו בכל חומר הדין. כבר שלוש פעמים “פשענו” בהאזיננו לרדיו לונדון מאחורי דלתות נעולות, לאחר שעטפנו את המקלט בשמיכה.

צרפת ואנגליה מגייסות את צבאותיהן. איטליה מכריזה על נייטרליות.

אחר הצהריים אנו מוזמנים לתה אצל ד"ר פלאם. מאז הדיחו אותו הנאצים מכהונתו כשופט, בגלל אי מהימנותו הפוליטית, ושלחו אותו לגימלאות מתפרנס האיש ממתן שעורים פרטיים למתמחים במשפט. בזהירות ובתבונה הוא משתדל להבהיר לתלמידיו את תורת התעתועים של הנאצים. אנדריק חושב אותו לנבון שבידידיו. אנו מוצאים אותו מפלס רגליו על גבי סולם, כולו עסוק בתקיעת מסמרים במשקופי חלונות דירתו על מנת להאפילם, באמצעות נייר אריזה חום־כהה. “גרמני, האפל!” הוא מברך אותנו ותוקע את אחרון המסמרים בחלונו.

אנו מסבים לשלוחן ומתכבדים בספל קפה.

“נכונה לנו מלחמה ארוכה” אומר פלאם בדכאון. “רק האל שבשמים יודע מי לבסוף יוותר בחיים”.

“מר היטלר בוודאי שלא!”

פלאם מעוות את פניו בסלידה. “מה יועיל לנו מותו של היטלר אם עוד קודם לכן יגיע תורנו למות!”

מבחוץ מגיע לאוזנינו צליל משונה. מתמשך, ועולה ויורד חליפות. אנדריק קופץ על רגליו: “אזעקה!” אנו מביטים איש בפני רעהו, אובדי־עצה.

“לרדת אל המרתף!” מיעץ פלאם. איכשהו אנו מתביישים במקצת. חשים עצמנו כמוגי לב. כשלבסוף יורדים בכל זאת למרתף, נמצאים שם כבר כל שאר דיירי הבית ומסיכות גאז צמודות לפניהם. תיק העזרה הראשונה מיטלטל על שכמם, כפי שהתקנות מחייבות. “גועל נפש”, רוטן אנדריק. מעלינו נשמע זימזומו של מטוס בודד. בדריכות אנו עוקבים אחריו דרך צוהר המרתף הפתוח. כעבור עשרים דקות נגוז חלום הבלהות. שוב מגיע לאוזנינו צליל בלתי רגיל של צפירה ארוכה ומתמשכת, ללא עליות וירידות. “ארגעה”, אומרים יודעי דבר. הם מסירים את מסיכות הגאז מעליהם וחוזרים, מרוצים מעצמם, לדירות.

בדרך הביתה אנו רואים את כוכבי ברלין, בהירים ומהבהבים להפליא. הלבנה נוסכת אור על הגגות המשופעים, המחודדים. אף זיק של אור אינו חודר אל הרחוב.

“הכרך הגדול חוזר אל הטבע…” מתלוצץ אנדריק. “כמעט ונעשיתי לרומנטיקאי”. הוא משלב זרועו בזרועי ולוחץ אותי אליו בחוזקה.

כמה אני אוהבת אותו, חולפת מחשבה רוטטת בראשי.

יום ב', 4 בספטמבר 1939.

מצב מלחמה קיים בין בריטניה לגרמניה. לפני שלושה ימים קיבלה הגב' רוזנטל הודעה בכתב, שאשרת הכניסה שלה לבריטניה נמצאת כבר בדרך. עתה נסגרה המלכודת. היא בוכה. מי יודע, כמה בריות בוכות היום כמוה מאותה סיבה. ד"ר מיזאם מעלה חיוך פילוסופי על שפתותיו ומצטט “תמות נפשי עם פלשתים!”. בקולו מתנגנת כמעט נימת סיפוק על שאינו חייב עוד להתלבט אם להגר או לא – לפחות במה שנוגע ליבשת אירופה. צ’נסטוכובה נפלה. הצבא הגרמני עבר את נהר הווארטה. גלים־גלים מפציצים מטוסים גרמנים מאתמול את ערי פולין. גם צרפת נמצאת אתנו במצב מלחמה. אולם הן הצרפתים והן האנגלים נמנעים מלפלוש אל מעבר לגבולותינו. מדוע אינם צועדים? משעה לשעה אנו מצפים להתערבות המעצמות.

יום ה', 21 בספטמבר 1939.

הם לא התערבו. היום נואם אדולף היטלר בעיר הגרמנית דנציג. המלחמה נגד פולין נסתיימה כעבור שמונה עשר יום. שלש מאות אלף חיילים פולנים נלקחו בשבי. החזית המערבית עומדת בעינה. חייליה ניצבים הכן, מוכנים לזינוק, מבלי לזוז. חכו רק, עד שהצפע יספיק לעכל את ארוחתו הראשונה.

“המלחמה תמשך שנים” מתנבא אריך טוך. “מלחמות בזק תתרחשנה בזו אחר זו. ולבסוף ישתרר תוהו ובוהו”.

שבת, 30 בספטמבר 1939.

החל ממחר יש למסור גם במסעדות תלושי בשר בעת הזמנת סעודה. מי שמשוטט היום במסעדות ובבתי הקפה של ברלין עלול לחשוב שתושבי העיר רעבים ללחם מזה חדשים. כל המסעדות מלאות עד אפס מקום. האנשים זוללים כחיות טרף שלוחי רסן. אינני מבינה איזו תועלת יש בהתפטמות זו. הן את צלי הברווז אי אפשר לאגור בקיבה לזמן רב. הוא רק יגרום לצרבת וללילה של נדודי שינה.

יום ג' 10 באוקטובר 1939.

בעיר עשתה לה הבוקר כנפיים השמועה שהדיחו את ממשלת בריטניה והציעו לגרמניה הפסקת אש למשך עשרה ימים. המערכת שלנו טוענת שקיבלה את הידיעה ממקור מהימן, ישר ממשרד התעופה. כל ברלין מנהלת שיחות טלפון. “השמעת כבר…?” – “האמנם נכון הדבר…?”

לקראת צהריים מתפרסמת הגירסה הנגדית, בהשראתו הישירה של גבלס. גירסה זו אומרת, שמפיצי השמועות רודפי־השלום, ובכללם אלו שבמשרד התעופה של הרייך, נפלו קורבן לפיטפוטיהן של כמה מוכרות דגים בשוק. איש לא הציע שלום. המלמה נמשכת.

והיא חייבת להימשך. כבר עתה הולכים ומחמירים אמצעי הכפיה נגד היהודים ובעלי דעות הסוטות מן הקו הרשמי. בקורס ההדרכה של הג"א משננים לדרי הבתים כי אינם חייבים לסבול במחיצתם אדם מגזע זר. אנו מתביישים בפני ידידינו היהודים. ומשום שמתביישים, מרבים לבקר אצלם יותר ויותר.

יום ה', 9 בנובמבר 1939.

אמש התפוצצה מכונת תופת במרתף הבירה של מינכן. הדבר קרה זמן קצר לאחר שהיטלר סיים שם נאום אל ותיקי התנועה ועונדי מדליית מסדר־הדם ויצא את האולם. השלטונות הכריזו על מתן פרס בסך חצי מליון מרק לכל מי שיביא לתפיסת המתנקש. “שמעי, לו פגעה בו הפצצה, היינו כעת מתגלגלים כולנו שיכורים כלוט מתחת לשולחן!” אומר לי הולנר במערכת. קרלה שומרת על שתיקה מוזרה. הייתכן שהיא יודעת יותר על נסיבות ההתנקשות מכפי שהיא מעונינת לגלות?

עתוני הערב זועמים. “אין ספק, שיד השירות החשאי הבריטי היתה במעל הזה” אומרת נימת המאמרים.

פלאם ואנדריק חושבים אחרת. לדעתם לא היתה זאת אלא מהדורה מחודשת של בימוי “שריפת הרייכסטאג”. פירושו של דבר, שההתנקשות הייתה מתוצרת עצמית… בחוגים רבים מתהלכת שמועה, שהימלר ביקש להפגין בכך את עוצמתו. להמחיש להיטלר את “חסד ההשגחה העליונה”.

מן המתנקש האמיתי אין זכר.

ששה מבין הלוחמים הותיקים נהרגו. למעלה מ־50 נפצעו. משום־מה לא היה בינם אף אחד ששמו הלך לפניו. אנו מתיעצים עם הינריכס, שחזר זה עתה לברלין בתוקף חופשה. הוא נראה לנו זר ומפחיד במקצת במדי קצין־חיל־האוויר שלו. “לוואי והמיתקן היה מקדים להתפוצץ!” הוא רוטן. “מה תועלת יש במכונות תופת כשאינן מתפוצצות מבעוד מועד!?”

יום ב, 4 בדצמבר 1939.

הכל מתלחשים עדיין על הפרשה המיסתורית במרתף הבירה. משקיבלה השמועה על מעשה הביום מימדים מדאיגים בקרב העם, החליטה הממשלה לתת לציבור פושע לעת מצוא ויהי מה. שמו אלזר ותצלומו עם תיאורו מתפרסם בכל העיתונים באיחור רב. עצרו אותו, כביכול, כשניסה לחצות את הגבול לשוייץ עם התכנית של מרתף הבירה בכיס מעילו. איזו רציפות־מחדלים מוזרה… ואן דר לובה, שהלך כביכול להצית את הרייכסטאג, תקע לעצמו, בעיצומה של הפעולה, את פנקס החבר של המפלגה הקומוניסטית לתוך כיס מכנסיו, במחשבה תחילה כנראה, כדי שיגלו אצלו את הפנקס לכשייעצר. אלזר נוהג כמוהו, אלא שאת תפקיד פנקס החבר ממלאה בכיסיו תכנית ההתנקשות המפורטת. לשם מה דרושה היתה לו תכנית זו בשוייץ? הרצה לתלות אותה כמזכרת־נצח במסגרת מעל למיטתו?… לא שמעתי עדיין על קונספירטור המניח לרודפיו ללכדו כשבאמתחתו מיסמכים מרשיעים. לא כל שכן כשהיתה לו שהות של שעות, ימים ואף שבועות להשמידם. “לו היה קיים לפחות במציאות אלזר זה” אומר שופט ישיש ומכובד בנימת תרעומת. “אולם ללכוד פושע שכבר נפטר לפני שנים והקיים עתה רק כתצלום באלבום הפושעים…” הוא נועץ בנו מבט חדור־דאגה. “בשביל הצגה שכזאת מפעילים את המוסד המשפטי הגרמני העליון”. ברם, התצלום מרגיע את המוני העם. והידיעה על פרוץ מלחמת פינלנד־רוסיה הולכת ומשכיחה את האדון אלזר, על תכנית מרתף הבירה ומכונת־התופת שלו.

ברלין, יום ד' 24 בינואר 1940.

“עד היכן מסוגל פיגאסוס¹ הנאצי להתעלות” מעיר אנדריק, ומדפדף תוך ניענוע־ראש בקובץ־שירים דקיק. אני מציצה מעבר לכתפו.

“חג המולד ברייך השלישי,” מאת פריץ פון רבנאו, אני קוראת.

מעל לכותרת מתנוסס צלב קרס. מתחת לכותרת עץ אשוח, שלצידו וסביבו מרחפים מלאכי־שמיים. “הקשיבי”, אומר אנדריק, וחוכך בגרונו:

אנדריק מטיל את הקובץ על השולחן. “ובכן, מה דעתך על יצירה פיוטית זו?”. אני מתחלחלת. “וכדי לפנות את הזירה למשוררים מסוג זה אילצו את שטיפן צוייג ואת פרנץ וורפל לעזוב את הארץ, אוסרים על הפצת שיריו של היינריך היינה מזה שבע שנים. שמו של הרמן הסה כמעט ואינו ידוע עוד לנוער בן זמננו. מה יודע נוער זה על הליריקה של איש כמו טראקל? על הדרמות של ברלך? על הפיוט של אלזה לסקר־שילר? השואה הרוחנית גרועה שבעתיים מכל שואה חמרית העלולה לפקוד אותנו ביום מן הימים. את השטויות, זיופי ההיסטוריה, סילופי האמת והשמצות האמנות שאותם הכניסו לראשים של הנוער מזה שנים, קשה מאוד יהיה לעקור שוב מן הראשים הללו. חותמו של הרייך השלישי טבוע בכל אחד מאתנו בצורה זו או אחרת. ואפילו שקיעת המשטר לא תהפוך נאצים לדימוקראטים ורובוטים המוניים לבעלי מחשבה עצמאית”.

יום א', 10 במרס 1940.

אנו יושבים בחדרנו, צמודים למקלט הרדיו, פלאם, הינריכס, ד"ר מיזאם, קרלה, אנדריק ואני. מקשיבים אנו לנאומו של היטלר לכבוד יום הזכרון. “האמנם אנו חייבים לשמוע את כל השטויות הללו?” מתרתח מיזאם ומוצץ ללא הרף בסיגר שלו, שכל דמיון בינו לבין סיגר־הבנה אינו אלא מקרי. – “מוכרחים”, משיב הינריכס. “תקיעת הראש בחול כמנהגה של בת היענה תהא עתה בבחינת חוסר אחריות. אם לא נבהיר לעצמנו את אשר מתרחש אצל הללו, לא נוכל לעקוב אחר מעשיהם ונהיה תלושים מן המציאות”.

אנדריק עומד ליד הרדיו, שקוע בהירהורים.

קולות צרודים מאלפי גרונות גבריים משמיעים במקהלה קריאות “זיג־הייל”. “טכנאי השידור הגבירו קולות אלה שבעתיים” קובע הנדריק בבוז ומנמיך את עוצמת המקלט לפיאניסימו. “חברים וחברות בני העם הגרמני!”, בוקע לאוזנינו קול־הצריחה המאוס. “כמנהיג האומה, כקנצלר של הרייך וכמצביא עליון של הצבא הגרמני, הריני מקדיש עצמי מהיום רק למשימה האחת – להגות בנצחון ולעמול למענו יומם ולילה, לעבוד ולהילחם ובמידת הצורך אף לא לחוס על חיי־שלי, מתוך הכרה שהפעם ייחרץ גורל עתידה של גרמניה למאות בשנים”. – “ישמרנו האלוהים!” מפליט מיזאם במרירות. “למאות בשנים!” הינריכס צוחק חרישית. “כמה זה יפה מצידו שבמידת הצורך אף לא יחוס על חייו־שלו!” – “שא!” משסע אותם אנדריק ומאדיר את קול “המצביא העליון” לרגע לעוצמת רעם מחריש־אוזניים, “מלחמה זו, שנכפתה עלינו על־ידי שליטי הקפיטליסטים של צרפת ואנגליה, חייבת ליהפך לנצחון המזהיר ביותר בתולדות גרמניה”.

“הנה לכם” נזעם פלאם, “שגעון־גדלות בוקע מכל משפט. ומה שגרוע מכל שמאמינים לקשקושים שלו. תשעים אחוז מן העם מתפתים לדברי המרמה הללו”. – “אלה הם אותם תשעים האחוזים המתפתים בכל הארצות ובכל הזמנים לכל תכסיס תעמולתי”, משיב אנדריק בשלווה. “מדוע אתה מצפה דווקא מן העם הגרמני שיהא יוצא מן הכלל?”. “משום שאני אוהב אותו” אומר פלאם חרישית, “משום שאינני יכול לראותו מתדרדר אלי תהום”, – “ואם תהום זו תהא האמצעי היחידי למציאתה של ראשית חדשה?” שואל מיזאם בקול מאופק לא פחות. “או אז לא יהא זה אבדון, אלא גאולה. ייתכן ורק היא הקובעת כאן. כלומר, נכונותנו לקדם אותה. אם אמנם אנו מוכנים לכך…” הוא משתתק.

“אכן, אנו מוכנים ומזומנים” הוא ממשיך לאחר מכן כמשיח עם עצמו. אני מרימה אליו את עיני. “אתה מוכן” חושבת אני בלבי. “אתה, בחורי הטוב, האמיץ”.

יום ד', 19 ביוני 1940.

חלפו שלושה חדשים וחצי. ארבעה־עשר שבועות שבהם ניטלטל העם הגרמני משיכרון נצחון אחד למשנהו. להניף דגלים! להוריד דגלים. כל החלונות, כל הגגות, כל הדלתות טבולים בים של דגלי צלב־הקרס. צו להנפת הדגל החל מהיום למשך שמונה ימים. לצלצל בפעמוני הכנסיות משך שלושה ימים. שוב הפעם נתבעת הכמורה הנוצרית לפאר, לרומם ולשבח נצחונות שהושגו בשדה־הקטל העקוב מדם.

חודש לאחר כיבוש נורבגיה בא מיבצע־הבזק נגד הולנד, בלגיה ולוכסמבורג. כעבור ארבעה ימים נכנעת הולנד. כעבור שמונה עשר יום מניחים חיילי בלגיה את נשקם. “הקרב המתחיל היום יכריע את גורל האומה הגרמנית למשך אלף השנים הבאות” מכריז היטלר ב־10 למאי באוזני החיילים הגרמנים החוצים את הגבול המערבי. “הלואי וצרפת תחזיק מעמד!” שלוחה תפילתנו הדוממת ממעמקי הלב. עיר החוף קלה נכנעת. איפרן נכבשת בסערה. ב־4 ליוני נופלת דאנקירק. שארית אנשי הדיויזיות האנגליות הנמלטת ניצלת בחצותה את תעלת לה מאנש על גבי סירות ודוברות, בחתירה ובשחיה. זו הפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה תוקפת אותנו חרדה פתאומית. “אם יסתער עכשיו, אם יטיל עתה את מלוא כוחו למערכה על האיים הבריטיים, כי אז…” – – “כי אז ימשיכו האנגלים להילחם מעל יבשת קנדה” מרגיע אנדריק את הנוכחים. אולם גם שלוותו החיצונית אינה מסתירה את הפקפוק שבנימת קולו. לפני החלונות מתנוססים דגלים. ואם בולטת אי פה קרחת בתוך יער הבדים האדומים, מיד מופיע ה“גאולייטר” כדי לתבוע מבעל המחדל את עלבון ה“אומה”. כמה שקרים צריך להמציא כדי להבהיר את אי־הנפת הדגל בנימוק שיסבר את האוזן.

מסע הנצחונות נמשך בהצלחה כזאת, שגם איטליה מרהיבה עוז ליטול לעצמה ברגע האחרון נתח זעום מתוך השלל הגדול. צרפת מתמסמסת כטירת‏־חול על שפת הים. ביום שישי שעבר נפלה פריז. בהתפרסם הידיעה מעל גלי האתר ישבו עובדי המערכת בקנטינה, מסובים לסעודת צהריים. “פריז נכבשה! יש להניף דגלים!” נשמעות צעקות. כולם נועצים מבטים קפואים בצלחות. שתי דמעות זולגות מעיני, מטפטפות לתוך מנת הדג שלי הטובל ברוטב־פטרוסילינון. “הידד!” נשמעת לפתע קריאה מאחת הפינות. כולם נבהלים. “הידד!” חוזר ומכריז הקול, הפעם בהתאפקות־יתר. הוא שייך לאחת מפועלות הנקיון שלנו, שזנקה מכיסאה, הרימה את כוסה והריעה: “יחי הפירר!”. שתיקה קפואה משתררת בכל השולחנות. פועלת הנקיון חוזרת ומתישבת במקומה, נבוכה. “חבל שמאייר גבה־הקומה לא ראה את המחזה הזה!” לוחשת לי קרלה וצוחקת. מאייר “הארוך” קיבל חופשה להיום. כדי שיוכל להשתתף בעצרת־נצחון ספונטאנית של יחידתו בחיל ה־ס.ס. וכשאנו מזדמנים אחר כך ל“ישיבתנו־הפוליטית־שבעמידה” בחדרה של קרלה, מנחם אותנו הולנר: “אל תדאגו, ילדים. נפילת פריז אינה שקולה כנגד מחדלו של היטלר, כשנמנע מלהסתער על אנגליה בימי דאנקירק. שלם עוד ישלם ביוקר על שאיחר שם את הרכבת”.

לפני יומיים ביקשה צרפת שביתת נשק. לאחר מאבק שלא נמשך אלא שבועות מספר.

הסכם שביתת הנשק ייחתם כבר בימים הקרובים. וכפי שנודע לקרלה – באווירה “ואגנרית” מובהקת.

שבת, 29 ביוני 1940.

אריך טוך מגיע מקומפיאן. “אמנם לא הייתי בהצגת הבכורה”, הוא מספר בליגלוג, “אבל את החזרה הכללית ראיתי”.

“ב־22 ליוני, בשעה 6 ו־50 אחר הצהריים, נחתם ביער של קומפיאן הסכם שביתת־הנשק בין צרפת לגרמניה. ההסכם נחתם באותו קרון־רכבת טרקליני שבו הכתיב המרשל פוש, כתום מלחמת העולם הראשונה לנציגי גרמניה במו”מ את תנאי שביתת הנשק דאז. ‘עין תחת עין, שן תחת שן’ חושב אדולף. הוא נתן פקודה להוציא את הקרון המיושן מבית הנכות ולהציבו בדיוק נמרץ במקום עמידתו בשנת 1918. והנה הוא עומד שם, הקרון…" מדווח אריך טוך. “חיילים משפשפים את דפנותיו במיברשות. קצין מחיל־ההנדסה משמן את ציריו החלודים. עשרים וארבע שעות לפני המעמד ההיסטורי אני מטייל לי להנאתי ושואב נחת מן הערב הקיצי הנעים. לפתע נשמע רחש מלפני. אני עוצר את צעדי. בריחוק עשרים פסיעות, בקירוב, מופיע היטלר באחד מפיתולי השביל. הוא אינו מבחין בי. בראש מורם ובעיניים קפואות המביטות נכחן הוא פוסע ישר לעבר הקרון. עתה הוא מרים את ימינו לברכת מפלגתו, נעצר ומחייך לכל כיוון. ‘הנטרפה עליו דעתו?’, חולפת מחשבה בלבי. את מי הוא מברך? למי הוא מועיד את חיוכו החסוד? בזהירות אני הולך בעקבותיו על בהונות רגלי ומוצא מחסה מאחורי שיח. שוב מניד ראשו ימינה ושמאלה ושוב ברכה ביד מורמת. מבין ענפי השיח משתקף קרון הרכבת משנת 1918. שום שומר אינו נמצא בקירבת מקום. בהליכה זקופה קרב היטלר לקרון, מטפס במדרגות ואוחז בגאווה מופגנת בידית שצוּחצחה זה־עתה. ‘הוא עורך חזרה כללית’ מבזיקה מחשבה במוחי. הוא מתאמן לקראת ההצגה מחר. בגניבה אני מציץ מבעד לשיחים. הדלת אינה רוצה להיפתח. בחמת זעם מנענע הפירר את הידית חזור ושוב, במאמץ נואש להתגבר על המיכשול. ‘חזור! אחורה פנה!’ אני חושב בלבי, ורבה שמחתי לאידו. ואמנם הוא מסתובב, יורד במדרגות ומתחיל את הכל מחדש: מברך ביד מורמת, נד ראשו בחסד, מעוות פניו לחיוך־נצחון. לאחר מכן נבלע רודן־גרמניה במעמקי הקרון. אני ממהר להסתלק, מה שהיה למחרת בהצגת הבכורה, קראתם בודאי בעתונים… ספק אם הקצין האחראי על חיל ההנדסה יקבל אות הצטיינות על כך”.

יום ד', 4 בספטמבר 1940.

“התדעי מה זה ‘תרומות בהתנדבות’?” שואל אותי אנדריק הבוקר. אני מנחשת למה הוא מתכוון. אתמול פתח היטלר בתופים ומצילתיים את “מפעל סיוע החורף” השני למאמץ המלחמתי: ימי־סרט ברחובות, התרמת מפעלי תעשיה, מכירת סמלים, וכו'. “תרומה בהתנדבות” אני משיבה כתלמידה צייתנית, “כשבראשון לחודש מנכים לכל שכיר אחוז מסוים משכרו”. אנדריק מתמוגג מנחת. “נכון!” הוא פוסק. “ותגידי לי נא מה זה ‘חבלה במפעל הפיתוח של הפירר’?” – “כששכיר מצהיר שאינו יכול להרשות לעצמו להסכים לניכוי־כפיה שכזה ממשכורתו”. – “מצוין!” מחמיא לי ידידי. “הידוע לך שאתמול פיטרו בבית הדפוס של עתונכם את הסדר אמיל ניטשקה בן ה־58 ללא הודעה מראש, משום שהכריז כי אינו יכול לאזן את תקציבו החודשי אם ינכו לו תרומה משכרו?” אכן, ידעתי על כך. עשרים ושש שנים עבד בשירות המו“ל. “עליך להודות לאלוהים שאיננו מוסרים אותך לשלטונות!” אמר לו פקיד המנגנון, שעה שמסר לידיו את הודעת הפיטורין. מי שאינו תורם נחשב ל”אסוציאלי". גם בתחום זה בא לידי ביטוי חוסר האומץ האזרחי של רוב האנשים. וכיוון שאין זה נעים להימנע מלשלשל תרומה לתוך הקופסה שעה שמבטים רבים ובוחנים מכוונים אליך, אתה שולף מן הכיס ותורם, על אף שהפרוטה צריכה היתה להישאר בארנקך. והואיל ומר שולצה השכן תרם שני מרק, סבור גם אתה שאף עליך לוותר על סכום זהה.

כל בר־בי־רב יודע שהמיליונים הנתרמים במסגרת מפעל סיוע־החורף למאמץ המלחמתי אינם מוזרמים להקלת מצוקתם של המובטלים, אלא למימון תכנית החימוש. שהרי אחרת לא ייתכן כי על אף מספרם ההולך ופוחת של מחוסרי העבודה מגבירים ללא הרף את גביית התרומות והיקפן. לפי מצב הענינים צריכים היו מכבר כל מובטלי הרייך הגרמני להיות עתה לקפיטליסטים. ואף על פי כן מוסיפים לתרום. רק האמיצים ביותר נכונים להסתכן ודוחים את שידולי המקשקשים בקופסאות בניענוע־ראש חביב אך שלילי.

מערכות העתונים קיבלו תדריך לפתוח במסע הסברה מקיף למען מפעל סיוע החורף. אסור שה“תוצאות המכזיבות” של המגבית האחרונה תישננה, נמסר לנציגי העתונות בישיבה סודית המתקיימת במשרד התעמולה המרכזי.

הייחשב עתה הסדר המבוטל אמיל ניטשקה בין הזכאים ליהנות מתרומות הכפיה שלנו הניתנות בהתנדבות? מסופקתני.

יום ו', 25 באוקטובר 1940.

אמש מנינו את האזעקה ה־38 מאז סוף אוגוסט. המטריד ביותר בהפרעות אלו של מנוחתנו הלילית הוא אבדן הזמן, הנמשך שעות על גבי שעות. אין מניחים לנו לצאת מן המרתף בטרם חלפו לפחות שלוש־ארבע שעות. המשונה הוא שלעתים קרובות אין שומעים כל יריה או נפץ. אם גם לעתיד לבוא לא יהיה הנזק הנגרם מהתקפות האוויר חמור מזה, אין דחליל המלחמה צריך להטרידנו יתר על המידה.

לאחר כל התקפה מקיימת האוכלוסיה המסוקרנת, כמהת־הסנסציות, עליית רגל אל “מוקדי־הנזקים”. הבריות סוקרות בהשתאות גג שנשרף, מספר אבנים שנעקרו מריצוף הרחוב, בית הרוס למחצה. בדרך כלל אין מתרגשים מן המראה יתר על המידה. האנשים מתגאים בשויון הנפש שבו הם מקבלים את התופעה. אט־אט גם מתרגלים ללינת־לילה במרתף.

יום ב', 16 בדצמבר 1940.

האזעקה ה־52 במספר עברה עלינו בשלום. נפטרנו ממנה בחברה נעימה. פרנק מתיס, שנעלם מזה שנים מעינינו, הופיע שוב באופק. פרנק מתיס הוא רופא, מטפס על הרים, אקטיביסט, מלומד, פרחח וחולם בהקיץ. בו מתבטאת ההתגלמות המשעשעת ביותר של תכונות־אופי מנוגדות. הוא עצמו מתאמר להיות רציונליסט מובהק. כשהוא עסוק בניסויו המדעיים או יושב ליד מכתבתו, תלוש מעולם המציאות שמסביבו, אנו נוטים כמעט להאמין להגדרתו העצמית. אולם משרואים אותו משוטט ביערות כצופה, כי אז לא יתעלה עליו הרומנטי שברומנטיקאים. הפעם אנו עולים בצוותא מן המרתף, לאחר האזעקה ה־52 במספר. הלילה היו היריות וההתפוצצויות חזקות מן הרגיל. “הם משתפרים בקליעה למטרה”, אומר פרנק ומצביע על הגון האדמדם המשתקף ממערב בקו הרקיע. אנו ניגשים לחלון ומרחוק חודר אלינו קול הצופר של מכונית כבאים. “אמחוק את עריהם מעל פני האדמה!” איים היטלר. לפני חודש החל להגשים את איומו, בקאוונטרי. “קאוונטריזציה” מכנים מאז את החרבתה המוחלטת של עיר. הבריות מתגאות בחידוש הלשוני ושוכחות שביום מן הימים עלולים גם אנחנו לחזות בבשרנו את משמעותו המעשית של הביטוי המחוכם. “הם משתפרים בקליעה למטרה” חוזר פרנק על דבריו. המחשבה אינה נעימה לנו כל עיקר.

יום ג', 28 בינואר 1941.

בביתו של אריך טוך מתקיימת מסיבת קוקטייל. מחצית אנשי משרד החוץ נוכחים במעמד. ליתר דיוק, אותה המחצית המתנגדת למשטר. כי ספק אם מבין 120 הנוכחים יימצא נאצי אחד. מדברים בצורה מוסווית ומחוכמת כנאה ויאה לדיפלומטים, אך מאחורי הניסוחים העקיפים חש כל אחד אצל זולתו תמימות דעים זהה, האומרת: אנו דוחים אותה, את מדיניותה של ממשלת־הגנגסטרים.

“ואף־על־פי כן אתם משתפים עמה פעולה” אומר אנדריק לטוך.

“ולפי דעתך, מה עלינו לעשות?” מצטדק הלה. “להסתלק? בעצם היינו כולנו צריכים להסתלק… מי אנחנו ומה כוחנו כנגד הדינמיות של המנוולים האלה! מי שכוונותיו טהורות חייב להחליט אם להישאר בפנים, כדי למנוע דברים גרועים מזה, כדי לבלום את המשטר לפחות, אם כבר אי־אפשר למוטטו, או – מאידך – לפרוש ולהניח את המשטר הארור הזה לנפשו”.

הוא זוקף את ראשו. “אני כשלעצמי בחרתי בברירה הראשונה” הוא אומר, ופניו מרצינים. “נקווה שהשר שלי לא יכשיל את כוונותי…”

יום ו', 28 במרס 1941.

האדון פון ריבנטרופ החליט אחרת. הוא אינו אוהב אנשים בעלי דעה עצמית בסביבתו, אפילו הם משמיעים דעה זו בזהירות מרובה. אריך טוך חשוד בעיניו כבר מזמן. לא טוב שה“בוס” תמיד טועה, ועוזרו הצעיר בחדר הסמוך ללשכתו תמיד צודק. המסקנה היא שיש להרחיק את הצעיר הפיקח מעל מורו ורבו. וככל שירחיק לכת מכאן, הרי זה משובח. אריך טוך נשלח למזרח הרחוק. קרלה נלוית אליו. כבר בימים הקרובים הם ייצאו לדרך. “כדי שעוד נספיק לחצות את רוסיה, בטרם נפלוש לתחומיה” מבהירה לי קרלה. “האמנם צפויה פלישה לרוסיה?” אני משתאה. “לארצם של בני בריתנו?” – “כבשה תמימה שכמותך! הסבורה את שיתבייש לעשות זאת? כשלאחר הנצחון על צרפת אינו חדל מלהרהר ב’סכנה הנשקפת ממזרח? כן, עתה הגיעה תורה של רוסיה. בעוד חודש, לכל היותר בעוד חדשיים, ננחית את המכה!”

“את בטוחה בכך?” – “בטוחה, כשם שאני יושבת כאן אתך. בטוחה, כשם שאני יודעת, שהמטכ”ל כבר עוסק בכל ההכנות לפרטי פרטים“. אני מתחלחלת. אם־כן יתווסף עתה עוד מסע־ביזה למלחמה זו, ש”נכפתה" עלינו.

מחשבתי הראשונה היא להידבר מיד עם אנדריק. אולם הזמן דוחק. בעוד חצי שעה עלי להיפגש עם חמותו של ארנסט אנגל בקורפירסטנדאם, כדי לקנות לה גרביים וכלי תפירה. בעוד שלושה ימים יפוג תוקפו של כרטיס א' להקצבת לבוש. ליהודים אין כרטיסי קיצוב לרכישת בגדים. מחובתנו לדאוג לכך שגם הם יוכלו לקנות מקצת לבוש בנקודות כרטיסי־הקיצוב שלנו. מחר יהיה היום האחרון לעריכת קניות בתלושים אלה.

מאז תחילת השבוע ערכו פרנק, פלאם, אנדריק, קרלה ואני מגבית בקרב מכרינו. כל אחד הפריש את שארית הנקודות הנותרות, בשביל 14 “דודי היינריך” ו־22 “דודות יוהנה”.

“תהיה מלחמה נגד רוסיה!” אני מבשרת לעמא ליהמן, חמותה המקסימה של ארנסט אנגל. – “שרק לא תפרוץ, חס וחלילה, מלחמה נגד אמריקה! ברגע שזה יקרה, יהרגו את כולנו…” היא נאנחת. אני יודעת שיש מידה רבה של צדק בדבריה ועל־כן אינני מנסה אפילו לנחמה. במועקה אנו נפרדות אחת מרעותה.

עגום הוא מראה פני העולם. לפני שלושה ימים אילץ היטלר את ממשלת יוגוסלביה להצטרף לברית גרמניה־יפן־איטליה כשותפת רביעית. היום מודיעים העתונים על התמרדויות בבלגראד ובזאגרב.

אכן, שמי העולם מתקדרים. מתלחשים על אמצעי־כפיה חדשים שיינקטו כנגד היהודים. על צימצום נוסף באספקת מזונם. על הגבלות חמורות של השעות שבהן מותר להם עדיין לערוך קניות. כבר עתה גוזלים מהם את דירותיהם, מצופפים אותם במקומות מגורים דחוסים יותר ויותר.

“ובעקבות הבידוד תבוא ההשמדה” התנבא לפני שנתיים היינריך מיזאם. ב־1934 הלכו הראשונים, ב־1939 השניים. מתי ולאן ילכו האחרונים?

יום ב', 7 באפריל 1941.

קרלה ואריך טוך יצאו לדרכם. החל מאתמול נלחמות יחידות של הצבא הגרמני על אדמת יוגוסלביה. נראה שהפעם לא עמדה כניסת הצבא לארץ זו על סדר היום של תכניותיו של היטלר. פרישתה של יוגוסלביה מזירת המלחמה הפתיעה אפילו אותו. “הוא משתולל ונושך שטיחים” לוחשת לי קרלה באוזן בעודנו עומדות ברציף הרכבת. “ורוסיה?” אני לוחשת בחזרה. “היוותרו עתה על רוסיה?”

“התכנית הושהתה, אך לא בוטלה” היא לוחשת. עוברים ושבים חוצצים בינינו. רבים באו כדי להיפרד. “להתראות!” אומר אריך טוך ומרים ארבע אצבעות אל על. “להתראות…” ברייך הרביעי, אנו משלימים באלם ומנידים ראשינו לאות שהבינונו את הרמז.

יום א', 4 במאי 1941.

“הסתערות הבזק” החמישית של מלחמה זו באה לקיצה. היום מסר היטלר ברייכסטאג דין וחשבון מקיף לפני ראשי המפלגה והצבא. עתה אין עוד מכשול שיעמוד לו מנגד בדרכו לרוסיה. “התכנית הושהתה אך לא בוטלה” ניבאה קרלה. אנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להפיץ את הידיעה בקרב הציבור.

יום ב', 12 במאי 1941.

“פיתחו את הרדיו”, פוקד קולו של פרנק מתיס בטלפון. אנו מפעילים את המקלט: “…המכתבים שאותם השאיר מצביעים ברוב בלבולם, למרבה הצער, על אי יציבות נפשית הנותנת מקום לחשוש, שחבר המפלגה הס נפל קרבן להזיות־שווא… התנועה הנציונל־סוציאליסטית צריכה להביא בחשבון גם אפשרות שחבר המפלגה הס התרסק בטיסתו ונספה…”

“כל הכבוד” אומר אנדריק “גם אתה, ברוטוס בני…”

“אתה סבור שהוא…?” – “ברור שהוא ברח. ועוד איך!!”

אנדריק מוחא כפיים מרוב שמחה. “ילדים, ילדים! איזו שערוריה! כמעט יפה להיותה אמיתית. הבה ונשמע מה בפי הצד שכנגד…”

מרפדים את המקלט בכר, סובבים את הכפתור. “כאן לונדון… כאן לונדון… רודולף הס, ממלא מקומו של היטלר, נחת בלילה שבין ה־10 ל־11 למאי בקרבת גלזגו, בסקוטלנד”. – “את שומעת? ישר ללוע הארי!” צועק אנדריק. צעקתו נשמעת כמעט כתרועת נצחון. “יורש העצר שלנו… עוד ביום ראשון שעבר ישב צייתני ושליו ליד הפירר שלו, על ספסל הממשלה ברייכסטאג!”

יום ו', 16 במאי 1941.

כל העם מנסה לפתור את החידה של פרשת־הס. גמגומיה המצטברים של הממשלה, המשנה את גירסתה משעה לשעה, הם בבחינת שקרים כה שקופים שאיש אינו מוכן לתת בהם אימון. אם – אומרות הבריות – מישהו ממלא מקומו של הפירר, הרי שאינו יכול להיות משוגע. ואם אמנם הוא כן משוגע, וכבר מזה שנים, הרי שלא היו עושים אותו לממלא מקומו של הפירר. היכן כאן האמת והיכן השקר?

וכבר מתחילים להתלוצץ על הנושא:

פני הנאצים נבוכים. אין הם יודעים באיזו מן הגירסאות עליהם לבחור. היתכן שהיטלר עצמו שלח את בא־כוחו כדי לנהל עם אנגליה מו"מ על שלום נפרד? או שמא טס רודולף הס לאויב על דעת עצמו, משום שהקרקע בממלכת גרמניה רבתי בערה מתחת לכפות רגליו?

תחנת השידור הבריטית אינה מסייעת לפתרון התעלומה. גם במערכת עיתוננו חלוקות הדעות. כן משוגע, לא משוגע. “אותי זה אינו מענין!” פוסק פרנק מתיס. “העיקר שהוא איננו”. – “ושהעסקנים רוגזים…” משלים אנדריק בנימה של שמחה לאיד.

יום א', 15 ביוני 1941.

“השמעת כבר?” שואל אותי החלבן בשיחה בין ארבע עיניים. “סטאלין בא לברלין! מאתיים נשים עוסקות כבר בתפירת דגלים סובייטיים!” – “באמת?”, אני מתפלאה. “מאתיים נשים? וברצינות? בתפירת דגלים?” – “מאה אחוז! שמעתי את זה ממקור מהימן”. הוא מוזג לי רבע ליטר חלב רזה לתוך הסיר. זהו “החלב הרזה הארי”. מאז החל הקיצוב גם על חלב טרי נטול־השמנת, אסורה מכירתו למי שאינו ממוצא “ארי”.

בדרכי הביתה עם סיר החלב ביד, יורד לקראתי במדרגות אחד השכנים. “הייל היטלר!” הוא מברכני בעמידה צבאית. “השמעת כבר את החדשות האחרונות? סטאלין עומד להגיע לברלין בימים אלה ברכבת מיוחדת, משוריינת”. הוא שולח לעברי מבט חדור נצחון. “הייל היטלר!” הוא מברך שוב לאות פרידה ומזדקף, בטרם יהדהדו נעליו המסומרות במדרגות־הבית. “סטאלין בא! סטאלין בדרך!” מתפשטת השמועה בכל אתר ואתר. אחרי הצהריים מוזמנים אנדריק ואני למסיבת תה דיפלומטית. “בשבת הבאה מתחיל העסק” אומר אחד האדונים ממשרדו של ריבנטרופ. ב־15 לאוקטובר יעמדו צבאותינו עטורי הנצחון בקו אסטרכן־ארכנגלסק". – “ואם הרוסים יגלו התנגדות?” אני מעיזה להקשות. “שעתם לא תהא פנויה לכך!” – “ואם בנסיגתם יהרסו את הכל וימנעו מצבאנו את דרכי האספקה והתגבורת?” – “גם לזה לא נותיר להם זמן”. האדון ממשרדו של ריבנטרופ נושא כבר עמו את הנצחון בכיס.

“הידוע לך, שבקרב העם מתהלכות שמועות מנוגדות?” שואל אנדריק.

הדיפלומט מאנשי ריבנטרופ מניד את ידו בתנועת ביטול.

“אנו הפיצונו שמועה זו בכוונה תחילה. אין לה כל משמעות. בבוא הזמן נסדיר גם את זה”.

הוא מתבונן סביבו, כמבקש להתגרות בנו: “או אולי סבורים האדונים אחרת?”

איש אינו סבור אחרת, מכל מקום אינו מכריז על כך בקולי קולות. רק השגריר נדולני מגלה סימני דאגה: “אל נא תשלו את עצמכם, רבותי” הוא מזהיר. “שום מלחמת בזק נגד רוסיה עוד לא הצליחה. מה יעזור לנו אם נעמוד ליד האוראל? אז הם יוסיפו להילחם מאחורי האוראל. לא, רבותי. נתח זה גדול מדי בשבילנו. האמינו לי, נתח זה עלול…” הוא משתתק. המסובים מעמידים פנים כאילו לא שמעו את דברי הסתייגותו. איש אינו מעונין לקלקל את היחסים עם אנשי ריבנטרופ.

אם־כן תהיה מלחמה נגד רוסיה. היא תימשך פחות משבעה־עשר שבועות. מן ה־21 ליוני ועד ל־15 לאוקטובר. תוך ארבעת החדשים הללו רוצים חיילינו להשתלט במסע בזק על שטח של ששה מיליון קילומטרים מרובעים. החיילים הגרמנים המסכנים!

יום ב', 23 בוני 1941.

היא החלה, בדיקנות של רגע, מלחמת הבזק נגד רוסיה, ש“נכפתה עלינו”. כמעט בו ביום שבו עבר נפוליאון לפני 129 שנים את נהר הניימן חצו אותו עתה חיילי גרמניה ההיטלראית.

מתירים את חידוש מסע התעמולה במקום שבו הוא נפסק בבת אחת בספטמבר 1939. “מלחמה נגד הבולשביזם! הבטחת אירופה בפני האיום הסובייטי!” זועקות הכותרות.

“עם גרמני! נציונל־סוציאליסטים!” רועם היטלר. “לאחר שכרעתי תחת עומס הדאגות הכבדות, לאחר שבמשך חדשים נידון הייתי לשתיקה, הגיעה עתה שעתי לדבר אתכם גלויות…” הוא מדבר הרבה וממושכות. מספר שהברית הגרמנית־רוסית התפרקה בשל הפרתה על־ידי מוסקבה, שכוונותיו היו טהורות וטובות, אבל שהוליכו אותו שולל.

יום ה', 26 ביולי 1941.

הדיויזיות שלנו מתקדמות תוך צעדים מהירים והשמועה יודעת לספר על נצחונות מזהירים. ביולטין־הידיעות של הוורמאכט מסתפק בכך שהוא מבשר לנו מדי יום ביומו, כי “הקרבות נגד הצבא האדום מתנהלים כמתוכנן ובהצלחה”.

יום א', 29 ביוני 1941.

גבלס הגה בלבו רעיון מפתיע. ההודעות על נצחונות הצבא יפורסמו באיצטלה של תכונה סס־גונית בשוק. בהתאם לעקרון של “שבעה ימי חסכון כנגד יום אחד של שפע” צבר במשך שבוע נצחונות כדי “להתיזם” היום מבעד למשפך התעמולה על פני העם. מדי רבע שעה נשמעת תרועת חצוצרות. כמה מיקצבים מתוך הפריליודים של ליסט. “הודעה מיוחדת: ברסט־ליטובסק, הודעה מיוחדת: ביאליסטוק, גרודנו, מינסק. הודעה מיוחדת… הודעה מיוחדת… הודעה מיוחדת”.

אנו אוטמים את אוזנינו. איננו רוצים עוד לשמוע דבר. איזה חוסר טעם הוא זה להתקשט כבאיצטלת חג בדמם של אלפי פצועים וגוססים, היסטוריה מרוכזת בתרכיז משומר! אך בכל מקום שבו דורכת כף רגלנו בוקעים קולות תרועה והכרזות מן הרם־קול: “הודעה מיוחדת… הודעה מיוחדת”. – מוטב ללכת לישון" זועם אנדריק.

שבת, ה־23 באוגוסט 1941.

אנו מנצחים, מנצחים, מנצחים. כל נצחון מגביר את יהירותו של היטלר. גבלס מכנה אותו כבר “גדול המצביאים הגאוניים בכל הזמנים”. הפיכתו לאליל ופולחן האישיות שמסביבו מקבלים כבר ממדים מדאיגים. “שעת האבדון הגיעה בשבילנו. לאחר הצלחות כאלה לא יירתע עוד משום דבר” אומר היינריך מיזאם.

יום ו', ה־19 בספטמבר 1941.

אכן, השעה הגיעה. היהודים הם הפקר. כמנודים מן החברה, עליהם לענוד על בגדיהם, מעל החזה בצד שמאל, אות קלון בצורת מגן דודו צהוב. היינו רוצים להזעיק עזרה בקולי קולות, אך מה תועיל צעקתנו?

“יהודי” כתוב בגרמנית, באותיות דמויות־עברית בתוככי הכוכב המשושה. “יהודי” לועגים הילדים כל אימת שעיניהם מגלות נושא אות קלון כזה בלכתו ברחוב. “התבישו!” גוער אנדריק בשני פרחחים כאלה ומעניק להם שתי סטירות לחי מצלצלות. העוברים ושבים מחייכים, לאות הסכמתם. כחוטאים שנתפסו בקלקלתם חומקים הפרחחים מעינינו.

רובו של העם אינו מחייב את התקנה החדשה. כמעט כל מי שנפגש בדרכנו מתבייש בגללה כמונו. ואפילו ליגלוג הילדים אינו נובע מרגשות אנטישמיים של ממש. הם לועגים לעונדי האות מתוך יצר ההשתעשעות הטבוע בנפש הילד. הן שעשוע זה הוא זול למדי, אין הוא עולה בפרוטה. זהו מעשה קונדס על חשבונם של חסרי־מגן. למאי נפקא מינה אם המדובר בעקירת רגלי זבובים, בתחביב של ריתוק פרפרים אל לוח על־ידי סיכות או בהשמעת גידופים מאחורי גבם של יהודים ברחוב?

סמל הכוכב היהודי מסייע להפרדה. הוא מאיר כחלוץ בדרך אל ממלכת החושך. ממלכת־החושך הזאת מכונה: “גיטו”. מזה כמה ימים החל גל־הגירוש השלישי והאחרון של היהודים. מוציאים אותם מן הדירות ומעבירים אותם בכוח ליעדים בלתי ידועים. יש אומרים “למחנות־יהודים” בפולין. "אל זרועות המות״ מתנבאים אחרים.

לילה־לילה מופיעות משאיות‏־האיסוף ברחובות העיר, בין שקיעת החמה לזריחתה. לילה־לילה לנים פליטים שונים על ספות ידידיהם ה“אריים”. “אם המבוקשים אינם נמצאים בבית, מסתלקים הציידים כלעומת שבאו. הכל נגמר בטוב אם מצליחים להיעדר מן הבית בלילות” אומרת גב' רוזנטל.

לפעמים מצליחים ש“לא להיות בבית”. אבל לרוב נכשלים בכך. יהודים רבים נעצרים בלכתם ברחוב, או במקומות עבודתם. איש אינו יודע על פי איזה כלל מתבצעים המעצרים. “גם תורנו יגיע, איש לא יתחמק” משלימים הנותרים עם גורלם. המעצרים יחודשו במוקדם או במאוחר. מה זה משנה?"

יום ו', 17 באוקטובר 1941.

הגרמנים עומדים במבואות מוסקבה ולנינגראד. “הנצחון מובטח” מתרברב מר דיטריך, ראש לשכת העתונות הממשלתית. “צבאות בודיוני הושמדו; צבאותיו של וורושילוב כותרו; צבאות טימושנקו עומדים בפני התחסלות”. “אין צבא בעולם שיוכל להתאושש ממהלומות כאלה” מתימר היטלר. “להחזיק מעמד! להחזיק מעמד!” מסנן אנדריק מבין שיניו. “מוסקבה עדיין אינה אסטרכאן! לנינגראד עדיין אינה ארכנגלסק!”

הנאצים מפיצים את הסיסמה שעלינו להגן על “שטח המחיה של גרמניה רבתי” ליד הרי האוראל. “להחזיק מעמד! להחזיק מעמד!” נאנח פרנק מתיס, מתחננים הינריכס, פלאם, הולנר, וכל אלה החושבים כמונו.

יום ה', 30 באוקטובר 1941.

הגרמנים נעצרים בשערי מוסקבה ולנינגראד. היטלר מנסה להמעיט בהיקף האבדות. הוא מתעלם מהן, כאילו אין זה מענינו. אפילו למות למענו באורח רשמי אסור לחייליו.

יום ד', 19 בנובמבר 1941.

אומרים שאודט מת. הוא היה ידידו של גרינג והגנרל הפופולרי ביותר בחיל התעופה. פרנק מביא את הידיעה ישר ממיניסטריון התעופה. “איש אינו יודע בדיוק ממה הוא מת” מוסר לנו פרנק בהתרגשות. “משהו אינו כשורה כאן, אני אומר לכם. יש כאן משהו האומר דרשני…”. “האמנם תמיד מוכרח להיות דבר האומר דרשני, כל אימת שאחד מאלה מתפגר?” שואלת אני. מצב רוחי ירוד. כועסת אני שמלאך המוות טעה שוב בכתובת. “בוודאי שלא” משיב פרנק. “אבל אנשים רגילים נוהגים למות בטרם מביאים להם את ארון המתים אל הבית, ולא יום לאחר מכן, כפי שקרה, למשל למר אודט…” – “שד משחת!” מפליט אנדריק המוכה תמהון. “אם אמנם כך הדבר, הרי שזה מזכיר לי מאד מאד…” – “חבל־משי” משסע אותו פרנק. “התאבד!”, ציוו עליו, 'אינך רצוי עוד בינינו, גנרל־מאיור אודט! ". “ומדוע חדל לפתע להיות רצוי להם?” מושך פרנק בכתפיו. “זהו הנעלם הגדול. ייתכן שאף הנאצים עצמם אינם יודעים את הסיבה. מכל מקום, ארנסט אודט מת ומחרתיים יערכו לו הלויה ממלכתית.”

שקוע במחשבות מדקלם אנדריק בחצי־פה, כאילו לעצמו:

“וייגש הרוצח אל ערש הנרצח, ויחלו פצעי הנרצח לדמם”.

פרנק אוטם את אוזניו באצבעות ידיו.

“חדל! הפסק לדקלם מתוך אגדת הניבילונגן! נאמנות־לוחמים זו עד כדי נכונות לרצוח מן המארב היתה לי לזרא מאז ומתמיד…”

שבת, 22 בנובמבר 1941.

פצעיו של הנפטר לא דממו. גם לא כשה’פירר' והרייכסמרשל הרימו ידיהם ל“ברכה הגרמנית” ליד ארונו. ובכל זאת נכון ששלחו לו את “חבל־המשי”, שיעצו לו לשלוח יד בנפשו.

“המוח ממאן לתפוס שאתה, אודט יקירי, אינך עוד עמנו!” מקונן גרינג בספדו למנוח ומנגב דמעה גברית מעינו… כיצד זה מסוגלים בני אדם לשקר במצח נחושה!

יום ב', 1 בדצמבר 1941.

עדיין עומדים הגרמנים בשערי מוסקבה ולנינגראד. הדיבורים על צבאותיהם המושמדים של וורושילוב וטימושנקו ירדו מעל הפרק. לעומת זאת מתמרמרים על כך שסטאלין נתן את “הפקודה הנפשעת” לאמן אף אזרחים להגנת הערים. “המאמץ האחרון” מוכתרת הידיעה. נראה שה“מאמץ האחרון” גורם להיטלר כאב ראש רציני למדי.

שבת, 6 בדצמבר 1941.

“אם המבוקשים אינם בבית, מסתלקים הציידים כלעומת שבאו”, אמרה הגב' רוזנטל. “הכל נגמר בטוב אם מצליחים להיעדר מן הבית בלילות”, אך אי אפשר להיעדר מן הבית לאורך ימים, לישון תמיד על ספות זרות, להלך ברחובות העיר בחוסר תכליתיות או לשבת באולמות קולנוע דחוסים. צריך גם פעם להשקות את הפרחים, ליטול כביסה להחלפה.

מרגוט רוזנטל פורמת את המגן־דוד הצהוב מעל מעילה, טרם צאתה לעת ערב למסע נדודיה הלילי. ובטרם תשוב עם בוקר לדירתה, תתפור אותו בחזרה אל המעיל בשער של הבית הסמוך לבית מגוריה. כמעט כולם נוהגים כך, מאז אוסר חוק בלתי כתוב כל מגע בין “ארים” לנושאי “הכוכב היהודי”.

אמש המתנו לשוא לבואה של מרגוט רוזנטל, אף־על פי שקבענו עמה מפורשות שנפגש אצלנו.

יום א', 7 בדצמבר 1941.

אנדריק התגנב לפתח דירתה. הוא צילצל בפעמון ונקש בדלת. שש פעמים, עשר פעמים, עשרים פעם. דממת מוות בפנים. אין תשובה ואין רחש.

איש אינו עונה לטלפון.

מחר ננסה שוב.

יום ב', 8 בדצמבר 1941.

“זו מן הקומה הראשונה? אתה מתכוון ליהודיה?” אומרת אשת־השוער “קחו אותה. כבר שלשום. בשש לערך”.

אם־כן זהו זה. היאוש תוקף אותנו בדרכנו הביתה.

“יפן במלחמה עם ארה”ב ואנגליה", מכריזים מוכרי העתונים. כמעט ואיננו מקשיבים. זה אינו מענין אותנו. ברגע זה מענין אותנו רק דבר אחד: לאן גררו את מרגוט רוזנטל?

יום ד', 24 בדצמבר 1941.

לגיטו שליד לנדסהוט. ביחד עם 900 אחים ואחיות לסבל. היום, ערב חג המולד, הגיע מכתבה הראשון: “שילחו לנו אוכל, אנו גוועים ברעב” כתוב בו. “אל תשכחוני! אני בוכה כל היום!”

אסור היה להציב עצי אשוח לכבוד חג המולד כל עוד קיימים בני אדם בעולם המוכרחים לבכות כל היום. בעוד שמונה ימים תתחיל השנה הרביעית מאז פרוץ המלחמה והשנה העשירית להשתוללות האנטישמיות הממלכתית.

יום ב', 23 בפברואר 1942.

לפנינו יושב ד"ר יעקב, רופא השיניים שלנו מן הימים הטובים. עתה הוא עונד את “הכוכב היהודי” ומשתדל מזה שלושה חדשים “להעביר את הוריו־זקניו היהודים לחיק הנצרות”.

“הליך־אריזציה” מכנים תופעה זו, כשיהודי מנסה להוכיח כי הוריו־יולדיו, אינם בעצם, הוריו כלל, שלכל היותר אביו…

מעולם לא היו כל־כך הרבה בגידות אצל זוגות נשואים, לא נמצאו בנים ובנות כה רבים המוכנים להעיד בשבועה על חטאת אמם־הורתם. במקרה דנן אין המדובר בהרפתקה, אלא בקשירת קשר להחלפת הרך הנולד. שלושה מחבורתנו הצהירו בשבועה לפני נוטריון, שרופא השיניים הוגו יעקב אינו נושא בתוי פניו שום דמיון לא להוריו ואף לא לאחיו ואחיותיו. הוריו ואחיותיו עלו לפני שנים לארץ־ישראל. מי ישאל אותם שם לדמיון בארשת פניהם? אולם כאן, שאול שואלים. המשרד הממשלתי למחקר הגזעים מתענין מאד בתצלומים מתוך האלבום המשפחתי. בעיקר בתצלומים של משפחת יעקב.

אנו מחטטים במגירותינו ומעלים ממעמקיהן כל תצלום הבא־בחשבון. הנה תצלומיהם של האח והאחות סלומון, האח מת, האחות היגרה בראשית שלטון הנאצים לארה“ב. בוודאי לא ינטרו לנו איבה על הקירבה המשפחתית הבדויה לד”ר יעקב. המשרד למחקר גזעים הוא מכון מדעי. הוא עובד בדייקנות וביסודיות. עשרים ושלוש מדידות אוזן, היחס בין הסנטר לאף, בין האף לעין, בין השיער למצח. היום התקבלה התשובה, שהוחלט לדחות את הבקשה. משום ש“קיים ללא ספק דמיון מסוים בין בעל הבקשה לתצלומי אחיו ואחותו”.

“זה קיצי” אומר ד“ר יעקב, ורוחו מדוכדכת עליו. “ולא רק קיצי אלא גם קיצם של אשתי, בתי, חותני וחמותי”. – “עליכם, בני המשפחה, להתפזר” מיעץ לו אנדריק. “חמש נפשות בצוותא יתקשו להתחמק מרודפיהם”. הוא מעיף מבט חטוף על ריהוט החדר: ספה, שני כסאות, שאפשר לחברם לעת הצורך. “לא”, הוא חוזר על דבריו. “יחדיו לא תוכלו להחזיק מעמד. סידרי האוכל והלינה יכבידו עליכם יתר על המידה” – “הנה התצלומים.” ד”ר יעקב מחטט בנרתיקו. “אין לי עוד צורך בהם…” בהיסוס הוא פונה ללכת. “אם בכל זאת תרצו פעם לבקר אצלי…” – “כמובן… כמובן…” אנו מגמגמים ומתביישים עד אין־קץ על היותנו “בני הגזע הארי”.

יום א', 15 במרס 1942.

דיירת חדשה, מתמחה צעירה באמנות התיאטרון, נכנסה לגור בחדר הסמוך. שמה הייקה בורגהוף. היא בת 17 וזו לה הפעם הראשונה שהיא נמצאת מחוץ לבית הוריה.

“נורא יפה בברלין” היא אומרת, ומנערת את שערה הבלונדני. “לו ידעתם מה רב מספר הנאצים אצלנו! ואילו כאן…? כמעט ואין שומעים כאן ‘הייל היטלר!’ ברחוב.” “שומעים עוד די והותר” רוטן אנדריק ובוחן בהנאה ניכרת את חוטמה הקצרצר של הדיירת החדשה. “ואם גם את תגיעי למסקנה זו, העלמה בורגהוף, כי אז” – הוא מצביע על הדלת – “תוכלי להתנחם אצלנו מפעם בפעם”.

“זה אות־הצטיינות”, אומרת אני להייקה בורגהוף, “אנדריק אינו מעניק אותו לכל אחד”. אחר־כך אני עוזרת לה להוציא את חפציה מן המזוודות.

“בעצם את יכולה לקרוא לי הייקלה, כפי שקוראת לי אמא שלי” מציעה הנערה. “בסדר, הייקלה” אני משיבה לה ונותנת לה נשיקה בלחי.

“נערה נחמדה” קובע אנדריק כשנותרנו לבדנו. “נערה נחמדה!” אומרים גם פרנק, הינריכס ופלאם. “נערה מקסימה” אומרים בני חסותנו מאז קיבלנו את הייקלה כחברה מן המנין ל“ועדת ההצלה” שלנו.

יום ד', 8 באפריל 1942.

אנו אוספים תלושי־מזון, עורכים ביקורים. טוב שהייקה משתתפת בעבודתנו. מדי יום הולכים ומתקדרים פני השמיים יותר ויותר מעל ראשי היהודים שעוד נותרו לפליטה בברלין. מי שהמזל האיר לו פנים והוא יושב עדיין בדירתו, מתחלק באושר זה עם מספר רב של פחות מאושרים. שלוש משפחות מצטופפות בשלושה חדרים. פטר טרנובסקי הספיק כבר להחליף את מקום מגוריו זו הפעם הרביעית. בדירתה של הגב' ליהמן מופיעים מדי יום ביומו אחים נוספים לסבל, המתדפקים על הדלת. בדירתו של ד“ר מיזאם אי אפשר לזוז עוד מרוב מזוודות, רהיטים, מבוגרים וילדים המתרוצצים שם בערבוביה. בכל מקום ניכר צילו הנורא של הגירוש האחרון הממשמש ובא. ומאז הצטרפו גם ארה”ב למלחמה נגדנו, אבדה גם כל תקוה לאלה שתכננו להימלט אל מעבר לים.

יום ה', 30 באפריל 1942.

“קראי זאת!” אומר לי אנדריק בהיכנסו לחדר. בידיים רוטטות הוא שם לי על השולחן גליון של נייר־משי דקיק, החושף כתב־יד רוטט. “ידידים אהובים!” אני מפענחת בקושי. “עתה ירד עלי האסון במלוא התנופה. היום הוציאו אותי מגריסאו. לאן? אני כה חולה שלא אוכל עוד לעמוד במיבחנים הצפויים לי. מדוע לא היה הגורל המתאכזר יכול לפסוח עלי? ההעברה תוך 48 שעות היתה מחזה קורע־לב. ארבע מאות וחמישים נפשות היינו כשנלקחנו בבת אחת למקום הריכוז. הורשינו ליטול עמנו תרמיל, שמיכת צמר וכמות קטנה של חפצים אישיים, ככל שעמד לנו הכוח לשאתם. אינני יכולה לשאת מאומה, ולפיכך אצטרך להשאיר את הכל אי שם בדרך. זוהי פרידתי מן החיים. אני בוכה ובוכה. היו שלום לנצח, ותיזכרו בי מדי פעם!”

“מרגוט רוזנטל” אני מגמגמת. אנדריק מניד ראשו.

“שוב גירוש אל ה’ניאוואנה'. לא הראשון ואף לא האחרון. רק שזה פוגע שבעתיים כשמכירים את הקרבן אישית”.

לפתע זונק אנדריק על רגליו, מתחיל לרוץ בחדר הלוך ושוב כאחוז־טירוף.

“מחר תלך משפחת יעקב. מחרתיים יחטפו אולי את טרנובסקי. אך ביניהם צועדים אלפים אחרים שאיננו מכירים אותם כלל. שאיננו יודעים מאומה על קיומם”.

אנדריק נעמד לפני מלוא קומתו ואוחז בכתפי בחזקה.

“שמעי נא!” הוא צועק, ומנענע אותי בהתרגשות. “האמנם על כל אלה להתפגר לשווא?” מן החדר הסמוך מופיעה הייקה בריצה.

“מדוע אתם צועקים?” היא משתוממת.

"כנראה שיש לנו סיבה לכך " רוטן אנדריק ותוחב ידו בכיסים. אני מגישה לה את המכתב.

“…ותיזכרו בי מדי פעם…” היא קוראת בחצי קול. באיטיות נושר הדף מידיה המאובנות. “ותיזכרו בי מדי פעם…” היא חוזרת על עצמה ומשתתקת. עירנות ועצב ניבטים מפניה העגלגלים, הילדותיים.

“אבל אם נהגה בהם…” היא אומרת בהיסוס. “אני מתכוונת אם כל הגיגינו יהיו נתונים להם, באמת ובתמים, כאילו הם חיים בתוכנו… האמנם לא נוכל אז… להציב להם…” – “גל־עד..?” מסייע לה אנדריק להשלים את המשפט.

הוא ניגש אל הייקה, חובק אותה ברוך בזרועו. “כן, הייקה פעוטונת, זאת נוכל אולי לעשות… להציב להם גל־עד… יכולים היינו אולי… להמשיך במילוי ייעודם הבלתי מושלם למען האנושות. ואולי זהו הדבר היחידי שנותר לנו לעשות. המסקנה היחידה שעלינו להוציא מכל זה…” הוא ממלמל כאילו לעצמו, “מגירוש אחרון ובלתי נמנע זה…”

יום ו', 19 ביוני 1942.

מתוך 14 דודי־היינריך שלנו ו־22 דודות יוהנה לא נותרו אלא מעטים. כל היהודים כפופים עתה למשטר מיוחד. אין עוד מחלקים להם תלושי־בשר, או תלושי ביצים, או תלושי סיגריות. ואפילו לא הודעות מיוחדות. חלוקת הפירות והירקות אף היא זעומה ביותר. אספקת ששת החדשים הקרובים כמעט ואינה נראית באופק. “מה אעשה באבלינה שלי?” בוכה ד"ר יעקב. “החל מן הסתיו יחלקו רק שני גזרים לשבוע. ועד לסתיו…?” – “…חייבים להחזיק מעמד” קובע אנדריק בנימה נוקשה.

ברחובות ברלין נראים רבים הנושאים עמם סלים גדושי ירקות. הכרת פניהם עונה בהם שהם חשים עצמם כגנבים בלילה. “כל הכבוד להם” אומר פרנק בסיפוק. “אגודת סוחבי הירקות”. מתוך האופוזיציה לאי־הצדק נוצר כאילו מאליו חוג חדש של בעלי ברית.

יום ו' 3 ביולי 1942.

היינריך מיזאם, עמא ליהמן, פטר טרנובסקי, ד"ר יעקב, בתו הקטנה אבלינה, אשתו והזוג ברנשטיין שהם הורי אשתו, שמונה נפשות מצפות למפנה הגורל. עתה הגיע תורו של היינריך מיזאם. מבין מזוודות ארוזות ודיירים מבולבלים אנו רואים אותו זו הפעם האחרונה. “השתדל לשוב” אני מכריחה עצמי לומר לו, תוך שדמעות חונקות את דברי. הוא מחייך, חיוך מחוכם כשל בודהא, רכרוכי כשל לאו־טסה. “אני אשוב… כולנו נשוב. אולי לא בצורה כזאת, אבל בכל זאת, איכשהו.”

הוא מתכופף אלי ועיניו נצמדות כמעט לעיני. "להתראות , הוא אומר באיטיות, ומדגיש כל הברה. ולפתע אני יודעת שהייתי רוצה לנשק לו. היום. מחר. ובכל הימים.

“אינך הולך כלל מאתנו” אני לוחשת לו. “אתה… אתה נשאר כאן, לעד!”

“היי שלום!” הוא אומר חרישית ומצמיד את פיו אל פי.

ביום הרביעי, ה־1 ליולי 1941, לקחו את היינריך מיזאם לטרזיינשטאדט אל הגיטו ליהודים מועדפים, משום שהמיר את דתו לדת הפרוטסטנטית ומשום שיש לו רגל תותבת מעץ.

שבת, 1 באוגוסט 1942.

“דבר אחד בטוח”, מסביר פרנק בהדגשה. “חסל סדר ההתחבאות של בודדים. גם החזק אינו עוד בעל עוצמה בכוחות עצמו. עלינו להקים פלוגת־סער על פני ברלין כולה. נציב את אנשינו בכל רובע. דרושים לנו בני ברית שנשבעו לנו אמונים, שנוכל לסמוך עליהם בכל התנאים. חוג הותיקים אינו עונה עוד על הצרכים. עלינו למצוא חדשים מכל השדרות. את שיחסר האחד ישיג השני. חלוקת־תפקידים נכונה היא צוו־השעה”.

“וגם לא להיתפס על־ידי הגיסטאפו” משלים אנדריק.

אנו מסובים לרדיו ומתחייבים בנפשנו כפושעי האזנה בלתי חוקית. עדיין נוחל הצבא הגרמני נצחונות ברוסיה. עדיין מדברים על עמידתו האחרונה של סטאלין. אולם מוסקבה הועתקה בינתיים קילומטרים רבים אל מאחורי החזית הרוסית. ואף כי מדי שבוע מגיעים עדיין אל מערכת עתוננו קומץ מכתבי־קוראים המתנבאים בלהט לנצחון הסופי ומתענינים באפשרויות השתקעותם כמתישבים באזורי הקרים והקווקז, הרי שגורלו של הקווקז טרם הוכרע. שכן גם מאחורי הרי האלבוס אפשר להפסיד במלחמה.

“אילו פטריוטים משונים אנחנו” קובע הינריכס. “מי שיאזין לדיבורנו יוכל לחשוב אותנו לאויבי העם”. – “אכן, רבים חושבים אותנו לכאלה”, משיב פלאם. “אלא שהם יוצאים מנקודת מבט הפוכה”. – “ואולי נקודת המבט שלנו היא ההפוכה?” מנענע פלאם נמרצות את ראשו לאות שלילה. “בשום פנים ואופן, ואפילו יראה הדבר כך על־פי כל הסימנים. כל הלוחם את מלחמתו של היטלר מחיש את הידרדרות גרמניה אלי אבדון”.

“ומה בדבר הגנת המולדת?” – “היא הימרה על הסוס הלא־נכון. אין לזה כל שייכות למולדת. זהו מאבק על יוקרתו של היטלר”.

הוא מתרגש. “אינני מבין שהגרמנים טרם תפסו את הענין, שאינם קופצים מהעגלה המידרדרת, כדי לשוב הביתה. ‘נהל נא את מלחמתך בעצמך!’ היו צריכים לומר לו. לו, המאיץ אותם לזרועות המוות בגלל שאיפתו האנוכית”.

אנדריק מנסה לקלוט משהו ברדיו. “מוטב שנדבר על דברים תכליתיים” מציע פרנק ושולף פנקס מכיסו. “השבוע נתקבלו תלושים לקילוגראם בשר, לשלושת רבעי קילו מוצרי־קמח, למנת סיגריות בשביל אשה, לשלושה קילו לחם ושלוש מאות גראם מרגרינה. מי הם הנזקקים ביותר? מי מחלק? מי מקבל על עצמו את ביצוע האספקה?” – “מוכרחים גם להשיג שמלה בשביל אבלינה” מזכירה לנו הייקה. " הפעוטה גדלה נורא מהר. ובבוא הסתיו…"

יום ד', 2 בספטמבר 1942.

המרתף שלנו מלא וגדוש חפצי־יהודים הנערמים עד לתקרה. איננו מוצאים את ידינו ורגלינו בתוהו ובוהו זה. מי שנועד עתה לגירוש, רשאי ליטול עמו רק חפצים הכרחיים ביותר.

“אנא, בואי ועזרי לי לארוז”, כובת הגב' ליהמן. “הגיעה גם שעתי ללכת. מחר הם באים לקחת אותי”. במשך כל הערב אנו אורזים בחדרה, מתעסקים במספריים, מחט וחוט. חותכים בדים ותופרים מיסתורי כסף. שטרות בני מאה מוחבאים בבטנת המעיל, טבעות קידושין ניבלעות בריפוד השמיכה, עטים נובעים מוצנעים מתחת לסרט הכובע, שטר הדולארים נתקע אל בין תפר החצאית. “המלאי לעת זיקנה”, מתלוצצת עמא ליהמן. בחדר הסמוך נמצא דייר־משנה יהודי. הוא שוכן כאן זה שבועות מספר על־פי צו השלטונות. אתמול מסרו לידיו את “איגרת־הפינוי”. אנו יושבים, פורמים ותופרים. האיש בחדר שלידינו מהלך הלוך ושוב. ששה צעדים הלוך וששה צעדים חזור. חסר מנוחה, ללא הפסק. הלוך ושוב תמיד, הלוך ושוב. “מה המצב אצל מר אריכזון?” אני שואלת. “האם אין הוא אורז את חפציו?” המסובים כובשים פניהם ברצפה. הם נבוכים. מישהו היושב מאחורי גבה של הגב' ליהמן מרמז לנו בתנועת יד לפה, שנשתוק. “הוא החליט לשים קץ לדבר”, לוחשים לי באוזן. “לגמור וחסל”. קול הצעדים מן החדר הסמוך מהדהד בחלל האוויר ללא הרף. ששה צעדים הלוך, ששה צעדים חזור. בחדר הסמוך! אל אלוהים! בחדר שלידינו… לפתע משתררת שם דממה. דממה אימתנית, מפחידה. אדם נופח שם את נשמתו, מתרוצצת מחשבה במוחי, ואני מזדעזעת. המותר לנו להניח לו למות? רק דלת ההזזה חוצצת בינינו. לו פתחנו אותה… אולם איש מאתנו אינו פותח את דלת ההזזה. אנו יושבים ותופרים. בחדר שלידינו גוסס אדם. “אסור שהיא תדע”, לוחשים לי באוזן. “בין כה וכה יש לה צרות צרורות”. – “והוא?” – “הוא? היש לאל ידך להציע לו מוצא אחר?” מאחורי דלת ההזזה נאבק איש ששמו ארכיזון עם מר המוות. בדד, מלא התחשבות בזולת. בצינעה. מחר, לכשתיעצר משאית ההובלה לפני הבית, ימצאו כאן רק את גופתו הקרה. כעת עודנו חי ומקשיב אולי לרחש הקולות הבוקעים אליו. אנו מדברים הרבה ובקול רם. אך ככל שאנו מרימים את קולותינו, חשים כולנו ביתר שאת את דממת המוות שבחדר הסמוך. שכב על משכבך בשלום, מר אריכזון האלמוני, שהחלטת לפרוש הצידה, לסיים פרשה זו אחת לתמיד.

יום א', 11 באוקטובר 1942.

אנו מתכנסים בחדרו של הינריכס. יש כאן רבים: אנשי כנסיה, אישי ציבור, אזרחים, אנשי עתונות, נופשים. חוג שמיוצגים בו בעלי דעות שונות. רק בנקודה אחת קיימת בינם תמימות דעים, שהמשטר הנאצי לא ימוגר אלא אם כן נפסיד תחילה במלחמה. באחת הפינות יושב, שקוע בכורסתו, אדם שאינו פוצה פה. בעיניים בוהות הוא עוקב אחר הנוכחים. הוא נמנע מלהתערב בשיח העירני והלוהט. רק מדי פעם הוא מניד ראשו לאות הסכמה. “נכון, אמת הדבר… הצדק אתך”.

“מי היה זה האיש ההוא?” אני מתענינת לדעת אצל הינריכס לאחר שהאלמוני קם והלך לפני כל השאר. “מולטקה, הרוזן הלמוט פון מולטקה, המוח שבחבורתנו”. איש שיחי מושך אותי הצידה, כמבקש להמתיק עמי סוד.

“שמו עוד ילך לפניו. קבוצות גדולות עומדות מאחוריו. מכל צבעי הקשת המפלגתית. הוא עובד אצל קנריס”, נחפז הינריכס להוסיף בלחישה, בראותו כי רב־סרן מחיל האוויר ניגש להצטרף אלינו. “עתה החלו לגרש מן האוניברסיטות גם את הצאצאים מנשואי תערובת” מבשר הרב־סרן בקול נרגש. “אם זה ימשיך כך, יוציאו גם אותם לגירוש”.

דבר האמצעים הננקטים כנגד בני התערובת כבר הגיע לאוזני. הבעיה מדאיגה אותנו מזה ימים. צריך למצוא מקומות מחסה לסוג חדש זה של נרדפי הרשות. פרנק לקח לביתו ארבעה, הייקה שניים. חמישה ביקשו מפלט אצל אנדריק. ומה שפלאם עושה למענם עובר על כוחות אנוש. למרבה המזל יש עדיין מספיק גרמנים הרואים בהפרת חוקי הגזע נגד היהודים משימת כבוד לעצמם. הפעולה הראשונה נגד בני־נשואי התערובת אך מגבירה את חוג “אגודתנו”.

בדרכי הביתה עולה לנגד עיני דמותו של הגבר השתקן בעל העינים המרצינות. ובי אני נשבעת שלא אעלה את שמו על דל שפתותי, לעולם.

שבת, 21 בנובמבר 1942.

“מה ידוע לך ‘עליו’?” אני שואלת את הינריכס. “מה דעתו ‘שלו’ על התפתחות המצב?”

הינריכס משמש לנו כ“מתורגמן”, כשופר המחדיר בנו מקצת מן התקוה והאמונה של האיש המסתורי ההוא, הרוקם בחדרי חדרים ובסתר תכניות לכינון גרמניה חדשה, אחרת. באמצעות מאות צינורות דקיקים אנו מעבירים את הבשורה לידיעת הזולת, בזהירות רבה מאד. מדי פעם אנו מזדמנים בחברתו של האיש השתקן. או אז אנו מדברים עמו כאילו היה אחד מאתנו ותו לא.

יום א', 22 בנובמבר 1942

הרוסים הבקיעו את החזית. באפריקה מתקדמים הבריטים בצעדי ענק. רבים כבר מתערבים שהמלחמה תסתיים תוך חצי שנה. כל יום המקדים את הקץ חוסך קרבנות בנפש. כל מפלה גרמנית פירושה צעד נוסף לקירוב השלום. הוי, כמה צדק פלאם! הסיסמה על הגנת המולדת היא המסוכן שבאויבינו. כל מגויס חדש מאריך את המלחמה. כל המדבר על חובה לאומית מחליף את היוצרות, מתבלבל בין המולדת לדמותו של היטלר. האין בראשם עינים לראות כיצד משתולל שר־צבאם העליון במולדת זו, כיצד הוא רומס ברגליו את כל אשר אנוש ואנושי, כיצד הוא מסלף כל סגולה למעשה מחפיר?

האמנם אנו מגינים בערבות רוסיה על פינוי היהודים? על חרפת מחנות הריכוז? על כליאת שבויי מלחמה מזי רעב? או שמא אנו מגינים שם על שגעון־הגדלות של היטלר? או על חושניותו הנפשעת של גבלס? המסכימים הגברים שלנו שיהפכו מיליונים מהם בעלי מום כדי שגרינג יוכל להקים לעצמו ארמונות חדשים?

השימוש ברכב ציבורי אסור ליהודים. מנדים ומחרימים את כל מי שדעתו שונה מדעת השליטים. מגיפת המלשינות מתפשטת בכל הארץ כפגע רע. במקום חופש באה כפיה. לא! מי שאוהב את מולדתו, אסור שיילחם למען היטלר! להיפך, עליו לשנוא אותו, לראות בו את הגרוע שבאויביו!

יום ד', 2 בדצמבר 1942.

היהודים יורדים למחתרת בהמוניהם. שמועות אימים מהלכות בציבור על גורל המפונים. מתלחשים על פלוגות־ירי, על אלפים הגוועים ברעב, על עינויים ותאי גאזים. כל מקלט לעת מצוא הופך למתנת־אלוהים, להינצלות מסכנת נפשות. חברי ה“אגודה” מלינים את הנרדפים בבתיהם, מעבירים אותם איש לרעהו: לילה אחד אצלכם לילה אחד אצלנו. שכן אורחי־קבע חשודים בעיני השכנים. הללו עוקבים בלאו־הכי בחשדנות אחר התנועה המתמדת של הולכים ובאים.

הזוג יעקב נטש את דירתו. מזה שבועיים מתגוררת המשפחה במחסן רעוע לכלי עבודה. לסירוגין לנים אחד או שנים מבני המשפחה על ספת־האורחים הצרה שלנו. פטר טרנובסקי אינו מעז עוד להוציא את אפו מפתח דירתו. הוא נמנע מלענות לצלצולים בדלת ונמלט אל עולמם של קאנט, הגל ושופנהאור. עדיין אינו מסוגל להאמין שהרדיפות מכוונת גם כנגדו, ששלילת האזרחות, הגירוש אל מחנה הריכוז ומשם אל עולם האמת נועדו גם לו, לעורך דין פטר טרנובסקי, הקצין המעוטר ממלחמת העולם הראשונה, בעל צלב הברזל ואדם מכובד מכף רגל עד ראש.

“לאסוף תלושים, לאסוף תלושים!” מאיץ בנו פרנק. “למחר עומדים לרשותי שני יציעים ללינת לילה. למחרתיים – שלושה. למן ה־15 לדצמבר תהיה לנו דירה בלאנגויץ, מקום מבטחים. את החולים יש להפנות אלי. מי שיזדקק לתעודה רפואית, שיפנו אותו אלי או על עמיתי הד”ר קין“. ד”ר קין הוא קומוניסט. לא מכבר נפטר מתקופת עינויים בבתי כלא יוגוסלביים שנמשכה חדשים. כעת הוא פעיל שוב, כאילו ולא קרה דבר. באורח בלתי חוקי, בסודי סודות הוא נאבק בחירוף נפש למען רעיונו. חוגו שונה מחוגנו, אך אנו מסתייעים אלה באלה בשעת הצורך.

יום ד', 30 בדצמבר 1942.

“גזר לבד אינו מספיק”, אומרת הייקה. “צריך לפעמים לחשוב גם על נפש האדם” – “למה בדיוק את מתכוונת בחכמה זו?” אני מקשה.

“אני מתכוונת לומר שעץ האשוח שלנו נשתמר די צרכו וגם לאבלינה לא יהיה איכפת שנרותיו שרופים למחצה. סוף סוף אי אפשר לרבוץ יומם ולילה במחסן לכלי עבודה…”

אנו מטילים את תלושי המזון שלנו על השולחן ומכינים סעודה חגיגית. הייקה משפצת את עץ האשוח, אנדריק מוציא את התקליטים עם שירי חג המולד מן המגירות וזמן קצר לאחר רדת החשיכה מופיעים מר יעקב ורעייתו, אבלינה וסבא וסבתא ברנשטיין כדי לחוג – ולו באיחור – את חג המולד. אנו שרים שירי חג. אבלינה בת ה־4 מתפעלת בעינים גדולות מהדר זוהרם של הנרות.“גם אני כבר אכלתי פעם אגס!” היא מכריזה בחגיגיות. “אגס על באמת!” מאי־שם מהדהדות דפיקות בקיר. ייתכן ואחד מדיירי הבית תוקע מסמר לתוכו. “שא!,” לוחשת אבלינה הקטנה. “עכשיו עלינו להיות שקטים לגמרי”. בזרועות משולבים היא מתישבת בכיסא ושולחת מבטים דרוכים לעבר הוריה. “זה לא כלום!” מרגיעה אותה אמה ומלפטפת לה את שיער ראשה. “זה לא כלום. מותר לך להמשיך ולדבר”. אנדריק מפנה את פניו מהם. הייקה מעמידה פנים שהיא מתעסקת בעץ האשוח. אני כובשת את עיני ברצפה. אינני מעיזה להביט בפני אורחינו.

יום ו', 29 בינואר 1943

כל הגברים וכל הנשים מצטווים להתגייס לתפקידי הגנה על הרייך. בקווקז המזרחי “מתבצעת ההינתקות המתוכננת מן האויב”. ומה שמתרחש מזה שבועות מסביב לסטאלינגראד, את זה אין אף הפרשנות המסולפת ביותר מסוגלת להגדיר עוד כהתקדמות. ב־18 לדצמבר אשתקד נתבקשו העתונים על־ידי לשכת העתונות של המפלגה לפרסם מאמר, שהסתיים במלים “סטאלינגראד נפלה. פקודתו של סטאלין שיש להחזיק בעיר בכל מחיר לא היה בכוחה לשנות את גורלה המיועד, שכן מטרה אותה הציבו לעצמם שר צבאנו אדולף היטלר וחייליו הגרמנים שוב אינה יכולה לעמוד בפני שום מיכשול, ולו אף יתיצבו מנגד כבעלי ברית המוות והשטן בכבודם ובעצמם”.

“לא לפירסום, עד התקבל ההודעה הרשמית המיוחדת על נפילת סטאלינגראד”, היה רשום בתחתית הגליון. כן, נפילת סטאלינגראד צפויה בעל עת. אך בצורה שונה מכפי ששיערו לעצמם אנשי המטכ"ל הגרמני לפני ארבעה חדשים.

שבת, 6 בפברואר 1943.

סטאלינגראד לא נפלה. שלוש מאות אלף חיילים גרמנים אינם שבים עוד מזירת הקרב. מצביאם הגנרל פאולס חי וקיים. מדוע תמיד שורדים בחיים במלחמות דווקא אלה המארגנים אותן?

מטרזיינשטאדט מגיעה בשורת איוב על מותה של הגב' ליהמן. גם יוזמו של “מבצע” זה שריר וקיים ושופע בריאות.

“לאסוף תלושים, לאסוף תלושים!”, מתרה בנו פרנק. עד ליום הולדתו של היטלר צריכה גרמניה להיות “מטוהרת מיהודים”. משכן החירום של משפחת יעקב הוחרם כדי לשמש מוסך לתיקוני רכב. כל הספות שלרשותנו תפוסות בידי אורחים. בנרות אנו מחפשים מקומות לינה. “לכל המוקדם בעוד שבוע…” מנחמים אותנו. “אכן, לו המדובר היה בנפש אחת. אך חמש נפשות בבת אחת! לא, זה בלתי אפשרי”. – “אנא, היפרדו!” מתחנן אנדריק. “רק לזמן קצר”. – “לא, אנו נשארים יחדיו” מתעקש ד"ר יעקב. “אנו נשארים בצוותא”, ממלאים אחריו האדון והגברת ברנשטיין. כגנבים בלילה הם חומקים לילה־לילה לדירתם שלהם, כשרק גרביים לרגליהם. אפילו אור אינם מעיזים להדליק.

יום ו', 12 בפברואר 1943.

באישון לילה מצלצל־מזעיק הטלפון. “האלו?”, אני שואלת. “חתני נעצר”, ממלמל קול רוטט מעבר לקו. “אנו פוחדים נורא. הננו אובדי עצה”. אני מזהה את קולה של הגב' ברנשטיין! היא כבר הניחה את האפרכסת. אני מעירה את אנדריק ואת הייקה. “מה לעשות…” מה לעשות? הם נועצים בי מבטים חסרי־תקווה: “אין מה לעשות בטרם יפציע השחר”.

פלאם מכיר את מישהו בבית הכלא שבו מתנהלות החקירות המוקדמות. קין מכיר שם את רב־הסוהרים. לו לפחות ידענו לאן לקחו את הד"ר יעקב.

שבת, 13 בפברואר 1943.

איש אינו לטלפון בדירתה של משפחת יעקב. איננו מעיזים לשאול את דיירי הבית. חזקה על הגב' ברנשטיין שתשוב ותתקשר עמנו טלפונית, אם אך תוכל. לקין כבר נמסרה הודעה על המצב. גם לפלאם. שניהם הבטיחו לעשות מיד את כל אשר לאל ידם.

יום א', 14 בפברואר 1943.

גם היום ציפינו לשווא לקריאה טלפונית מגב' ברנשטיין. אי השקט שלנו גובר משעה לשעה. כבר שלוש פעמים היינו בפתח הדירה. הפעמון אינו פועל. רק בקושי הצלחנו להתחמק מבלי שירגישו בנו.

יום ב', 15 בפברואר 1943.

אין ברירה. מוכרחים להסתכן. הגב' ברנשטיין נשארת נעדרת. אחרי הצהריים אלך לבקר אצל שכניה. אומרים לי שהם אנשים נבונים.

יום ג', 16 בפברואר 1943

אשה חביבה פותחת לי את הדלת בסבר פנים. “סלחי לי”, אני פותחת, “אולי תוכלי לומר לי אם הגב' יעקב נמצאת בבית?” היא מנענעת את ראשה בשלילה ופורצת בדמעות. – “האם… האם היא… תחזור עוד היום?” שוב ניענוע־ראש. ללא אומר ודברים גוררת אותי האשה לתוך החדר. “היא לא תשוב. לעולם לא תשוב” היא מפליטה ומתיפחת בבכי. “ומשפחת ברנשטיין? ואבלינה הקטנה?” – “לקחו את כולם. בשבת”. כולי נדהמת אני שוקעת לתוך הכסא הקרוב. “לקחו את כולם,” אני חוזרת על דבריה כחולמת בהקיץ. האשה הזרה מתישבת מולי.“האם את ידידה של הגב' יעקב?” היא שואלת בנימה של השתתפות בצערי. אני מנידה ראשי. “זה היה איום ונורא. כה נורא שעלי לבכות רק כשאני רק נזכרת בזה”. – “אנא ספרי” אני מבקשת “אולי נוכל לעשות משהו. לעזור במשהו” – “לעזור? כשהגיסטאפו מסתערת על הבית כאילו היה זה מבצר? כשאנשיה שוברים מנעולים ומנסרים בריחי־פלדה? אני שואלת אותך, מי אז יוכל עוד לעזור? בשעה תשע בבוקר נעצרת משאית בפתח הבית. ששה פקידים קופצים מתוכה. עולים בריצה במדרגות ומצלצלים כאילו הבית עולה באש. איש אינו פותח את הדלת. הם ממשיכים לצלצל. במשך עשר דקות הם הולמים בכפתור הפעמון. אחר כך הם באים אלי. ‘האם הם בבית השכנים שלך?’ שואלים אותי בתקיפות. ‘אינני יודעת’ אני מגמגמת. מובן מאליו שידעתי. אל אלוהים, ועוד איך שהם בבית, ארבעתם. אחד הברנשים מסתער על הטלפון שלי. מחייג את המספר של הדירה הסמוכה. אני יכולה לשמוע את צלצול הפעמון מן העבר השני.‘האם יש לך סולם?’ אני מנידה ראשי. הם מוציאים אותו בזהירות מבעד לחלון המטבח. אחד החלונות של הדירה הסמוכה פתוח לרווחה. הסולם אינו מגיע עד שם. חסרים בו שני שלבים. ‘כנופיה ארורה!’ מקלל איש בחולצה חומה. אחר־כך הם עוברים להתקפת־מצח. מסתערים על הדלת הקדמית, על הדלת האחורית, בועטים בהן במגפים, מניפים גרזן, מפעילים משור פלדה. אלוהים ישמרכם, אני מתפללת חרישית. הדלת יציבה. אך לבסוף היא זזה בחריקה, מתבקעת, מתמוטטת ברעש מחריש לתוך הפרוזדור. כשלוש דקות לאחר מכן יורדים ארבעת הנלכדים במדרגות הבית. בזה אחר זה. הם אינם פוצים פה, כמעט ואינם מתנועעים. פוסעים כרוחות רפאים”.

האשה שממולי פוכרת באצבעותיה. “שעתיים הם ישבו שם במצור. התדעי מה פירוש הדבר? להיות שעתיים במצור בדירתם־הם! והילדה! הילדה תמיד בינם…” – “היא גם הספיקה כבר לאכול פעם אגס, אגס על באמת”, אני לוחשת לעצמי. – “מה אמרת?” שואלת האשה. – “לא כלום” אני משיבה, מבולבלת “שום דבר”… רק נזכרתי במשהו…" אני קמה ללכת. “צריך להשתדל למצוא אותם. אם אשמע דבר, אודיע לך מיד”. אנו לוחצות ידיים. “שמי מאירוביץ, מריה מאירוביץ!” אומרת האשה. “ודרך אגב…” היא מהססת קמעה, “גם בעלי היה יהודי”.

יום ו', 19 בפברואר 1943

גבלס מקיים בהיכל הספורט את “עצרת הרעיון הקנאי”. למען הצלת גרמניה והצלת הציביליזציה. “רק מאמץ עליון, רק המלחמה הטוטאלית ביותר, יהא בכוחם להרחיק את הסכנה” הוא משביע את קהל שומעיו. מלחמה טוטאלית, עוד יותר טוטאלית, טוטאלית ביותר. לא ידעתי עד כה כי גם מושגי האין־סוף ניתן לדרג. מי שבתוכו פנימה לוקה בחוסר בטחון, חייב כנראה להסתייע בלהטוטי־לשון שכאלה ומוכרח להיגרר מהפרזה אחת למשנה. וכי מה עשוי עוד למשוך את ההמונים ב“ממלכת גרמניה רבתי” זולתי הפרזת ההפרזות עצמן? הטוב שבעמי תבל… המחוכם שבעמי תבל… האבירי שבעמי תבל. יצר ההתבלטות נובע מתסביך של נחיתות, אומרים הפסיכולוגים. אם אמנם כן הוא, הרי שהנאצים לוקים בתסביך נחיתות מובהק. כדי לנצח במלחמה “טוטאלית” ביותר, יהא עליהם גם להירתם למאמץ “טוטאלי” ביותר. המצב בחזית הרוסית אינו שפיר כל עיקר. ומה שמר גבלס מפריש היום מתוכו נושא בחובו נימה נסתרת של דאגה עמוקה.

יום א', 28 בפברואר 1943.

החל מהבוקר שעה שש משוטטות משאיות בחוצות ברלין. מתלווים להן משמרות של אנשי־ס.ס. מזוינים. המשאיות נעצרות לפיתחם של שערי בתי־חרושת ולפני בתים פרטיים. מעמיסים עליהן מטען של בני אדם: גברים, נשים וטף. מתחת לכיסויי הבד האפורים מצטופפים פנים מבוהלים. דמויות אומללות, שנדחסו כצאן לטבח בערבוביה סס־גונית. ללא הרף מצרפים אליהם קרבנות חדשים, דוחקים אותם בקתות־רובים לתוך המשאיות הגדושות למעלה מיכולת קיבולן. לפי התכנית צריכה גרמניה להיות “מטוהרת מיהודיה” תוך ששה שבועות. אנו מתרוצצים, אנו מטלפנים. פטר טרנובסקי – נלקח. המו"ל ליכטנשטיין – נלקח. התופרת היהודיה שלנו – נלקחה. רופא הבית שלנו, שאף הוא אינו ממוצא “ארי” – נלקח. נלקח – נלקח – נלקח! כולם נלקחו! ללא יוצאים מן הכלל. רק אתמול שוחחתי עם טרנובסקי. “אינני מאמין שהם יפרו את עקרונות המוסר” אמר לי בהחלטיות. אכן, הפר הפרו אותם. רמסו אותם ברגליהם, את העקרונות הללו. תורתו של עמנואל קאנט אינה נהירה לאנשי ה־ס.ס. כמדומני. הללו אינם שואלים את עצמם אם פטר טרנובסקי הנו ג’נטלמן מכף רגל עד ראש.

היש טעם בכך שנלך ונדרוש מאנשי ה־ס.ס. דין וחשבון על מעשיהם? הנסתער על משאיותיהם, נחטוף את ידידנו ונצילם? אנשי ה־ס.ס. מזוינים בנשק ואילו אנחנו ניצבים מולם בידיים ריקות.

יום ג', 2 במרס 1943.

האנגלים נקמו את נקמתם על מעשה־הנבלה שנעשה. הם ערכו התקפה רבתי מן האויר על ברלין. אומרים ש־160,000 איש נשארו ללא קורת גג. מן האזורים המרכזיים של העיר עולות להבות אש, וגם בכל שכונות המערב והדרום התפתחו תבערות. עשן צהבהב מגון הגפרית נישא באויר. נרדפי־פחד גוררות הבריות רגליהן הכושלות ברחובות העיר, עמוסות חבילות, מזוודות ומטלטלים. רגליהן מועדות על הריסות ורסיסי זכוכית. למעלה מהבנתם הוא שדווקא להם, להם דווקא, התאכזר הגורל. ארוכה היא הדרך מן הסיבה ועד לתוצאה. מעטים מאוד יודעים להלך בדרך זו. רק בודדים ספורים מבינים שאת הסיבה למתרחש היום עליהם לחפש במה שקרה אתמול. במניע ששמו קאבנטרי ודאנקירק, במעשי הזוועה כנגד היהודים, בהכחדת ערים שלמות, במחנות הריכוז. המטאטא המטהר את גרמניה מיהודיה, אינו רוצה לשוב עוד לפינתו. אין עוד להיפטר מרוחות הרפאים שאותן עוררנו.

יום א', 7 במרס 1943.

בודדים חזרו, לפחות. אלה המכונים “בעלי זכויות”. אלה שבת זוגם אינה מגזע ישראל. ביום ראשון שעבר הפרידו אותם מן השאר וריכזו אותם במחנה מיוחד, לבדיקת ענינם עד שתתקבל ההחלטה הסופית על גורלם. עוד בו ביום יצאו נשות העצירים כדי לחפש את בעליהן החטופים, ששת אלפי נשים לא־יהודיות הצטפפו ברוזנשטראסה, לפתח שערי הבנין שבו נכלאו “מחותני המשפחות האריות”. ששת אלפי נשים צעקו שישיבו להן את בעליהן. זעקו לבעליהן. בכו על בעליהן. עמדו כחומה נצורה יומם ולילה.

מטכ"ל ה־ס.ס. נמצא בבורגשטראסה, בריחוק דקות ספורות מן הרוזנשטראסה. התקרית גרמה שם למבוכה רבה. מפקדי הס.ס. סברו כי לא יהא זה מן התבונה לפתוח באש מקלעים על המון של ששת אלפי נשים. הם קיימו התיעצות. הדעות היו חלוקות. כל אותה שעה מתמרדות הנשים ברוזנשטראסה. תובעות תוך איומים את שחרור בעליהן. לבסוף, בצהרי יום שני, נופלת ההכרעה: “בעלי הזכויות ישתלבו בכלל־האומה”. מי שהאיר לו המזל פנים והוא נשא לו פעם לאשה בת־זוג שלא מבני ברית רשאי לארוז את חפציו ולשוב לביתו. את הנותרים מעלים על רכבות־משא ומסיעים ליעד בלתי ידוע. היה שלום, פטר טרנובסקי, ידידם של קאנט, הגל ושופנהאור: היה שלום, גרמני יקר שהנך ג’נטלמן מכף רגל עד ראש. היה שלום לנצח!

יום ג', 9 במרס 1943.

על פי השמועה מסרב הצבא להוסיף ולשתף פעולה עם הנאצים. כך מספר לנו הינריכס. מתלחשים על מהפכה הנמצאת בשלבי התיכנון. על קשר ממשי להפלת הממשלה. “האם ידיעה זו נובעת ‘ממנו’?” אני מתענינת בזהירות. הוא מניד ראשו: “הידיעה באה ממנו, אך הכוונה משותפת לרבים. על הצבא לתת את הדחיפה הראשונה. שכן, הצבא חולש על הנשק. אנשיו הם שנסיון שכזה עשוי, אולי, להצליח אצלם. אנו האחרים יכולים רק להיגרר אחריהם ולהיות נכונים לעזור, בבוא העת, להקים ממשלה המורכבת מברי־דעת. ולכך אנו שואפים. בכך מטפל ‘הוא’ כבר מזה חמש שנים”.

יום ד', 10 במרס 1943.

מה מתרחש במינכן? אומרים שהסטודנטים הרימו שם את נס המרד. ברחובות העיר חולקו אלפי כרוזים. על קירות הבתים צוירו בין לילה סיסמאות כגון: “בוז להיטלר! יחי החופש!”. אנו מתחלקים בעיר כדי לקלוט כל שמועה, אנו להוטים להיוודע פרטים מדויקים יותר. סערה פתאומית זו, התימשך ותתפשט? או שמא הספיקו כבר חלילה להחניקה? מספרים שפרייזלר, נשיא בית הדין העממי, יצא לא מכבר למינכן ב“שליחות מיוחדת”. את האמת אנחנו מבקשים לדעת! את האמת!

יום ג', 23 במרס 1943.

עתה ידועה לנו האמת. שליח סודי הגיע אלינו ממינכן, איש־קשר מקבוצת מ' הביא עמו דו“ח על המצב ושני כרוזים. זהו כל מה שנשאר מהתמרדות הסטודנטים במינכן. עתה היא הפכה בינתיים לנחלת העבר. שלביה היו התקוממות, ההזדעזעות, המעצרים ופסקי הדין. ב־19 לפברואר ארעו שם ההתרחשויות לפי הסדר הבא: נתמנה “גאולייטר” חדש, נאצי “שרוף” בשם פאול גיסלר. הוא נושא נאום בפני קבוצת סטודנטים הנאספים באולם האסיפות של האוניברסיטה. מתאונן על חוסר הנכונות של הנוער האקדמאי להירתם למאמץ למען המולדת, משמיץ את הבנות בקרב ציבור הסטודנטים ואומר בליגלוג כי כל רצונן הוא רק לצוד בעלים. ככל שהוא מיטיב לחוש בהתנגדות הגוברת והולכת בקרב מאזיניו, בה במידה מרים הוא את קולו ומחריף את סגנון דיבורו. הסטודנטיות עוזבות את האולם באופן הפגנתי. לפתע מהדהדת קריאת ביניים:” לא נרשה שיעליבו את חברותינו לספסל הלימודים!" רקיעת רגלייים, צעקות. גיסלר נאלץ לרדת מן הדוכן ולפתע מתעופפים באויר מאות כרוזים. בחוץ מתארגנת תהלוכת מפגינים. בזה הרגע מופיעה המשטרה. היא נועלת את דלתות האולם ומפזרת את התהלוכה. “יחי החופש!” זועקות אותיות מעל כל החומות. הן צוירו שם בין רגע כבמטה קסמים.

באוניברסיטת מינכן ישנו שמש. בעצם אין הוא אלא עוזר־לשמש, שמידט שמו. הוא ראה שמספר סטודנטים זרקו תיק־עור מתחת למעלית בהתקרב ראשוני השוטרים. דבר כזה חייבים לדווח. העוזר־לשמש שמידט מוסר על מראה עיניו לגיסטאפו. מקץ שעות אחדות נתונים שלושה סטודנטים במעצר. שמותיהם הנס שול, סופי שול וכריסטוף פרובסט. הגברים הם לוחמי חזית שקיבלו חופשה מיוחדת כדי להתמחות ברפואה. הנערה היא אחותו של שול, סטודנטית למדעי הטבע.

מזעיקים את פרייזלר טלפונית מברלין. כבר למחרת מתכנס בית הדין העממי העממי במינכן, בראשותו. “הנכונים אתם להמית את היטלר לו ניתנה לכם ההזדמנות לכך?” שואלים את הנאשמים. “כן, מיד!” משיבים שלושתם בבת אחת. הנס שול נוטל על עצמו את מלוא האשמה, מגן על אחותו באבירות. “גזלו מאתנו את החופש ועלינו לזכות שוב בחופש הרוחני” מסביר הצעיר בנאום הגנתו. וכשפרייזלר מבשר לו את גזר הדין, הוא משיב בגאווה: “תוך זמן קצר תעמוד אתה במקומי!” יומיים לאחר מעצרם, ב־22 לפברואר, בשעה 4.30 אחה"צ, עולים הנס שול, סופי שול וכריסטוף פרובסט על הגרדום. “יחי החופש!” היו הדברים האחרונים שבקעו מגרונותיהם. לסופי שול שברו רגל בעת החקירה. תלייניה נאלצים לשאת אותה על אלונקה לגרדום. “אלוהים, אתה צורי לנצח, אמן” היא מתפללת…

עד כאן הדין וחשבון. אנו – הינריכס, פרנק, אנדריק, פלאם, הייקה, וולפגנג קין ואני – קוראים אותו בדלתיים סגורות. לאחר מכן פורש הינריכס את הכרוז על השולחן. דחוקים סביבו אנו מקשיבים בהתרגשות למינשרים של אחינו לדעה במינכן:

"סטודנטיות! סטודנטים!

מזועזע עומד עמנו מול אבדנם של הגברים מסטאלינגראד. שלוש מאות אלף גברים גרמנים הריצה האסטרטגיה הגאונית של הרב־טוראי ממלחמת העולם הראשונה ללא תכלית ומתוך חוסר אחריות לזרועות המוות ואל האבדון! פירר, אנו מודים לך! ישנה תסיסה בקרב העם הגרמני. האמנם נוסיף גם להבא להפקיד את גורל צבאנו לארחי־פרחי חסר נסיון? האמנם נקריב את שארית הנוער הגרמני ליצרי השלטון השפלים של בני כנופיה מפלגתית? לא ולא!

הגיע יום חשבון הנפש, חשבונו על הנוער הגרמני עם העריצות המתועבת ביותר שהשתלטה אי פעם על עמנו. בשם העם הגרמני כולו אנו תובעים ממדינתו של אדולף היטלר את החזרת החופש האישי, זה הנכס היקר ביותר של הגרמנים אותו חמס מאתנו במירמה שפלה!

גדלנו במדינה שבה חונקים כל חופש־ביטוי באכזריות. הנוער ההיטלראי, ה־ס.א. וה־ס.ס. ניסו בשנות חיינו הפוריות ביותר, שבהן מתעצב אופיים של צעירים, לכפות עלינו את אחידות המדים, את תסיסת המהפכנות ואת הרדמת החושים. הקניית השקפת עולם כונתה השיטה הבזויה שבעזרתה ביקשו להחניק כל מחשבה עצמית וכל דעה עצמית בערפל של מליצות נבובות. קומץ מנהיגים, שלא יכול היה להיות שטני יותר ברשעותו ויחד עם זאת מטומטם יותר, מחנך דור של עסקני מפלגה לעתיד בדרכי רצח וניצול, מכשיר אותם להיות קלגסים חסרי אלוה ונעדרי בושה שאינם יודעים דבר זולתי צייתנות עיוורת להנהגתם המטופשת. דווקא אותנו, את אנשי הרוח, מענינת שכבת אדונים חדשה זו להפוך לכלי שרת לקידום מטרותיה הנפסדות. לוחמי חזית זוכים ביחס של תלמידי בית ספר מידיהם של מנהיגי סטודנטים ושאפתנים החותרים להתמנות לתפקיד של “גאולייטר”. בעלי תפקיד שכזה מרהיבים עוז להשפיל את כבודן של סטודנטיות בניבול־פה. אך הסטודנטיות הגרמניות הגיבו באוניברסיטת מינכן בצורה נאותה על פגיעה זו בכבודן. סטודנטים גרמנים התיצבו לימינן וידעו להתמיד בהגנתם עליהן. זוהי התחלה למאבק על זכותנו להגדרה עצמית, שבלעדיה לא ייתכן כלל ליצור ערכי רוח. תודתנו נתונה לחברות ולחברים שבגילויי אומץ רוחם היו לנו לדוגמה ומופת.

סיסמתנו היחידה היא: ניאבק במפלגה! נפרוש נא משלוחותיה שבהן רוצים לסתום את פינו ולשלול מאתנו את כושר הביטוי הפוליטי! הבה ונסתלק מאולמות ההרצאות של מנהיגי ה־ס.ס. הזוטרים והבכירים ושל מלחכי הפנכא המפלגתיים! זהו מאבק למען המדע הצרוף ולמען חופש הרוח. שום איומים לא ירתיעונו, אף לא האיום בסגירת האוניברסיטאות. זהו מאבקו של כל אחד מאתנו, למען עתידנו, למען החופש והכבוד בתוך מדינה חדורת מוסריוּת.

חופש וכבוד! במשך עשר שנים סחטו היטלר ומרעיו את שתי המילים הגרמניות הנהדרות הללו בצורה מעוררת בחילה, כלימון סחוט רוקנו אותן מכל תוכן, סילפו אותן, כפי שמסוגלים לעשות רק דילטאנטים הזורקים את ערכי האומה הנעלים ביותר לכלבים. את אשר בעיניהם נחשב לחופש ולכבוד, הראו לנו די והותר במרוצתן של עשר שנות ההרס האחרונות, בהן נרמס החופש החומרי והרוחני, בהן הושחת כל שמץ של מוסר בעם הגרמני, ברם – מרחץ הדמים האיום, זה מרחץ הדמים שאותו יצרו מחולליו בשם החופש וכבוד־האומה הגרמנית בכל רחבי אירופה, וההולך ונמשך גם עתה, יום־יום, פקח עתה את עיניו גם של הטפשי בגרמנים. שמה של גרמניה יישאר מוכתם ופגום לנצח נצחים, אלא אם כן יקום סוף סוף הנוער הגרמני וינקום את נקמתו, יכפר על העוונות וינפץ את מעניו, כדי להקים אירופה חדשה ורוחנית על הריסות העבר. סטודנטיות! סטודנטים! עיני העם הגרמני נשואות עתה אלינו! העם מצפה מאתנו שננפץ את אליל הנאציזם האימתני בזרוע איתנה, בעוצמת הרוח. ברזינה וסטאלינגראד שבמזרח עולות בלהבות. הרוגי סטאלינגראד משביעים אותנו. התנערה, העם. העשן מנבא את האש!

עמנו שרוי בראשיתה של התקוממות נגד שיעבוד אירופה ולמען שחרורה מכבלי הנאציזם. עמנו עומד במאבק למען האמונה בחידוש החופש והחזרת הכבוד".

הינריכס שם את הגליון על השולחן, בזהירות. “לעוזר השמש שמידט הוענק פרס בסך 1,000 מארק כאות הוקרה על הלשנתו בעלת הערך המדיני־ממלכתי והאיש גם הועלה לדרגת פקיד” הוא מסביר בקול יבש. פרנק קופץ על רגליו: “היכן מכונת הכתיבה? מי מתקתק? מי מכתיב? אם את הכרוז הזה לא נפיץ ברבים, איננו ראויים לכך שקראנו אותו”. הייקה מתישבת ליד המכונה. “סטודנטיות! סטודנטים!”, מכתיב לה פרנק. וכשאנו נפרדים, מונחים על השולחון חמישים עותקים, מוכנים להפצה. מחר נמשיך במלאכת ההעתקה.

יום ד', 24 במרס 1943.

השעה היא שעת־חצות וזה הרגע הגענו הביתה. חדרה של הייקה שרוי בחשכה. ריח מוזר עולה בנחירי! אני שולחת לאנדריק מבט שואל לפשר הריח. “ריח־שריפה” מאשר אנדריק, תוך שהוא שואב את האוויר לנחיריו. “האם את כבר ישנה?” אני שואלת, בפותחי את דלת חדרה של הייקה. עננת עשן חוסמת את דרכי, עשן חריף אך לא בלתי־נעים. הייקה שרועה על מיטתה בעיניים פקוחות. “האם את הצתת אש?” אני מרחרחת בחדר. “הרי זאת… הרי זאת קטורת…” הייקה חוככת בגרונה, נבוכה. “נדרתי נדר”, היא ממלמלת, מבוישת. “איזה נדר, ילדתי?” אני שואלת אותה בחיבה ומתישבת בקצה מיטתה. “למען החופש” היא לוחשת. “לבל נשכח את בני מינכן!” אנדריק מסובב את מתג החשמל. מנורת התקרה נדלקת. עשן כחול ממלא את חלל החדר. עתה אני רואה את פניה של הייקה. עיניה שנאדמו ונחירי אפה הקטן שהם שחורים מפיח. “זה באמת יפה מצידך” אני אומרת ומלטפת לה את הלחי. ליד המיטה עומד כסא לבן. מעליו, על הקיר, תלויה מסכת דיוקנו של שילר. גם לשילר אף מפויח. ארבעה פסי־פיח שחורים מתמשכים כמו סרטים ממושב הכיסא ועד למשענת. מתחשק לי לחייך, אך אינני מסוגלת להעלות חיוך על שפתותי. “באמת, זה יפה מאוד מצידך” אני חוזרת על עצמי. “נפלא! כולנו היינו צריכים לנדור נדר למען החופש. כולנו! לא רק את לבדך”. אני מסדרת לה את השמיכה כדי שתכסה אותה כהלכה, ונושקת לה בפנים. “לילה טוב, הייקלה, ותישארי כפי שאת”. אנדריק מכבה את האור. “אילו רק רבים היו כמוה”, הוא מעיר בהתרגשות.

שבת, 27 במרס 1943.

מצאנו דרך להבריח את הכרוז ואת הדו"ח על המצב אל מחוץ לגבולות גרמניה, לשוויץ. עותק שני יועבר דרך שבדיה לאנגליה. לשול ואחותו ולכריסטוף פרובסט כבר לא יזיק אם יוודעו בעולם הגדול. אך לנו חשוב שיידעו בחוץ־לארץ שגם בגרמניה נותרו עדיין בני אנוש. ולא רק זוללי־יהודים, חסידי היטלר וקלגסי גיסטאפו. מעט מדי יודע העולם על המצב לאמיתו. מאז פרוץ המלחמה נותק כמעט כל מגע בינינו לארצות שמעבר לגבול. קשה עתה יצירת מגע כזה בכל מקרה ומקרה. מאחורי גבנו אין שום ארגון ושום מפלגה חזקה אינה נותנת לנו גיבוי. כל מעשינו הם מלאכתם של בודדים. אך עבודת בודדים זו של אלפי גרמנים נעשית בשירות האנושיות, על אף שמצירים רגלינו, רודפים אותנו ומטילים עלינו את מורת העריצות. מוטב שביום הדין לא תישמט עובדה זו מזכרונם של אלה, שקל להם יותר מאשר לנו כעת לגלות נכונות להושטת עזרה לזולת.

יום ב', 26 ביולי 1943.

“חברה, איזו ידיעה מרעישה!” צועק פרנק ומסתער לתוך החדר, כולו נרגש. בידו גליון של עתון. “נחשו נא שלוש פעמים מה קרה!” – “פרץ השלום!” מיתממת הייקה. “עוד אחד מן הגדולים ברח לחו”ל!" מנסה אנדריק לנחש. “לא נכון!” פוסק פרנק בתרועת נצחון. הוא עומד עמידה תיאטרלית, תוך שהוא מחקה את תנועותיו של רודן איטליה. “מוסוליני התפטר!” הוא מכריז חגיגית. ואכן, כתוב שם שחור על גבי לבן: “חילופי גברי בממשלת איטליה. מוסוליני פרש מתפקידו כמנהיג וראש ממשלה. המרשל באדוליו נתמנה ליורשו”. – “והיכן נמצא המותק שלנו?” מתעניינת הייקה לדעת, כולה קורנת מאושר. אנדריק מפעיל את מקלט הרדיו. “לונדון!”. הוא מצמיד את אוזנו, מחדיר אותה כמעט לתוך התיבה. “המועצה הפשיסטית העליונה הביעה ברוב קולות אי־אימון בדוּצ’ה!” מעביר לנו אנדריק את אשר הוא שומע בקול מונמך מטעמי זהירות. “חתנו הרוזן צ’יאנו הצביע נגדו… ראש ממשלת איטליה נמלט דרך יציאת חירום… הוא נסע בחופזה לוילה סאבויה… למלך ויקטור עמנואל… תבע שיתמכו בו, שינקטו באמצעים להחזרתו לשלטון, שיתנו לו ייפוי כוח… המלך משך בכתפיו. ‘היורש שלך כבר נקבע!’ אמר לו המלך… אוסרים את הדוצ’ה… הוא מתנגד בידיים וברגליים. כופתים אותו לאלונקת־שדה ובדרך זו נושאים אותו מתוך ארמון המלך”. אנחת רווחה משתחררת מחזהו של אנדריק משהוא מתיישר שוב. “הדוצ’ה נמצא כבר במקום מיבטחים” הוא צוחק בשמחה לאיד. “היכן?” מבקשת הייקה לדעת ופרנק ממשיך “מה זה חשוב היכן? באיזה שהוא מקום! חבוי, סגור, קבור. מצידי, על פני הירח. העיקר שלא נוסיף עוד לשמוע אודותיו. ההשתקה היא הצורה המחוכמת ביותר של ההוצאה להורג. היא מונעת לפחות את התהוותם של קדושים בהיסטוריה”.

לפי שעה נמשכת שם עדיין המלחמה, אך אם תחושותנו אינה מטעה אותנו, יפתח באדוליו בכל ההקדם במו"מ עם בנות הברית.

יום א', 8 באוגוסט 1943.

רעם תופים נשמע מכוון החצר. אני מקיצה משינת הבוקר העמוקה שבה הייתי שרויה. היכן פרצה שריפה? מה קרה? “תושבי ברלין!” בוקע לאוזני קולו הצרוד של גבר אלמוני. “האויב ממשיך ללא התחשבות בהתקפות האוויר האימתניות על האוכלוסיה האזרחית הגרמנית. רצוי שכל מי שאינו חייב להישאר בברלין מטעמים מקצועיים או אחרים, יעבור ללא דיחוי ולטובתו־הוא לאזורים פחות פגיעים”. ושוב רעם־תופים.

“השמעת?” אני שואלת את אנדריק, מנומנמת כולי.

“השמעתם?” קוראת הייקה מן החדר הסמוך.

“הקרקע מתחיל לבעור מתחת לרגליו של מר גבלס בברלין”.

“אני נשארת כאן!” אני מצהירה. – “גם אני” ממלמל אנדריק בשנתו ומתהפך לצידו השני.

יום ג', 10 באוגוסט 1943.

נדידת עמים מזרחה ומערבה, צפונה ודרומה. קריאתו הלילית של הכרוז מטעם האדון גבלס הפכה את העיר כולה למרקחה. המונים מסתערים על תחנות הרכבת. אלפים נמלטים לאזורים הכפריים. הבורחים אינם נוטלים עמם מטען פרט לתרמיל־גב ומזוודת קרטון. “גם ליהודים לא היה יותר מזה” מעיר אנדריק.

נוידורף, יום ג', 24 באוגוסט 1943.

“עכשיו אנחנו לפחות בינינו לבין עצמנו” קובעת הייקה בסיפוק, שעה שאנו נחפזים למקלט שבמרתף בית מגורינו הברלינאי. אנו אוחזים בידינו מסכות גאז וציוד אחר לשעת חירום. לפני זמן קצר השמיע פעמון הכנסיה אחת עשרה נקישות. עד כדי כך התרגלה כבר האוזן לצופר האזעקה, שכמעט ואיננו מתייחסים אליו עוד ברצינות. הולכים לישון במרתף. ישנים שם כל זמן ההשתהות במיקלט ובהישמע אות הארגעה עולים חזרה לדירה בצעדים כושלים מתנומה, תוך מאמץ שלא להעליב יתר על המידה את מורפיאוס אליל החלומות. אחר־כך מתכרבלים בשמיכה על מעל לראש.

אנדריק נושם נשימות עמוקות וקצובות. אני שרויה במצב של נים ולא נים. רק הייקה מתגלגלת בחוסר מנוחה על יצועה.

“אינני יודעת מה קרה לי הלילה” היא מתאוננת.

אנדריק ניעור משנתו. “אני עולה למעלה” הוא מכריז, תוך כדי פיהוק. “אם עד כה לא היו יריות…” – “חכה עוד קצת… עוד חמש דקות” רציתי להשיב, אך המלים אינן יוצאות מבין שפתי, שכן בזה הרגע תותחי ההגנה הסמוכים רועמים לפתע כאחוזי טירוף. תחילה תותחי ההגנה האנטי־אוירית. מתוך כמאה לועות בוקעים קולות הנפץ. לאחר מכן משתררת דממה. במשך רגעים איננו שומעים דבר פרט לקצב נשימתנו הקשה. ואחר כך נשמעת יללה. כאילו הפעילו צופר־אזעקה מאחורי חומת המרתף. “פצצות!” מפליט אנדריק בהתרגשות. “פצצות מעלינו!” אנו כורעים על ברכינו. כחוטאים מבקשי כפרה מחליקים אנו על פני הרצפה המחוספסת לכיוון עמוד הבטון היחידי שעליו נשענים כל קירות הבית. טראך! רסיסי זכוכית ניתזים מסביבנו. גושי אבק שחור־אפור מסתחררים באויר. עשן, להבות־אש, ערפל צהוב כעין הגפרית. אנדריק מקיף אותי בזרועותיו, מצמיד אותי אל גופו. בינות ברכי מתכרבלת הייקה כציפור קטנה מבוהלת. “מרים הקדושה, התפללי נא למעננו!” נשמע קול תפילה מאחת הפינות. אנו נחנקים, משתעלים. מימיננו אש, משמאלנו אש. מטר של אש ניתך עלינו מכל עבר. הזמן נפסק. יסודות היקום מתחילים לזוע. התחיל הנצח. נפץ איום. “ירחם האל” מזדעקת אשה. אבנים מתגלגלות. הסערה שבחוץ מחדירה אלינו חשרת ניצוצות דרך החלונות המנופצים. הייקה נאבקת על אוויר לנשימה. “החזיקי מטפחת לפה” אני קוראת לעברה. כולנו שטוחים על הרצפה. שעה אחת, שעתיים, שלוש שעות.

בשלוש ושש־עשרה דקות מגיע חלום הבלהות לסיומו. הדירה שלמעלה זרועה שברי הרס. הוילונות עולים בלהבות כמפרשים בוערים של סירה שוקעת. הייקה שרועה על אחד המזרונים שבמרתף. שפתיה כחולות והיא רועדת בכל גופה. – “נורא לא טוב לי!” היא נאנחת. אני בודקת לה את הדופק. הדפיקות חפוזות והססניות לחילופין. הקצב עולה ויורד. “הרעלת עשן”, קובע אנדריק. קולו נשמע גס, מרוב דאגה. “האין לך כאן משהו להרגעת הלב?” – “שום דבר, פרט לכמה קוביות סוכר”. – “תני מהר!” – בזריזות הוא דוחף את הקוביות לפי הנערה. “כבר הוטב לי קצת”, היא מחייכת בהכרת תודה. עד הבוקר אנו עוסקים בתפקידי שמירה למניעת התלקחויות. מכבים רמץ, מצילים כלי בית מן ההריסות. עולים במדרגות ויורדים במדרגות. עולים ויורדים.

אט־אט מפציע השחר. כמה שהזמן זוחל. מעניין לדעת אם גם בשאר חלקי העיר נגרם הרס חמור כזה. איננו רואים מסביבנו אלא ים של אש. בעלות השחר נעלה לדירה, נארוז את החפצים ההכרחיים ביותר ונצא לדרך. לאיזה שהוא מקום… רק לצאת מכאן… מן הזוועה הזאת! “מן הים המכלה הזה של אש וגפרית! בהמבורג שבו מטוסי האויב כעבור ארבע שעות…” מעיר מישהו על ידינו.

סוף סוף בא הבוקר. כלומר: אין זה בוקר כתמול שלשום. רק השעון מצביע על כך, שצריך עתה להיות בוקר. בעצם איננו רואים את פני השמים. איננו רואים את פני השמש. כל שאנו רואים זה עשן, אובך של ענני־אבק שחורים ואת לפידי האש הענקיים של הבנינים הבוערים. זרם פליטים אינסופי משרך דרכו באלברכטשטראסה. למעלה מאלף איש עומדים כחומה מוצקת בפתח שעריה הנעולים של תחנת הרכבת. מעבירים אותם פנימה אחד אחד כל אימת שמגיעה רכבת לרציף. התקדמות ההמון היא איטית ביותר – התור אינו זז אלא בסנטימטרים ספורים. סוף־סוף הגענו אל הרציף. הרכבת נכנסת. כאשכולות ענבים ניתלות הבריות בדלתות. דוחפים, נדחקים, ומאחורינו מסתער גל נוסף של מפונים הלוחצים עלינו. תודה לאל, הצלחנו להידחס לתוך אחד הקרונות. אף כי אבדה לי נעל ומן הנעל השניה נותרה כמעט רק הסוליה. מי שנמצא עמנו בקרון התנסה באותו גיהנום של זוועות. כולם מפויחים, מזוהמים ומבוהלים עד מוות, כמונו.

שבע שעות בקירוב נמשכה הנסיעה, שבתנאים רגילים אינה אורכת אלא ארבעים דקות. בשעה תשע בערב אנו שוקעים – על סף היאוש ובאפיסת כוחות עד לידי בכי – לתוך המיטות הרכות של בית מרזח כפרי, אי שם במרחב השומם.

ניידורף, יום ב', 30 באוגוסט 1943.

יום־יום אנו מבזבזים שלוש וחצי שעות על הנסיעה ברכבת לברלין. יום־יום צריך גם לנסוע בחזרה למקום מפלטנו, וזה גוזל ארבע וחצי שעות, משטגליץ. תחילה עלינו לעשות דרכנו באופניים, דרך היער. אח"כ עוברים לרכבת הבינעירונית, מחליפים רכבות, עולים לרכבת השכונות, מחליפים רכבות ועולים לרכבת העירונית,.מחליפים רכבות, מחליפים רכבות זו הפעם הרביעית ועוברים את כברת הדרך האחרונה ברגל, משך עשרים דקות, עד שמגיעים לדירה ההרוסה. מזה שבוע אנו נוהגים כך. יוצאים את הכפר עם שחר, נוסעים העירה, עוסקים שעות אחדות בפינוי ההריסות, ושבים אחר הצהריים מחורבות שכונתנו אל הכפר. כל החלק הדרומי של ברלין נפגע: לאנקויץ, זידאנדה, שטגליץ, טמפלהוף, עד לשיניברג מתמשכים עיי ההרס פולטי העשן. ולעת ערב יושבים על הספה הירוקה של בית המרזח הכפרי, חסר־הטעם, ובולעים בצמא ליטרים של תחליף קפה עשוי ממאלט. בעלי בית המרזח משלחים בנו מבטים עוינים, רואים בנו פולשים. תושבי העיר מענינים אותם אך ורק במידה ויש באמתחתם סחורות מן השוק השחור. הכפריים מסביבת ברלין מקדמים פנינו בשחצנות. אכן, נשואי פנים הם, נאמנים ללא סייג למפלגה, ואנוכיים עד אין קץ. העיקר שלנו לא יחסר דבר, סבורים האיכרים. הם ממירים קתלי חזיר בבדי אריג, מוכרים ביצים תמורת תכשיטים, חמאה תמורת גרבי משי. “הייל היטלר! ויהיה אשר יהיה, אנו שומרים על ערכנו!” אומרים הם.

ברלין, יום ד', 1 בספטמבר 1943.

לא יכולנו עוד להחזיק מעמד. כה חזקים היו געגועינו להריסות ברלין, שאתמול נטלנו את תרמילינו ושבנו הביתה.

“יופי שבאתם!” אומרת שכנתנו בראותה אותנו מופיעים, על כל חפצינו, בשיכון ליד מגדל המים. “הרתחתי קפה. קפה־גרעינים אמיתי. אם תעלו אלי, אכבד גם אתכם בספל ממנו”. עשרים דקות לאחר מכן אנו משריינים את חלונות חדר־המדרגות המשותף בלוחות־קרשים. עובדים במשותף בתקיעת מסמרים למסגרות. תודה לאל – אנו שוב בבית!

יום ג', 7 בספטמבר 1943.

“המליצו בפני על מוסיקאי צעיר”, מדווח אנדריק. “המלחין צויידורף שלח אותו אלי. הצעיר מעונין בשעורי הוראה. רוצה ללמוד את טכניקת הניצוח ומדעי מוסיקה”. – “אם כן, הזמן אותו”, אני מציעה.

בשעה ארבע אחה"צ נשמע צלצול בפעמון הדלת. צעירון צנום, בעל שיער שחור ועיניים כחולות, פקחיות, לבוש מרושל בבגדים מרופטים, עומד בפתח הדירה. “שמך קונרד באואר?” אני שואלת. הוא משיב בחיוב.

אנו יושבים בצוותא בחדר המגורים ההרוס למחצה ומשוחחים. הוא מספר שהוריו נפטרו, שאותו שיחררו מן השירות הצבאי עקב מחלת־כליות. “הנני עני מרוד” הוא מסיים את התוודעתו ומשפיל עיניו כמי שרובצת עליו אשמה. אנדריק נותן בו מבט חודרני. “אם ברצונך לקבל שיעורים אצלי, עליך לתת בי קודם כל אימון” הוא אומר באיטיות. “ללא אמון הדדי לא נוכל לעבוד בצוותא”. – מה קרה לאנדריק, מדוע הוא מחמיר כל כך בדיבורו?

קונראד באואר מסמיק. לפתע הוא מתנער. “שיקרתי לך”. הוא לוחש. “מה שסיפרתי לך אינו אמת”. אנדריק מחייך.

“ידעתי זאת. ועתה, איש צעיר, גלה את הקלפים!”

“ברחתי”.

– “תיארתי לעצמי” ממלמל אנדריק.

– “מברסלאו. כבר ב־28 לפברואר. כאשר ההם נכנסו בחזית הבית, ברחנו, הורי ואני, בדלת האחורית. הגענו לברלין בדרכי עקיפין. עתה אנו כאן. ידיד סידר לי עבודה. כממלא מקום בלבד. בקרימאטוריום² שבגיריכטשטראסה, כנגן־עוגב בהלויות. יום יום קוברים שם עשרים ושתיים גויות. תמורת כל גויה משלמים לי מרק אחד וחמישה פפניגים. אבל… אינני מסוגל לשאת חיים כאלה. ברצוני… ללמוד”, הוא מסיים חרישית.

אנדריק ניגש למדף התוים ומחפש משהו מבין הפרטיטורות. “הנה לך האוברטורה ל־’אוברון'. אני משאיל לך אותה, מר באואר. עד אשר…” – הוא מעניק לו מבט של חיבה – “עד אשר תבוא לכאן מחר אחר הצהריים בשעה שש, לשעורך הראשון”.

יום ו', 10 בספטמבר 1943.

איטליה קפצה מעגלת המלחמה. סוף סוף החליט השותף הראשון של הציר לשים קץ לשפיכות הדמים. “תקיעת הסכין של באדוליו בגבנו” מכנים הנאצים את הודעתו של המרשאל האיטלקי לאייזנהאואר שכל חילות איטליה הלוחמים מוכנים לכניעה ללא תנאי. הנאצים מעונינים להמעיט בערכו של צעד זה, ולהציגו כ“מעשה בגידה של כנופיה זעירה” ותו לא. אולם הסכם שביתת הנשק כבר נחתם, ולפיכך לא נותר למנהיגי גרמניה אלא להפוך את איטליה בין לילה מבן ברית אהוב לאויב מושבע. “ננקטו כבר כל האמצעים הדרושים” מרגיע אותנו המטה הצבאי. החל מאתמול יורים גרמנים באיטלקים, אדמת איטליה הפכה מחדש לזירת קרבות. במזרח הולך ונמשך ביתר שאת תהליך יישור החזית, תוך כדי ויתורים הולכים וגדלים, על שטחים לאויב. כשמתבוננים במפה נוכחים לדעת שהנסיגות הטקטיות, יותר משהן מקצרות את קוי החזית הרי הן מאריכות אותם. נדמה לי, שנעסוק עוד ביישור החזית כשזו תימצא כבר בריחוק עשרה קילומטרים מברלין בלבד. גם אז יפרשו זאת כ“אמצעי של הגנה עצמית להבטחת הנצחון”.

יום ג', 21 בספטמבר 1943.

אתמול הופיעה הגיסטאפו ולקחה את הגרפיקאי שלנו, אוסקר פישר, ישר מתוך המערכת. בשעה 11 לפנה"צ הופיעו שני גברים לבושי אזרחית ושאלו “הנוכל לשוחח עם מר פישר?” הובילו אותם אליו. כעבור שתי דקות עזבו שלושתם ביחד את הבית. “עוד מעט אשוב” אמר אוסקר פישר. רק את זאת אמר ותו לא. ורק מפי אשת השוער נודע לנו, בשמה של איזו “פירמה” הציגו את עצמם שני המבקרים דקות ספורות טרם עלותם למערכת.

אוסקר פישר הוא שתקן מטבעו. ידענו שהוא פעיל נגד הנאצים. בקבוצה אחת עם ד“ר גרוסקורט וד”ר האווימן. “הם מדפיסים כרוזים”, סיפר לנו מישהו. “אלה הם אנשים אמיצים מאד”. הלוואי ולפחות האחרים יוכלו להינצל ממעצר.

יום ב', 27 בספטמבר 1943.

הם לא יכלו להינצל. האווימן נאסר, וכן גרוסקורט, וכן ריכטר וגם רנטש. אומרים שאצל אחד השותפים לקבוצה נתגלתה רשימה שהכילה את שמות כל החברים. איזה טירוף לנהל רשימות שמיות של חברי קבוצה מחתרתית ולהחזיק בהן! להפקיד אותן בדירת המגורים הפרטית! הן ניתן לגלות מסמכים מסוכנים אלה כל אימת שבדירה נערך חיפוש! איזה “אליבי” הרה־אסון לכל מי ששמו נכלל ברשימה.

יום ו', 1 באוקטובר 1943.

“מה, אינך מכירה את הד”ר טגל“? משתומם קונראד באואר. “את מחולל הנסים של ברלין? אם כן, הגיעה השעה שתכירי אותו”. הדרך מובילה למרחקים, לתוך שכונה נידחת. ד”ר טגל משמש כומר לאסירים. “חנותו”, כפי שהוא אוהב להתבטא, נמצאת מאחורי סורג ובריח. הוא מקדם את פנינו כאילו היינו מכרים ותיקים.

“שלושה כרטיסים עם תלושי חלב יש לאל ידנו לתת החודש, וכן תלושים עבור חמש ככרות לחם ואולי גם עבור קצת שומן” מסביר באואר לכומר. “התוכל לסדר בעבודה כלשהי יתומה יהודיה? היא לבורנטית מוסמכת, אך יכולה גם לעבוד במשק־בית. אנו מחפשים גם מקום עבודה למסגר שברח מן הנאצים”.

כעבור עשר דקות אנו שקועים בעבודה קדחתנית. מחליפים תלושי מזון, מתכננים זיופי תעודות, בוחנים אפשרויות מגורים, מחפשים מקומות לנזקקים. איננו צריכים להרחיב את הדיבור. אנו מבינים איש את רעהו ללא הסבר. ד"ר טגל שייך אלינו. ולכבוד ייחשב גם בעינינו להשתייך אליו.

יום ה', 14 באוקטובר 1943.

קונראד לא הופיע היום לשיעור. גם ד"ר טגל לא שמע ממנו מזה ימים. הוי, מה מעצבן הוא פחד פתאומי זה, התוקף אותנו בכל פעם…

שבת, 16 באוקטובר 1943.

קונראד נתפס. אין עוד ספק. בעלת הבית שאצלה מתגוררים הוריו באורח בלתי חוקי מזה חדשים לא ידעה לשמור על לשונה. בתחילת השבוע נעצרו כל השלושה. קין משתדל למצוא היכן מחזיקים אותם. גם פלאם פועל בכוון זה. קונראד המסכן! רק לפני שבוע שתינו עמו ‘לחיים’ ונשבענו שנהיה אחים עד עולם.

יום ב', 8 בנובמבר 1943.

מאז העלמו של קונראד אין עוד להכיר את אנדריק, שהפך לאדם אחר. הוא מסתובב בבילבול־חושים, מתבונן נכחו בעצב וכשנדמה לו שאין משגיחים בו הוא אפילו מדבר אל עצמו בקול רם. הקבוצה כולה משתדלת לרומם את רוחו. “ראה, קרא זאת” אומר לו פרנק היום ומוסר לידיו מכתב שנתקבל בדואר הצבאי מן החזית. “גם לאחרים מתאכזר הגורל”.

“ידיד יקר”, כתוב בכתב עפרון נמרץ על גבי הנייר המקומט. "בשבוע שעבר התקיים המשפט הצבאי שעליו כבר מסרתי לך. כדי להרגיע אותך מראש: יצאתי בשן ועין. רק ארבעה חודשי מאסר! לפי הצעת בא כוח התביעה, שהשתולל כמטורף. הוא דיבר על פושעי מלחמה יהודים קפיטליסטים, על גנגסטרים של האוויר ועל פיראטים־מרצחים (ובכך התכוון לחיל האוויר הבריטי). ציפיתי לגזר דין הרבה יותר חמור. למרבה מזלי לא נתגלה עיקר ההאשמה שיוחסה לי. לפיכך לא יכלה התביעה להסתמך אלא על הפרט שישבתי בחברת חברים אחרים עם טייס שבוי – “טייס ממטילי הטירור האוירי” – ושתינו יין וקוניק. מי יודע מה היה צפוי לי לו נודעה לתביעה הסיבה האמיתית לישיבתנו בצוותא: לו ידעו שטייסינו הצעירים ביקשו לקבל תמונה מהימנה על המצב האמיתי מפי יריבם, כדי שיוכלו לעמוד בעצמם, וללא הסתייעות בלהטוטי תעמולתנו, על חוסר התכליתיות שבהמשך המלחמה. גם פרטים אחרים לא נחשפו למזלי בעת הדיון המשפטי, למשל: שהטייס האנגלי הוחזק בחדר החולים כשאיש אינו שומר עליו שם. שמקרים דומים ארעו גם קודם לכן, וכו' וכו'.

“בית הדין הצבאי גילה סימנים מובהקים של חוסר־בטחון עצמי. השופט הראשי של הצי האווירי השני רצה ללא ספק ליצור תקדים למען יראו וייראו, על כן תבע עונש בכל חומר הדין, כנראה מפחד הגיסטאפו שהגישה תלונה ראשונה על המקרה. ודווקא חייל מעיר מולדתי הלשין עלי. מסופקני אם הסגן י.ד. בלאד, הנמצא כעת במחנה לשבויי מלחמה באובראורזל, יודע לאיזה בוץ הכניס אותי”.

“ואת כל זה כותבים באמצעות הדואר הצבאי?” אני שואלת, נדהמת כולי, שעה שאנדריק מקפל את הדף. “חס וחלילה!” מבהיר פרנק. “המכתב נמסר על־ידי שליח מיוחד. שמשו מסר לי אותו”. – “איזה שמש?” – השמש של יו טלר". – “יו טלר?” אני פוקחת את עיני בתמהון. “האם המכתב הוא מאת יו טלר?” פרנק מאשר את השאילתא בניד ראש. אנו מכירים את יו טלר מזה זמן רב. אמנם לא היכרנו אותו עדיין אישית, אולם פרנק סיפר לנו רבות עליו. הילל ושיבח בפנינו את רופא המטה שניהל יחד עמו בבית החולים “שאריטה” פעולות חתירה נגד הנאצים וכמעט ושלח יד בנפשו כשגייסו אותו לצבא. ובכן, זהו יו טלר…

“את צודקת” אומר אנדריק. “הגורל התאכזר גם לאחרים. יפה היה להכיר את ד”ר טלר לו נזדמן לו לבוא לברלין".

יום ד', 24 בנובמבר 1943.

שוב התקפה רבתי מן האוויר. הפעם ספג מרכז העיר את מלוא עוצמתה. אנו מארגנים שרשרת של נושאי דליים לשאיבת מים מנהר השפריי, מאחת התעלות ועד לקומה החמישית של בניננו. זרועותינו וידינו משותקות מרוב סחיבה והגשה, עד כדי כך שהסיגריה, אותה אנו מציתים לעצמנו בהפסקת־המנוחה הקצרה, נשמטת מבין האצבעות. בעלות השחר אנו נחפזים הביתה. ברגל, שהרי הופסק מהלכם של כל אמצעי התחבורה.

בפותחנו את שער הבית, אנו מבחינים בדמות המגיחה אלינו מתוך החשכה. דמות קטנה וצנומה, צל בין צללים. “ריבנו של עולם, מניין אתה בא?” צועק הנדריק, נפעם מרוב שמחה. עיניו של האיש נפולות, סנטרו אינו מגולח, בכך ניתן להבחין אפילו באור הקלוש של פנס ההאפלה שמתחתיו עומד קונראד. אנו גוררים אותו לתוך הבית, מכינים לו אמבט, נותנים לו כלי גילוח, חולצה חדשה וארוחת ערב של ממש. לאט לאט הוא חוזר אל עצמו.

“היכן היית?” שואל אנדריק. “בהאמבורגר שטראסה, בתחנת המוצא לדרך אל העולם הבא”. ברעבתנות הוא בולע כף מרק.

“אילמלא הציל אותי ידידי לודביג…” הוא מספר בין שתי נגיסות “לודביג וואלד. הוא עבד בכל מיני עבודות בבונקר של המשטרה: ניקה את המרתפים, הערים ערמות פחם, מיין תפוחי אדמה. במשך חדשים התחבב על הממונים עליו, בכוונה תחילה שירת אותם במסירות, עד שמסרו לידיו גם את ההשגחה על לוח המפתחות. בין המפתחות נמצא גם המפתח של הבית. ליתר דיוק, הוא תלה שם עד כה!” מסכם קונראד את סיפורו, בשמחה לאיד. “הוא תלה שם עד ל־23 לנובמבר בשעה 5.30 אחה”צ. באותו רגע, היה זה לאחר השמעת צופר האזעקה, הפסיק וואלד את אספקת החשמל למאור. בבית השתררה בהלה. אנו מסלקים את מפתח השער מן הלוח. ‘בוא, הגיעה השעה’, אומר לי וואלד. זאת ותו לא. יחדיו יוצאים לדרך, פותחים את דלת המרתף, את שער הבית, את שער החצר, מאחורינו צועקים ‘להדליק את האור!’ צווחים ומתרוצצים ללא אבחנה. רק וואלד שומר על קור רוחו. ‘בעוד שבועיים מהיום בשעה זו ניפגש לפני בנין האופרה הממלכתית’, הוא משנן לי, כשאנו נפרדים זה מזה ליד עמוד הנצחון. בשעה 7 ו־30 דקות מושמעת אזעקה חמורה. אני זוחל אל מתחת לאחד האילנות בטירגארטן. לאחר מכן המשכתי דרכי ברגל…" הוא מהסס, “והריני כאן”.– “עלינו להודיע על כך לד”ר טגל" אומר אנדריק.

שבת, 27 בנובמבר 1943.

לד"ר טגל יש עצה, כמו תמיד. קונראד זוכה לעבודה, כשומר לילה באחד הבנקים הגדולים שבמרכז העיר. החל ממחר יוסיף לקבל שעורי מוסיקה אצל אנדריק.

בעוד ארבע־עשר יום אנו עתידים להכיר את לודביג וואלד פנים אל פנים. את הידיד מבית הסוהר ההמבורגי הגדול, שבלעדיו לא היינו זוכים להתראות עם קונראד באואר לעולם.

יום ו', 17 בדצמבר 1943.

שוב אסון! הכומר וואכסמן מגרייפסוואלד, לוחם ונוצרי אמיץ, נדון למוות על־ידי פרייזלר. הינריכס מכיר אותו מזה שנים. מעריך אותו מאד. “אלך לדבר עם פרייזלר”, הוא מכריז, כמי שדעתו נחושה. “אם כבר לא נוכל לשחררו, נפעל לפחות להצלת חייו”.

יום א', 19 בדצמבר 1943.

“כלב בן כלב! המנוול!” משתולל הינריכס. "שלח אותי לכל הרוחות כאילו הייתי נער. ‘אדם מהוגן, הוואכסמן הזה’, פתח את השיחה, תחילה כמעט כבן־תבונה. ‘אדם נבון ללא ספק. אולם’ – ולפתע קופאות פניו למסכה – ‘אדם משכיל המתחייב בהשמעת דעות דיפיטיסטיות ראוי למיתה, בהתאם לתקנות הקבע של חוקת בית הדין העממי. ואילו בשאלות חנינה לא אני מוסמך להכריע’ הוא מוסיף בקרירות. ‘זה ענינו של משרד המשפטים’.

ומה פשעו של וואכסמן זה? הוא הזמין את גוארדיני לגרייפסוואלד. ביש גדא זה לא ידע שלאסיפה זו יבואו יותר מאזינים מאשר לאסיפה מטעם המפלגה הנאציונלסוציאליסטית, שנועדה בדיוק לאותו מועד. יותר ממאה אנשים מסרו עדויותיהם במשפט. יותר ממאה לשונות לא יכלו למסור נגדו עדות מרשיעה יותר מזו שוואכסמן האזין כנראה לשידורי לונדון והעיר אח“כ למישהו על התקדמות הצבא הגרמני באפריקה: ‘גם ב־1914 התקדמנו בהתחלה…’ אני שואל אותך האם בגלל זה מותר לערוף את ראשו של אדם? האם בשל פשעים כאלה מותר לשים איש ללא דופי באזיקים למשך חדשים? באזיקים לידיו ולרגליו?”

יום ג', 21 בדצמבר 1943.

מוות! מוות! מוות בכל אשר נפנה! היום מתפרסמת מודעה בעתון, שבעת “התקפת טירור” נהרגו עשרה מבני משפחת פלוני. עשרה מקרי מוות בבת אחת ובמשפחה אחת! אכן, כרתנו ברית דמים עם מלאך המוות.

יום ב', 3 בינואר 1944.

התקפה לילית קשה נערכה ב־29 לדצמבר. התקפה לילית קשה נערכה ב־1 לינואר. ההתקפה הלילית הקשה ביותר של מלחמה זו ארעה ב־2 לינואר. אנו מטאטאים את שברי המפולות. מחליפים את שמשות החלונות בלוחיות־קרטון. יושבים בדירה ללא מים, נאלצים לוותר על אמצעי תחבורה ועל חשמל. אפילו הטלפון משותק, רק בדרכי עקיפין נודע לנו על ידידינו שעודם בחיים.

זוהי התחלה הרת אסון לשנה החדשה. לפחות עשרה ימים חולפים, בטרם מספיקים לבצע את התיקונים החיוניים ביותר. תיקונים אלה לשם מה הם לנו? לשם מה ניגשים מיליוני בני אדם שוב ושוב להקים את ההריסות מחדש, כשכעבור שעה עלול הכל להתמוטט שוב למכיתות?

אני מתבוננת בפניהם של מנקי ההרס ושל מתקני החלונות בלוחות־קרטון. אני סוקרת את פני בראי. שכבה עבה של לכלוך מכסה אותם, מטפחת הראש שמוטה לי באלכסון על המצח. דומה כי מצאתי את התשובה. אנו מתקנים, משום שאין לנו ברירה אחרת. אם הורסים לנו את חדר המגורים, אנו עוברים לגור במטבח. אם משחיתים לנו את המטבח, עוברים אל הפרוזדור. ואם הפרוזדור הופך לתל־חרבות, משתקעים במרתף. ובלבד שנוכל להישאר בבית. הפינה העלובה ביותר בבית עדיפה על הארמון המפואר ביותר בניכר. לכן הם חוזרים כולם הביתה ביום מן הימים, אלה שההפצצות הכבדות הבריחו אותם מן העיר, מחטטים בין שברי האבן של חורבות בתיהם, מחזיקים במטאטא ובפטיש, בצבת ובגרזן עד שקם מעון חדש מעל לחומות היסוד השרופות, מקום מגורים שבו יחושו עצמם בבית. אולי רק משכן ארעי הדמוי למשכנו של רובינזון קרוזו, אבל מעון שייקראו לו “זה ביתנו” שכן אי אפשר להתקיים ללא השתייכות למקום כלשהו. משום כך גם מצילים רוב הבריות מתוך בתיהם העולים באש בראש וראשונה את כרית ראשם. שכן זהו השריד האחרון שנותר לפליטה ממשכנם הביתי.

פרשני הרדיו הבריטי משתוממים על להיטותנו לשקם ההריסות כהרף עין. הם מפרשים את פעלתנותנו הקדחתנית לאחר כל הפצצה אוירית כביטוי זיקתנו לנאציזם. ולא כן הוא: אין כל קשר בין פינוי הריסות או הצלת כרית־ראש לזיקה לנאציזם. איש אינו הוגה בהיטלר כשהוא חוסם את חלון מטבחו הפרוץ לרוחות בלוחית־קרטון. כל אחד ער לעובדה, שאי אפשר להתקיים בקור. שמוכרחים למצוא פינת מקלט, בטרם יערוב היום ובטרם תישמע יללת צופרי האזעקה, מקום להניח בו את הראש, תרתי משמע.

יום ד', 26 בינואר 1944.

גרינג נכשל במעשה חלם, שאלמלא אחריתו הטרגית אפשר היה להתפקע מצחוק כמו מבדיחה מוצלחת. בצהרי יום שני נשמעה לפתע יללת האזעקה של צופרי החירום. שלושים וחמש רבבות תושבי ברלין נחפזים בבהלה למרתפים. שום יריה, שום פצצה, אף שום זימזום של מטוס אין לשמוע. בשעה אחת אחרי הצהרים ניתן אות הארגעה. שלושים וחמש רבבות בני אדם נודדים חזרה לדירותיהם ואל מקומות עבודתם.

מדוע בוששה ההתקפה לבוא? מה קרה? “ההתקפה היתה אמצאתו הפרטית של ראש הפיקוד העליון של חיל האוויר” מגלה לנו הינריכס. “הרייכסמרשל המכובד תחב את אפו שוב פעם לענינים לא־לו”. בשאט־נפש הוא מספר לנו את כל פרטי מעשה הקונדס העקוב מדם:

"תחילה הופיעו מטוסי אויב מעל הולנד. אחד השלישים הקנאים יתר על המידה של גרינג נחפז אל מורו ורבו, שבילה אותה שעה חופשה מיוחדת בקארינהאל. גרינג אינו אוהב התקפות מן האויר, בעיקר לא כשהן מתחוללות בקירבה יתרה למקום הימצאו. על כן הוא רץ לטלפון, מבקש שיקשרו אותו עם להק מטוסי קרב, ורועם לתוך השפופרת: “מה זה? עוד לא עליתם להדוף אותם? מטוסי אויב באים וקרבים ואתם עוד מתבטלים על הקרקע? עלו, אני אומר לכם! עלו, אבל מהר!!”. גרינג מניח את האפרכסת, מרים אותה שוב ומזעיק את להק מטוסי־הקרב השני. כיונים מבוהלות עולים מטוסי הקרב בזה אחר זה אל על.

ערפל מכסה את היקום באותו יום. האובך אינו מאפשר ראות טובה. גם הקליטה האלחוטית לקויה. מטה חיל האויר מאזין בגלי האתר. טירטור מנועי מטוסים? לחיל האוויר למטה לא נודע על כל פקודה להמריא במטוסי הקרב. מסתבר איפוא, שאלה הם מטוסי אויב. לפיכך חייבים להשמיע את אות האזעקה. משמיעים אותו על פני כל גרמניה המערבית, הדרומית והתיכונית.

למעלה מ־800 מטוסי קרב אצים־טסים בשמי גרמניה. המספר הגדול ביותר של מטוסי קרב שהמריא אי פעם לבלימת התקפת־אויב. תותחים אנטי־אויריים פולטים את קליעי הנפץ בשטוטגארט ובפרנקפורט, בפילזן ובקלן, בהאנובר ובבראונשוייג. מן הריין ועד לנהר האלבה רועמים תותחי ההגנה האנטי־אוירית. יורים רבבות פגזים אל בין העננים. לפתע טרטור מנועי מטוסים. עשרה מטוסים מתרסקים באויר. גוויות צוותיהם מוטלות באברים מרוסקים על הקרקע. עשרות מטוסים מבצעים חניית אונס. כמויות הדלק והתחמושת המתבזבזות במיבצע זה עולות על כל המשוער. וכשבודקים את הנזק, נוכחים לדעת, שמטוסי הקרב שהופלו מטוסים גרמנים הם, טייסיהם ההרוגים היו טייסים גרמנים. אף לא מטוס אנגלי אחד חצה אותו בוקר את נהר הריין.

מזל טוב, אדוני הרייכסמרשאל! מטה חיל האויר מאמץ עתה את מוחו כיצד לבשר לראש פיקודו העליון את האמת המביכה.

יום ו', 4 בפברואר 1944.

אזעקה, אזעקה, ושוב אזעקה. אין שומעים דבר אחר, אין רואים דבר אחר, אין הוגים בדבר אחר. ברכבת העירונית, ברחובות העיר, בחנויות ובאוטובוסים, בכל מקום מהדהדים קטעי השיח הרווח: הבית הופצץ כליל… הגג נהרס, הקיר התמוטט… החלון יצא מן המשקוף… הדלתות נעקרו… מלאתי טופס על נזקי התקפת אויר… אבד לי הכל. דומה שלצרות אחרות כבר לא נותר מקום בתודעת הבריות. ביום ראשון שעבר נאלצה הגב' מאירוביץ' לפנות את דירתה בביתה שספג פגיעה ישירה. אתמול היא עזבה את ברלין. את בתה דגמר הצלחנו לשכן בחדר הבחורות של דירת הרווקים שלנו. לאחר כל התקפה אוירית הולכת ומחריפה מצוקת הדיור. מי יעיז במצב כזה לקבל תחת קורת גג ביתו דווקא בת מנשואי תערובת? בעל הבית שלנו אינו מעלה על הדעת מי מתגורר בצל קורתו. הצלחנו לדלג בשאלון הרישום בתשובתנו על השאלה למוצאה הגזעי של דיירת המשנה דגמר מאירוביץ'. לשם מה להבהיל את הסוסים ללא צורך? מדברים שוב על משלוחים נוספים של יהודים ליעדי הגירוש. אומרים שבאושביץ ובטרזיינשטאדט, שהיו מלאות וגדושות, בוצעו פינויים יסודיים. “אלפים מפונים משם מדי שבוע”, התגאה לא מכבר איש מעובדי שירות הבטחון שנזדמן לנו לנסוע עמו ברכבת השכונתית.

אלפים מפונים לשבוע. פירושו של דבר, למעלה ממאה אלף בני אדם נרצחים מטעם המדינה מדי שנה במחנה אחד בלבד! בזמן הראשון השתדלו עוד להלביש לרצח ההמוני איצטלה הומנית. בפרט כשהנרצחים הניחו אחריהם קרובים “אריים” או בני משפחה שהם נתיני חוץ. “אביך, מר פאול ישראל בראון, נפטר ב־23 לאוקטובר כתוצאה מדלקת ריאות” היה כתוב על מחצית גליון של ניר מכתבים, או על גבי גלויה. מי שקיבל את הבשורה, שיער בנפשו, מה פירושה של “דלקת ריאות” זו, שלא התלקחה במיטת החולי, אלא בתאי הגאזים של הגיטאות, בקרונות סגורים הרמטית של רכבות מורעלות בגאזים, במטווחי פלוגות הירי או מתחת למכבש המוות של השריוניות. “מכריחים אותם לחפור את קברם במו־ידיהם” מתלחשות הבריות. “נוטלים מהם את הבגדים, את הנעלים, את החולצה. עירומים כביום היוולדם שולחים אותם לזרועות המוות”.

כה בלתי ניתנת לתיאור אנוש היא הזוועה, שנרתעים לשער אותה כמציאות. נפסק כאן לפתע איזה שהוא מגע. נמנעים, פשוטו כמשמעו, מלהגיע לכלל מסקנה כלשהי. בין הידיעה העיונית לבין המקרה הבודד המוחשי, שאנו חרדים לו, דואגים לו, חוששים לו מתוך פחד נורא, נפערת תהום שאי אפשר לגשר עליה. אין זה היינריך מיזאם ששולחים אותו לתאי הגאזים. לא ייתכן שיהיו אלה גב' ליהמן, מרגוט רוזנטאל או פטר טרנובסקי הנאלצים לחפור קבר אחים משותף להם שעה שקלגסי ה־ס.ס. מצליפים בהם בשוטים. ובוודאי שלא אבלינה הפעוטה שגאוות ארבע שנות חייה היתה על כך שכבר הספיקה פעם לאכול אגס של ממש, “אגס על באמת”. אליהם ודאי שאין לייחס את השמועות המחרידות. איננו מתירים לכוח דמיוננו לשייך להם שמץ של קשר לזוועות אלו. שכן, לו באמת תפסנו בהכרתנו המודעת, שאמנו, אחינו, ידידתנו, אהוב־לבנו נשלחים הרחק־הרחק מאתנו לאחר סבל בל יתואר, ותוך עינויים, לזרעות המוות – כי אז לא היינו מסוגלים לחיות עוד רגע נוסף.

הכזהו תהליך מחשבתנו, משום שאנו מוגי לב? אולי! ברם, פחדנות זו שייכת לחושים השורשיים של המין האנושי. אילו היו בני האדם מסוגלים לתאר לעצמם את המוות, כי אז היו החיים במידה מסויימת בלתי אפשריים. וכשם שהאדם אינו מתאר לעצמו בצורה מוחשית את המוות, אינו מסוגל גם לשער בנפשו עינויים, זוועה וסבל אמיתי… רק תודות לשטחיות זו אפשרי המשך הקיום בכללו.

מרה ומביכה היא הכרת אמת זו. היא מובילה אותנו לכלל מסקנה שגם אנחנו רחוקים מלהימנות על הגאים והחזקים הקמים כדי לפתוח במסע־צלב כנגד העוול. מי התקומם בעולמנו זה כדי לנקום את סבלם ומכאובם של מאות אלפי ארמנים שנרצחו? מי קם בשאט נפש כנגד עינויי האינקויזיציה? השמועה על הירצחם של היהודים בהמוניהם התפשטה על פני תבל כולה. הערבה בשל כך לחיכו של אדם אחד פת השחרית פחות מן הרגיל? האמנם נמצא אדם אחד שבגלל הכרת אמת נוראה זו נבצר ממנו להמשיך לחיות, באשר סבל המעונים עצר את נשימתו וקרע את מצפונו?

כשאנו התחננו בפני אחיינה השבדי של מרגוט רוזנטאל, החי חיי נועם בשטוקהולם, שיעשה את כל אשר לאל ידו כדי להציל את דודתו, השיב: “ההתחייבות הנדרשת ממני פירושה, שאאלץ לפרנס את דודתי עד תום המלחמה. בלשון המספרים: אצטרך להוציא עליה סכום של כשלוש מאות כתרים שבדיים לחודש. המסים עלו כאן במאה וחמישים אחוז, מדד המחיה ב־100 אחוז. לאחר ניכוי כל הוצאות הקבע, יישאר לי רק חלק זעום מכלל הכנסתי, המסתכמת ב־1,200 כתרים. יהא עלי לכלכל איפוא חמש נפשות בסכום של מאה וחמישים כתרים לחודש. לפיכך יהא זה חוסר אחריות מצדי אם אטול על עצמי התחייבות שלא אוכל לעמוד בה. שכן, לאחר שיאזל הערבון בסך 2,500 כתרים שהיינץ מוכן להעמיד לרשותי בשביל אמו, אהיה נאלץ להוציא את מרגוט לרחוב”.

את המלאכה הזאת נטלו ממנו עתה אנשי ה־ס.ס. על־כן יוכל להוסיף ולהרגיע את מצפונו בתחשיבים. יוכל לחשב, למשל, שההשוואה בין שלוש מאות לאחת לעומת מאה וחמישים לחמש אינה מתקבלת לעולם. האם הוא מנוול? העשוי לבו מאבן? להיפך! הוא הטוב שבבעלים, המסור שבאבות. ואולי הוא מזדעזע מדי ערב ליד מקלט הרדיו שהגרמנים אינם מצליחים להדיח את אדולף היטלר, שהם סובלים עוד ועוד את הזוועות, ממשיכים ליטול חלק במעשה־הטירוף הגדול.

יהא נא לבך סמוך ובטוח, ידיד יקר, שגם אתה היית נוטל בזה חלק, לו היית במקומנו. כולם נטלו חלק, כל אלה שהניחו למדינאיהם לחתום על הסכמים עם גרמניה הנאצית, שעמדו מנגד מבלי לנקוף אצבע כשהיטלר חוקק בזו אחר זו תקנות כנגד היהודים, שלא דאגו לכך שגם יהודים חסרי אמצעים יוכלו להגר בהמוניהם, שארצות הקליטה יגדילו את מכסות העליה, שיעניקו לניצודים ולנרדפים מחסה בטרם יאחרו את המועד. לנו, החיים כיום בשנה האחת־עשרה לשלטונו של אדולף היטלר, אין אמנם סיבה מיוחדת להתגאות. אולם אם היו אנשים שסיכנו את חייהם למען אחיהם היהודים, כי אז היו אלה נוצרים גרמנים למאות ולאלפים, שסיכנו את ראשם יום יום ושעה שעה כדי להשיג כמה תלושי לחם עלובים, להבטיח למישהו לינת לילה.

מי שלא נתנסה בכך בעצמו, לא יוכל להעלות על הדעת, עד כמה קשה עשויה להיות הושטת הסיוע הקל ביותר.

מה עושים כשאדם המסתתר בדירתך מת לפתע משבץ הלב? הן אי אפשר להפכו לעשן, להפליטו דרך הארובה שעל הגג… מה עושים, אם כן, בגופה, הגם שהנפטר אינו מופיע כלל ברישומי השלטונות? הנה סיפורם של מכרים שנתנו בנו אמון ומסרו לנו פרטים על מקרה שכזה:

“שמנו את הגופה לתוך סל־כבסים, כסינו את הסל בסדינים והגנבנו אותו לעת לילה מן הבית. בגן הציבורי הגדול, הטירגרטן, הוצאנו את הגופה מתוך הסל והושבנו אותה על אחד הספסלים”.

מכרינו מחייכים במבוכה, הם שמחים לפתרון שנמצא לבעיה. אין להם נסיון בהוצאת גויות מדירות מגורים בין שלוש לארבע לפנות בוקר, והושבתן על ספסלים נידחים של גנים ציבוריים. במשך 40 שנה היו אזרחים ממושמעים שומרי חוק.

לפני שבועיים הופיע אצלנו פלאם בריצה. “עסק ביש!” הוא מקונן, ומתגרד בפדחתו בעצבנות. “שלחו לנו פליטה, נערה יהודיה מברסלאו. ללינת לילה אחד, בדרכה משלזיה לפרנקפורט. אני ממתין לה בתחנת הרכבת. הקטנה מגיעה. מסתבר שיש לה מכאובי גרון, חום, צמרמורת. למחרת מתגלית אצלה סקרלטינה. חולת הסקרלטינה שוכבת עתה עמי ועם אשתי במיטתנו הכפולה!” “מחלת הסקרלטינה נמשכת ששה שבועות” אומר אנדריק. “ולאחר מכן צריך לחטא את הבית” משלימה הייקה. “עסק ביש, עסק ביש!” נאנחים כולנו. לפי שעה חלפו שבועיים מאז החלה המחלה. וחברנו פלאם, השופט בדימוס, חייב למלא את תפקיד האחות הרחמניה, עד כמה שנסיונו עומד לו בכך. וכל זה למען נערה שירדה למחתרת, שראה אותה זו הפעם הראשונה בחייו.

יום ג', 7 במרס 1944.

הפליטה מארץ שלזיה החלימה מחוליה! בשעה טובה ומוצלחת יצאה לדרכה, לפרנקפורט. מחטא חדרים, חבר לשעבר במפלגה הקומוניסטית הגרמנית, החדיר גאז לדירתו של פלאם ועזר לו בכך להיפטר מאחרוני החידקים. אך הבנק שבו עבד קונראד לאחרונה כשומר לילה ספג פגיעה ישירה בעת ההפצצה האחרונה במרכז העיר. שוב מובטל קונראד וללא קורת גג. הוא “ישן לפי התור” בחוג המכרים, אוכל פעם כאן, פעם שם. זהו מצב ללא נשוא, לאורך ימים. אנדריק מתיעץ עם עמיתו וילפריד פון צויידורף. לזה יש קשרים בלשכת הנגנים. גם לשכת הנגנים ספגה פגיעה ישירה. “זוהי הזדמנות מצוינת” אומר צויידורף ומוליך את קונראד לבנין הלשכה המופצץ. שם הוא מתנהג כאדם הרגיל לתת פקודות מאז ומתמיד. תובע, מדבר בהחלטיות וכדבר המובן מאליו. מציג את עצמו ואת ידידו באואר כקורבנות של הפצצות מן האויר. אבד להם הכל. הנזק היה טוטאלי ודבר לא נותר לפליטה. אפילו פנקסי החבר על השתייכותם ללשכת הנגנים, למען הסדר הטוב… וילפריד פון צויידורף מעלה את חיוכו המקסים ביותר על שפתותיו. “את הנתונים שלנו את הרי מכירה בודאי. וילפריד פון צויידורף, כרטיס חבר 2542, קונראד באואר – הן תדעי – ‘הקוריפיטיטור’…” ושוב הוא מחייך את חיוכו השובה… “כרטיס חבר 3627. הבאתי לך גם את תצלומינו. התרצי להואיל בטובך?”

הגברת המוציאה את העתקי התעודות שאבדו מוכנה להואיל בטובה. עוד לא נולדה האשה שתוכל לסרב לחיוכו המפתה של מנצח מהולל! בפרט כשהוא צעיר, נאה ומקסים. ללא אומר ודברים היא רושמת על טופס חדש ונקי להתקבלות חברים “קונראד באואר, פסנתרן ונגן תזמורת, כרטיס חבר 3627”. מהדקת תצלום מטושטש של דיוקנו אל התעודה, מטביעה בה חותמת־גומי, חותמת את שמה ומוסרת את התעודה מעבר לשולחן. “בהזדמנות נשווה את הנתונים עם הרשימות שבידינו” היא ממלמלת. וילפריד פון צווידורף מניד ראשו ותוקע את המסמך שלא יסולא בפז לכיס מעילו.

“כמובן, בהזדמנות!” הוא ממלא אחריה בטון קטיגורי־תובעני, ובצעדים נמרצים הוא עוזב את המשרד בצורה טבעית ביותר. בהזדמנות… ברייך הרביעי, הוא חושב בלבו, מסיר את כובעו הבוהמי רחב השוליים ונעלם. וקונראד דורך שוב על קרקע מוצקה מתחת רגליו.

יום ד', 22 במרס 1944.

קונראד נעשה נועז מיום ליום. תודות לפנקס השתייכותו ללשכת הנגנים הצליח להסתנן עד לאופרה הממלכתית. הוא מספר סיפורי בדים הנוגעים עד־הלב על דירתו בבית, שהיה לעיי מפולת, על רכושו שהלך לאבדון, על הוריו שנפטרו ועל בריאותו שנתערערה. איש בהיכל האופירה אינו מעלה על הדעת שמשהו אינו כשורה אצל הקוריפיטיטור באואר, המנצח מאחורי הקלעים של האופירה הממלכתית על הליווי המוסיקלי. “להוליך את הנאצים שולל במקום שבו הם חשים עצמם בטוחים ביותר, זה דווקא אתגר מרתק” מתוודה קונראד ומחייך בהנאה. “הנה אני מחלל בנוכחותי את קדושת היכל האמנות של גרינג, את משכנו החביב לעריכת חגיגות יום הולדת!” – “אל תעשה שטויות, קונראד” מזהיר אנדריק. “עוד ארוכה הדרך עד לסיום המלחמה”.

אכן, אמת נכון הדבר למרבה צערנו. סיום המלחמה שוב משתהה מאד. נודע שבהונגריה התארגנה קבוצה המתנגדת לברית הכפויה על ממשלתה על־ידי גרמניה שבגינה מתבוססים בדמם אלפי הונגרים על שדות הקטל של המזרח. לשם מה? הרי אין כל רחשי שנאה בין ההונגרים לרוסים. לאט־לאט מבין גם אחרון החיילים ההונגריים, שהוטל עליו להוציא מן האש ערמונים בשביל זרים.

המרי בהונגריה מפיח בנו תקווה חדשה. אם אך תתחיל אומה אחת להשתחרר מן העול המעיק, כי אז יתחיל כדור השלג להתגלגל במורד. אלא שהיטלר עמד בעוד מועד על הסכנה הנשקפת לו. רמז אחד, פקודה אחת ממנו, וכבר נעשית היערכות צבאית מחודשת ובעקבותיה שיגור תגבורת. הורטי נקרא לברכטסגאדן. הוא מגיע כמדינאי ונשאר שם כאסיר. מה איכפת לו לדיקטאטור אם הוא מפר את עקרונות המשפט הבינלאומי. הורטי אינו חוזר והעתונות שותקת. יחידות צבא גרמניות משתלטות על כל שטח הונגריה “במכה אחת”, כהגדרת הנאצים. והאוכלוסיה המקומית? זו מקבלת את פני האחים לנשק הגרמנים “בתרועות ותוך כדי הבעת תודה” על אשר הצילו אותה מן התוצאות הרות־האסון של מהפכה אנטי־נאצית. שוב זכאים חיילים הונגרים, כמקודם, לשפוך דמם בשדות הקטל של רוסיה. איזה הישג לכבוד הלאומי! מרוב כעס הייתי מוכנה לבכות…

יום ה', 30 במרס 1944.

“עלי לדבר אתכם בדחיפות” אומר הינריכס מעבר לקו־הטלפון. “בענין ידידנו מ.” – האם מתכוון הוא למולטקה? אנו קובעים להיפגש עמו אחה"צ.

אכן, הכוונה היתה למולטקה. עצרו אותו בשלהי ינואר. מאשימים אותו שהזהיר את הקונסול הכללי קיפ מפני סכנה שנשקפה לו. “אני מכיר את הפרשה רק על פי השמועה” מוסר לנו הינריכס. על הלשנות אין מפרסמים הודעות רשמיות. גרמניה כולה שורצת עתה מלשינים.

“ומי הוא הנבל שביקש לזכות באות הצטיינות עקב ‘מעשה גבורה’ זה?” – “לפי השתלשלות הענינים היה זה רופא, אסיסטנט במרפאה הפסיכיאטרית של בית החולים שאריטה. אחד בשם ד”ר רקצה“. – “רקצה? לא שמעתי את שמו מימי”. – “גם אני לא, עד אתמול. הלוואי ולא הייתי שומע שם זה מעודי” נאנח הינריכס. “הדבר התחיל לפני זמן רב, במסיבת תה שהתקיימה באיזה שהוא מקום באחד החוגים המצומצמים הללו, המתארגנים כיום בגרמניה לעשרות כגרעינים לתנועת ההתנגדות. במקרה דנן היה זה חוּגה של העלמה פון טאדן. בביתה התאספו מספר אנשים מהימנים שאיחדה אותם ההתנגדות למשטר. בתוכם היה גם מנכ”ל המיניסטריון צארדן. היו שם גם הקונסול הכללי קיפ, הגב' זולפ ויועץ הצירות ואן שרפנברג שהוא חתנו של היאלמר שאכט. רקצה השתתף זו הפעם הראשונה באחת האסיפות של החוג. לא מכבר חזר רקצה לגרמניה ממקום כהונתו בשוייץ לחופשת מולדת קצרה והביא עמו פרישת שלום לעלמה פון טאדן מאחת מידידותיה שמעבר לגבול. מהימנותה של ידידה זו לא היתה מוטלת בספק ולכן סברו אנשי החוג מתוך שיקול מוטעה שגם השליח נמנה עם אנשי שלומם… היה עליו ליטול עמו אגרת עם שובו לשוייץ. דיברו בנוכחותו בחופשיות על הנושאים הרגילים לצוף בחוגים כאלה כל אימת שקומץ מתנגדי המשטר נפגשים בינם לבין עצמם. למחרת הלך רקצה ומסר על הענין לגיסטאפו. זו שמה מעקב על כל החבורה, פתחה בחקירה נמרצת וביצעה מעצרים. למולטקה נודע על מעצרו הצפוי של קיפ, והוא ניסה להזהירו – אך לשווא. חייו של קיפ היו אבודים. צארדן הפיל עצמו (על פי השמועה) מתוך חלון בבנין הגיסטאפו שעה שהביאוהו לעריכת החקירה. הוא נהרג במקום. לעלמה פון טאדן מצפה הגליוטינה. שרפנברג, שאף חייו היו בסכנה, נפטר מן הענין בשן ועין. הוטל עליו בסך הכל מאסר של שנתיים. רקצה הואיל בטובו להעיד בבית המשפט, שתוך כדי הויכוח בין הנוכחים במסיבת התה לימד שרפנברג גם זכות במקצת מן המקצת על הנאצים. הגב' ואן שרפנברג בכתה מרוב שמחה”.

הינריכס משתתק. “ומה עם מולטקה?” אני מעיזה לשאול, בהיסוס. – “הוא לא חזר מאז. אי אפשר להיודע במה בדיוק מאשימים אותו”. הוא נותן בי מבט חדור־דאגה: “הן זה הנורא שבדבר שאנשים נעלמים ואין יודעים על שום מה. יש וידיד יושב בבית הסוהר, אך בטרם נודע על כך הוא עלול כבר להירקב, בראש ערוף, באדמה. מקור־הידיעות היחידי הוא השמועה. אולם שמועות עלולות להיות כוזבות. מזה אחת־עשרה שנה אנו חיים בחלום שבין האמיתות. והאדונים הללו אינם מסירים את צעיף השתיקה מעל לסודותיהם העקובים מדם, בטרם יגישו לנו את החשבון על מעשה מחפיר זה או אחר שלהם לפרעון.” – "החשבון? " – “כן, בדיוק כך! את מאזן הוצאות המדינה שהם מכינים בקפידה כיאה ונאה לפנקסנים ביורוקראטיים. או שמא סבורים אתם שההוצאות להורג מבוצעות חינם אין כסף? שמרק בית־הכלא מוגש ללא תמורה? – ‘אתה מוּת. את חשבון ההוצאות נגבה!’ – זוהי הסיסמה. ב־24 לפברואר ערפו את ראשו של הכומר ואכסמן בכלא בראנדנבורג. זמן קצר לאחר מכן מופיע פקיד ממשלתי בבית אחותו. “האם את היורשת של ואכסמן המנוח? 'שואל האיש. האחות משיבה הן הססני. ‘הנכונה את לשאת בהוצאות משפטו?’ – ‘ומה יקרה אם לא אהיה נכונה לכך?’ – ‘במקרה זה נצטרך להפקיע את עזבונו…’ האחות נבהלת. הפקעת הירושה של אחיה משמעה שעליה להיפרד מאלפי מזכרות יקרות. 'אני מוכנה לשלם!” היא נחפזת לומר, 'התוכל למסור לי באיזה סכום המדובר…”' – – ‘בכמה מאות מרקים. את החשבון המפורט נמציא לך בדואר’. כעבור ימים אחדים מביא לה הדוור מכתב רשום הביתה, המכיל את החשבון עבור המשפט הפלילי נגד אלפונס מריה ואכסמן. והרי הפירוט:

הוצאות אש"ל ליום 1.50 רייכסמארק

העברה לכלא ברנדנבורג 12.90 רייכסמארק

אגרת עונש־מוות 300.00 רייכסמארק

ביצוע פסק הדין 158.18 רייכסמארק

דמי משלוח בדואר 1.84 רייכסמארק

דמי בולים להגשת חשבון ההוצאות 0.42 רייכסמארק.

ובכן, הוצאה להורג גרמנית עולה ב־158.18 רייכסמארק. איזה יושר מופתי! אסור לרמות את הנפטר אפילו בחלקית של פרוטה. האם נכללת גם צריכת החשמל בחשבון הוצאות ביצוע גזר הדין? האם מחשבים אותה על פי יחידות של קילוואט־שעה שאותן בולע הגרדום? האם 18 פפניג הם שכר טרחתו לפי דקות של התליין?

מאחורי המספרים היבשים מוסתרים גורלות אדם וגם דם, חלחלה ואימת־מוות. 158.18 רייכסמארק. מה אפשר לטעון כנגד זה? החשבון מדוייק. את תביעתנו הנגדית נזקוף על חשבון הרייך הרביעי.

יום ב', 24 באפריל 1944.

יש רק מעט סנסציות בחזיתות. העולם כולו מצפה ליום הפלישה של בנות הברית לאירופה.

יום ד', 17 במאי 1944.

הבוקר אני פוגשת בחדר המדרגות של בית ההוצאה שלנו את הגרפיקאי אוסקר פישר. “אל אלוהים!” אני קוראת לעומתו. “אתה חי?” הוא מחייך חיוך של עצב: “אם לזה שנותר כתום חדשים כה רבים של ישיבה בכלא ממול לצריף ההוצאה להורג ניתן לקרוא חיים, כי אז עודני חי”.

הוא לוחש דבריו באוזני, רכון עלי: “האמיני לי שזה מורט את העצבים”, הוא מתוודה “לא עריפת הראשים, לזה מתרגלים, אלא כל הכרוך בזה, כל הפולחן הגועלי שמסביב”.

“כיצד זה שיחררו אותך? היכן האחרים? היכן גרוסקורט, האווימן? איפה ריכטר? איפה רנטש”? אני שואלת.

הוא מתבונן בפני מבלי להניד עפעף: “כולם נידונו למוות. ארבעתם. לפני תשעה ימים הוציאו להורג את גרוסקורט, ריכטר ורנטש. ביצוע גזר דינו של האווימן נדחה לזמן בלתי מוגבל. ה’פירר' נתקף לפתע ברוחב לב. הוא הואיל לחון את הפיזיקאי והפרמקולוג האווימן, שאין לו תחליף במשק המלחמתי הכימי, ודחה את שילוחו למוות עד לאחר הנצחון הסופי. אכן רחמים ראויים לשבח, רחמים שקצה גבול השפעתם מגיע בדיוק עד גבול התועלת שהמדינה עשויה להפיק ממנו”.

עיניו של אוסקר פישר מתרוצצות אנה ואנה בפניו חרושי הקמטים שגוונם צהוב כצבע הקלף.

“ומה היה אתך?” אני מוסיפה לשאול. “כיצד הצלחת להתחמק?”

“הכחשתי. יומם ולילה. לא, אינני מכיר איש מתנועת ההתנגדות. לא, אינני יודע מאומה, נוסף על מה שנודע להם… לא… לא ולא ולא… עד אשר נתיאשו ממני. עד שהניחו לי ללכת, לצאת מיציע הצופים בתיאטרון שלהם להוצאות להורג”.

ברוך אני מלטפת את ידו. “אל אלוהים, כמה שאתה בוודאי סבלת!” הוא מניד ראשו. קולו נשמע חד־גוני, מהוקצע, כאילו חזר זו הפעם המאה על דין וחשבון שיגרתי אותו הספיק זה מכבר ללמוד בעל פה.

“מעבר לחצר נמצא מוסך לתיקוני רכב, ובתוך המוסך הגרדום. משמאל נמצא שער כניסה למכוניות. ברגע שיש להם מספיק חומר־גלם לצרכי התליין, הם מסתירים את הסורג הקדמי של השער בבד שחור, ופירוש הדבר שהיום מתהלך כאן מלאך המוות. פירוש הדבר שזהו חדר ההמתנה לעולם הבא. הקרבנות מובאים מתאי המוות, דרך פרוזדור נסתר, בזה אחר זה. הם מובלים כאן ללא בגדים. הם עירומים, פרט לזוג תחתונים זעירים. כשקר בחוץ הם רועדים. לא, לא מפחד הם רועדים. כמעט איש מהם אינו פוחד, אלא, פשוט, מקור”.

הוא משתתק ומנער את ראשו. “תמיד ממתינים עד התאסף קבוצה במספר מסוים” הוא ממשיך. "הריגת בודדים היא כנראה יקרה מדי. ההולכים למות ממתינים במפוזר עד שקוראים בשמותיהם. שעה שהראשון נכנס אל צריף המוות מצטווה השני להסיר מעליו את התחתונים. הוא צריך לקפל אותם יפה ולהניח אותם על ערימה. הבד עולה ביוקר. וחוץ מזה: כדי שלא יהיה צורך אחר־כך לכבסם. כך זה מתנהל, שלבים־שלבים. קוראים בשמות, מסירים את התחתונים, קוראים בשמות, מסירים את התחתונים. עד שאחרון הקרבנות נבלע בתוככי המוסך.

לכל מקרה מוקצבות שתי דקות. הצד האנושי היחידי שבפעולה: אין הם מתחילים במלאכתם אף פעם לפני שתים־עשרה בצהריים ואין הם מודיעים למועמד להישלח לעולם הבא על הוצאתו הצפויה להורג אלא שעה אחת מראש. בכך הם חסים על הנידון למוות ומונעים ממנו את אימת לילו האחרון".

מפשיטים אותם עירומים, פרט לתחתונים, אני מהרהרת בלבי והמחשבה מקפיאה את דמי. מדוע נראה לי פרט זה כה בלתי נסבל, כה מזעזע? כה פוגע בכבוד אנוש מעבר לכל שיעור ומידה? אפילו בימי הביניים הותירו לפושע את כתונת החוטא. גם לתקועים על הצלב הרשו לכסות ערוותם בכסות חלציים. ייתכן ולמי שיעבור בעוד רגע בשערי העולם הבא לא איכפת כבר באיזה לבוש יעזוב את העולם הזה. אולם לאלה הנותרים בחיים נראה אוסף תחתוני הכותנה המצטבר איום ונורא מן המיתה עצמה. ההבדל בין רודפים לבושים לנרדפים נטולי כסות הוא פוגע ומכאיב עוד יותר מן ההוצאה להורג.

“אומרים שישחררו את הגוויות” מפסיק אוסקר פישר את הרהורי לבי הנוגים. “לגרוסקורט, ריכטר ורנטש כרו קבר משותף, על פי בקשת נשותיהם. זוהי העדפה ללא תקדים!” נשים מסכנות! מי יודכ בכמה דמעות עלתה להם “העדפה” זו…

יום ו', 26 במאי 1944.

אנדריק מספר שקונראד ינסה להשתתף בסיור קונצרטים ביחידות הצבא ולהיכלל בין משתתפי הסיור, תוך שיתערב ביניהם בעזרת כרטיס החבר המזויף שלו מלשכת הנגנים. הלואי שהכל רק ילך כשורה!

שבת, 3 ביוני 1944.

נציגי העתונות כולה כונסו היום במיניסטריון התעופה כדי לשמוע “החלטה חשובה של הפיקוד הצבאי העליון”. גנרל מחיל־התעופה במדי שרד מקושטים בריקמות זהב, שאותות הצטיינות תלויים בחזהו, נושא נאום קצר: “ברשותו של ה’פירר' המליץ כב' הרייכסמרשאל על הקמת יחידות נשים להגשת סיוע בהגנה בפני התקפות אוויר. תוקף ההמלצה מיידי”. הוא חוכך בגרונו. רחש של לחישות עובר בין העתונאים. הגנרל מאבד את בטחונו העצמי. אולי הוא נזכר ב“רובאיות” הידועות לשימצה. “ברצוני לומר” הוא מבהיר בעצבנות, “ברצוני להדגיש הדגשת־יתר, שהדבר אינו קשור בפעולות ירי. ה’פירר' אינו רוצה בנשים ליד תותחים. אין זה הולם…” ושוב הוא חוכך בגרונו. “את כבודה של האשה הגרמנית, כפי שהיא מצטיירת בתודעת ה’פירר' כאשר… כאשר אשה… כלומר, כששומעים קולות נפץ כה חזקים” הוא מסיים, מעוצבן עד אין קץ.

ובכן, אסור שמסביב לאשה הגרמניה יתפוצצו קולות נפץ. מותר לה רק להיות נוכחת בשעה שאחרים יורים. בקושי משתלטים הנוכחים בינינו על חיוך העולה בשפתותיהם. “המותר לי להציג שאלה, אדוני הגנרל?” שואל אחד ממשתתפי מסיבת העתונאים בדחילו ורחימו: “כיצד על חיל־העזר הנשי להתנהג בשעת התקפת אויב, כשחיילותיו אינן יודעות להשתמש בנשק?”. הגנרל מתלחש עם סגניו. “אנו נברר את השאלה”, הוא מצהיר בחופזה. “אבקש את נציגי העתונות להשהות את מסע ההסברה למען גיוס נשים לחיל־העזר להגנה אנטי־אוירית עד לאחר שתתקבל החלטה בנדון”. אנו חופשיים ללכת. רובאיות לא תהיינה עוד לעתיד לבוא. לא ברוסיה ולא בכל מקום אחר. בשום אופן לא אצלנו.

נראה שמלאי החיילים הולך ומתדלדל, וכי הביקוש לסחורה זו הולך וגובר אצל האדונים הללו מן הפיקוד הצבאי העליון. “לפי שעה יהיה הגיוס לחיל־העזר לנשים עוד בהתנדבות” הטעים הגנרל. ומה יקרה אם סייג זה, המתבטא בהגדרה “לפי שעה”, לא יוליך לתוצאות המבוקשות?

יום ד', 7 ביוני 1944.

“האלו? האם זה מספר 35 70 72? רגע אחד, אני מקשרת עם רב־סרן הינריכס”. נשמע קול נסער בטלפון. אני משפשפת את עיני כדי להתנער מתנומת הלילה. מחוגי השעון מראים על שש וחצי בבוקר. מועד בלתי מקובל לשיחות עם מטה חיל האוויר. בתוך אפרכסת הטלפון נשמע עתה קול זימזום: מקשרים, מעבירים לקוו מישני, הקשר ניתק, הקשר מתחדש. לבסוף אני שומעת את קולו המוכר של הינריכס מעבר לקו.

“האם קמת כבר?” הוא שואל במצב רוח מרומם. “האם ישנת שינה עריבה? אגב אורחא, מה שרציתי להגיד הוא שהמשלוח הגיע! כן! ברכבת הראשונה של הבוקר. דבר די טוב, כמדומני”.

מוחי מנסה לפענח את דברי הסתר במהירות מסחררת. את המונח “משלוח” קבענו לעצמנו ככינוי לפלישה. משמע שזוהי הקפיצה ליבשת אירופה! נחיתתם המיוחלת מזה זמן רב של צבאות הברית! “אני שמחה מאד לשמוע זאת, שמחה מאד” אני משיבה באמצי את קולי. מעבר לקו מפסיקים את הקשר. אנדריק נמצא בהולנד. אני לבדי עם ידיעתי ועם חוסר הסבלנות המפעם בקרבי. בשעות הקטנות של הבוקר! השעה היא עתה שש וחצי. “שרק יבואו”, אמר היטלר, “תוך תשע שעות נטיל אותם בחזרה הימה!”

ואכן, הם באו. מחצית הארכה שאותה העניק להם היטלר נסתיימה אולי בזה הרגע. היצליחו במשימתם? אני ממהרת לקיוסק הקרוב ביותר כדי לקנות עתון בוקר. המוכר מנענע בראשו “העתון עוד לא הגיע”. גם הרדיו שותק.

השעה היא שמונה, אחר כך תשע, עוד מעט יהיה עשר. אנו יושבים כמו על גחלים. אט אט, ובצורה מוצנעת, משמיעים השלטונות את הרמיזות הראשונות.

“בשעה שתיים לפנות בוקר… קרבות מרים… האויב הצליח באופון הדרגתי להבקיע את שרשרת הגנת החופים”. עם כל שעה חולפת מתרבות השמועות. העתונות והרדיו עדיין שותקים. נראה שבוילהלם־שטראסה אינם תמימי דעים לגבי השאלה באיזה קישוט יגישו את הבשורה המביכה לעם הגרמני. או שמא עומד לו הד"ר גבלס עם שעון הסטופר ביד וממתין לרגע בו יוטלו כוחות האויב חזרה אל הים? בשעה אחת־עשרה נעצרת משאית תובלה בפינת הרחוב. מפרקים מעליה חבילות עתונים. כעבור שתי דקות מופיעים שלושה שוטרים. הם מתלחשים עם מוכרי העתונים, מנענעים בידיהם, מגלים פעלתנות נוראה. העתונים מוחרמים עוד בטרם הספיקו לפתח את החבילות מנייר־העטיפה. חבילה אחר חבילה, צרור אחר צרור הם נעלמים שוב במחשכי משאית ההפצה והופכים בין רגע לנייר־אריזה־של־עתון־יום־הפלישה.

סוף סוף, בצהרי היום השיבה לעצמה ממשלת גרמניה את עשתונותיה שאבדו. “פלישה בפקודת מוסקבה!” בכתבות על “כוח המחץ של ההגנה הגרמנית” מריעים העתונים ומעמידים פנים של צהלת־נצחון, כדרדקים בחג המולד. “סוף־סוף הגיע יום הפלישה המצופה מזה זמן רב!” זועקת כותרת אחת. “רשות הדיבור נמסרה עתה לחרב! במלוא האמון מוסר העם הגרמני את גורלו בידי צבאו והנהגתו. זה הקרב שיכריע את גורל המלחמה”, נאמר במאמרים הראשים. “כרגיל, ידענו שוב פעם את הכל מראש…” וכשמקשיבים לפרשני הרדיו, דומה כאילו שהאמריקאים והאנגלים לא יכלו לעשות לנו חסד גדול יותר מאשר להנחית את סירות הפלישה שלהם בחוף שבין שרבור ולה־האבר.

רק בקושי מצליחים מתנגדי הנאצים להסתיר את שמחתם. עונדי סימן צלב הקרס בדש המעיל נראים נבוכים, על אף תרועות הנצחון החוזרות ומושמעות ללא הרף בשופרי התעמולה הרשמית. ארכת תשע השעות נסתיימה מזה זמן רב, ועדיין אין סימנים לכך ש“אויב גרמניה מזה דורות” טובע בתעלת לה מאנש, או שמבצר אירופה חוסם בפניו את שעריו באופו הרמטי.

יום ה', 8 ביוני 1944.

ארבעים שעות חלפו מאז החלה הפלישה. ואף על פי כן נלחמים החילות האנגלים והאמריקאים עדיין על פני יבשת צפון צרפת. אין ספק שהפלישה הצליחה. הכול צמודים למקלט הרדיו. כולם הפכו “לפושעי־רדיו” מדעת. שהרי אי אפשר לצפות ממישהו שיוותר בשעות גורליות אלו על ההאזנה לתחנות הרדיו שבחו"ל. אך מי שאינו יודע להתגבר על יצר ההפצה של ידיעות אלו לזולת, ימצא עצמו חיש מהר במחנה הריכוז בדכאו, באוראניאניבורג, או בבכונוואלד.

מכל מקום: הפלישה הצליחה. ועם כל הצלחה נוספת מתחמרים פניהם של חברי המפלגה, נעלמים סמלי צלב הקרס מדש המעיל, ובזה אחר זה. מה מוזרות הן עליות וירידות אלו, בקצב המטוטלת, של ענידת סמלים והסרתם. בבטחון מתימטי ניתן לחשב בהן את מידת האמון שאותו נותן ציבור חברי המפלגה בהנהגתו. מאז עלו לראשונה ספקות ביחס להמשכיותה של ממלכת אלף השנים בלבותיהם של עסקני המפלגה, הפכו הללו את ענידת הסמל בדש המעיל מפקודה לחובת־כבוד של כל חבר מן המנין. ומאותו יום ואילך משתקף הכל אצל הנאצים בענידת הסמל שבדש מעילם: הנצחון והאמונה כשהסמל הוא בדש, הפחד והכשלון כשהסמל מורד. מימי עוד לא ראיתי סמלי מפלגה כה ספורים כמו באותם יומיים של ה־6 ו־7 ליוני השתא.

יום ו', 9 ביוני 1944.

הפלישה מתקדמת. את סמלי המפלגה בדשי המעילים ניתן עתה לספור בנקל, כה מועט מספרם. מי שמתמיד גם עתה בענידת הסמל, יכול, מכל מקום, להתגאות להיותו אישיות בלתי תלויה… במערכות העתונים גוברת העצבנות. תרועת הנצחון שמאחורי הנימה “ראינו את הנולד” הולכת ונחלשת. הגיעה השעה להמציא סיסמה חדשה.

שבת, 10 ביוני 1944.

הסיסמה קמה והיתה למציאות. תוכנה: “פיתינו אותם לפלוש אלינו!” לאחר שנבואתו של היטלר על הטלת צבאות האויב הימה בחלוף תשע שעות לא נתאמתה, תחב עצמו זפ דיטריך, ראש פלוגת נושאי הדגל של ה’פירר', לתוך הפירצה שנתהוותה בגדר התעמולתית. “מה – וכי לא ידעתם?” חיצצר לעבר ההמונים, “שמלכתחילה היה בדעתנו לפתותם שיפלשו לתוך אירופה? וככל שירבו להתפתות, הרי זה משובח. שיבואו דיויזיות שלמות, חייל כבד. רק לאחר שייכנסו לתוך המלכודת שפרשנו להם, רק אז נוכל להכניעם בנקל. זהו הסוד של הנהגת המלחמה הגאונית שלנו!”

ומאז ואילך: אנו “מושכים אותם באף”, מפתים אותם לחדור אלינו, ויוקרתם האיסטרטגית של מנהיגי המלחמה שלנו ניצלה שוב.

בין לילה חוזרים סמלי המפלגה הנאצית אל דש המעיל. אלה החושבים אחרת מתעטפים בשתיקה, ממתינים, מקווים להתקדמותם המהירה של צבאות הברית, מאזינים לשידורי הרדיו של התחנה הבריטית ויודעים תמיד חמש דקות לפני פירסום ההודעות הגרמניות מה מתרחש על פני כדור הארץ…

יום א', 18 ביוני 1944.

… יודעים אפילו על הפעלת הנשק הסודי הגרמני הראשון המהולל. בואו היה ברור, לאחר תעמולת הלחש שקדמה לו משך חדשים. רק על מהותו של נשק זה לא ידעו אפילו המחוכמים ביותר שבינינו. כל אחד ידע ממקור בטוח גירסה שונה על תוצאותיו: “לוחצים על כפתור והעסק מתחיל לעוף. המחצית העליונה של האי הבריטי מתפוצצת, המחצית השניה שוקעת בים והקליע חוזר לבסיסו כשעליו רכובים חמישים אלף שבויים” לגלגו קטני האמונה. “הנשק הסודי שלנו הוא איום ונורא” הסתודדו לעומתם המאמינים. “עשרים ואבע שעות של הפגזות על אנגליה והממלכה הבריטית מתחננת על נפשה”.

עתה הפעילו אותו סוף סוף, את הנשק הזה. הוא לא הצליח אפילו לשים לאל את העברת השידור החי מעל רחבת הריקודים של מלון “סבוי” הלונדוני. עשרה ימים לאחר הפלישה עבר היטלר להנחתת “המכה הנגדית”. – – “קליעי נפץ חדישים בעלי קוטר כבד ביותר הוטלו אתמול על לונדון ועל אנגליה הדרומית,” מוסרים עתוני יום אתמול. “וי־אחד,” כינו את נשק הפלא המונחה ממרחקים, ומשמעות ראשי התיבות בגרמנית היא: נשק־נקם מספר אחד. אם כן: עין תחת עין, שן תחת שן. נקמה כנגד נקמה. אפשר להמשיך כך עד אין סוף. עד שבמלחמת גוג ומגוג ייכחד המין האנושי כולו מעל פני כדור הארץ.

פעולת ה“פיתוי” מתקדמת בצעדי ענק. זפ דיטריך יכול לתבוע לעצמן את מדליית־התעמולה הגבוהה ביותר. ועונדי סמל המפלגה בדש המעיל נמצאים שוב “על הגובה”. הקליע וי־1 גנב את ההצגה. אמנם לא בלונדון, שם הוא מתפוצץ, על פי השמועה אחת לרבע שעה. אך בכל אופן בברלין, מקום שם מטיל אותו הד"ר גבלס על־פי מיטב נסיונו התעמולתי.

יום ג', 20 ביוני 1944.

בשעות הערב מופיעה אצלי נערה צעירה לביקור. עיניה כהות, פניה ילדותיים ומלאי קשב. קונראד באואר שלח אותה אלי. למסור פרישת שלום ממנו, לאות פרידה, בטרם יצא מחר בבוקר לסיורו הראשון עם תזמורתו בבסיסי הצבא. אינני צריכה לתהות על קנקנה של אורזולה רויבר זמן רב כדי לדעת שהיא אחת משלנו. ששה חדשים היתה כלואה בבונקר המשטרתי שבגרוסה האמבורגרשטראסה. הגיסטאפו עצרה אותה משום שהתחייבה בפשע לספק מזון לידידה קונראד ולהוריו. “כדאי מיד להשאיר אותה כאן!” רעם הסוהר הראשי שעה שהניחה את סיר־האוכל הקטן בשערי “מחנה היהודים”. ואכן, היא נשארה מניה־וביה, מבלי שניתנה לה שהות להודיע על כך לבני משפחתה בבית. פשוט נעלמה לחצי שנה במרתפי הכלא החשוכים. המקרה העיוור שזימן אותה לשם הוא גם שהוציא אותה לחופשי. ביום מן הימים שיחררו אותה. משום שאיש כבר לא זכר על שום מה בעצם כלאו אותה מלכתחילה. איש לא חקר אותה, איש לא התדיין עם מליץ יושר על שחרורה. הענין נראה פחות־ערך מכדי שיעמידוה לדין. הם הסתפקו ברישום הערה על גבי תעודת השחרור. “בת נשואי התערובת מדרגא א' אורזולה רויבר, המתגוררת בברלין־דאהלם, אינהשטראסה 40, היתה במעצר משטרתי משך 6 (ששה) חדשים.” מיסמך מכובד למדי. אורזל רויבר מציגה אותו בחיוך. “אגיד לכם בגילוי־לב: אינני מצטערת על עשרים וששת השבועות הללו. הם הותירו לי זמן למכביר לחשוב”. היא מסתכלת לי ישר לתוך העיניים. “צריך להודות להשגחה העליונה על זכות נדירה זו, שתהא שעתו של אדם פנויה לחשוב על עצמו באין מפריע. האינך סבורה כך? אם ד”ר טגל יעזור לי, אנסה עתה ללמוד פריטה על עוגב. אנגן את באך ואת הנדל. באך חביב עלי ביותר. כל אדם צריך להכיר את באך. אי אפשר להרע לאיש אם מאזינים ליצירות משל באך".

אנא, שובי במהרה לבקר אותי, בואי ככל שתוכלי" אני מבקשת ממנה. “גם אנדריק ישמח לראותך. וגם הייקה ופרנק. אנשים נחמדים חייבים להתרועע”.

יום ד', 21 ביוני 1944.

פצצה אדירת־נפץ נפלה על ידינו. ברכי עודן רוטטות כשאני נזכרת בכך. בשעה 8 הסבתי עם הייקה לשולחן ואכלנו פת שחרית. אף עננה לא נראתה בשמי ברלין התכולים. “חושבני שהיום יניחו אותנו לנפשנו” פסקה הייקה. עוד בטרם סיימה את המשפט, מצלצל הטלפון. קול גברי מודיע: “להק גדול של מפציצי אויב בא וקרב! אזעקה מדרג שלושים! פיתחו את האלחוט!”

אל אלוהים. זהו איש אמוננו בחיל־האויר. אם כן, בכל זאת אזעקה! כמו תמיד כשאני מקבלת הודעה מוקדמת אני חשה בחילה באזור הקיבה. “תיק־תק, תיק־תק”, מתחיל להישמע אות ההפסקה של תחנת האלחוט. עתה מוסרים את ההודעה הראשונה. מטוסים מתקרבים מכיוון מערב. היגיעו עד ברלין? הישנו את כיוונם בטרם הגיעם לשמי העיר?

“אחזי נא בצלב הנוצרי” מציעה הייקה. “אולי זה יעזור!” אני מגששת את דרכי לעבר איקונין רוסי־פרבוסלבי של ישו המונח על מכתבתו של אנדריק כקמיע מאז החלו ההתקפות מן האויר. “תיק־תק, תיק־תק… מטוסי האויב מתקרבים בפיזור רב… הם טסים לפתע בכוון מערבי… רק מטוסי קרב בודדים נראים עוד באופק…” מהדהד קולו של הקריין ברדיו. תודה לאל, הם משנים את הכיוון. באנחת רווחה אנו מציתים לעצמנו סיגריות.

ולפתע בוקע קולו של צופר האזעקה במלוא עוצמתו, עולה ויורד חליפות. אין זאת התראה מוקדמת. זוהי התראה מלאה. מרוב בהלה נשמט לי המצית מבין אצבעותי. בחוץ רצים אנשים בבהלה. בידיהם מזוודות ועגלות ילדים. אחוזי־בהלה הם נמלטים בריצה אל הבונקר התת־קרקעי הקרוב ביותר. בחריקת בלמים נעצרים קרונות החשמלית ברחוב. גם המכוניות עומדות מנסוע. בין רגע עומדים כל כלי הרכב נטושים באמצע הדרך.

“שימי את השטיח לניקוי רגליים מתחת לדלת, שלא תיסגר”. אנו כבר בדרכנו למטה. מרחוק נשמע זימזום עמום. בחופזה אנו משליכים תיקים ומזוודות לאחת הפינות. את מסכות הגאז והקסדות וסמרטוטים לחים. אסור לאבד אף רגע.

כעת הם מעלינו. איננו פוצים פה. מצמידים את הסמרטוטים הלחים בחוזקה אל השפתיים. בחוץ שורקות הפצצות הראשונות. אצלנו, פנימה, שוררת דממה כבתוך כנסיה. בחוץ משתוללים כוחות ההרס, מהדהדים קולות הנפץ, מתנועעות ורועדות חומות הבית. לפתע מתרוממת הריצפה – לגובה של מטרים, נדמה לנו. זאת היתה פגיעה ישירה על ידינו. ושוב פגיעה. ושוב. לו יכולנו, היינו מתכרבלים במעמקי האדמה. עשן חריף מגרה את עינינו. הפגעה הפצצה בדירת השכנים? או אולי בדירתנו? איננו יודעים. כל שאנו יודעים הוא רק שהננו מיסכנים ומשוועים לישועה.

“שריפה בקומה השלישית!” רועם קולו של המפקח מטעם הג"א. “כולם יתיצבו לכיבוי השריפה!” המומים אנו קופצים על רגלינו. בחוץ מתפוצצות הפצצות, שורקים הקליעים ברעש מחריש אוזניים בחללו של האוויר העשן. כבתוך חלום אנו אוחזים בדליי החול ובמכושים. עולים לקומה השלישית, כצפורים שחורות מתעופפים ניירות ההאפלה במערבולת להבות האש המשתוללת.

היכן המים? אל אלוהים! סגרו לנו את המים! תמיד נפסקת אספקת המים בהיפתח התקפה רבתי. מזל הוא שלפחות האמבט מלא במים אגורים.

שעה שבחוץ נובחים תותחי הנגד ולהקי המפציצים מטילים בזה אחר זה את מטענם הקטלני, עוסקים אנחנו בכיבוי כל הניתן להיכבות. מארגנים שרשרת של נושאי דליים ומעבירים את דליי המים מיד אל יד. שואבים מים מכיורים, מכדים ומאמבטיות. גם אספקת מי־החירום אוזלת. עתה עלינו להיעזר בשקיקי חול. חדר המגורים עולה באש. גפרית בוערת, ירקרקה, זורמת אל מתחת לארונות והכורסאות. מטילים עליהם חול. הפצצות שורקות. לרגע קט הרחק יותר, לרגע מקרוב, עתה אף מקירבה יתירה. “זהירות!” צועק איש ה־הג"א. שוב אנו יורדים בהסתערות למרתף. אך השריפה כבויה ומעלינו טס להק־המפציצים האחרון בכיוון מרכז העיר. מרחוק מיילל צופר אזעקה. התראה מוקדמת. עדיין מזמזמים מטוסים מעלינו. מקלעי ההגנה האנטי־אוירית עודם פולטים צרורות מפעם בפעם. עוד מהדהדים קולות נפץ שלאחריהם דממה. הקולות, עולים שוב ונידמים אחר־כך סופית. אות הארגעה מהדהד בחלל האוויר.

במקום שבו עמד בית השכנים נערמו עתה עיי מפולת. אשה החולפת על פנינו משמיעה צעקות מחרידות. היא עטופה בשמיכת סוסים. האימה עיוותה את תוי פניה. שלושה קולבי בגדים ריקים היא מצמידה אל החזה.

דמויות חדשות מופיעות ללא הרף בטווח ראייתנו מתוך העשן, מתוך החורבות, מתוך ההרס הנורא והאיום. ארבעים ושמונה פצצות, כך מספרים, פגעו ברובע שלנו. עדיין לא ניתן למנות את מספר ההרוגים. הם מוטלים מתחת לעיי המפולת, מעוכים, מרוסקים, מושחתים עד בלתי הכר אותם, מנותקים מדרכי ההצלה במידה וטרם נפחו נפשם. כעבור שעתיים מופיעה פלוגת פינוי של אנשי ס.ס. שהוטל עליהם לעזור לנו לחפור, לכסות את החלונות בלוחות מגן ולפנות את ההריסות. מקבלים את פניהם בקרירות מודגשת. אילמלא אתם, אומרים מבטי המסובים, כי אז לא היו כלל הריסות כאן.

אנשי ה־ס.ס. אוחזים באתים ומכושים. פניהם קודרים ונוקשים. חשים הם כי אינם רצויים כאן.

יום ב', 26 ביוני 1944.

הינריכס מתנבא שקיצם של הנאצים עלול לבוא במהרה ובפתאומיות. משהו מנסר באוויר. אין זה סוד בשבילנו, שקבוצות רבות, גדולות כקטנות, התארגנו לתנועת התנגדות פעילה למשטר. אנו יודעים, שהקומוניסטים פעילים בחוגם הם, שהסוציאל־דימוקראטים הקימו קבוצה לוחמת משלהם, שהקתולים אינם טומנים ידם בצלחת. גם בשורות הריגול הנגדי ובהנהגת הצבא הוגים חוגים מסוימים מזה זמן רב באפשרות להפיל את המשטר. כבר לפני חדשיים התלחשו יודעי־דבר: “גרדלר ופופיץ מסתובבים בכל רחבי הארץ ומחלקים משרות בשביל הרייך הרביעי”.

העובדה ששמועות כאלה מוצאות את דרכן אל הציבור, יש בה כדי להדאיג! האם לא למדו האדונים הללו מנסיונם עם אנשי הגיסטאפו משך אחת עשרה שנה, שאוזניים לכותל? אכן, שתיקה כשלעצמה אינה מולידה מהפכות. הן זהו הצד הטרגי שבמצבנו. מצד אחד, כשאנו מדברים, מתכננים, מנסים לגייס אוהדים, סופנו לעלות לגרדום. שהרי בין עשרה נמצא על־פי רוב אחד הנכון לבגוד בנו, או שאינו יודע לשמור לשונו. ומאידך, אם אנו שותקים ואיננו מזדעזעים אלא בתוך ד' אמות ביתנו, כיצד נוכל בדרך מצומצמת זו להיפטר מן הנאצים? וכי יכול קומץ של עשרה או עשרים בעלי החלטה למוטט את יסודות הרייך השלישי?י יתכן שלגנרלים שלנו השפעה רבה יותר. אומרים שרונדשטדט מתנגד, וגם קלוגה והאלדר. יש המזכירים את בראוכטיש, אחרים נוקבים בשמותיהם של גודיריאן ובק. ביראת כבוד מזכירים גם את השם קנריס. “אם אנשי הצבא יחוללו מהפכה, ניתן להקים תוך שעה ממשלה של בני תבונה המסוגלים להעמיד עצמם לרשות הנהגת העם” מהלכת שמועה במחנה המתונים. “תכניתנו קבועה מראש”, מכריע באוזנינו איש משורות השמאל. “הצעד הראשון הוא שחרור מחנה הריכוז בזאכסנהאוזן, מעין חזרה על המיצעד אל הבאסטיליה. הצעד השני חיסול כל עסקני המפלגה הנאצית”. אכן, יד ימין אינה יודעת את אשר יד שמאל עושה…

“האם אינך סבור שצריך היה לפחות לנסות לתאם את תכניות הימין והשמאל?” שואל אנדריק את הינריכס. הלה מסכים עמו. אכן, היום נעשה נסיון בכיוון זה. בחדרו של אנדריק נפגשים נציגי שתי קבוצות ההתנגדות, ד“ר הנס הינריכס מזה וד”ר וולפגנג קין, מזה. נוהגים על־פי חוקי הקונספירציה הבדוקים. נמנעים ככל האפשר מלהזכיר שמות. לבל יעמיסו לא צורך על הזולת אשמה של ידיעת שמות, כתובות ועובדות, העלולים להמיט אסון בשעת חקירה. מדברים על “קבוצתי” ו“קבוצתך” ומתחייבים שלא למסור את האינפורמציה המתקבלת אלא לאיש־האמון, המשמש כקצין־קשר עם תא־המחתרת הבא בשרשרת הפיקוד.

השיחה נמשכת זמן רב. מגששים בדעת הזולת, מחליטים בזהירות לשתף את הצד השני בידיעות סודיות ראשונות. את מכשיר הטלפון הוצאנו מן החדר למקרה שיש בכל זאת שמץ של אמת בשמועה על האזנת סתר של הגיסטאפו לקווים מסויימים. בחדר המדרגות עומדת הייקה על המשמר. היא משדלת כל אורח בלתי קרוי, תוך מתן תירוצים סבירים, להסתלק כלעומת שבא.

“מה דעתך על גרדלר?” שואל ד"ר קין.

“כוונתו טובה. אולם הוא אינו נזהר די צרכו. בין כה וכה אינו בא בחשבון אלא כ…‘עתק’”. ד"ר קין מסכים עמו. “כעתק מספר שתיים. את נקודת העיתוק הראשונה מפעיל הצבא. בלעדי הצבא אין ביכולתנו לבצע את המשימה. אנו זקוקים למנגנונו של הצבא, לנשקו, לכח־המחץ שלו. רק מתוך התוהו ובוהו של מהפכה צבאית יתפתח כל השאר”.

“וכיצד נראה לך ‘כל השאר’ הזה?”

“תפיסת כל רשויות הממשלה הבכירות על־ידי אנשים בעלי נסיון פוליטי. בעיקר מתוך מחנות הריכוז. מי שעבר את ההכשרה הפוליטית במחנה ריכוז, ראוי להעדפה ראשונית”. הינריכס מגלה ספקות באמיתות הנחה זו.

“דעתנו בענין זה שונה. אנו מעונינים בראש וראשונה בהשגת השלום. שלום בכל מחיר. רק לאחר שנצליח להפסיק את מרחץ הדמים הגדול, נוכל לחשוב על תחילתה של פעולת שיקום מדינית. על פעולת שיקום ברוח הדימוקרטיה ותוך שיתוף מלא וייצוגי של כל המעמדות”.

שקוע במחשבות הוא משחק בעפרונו. “דרך אגב, מה דעתך על הכנסיה?”

“אנו מוכנים להכיר בקיומה, נכונים אפילו לבוא לידי הבנה עמה, בבוא הזמן, בתנאי… באם… במידה שהיא תהיה מעונינת בהבנה מעין זו.”

“המותר לי למסור על כך לקבוצתי?”

קין נד שוב בראשו. “כמובן, אולם ללא התחייבות מוחלטת מצידי. כל שהעלינו היום בשיחתנו יישאר בבחינת גישושים, מגע כללי”.

“אך בכל זאת מגע” מחייך הינריכס, והם מחליטים להיפגש שוב כעבור חודש.

“הסבור אתה שלחילופי דברים אלה היתה תכלית?” שואלת אני את אנדריק לאחר שהשניים הלכו.

“כן תכלית, לא תכלית! מכל מקום הצלחתי לגשר ביניהם. ואולי צימצמנו בכך ולו במידה זעירה את האפשרות, שבבוא הרגע המכריע יבזבזו את כוחותיהם לריק בשל חוסר תיאום. מה שייצא מזה, ימים יגידו”.

יום ב', 3 ביולי 1944.

קונראד חזר שוב מסידרת הקונצרטים בבסיסי הוורמאכט. “חברה, כמה שאני הולכתי אותם שולל!” הוא מספר, שעה שאנו מסובים לשולחן ואוכלים עמו תפוחי אדמה מטוגנים. “בכל מופע יצאתי לפני המסך בקריאת ‘הייל היטלר’. אני הוא שנשאתי את נאום הברכה בשם מיניסטריון התעמולה. דווקא אני! ‘היכן אדון באואר?’ שאלו מבוקר עד ערב. 'אדון באואר צריך לדבר… אדון באואר צריך לנהל משא ומתן. אדון באואר פורט על הפסנתר. אדון באואר מנצח. ידו של אדון באואר בכל מכל כל. הוא משענת המפעל! כשבכיסו פנקס חבר מזויף של לשכת הנגנים, כשהוא נושא שם מזויף, וכשהגיסטאפו מכריזה פרס על לכידתו. פעמיים חשבתי שאני יורק דם. ערב ערב התארחתי אצל חבורה אחרת של קצינים בכירים. ניהלתי אתם שיחות בעניני אמנות, השתתפתי עמם במסיבות. פעם ביקש מישהו להתלוצץ. ‘אדון באואר’, צעק ופרץ בצחוק רם. ‘אדון באואר, זה נורא מצחיק, אבל התדע שאתה נראה כמו יהודי?’ השיבותי לאיש בצחוק מעוות, כשלאמיתו של דבר אני חש בזיעה הקרה המכסה את מצחי. ולבסוף החלה גם אחת החברות בהנהלת התזמורת לחשוד בי. אז אמרתי לעצמי: עכשיו קונראד, עליך להיות גבר או למות. העמדתי פני צאצא נעלב מגזע הגרמאנים. תבעתי שיעמידו את המחוצפת בפני בית דין של כבוד. דרשתי חקירה. עמדתי על הדרישה שתקח את דבריה בחזרה. במעמד כל הנאספים רעמתי כנגדה: 'עלמתי, או שאת חוזרת בך מן העלבון הקשה שהטחת נגדי, או שאני מוסר על כל הענין דו”ח לגיסטאפו! כגרמני בכעל הכרה ונציונלסוציאליסט אינני יכול לעבור על כך בשתיקה שמישהו יטיל ספק במוצאי הארי!' חברה, אני אומר לכם, זה פעל! בהכנעה נסוג הנחש וביקש סליחה. ואני הייתי גיבור היום. גיבור, שפעימות ליבו המבוהל הידהדו הדהד וגבור מתחת לחולצתו… עוד שני סיורים כאלה, ואני כשר להתקבל לבית החולים לחולי רוח".

אנדריק מקמט את מצחו. “מדוע צריך היית להידחק דווקא לשורות הראשונות? וכי לא יכולת לגלות התאפקות־יתר?” – קונראד נאנח. "המתחיל במצווה אומרים לו: גמור. בתחילת ספטמבר אנו מנגנים במטה הראשי של ה’פירר'. – “זה לא ייתכן, אתה לא תלך!” מסתערת אני עליו כמכשפה מוכת טירוף. “השתגעת? קונראד באואר ינגן במטה הראשי של הפירר? אם יתגלה הדבר, לא יוותר אף יהודי בגרמניה בחיים”.

קונראד יושב לפנינו כנער שסרח. “אז מה עלי לעשות?” הוא שואל, “להתנדף! לרדת למחתרת! להסתלק מבעוד מועד! אלא אם כן יש בדעתך להטמין לאדון היטלר פח ולהניח לו מכונת תופת על־יד האף, כדי שיתפוצץ לבתרים! אחרת מוטב שתדיר רגליך ממנו ותחדל לסכן את עצמך וגם אחרים!”

מדוכדך מבטיח קונראד לחפש לעצמו עד סוף אוגוסט שדה פעולה פחות מסוכן. אחר כך הוא עורך חזרה עם אנדריק על הקונצרט הבראנדנבורגי לבאך. הדבר נמשך ארבע שעות.

יום ג', 11 ביולי 1944.

היום אחה"צ נסע קונרד להלגולאד, האי הצפוני שלתחומיו רשאים אזרחים להיכנס רק לאחר בדיקות בטחוניות וביקורת קפדנית של הצבא. פנקס החבר המזויף המעיד על השתייכותו המדומה ללשכת הנגנים הוא עדיין המיסמך היחידי שברשותו של קונראד. מלבד לאישור של משרד הרישום בשיניברג, המעיד שהשכיר קונראד באואר פוּנה, על פי עדותו־שלו, ביום זה וזה מן הבית מס' 19 שברחוב פלוני־אלמוני, קומה שניה, בעקבות פגיעה ישירה של פצצה שהרסה את הבית כליל וכתוצאה מזה הושמדו גם כל מסמכיו האישיים “משמשת כתעודה זמנית” כתוב על פיסת־הנייר המוטבעת בחותמת־גומי.

רבים עושים כמוהו, וההפצצות הכבדות מסייעות להם לחפות על התרמית. מי שמאיר לו המזל פנים זוכה בדרך זו במערכת תלושי מזון לחודש ימים. ומי שעוד יותר בר־מזל, מצליח אפילו להסתנן שוב למעגל משרדי הרישום ולהחזיר לעצמו את המעמד האבוד של אזרח שווה־זכויות. אולם מזל גדול עד כדי כך לא נועד לקונראד. על־כן צריך להשתדל להעניק לו מעמד של חוקיות בדרך אחרת. פלאם מכיר זייפן־חותמות ממדרגה ראשונה, אמן במקצועו. ד"ר טגל הזמין אצל בני חסותו ניירות־מכתבים של מפעלים מדומים העובדים כביכול למען המאמץ המלחמתי. המכתבים נושאים חתימות בלתי־קריאות של מנהלים שלא היו ולא נבראו. מכתבים אלה אינם אלא משענת קנה רצוץ, אך בכל זאת משהו. אף כי תעודה כזאת אינה יכולה לעמוד במיבחנה של ביקורת קפדנית.

מכל מקום נוסע קרבן ההפצצות וחבר לשכת הנגנים קונראד באואר, ששוחרר זמנית מעבודתו החיונית למען המאמץ המלחמתי במפעל הנשק פלוני־אלמוני ושות', להלגולאנד במסגרת סיור התזמורת במחנות הצבא שם.

אתמול פגש אנדריק את ידידו אדם פון טרוט, יועץ צירות במשרד החוץ. אחד הפעילים מבין המתנגדים לנאציזם. עם שובו מהלך אנדריק בחדר הלוך ושוב, חוכך בגרונו, מתכונן לדבר, משתתק וחוכך שוב בגרונו.

“התדעי לשמור על לשונך?” הוא שואל לבסוף.

אני מרימה עיני בתמיהה. “המכירים אנו זה את זו שלוש־עשרה שנה כדי שתציג לי היום שאלה שכזאת?”

"אל תביני אותי שלא כהלכה. הן ידוע לי… אבל הענין חשוב עד כדי כך… "

“דבר כבר”, אני מאיצה בו.

“ובכן, הם באמת מתכוננים למשהו. למהפכה, להתמרדות, או למשהו דומה לזה. אין לי מושג מי ומי ישתתפו. זה גם לא מענינינו. מה שחשוב הוא שהם רוצים לשתף אותי”.

“אותך? מה תוכל אתה לעשות?”

“כאיש־קשר הם נזקקים לי. עלי תוטל שליחות לשבדיה. שם אתבקש לבוא במגע עם חוגים מסויימים. בתור הסוואה יארגנו לי הופעת־אורח מדומה. הכל יסודר דרך הצינורות המקובלים במשרדי הממשלה המוסמכים”.

“ואם הללו יגלו את התחבולה?” – “הם לא יגלו אותה. הכל נעשה באורח חוקי. ועל אי חוקיות שליחותי אין בדעתי למסור דו”ח לאדון היטלר".

ראשו הנאה של אנדריק נראה כמפוסל מאבן בידי אמן. – “מתי יקרה הדבר לדעתך?” שואלת אני, והפחד חונק את הדמעות בגרוני. – “תוך זמן קצר, אולי עוד החודש. אקבל הודעה מראש. אולי גם מברק, במקרה של צורך. קבעתי כבר סיסמת־סתר עם טרוט.”

יום ו', 21 ביולי 1944.

הגיע המועד! הרבה יותר מהר מכפי שפיללנו. איש אינו יודע עדיין פרטים מדויקים. היטלר נפצע… היטלר מת…! ההתנקשות בחייו של הפירר… הפיכה, אלימות… מהפכה… מהפכה! ואנו בעיצומו של כל זה. שיכורי שמחה מתהלכים אנשי המחנה האחד, חוורים מרוב תדהמה בני המחנה השני. כבר אתמול הורגש אי־שקט מוזר בכל חלקי העיר. בשובי, מאוחר בלילה, לברלין מחוץ לעיר עם אנדריק הסתערה הייקה לחדרנו, ניפנפה בפתק בידה והתנהגה כאחוזת טירוף. “היטלר מת! היטלר מת!” צעקה ונפלה לזרועותי בוכיה מרוב שמחה. “מה אתך!? הרי זה לא ייתכן!” אנו חוטפים את הפתק מידיה. “נסיון לרצוח את הפירר… לשכת הידיעות הגרמנית… ה־20 ביולי. הודעה רשמית ראשונה”. זוהי הגהה מן המערכת. “מנין לך הגהה זו?…” – ״הולנר היה כאן" יוצאים הדברים מפיה של הייקה כמעיין המתגבר. “בשעה אחת אחר הצהריים זה קרה. פצצת תופת. הם אומרים שהוא חי. אני מוכנה להתערב שהם משקרים”. ושוב היא שוקעת בזרועותינו. צוחקת ובוכה חליפות, מגמגמת וממלמלת עד שאיננו שומעים את דברי עצמנו. סוף־סוף מתיישבת דעתנו לקרוא את הפתק. “התנקשות בוצעה היום בחיי הפירר, באמצעות מטען של חומר נפץ”, כתוב שם שחור על גבי לבן, “פרט לכוויות קלות וסריטות הוא לא נפגע”.

בהיסח הדעת סוקר אנדריק את הפתק. “חברה, אם זה נכון… אני מתכוון, אם זה נכון שהוא חי!” – “הוא איננו חי! כולם אומרים שהוא מת!” כמו על פי אות מוסכם אנו מושיטים את היד לעבר כפתור הרדיו. מנגינה בוקעת מן הרם־קול. המארש של באדנוויילר, המנגינה החביבה ביותר על היטלר. זה אינו מרמז על מותו. נהפוך הוא, זה מצביע על כך שהוא חי וקיים. “הפסיקו כבר עם הצלילים הארורים הללו” מתרתח אנדריק. שיר הלכת מגיע לקיצו. “שמעתם זה עתה את דברי הפירר” מכריז הקריין. המומים אנו מביטים איש בפני רעהו. “זה בוודאי כפילו!” מנחמת אותנו הייקה. אולם אנדריק מנענע ראשו לאות שלילה. “אני חושש…” הוא משתתק. אנו יודעות מה הוא חושש. כולנו ממתינים מתוך ציפיה, מתוך תקוה.

הוצאות מיוחדות נמכרות בכל רחבי העיר! “התנקשות הנפל הרצחנית. כנופיית בוגדים קטנה עמדה לסלק את הפירר בפקודת היהדות העולמית”. כמובן, שוב היהודים. שוב הם השעיר לעזאזל, כרגיל! – “הקשר סוכל כליל. נאום הפירר. מברק ברכה מן הגאולייטר מור. מברק ברכה מדניץ. מברק ברכה מגרינג”. מרוב מברקי ברכה תוקפת אותנו בחילה. ואמנם, היטלר דיבר בשעה אחת אחר חצות ברדיו על תקיעת סכין בגב… על חמסני שלטון, על יד ההשגחה העליונה. העתונים מריעים לו על־פי פקודה, מתחרים בינם לבין עצמם ומתרפסים לפניו בדברי תהילה ושבח. ומכיוון שהטלת האשמה על היהודים אינה קולעת למטרה, מעבירים את האשמה על ראשו של השירות החשאי הבריטי. בלהיטותם להפריז בגודל נס ההשגחה העליונה, שעמד ביחס הפוך לאפסיות ההתנקשות, מפליגים כותבי המאמרים הראשיים בסילופי מלים המהווים שיא של להטוטי לשון. הימלר נתמנה למפקד עליון של כוחות הצבא המוצבים במולדת והוא חוגג את ראשית תפקידו החדש במסע מעצרים מקיף. לו רק ידענו את מי הם עצרו! מולטקה יושב מכבר במחנה ריכוז – תודה לאל. זו הפעם הראשונה שעובדה מעציבה כזו מסוגלת לשמחנו. אולם מה נפל בגורל הינריכס ובני חוגו… של פון טרוט, קנריס, גרדלר, פופיץ, ד"ר קין והשאר שהתנגדותם למשטר ידועה לנו? שמות למאות מוזכרים כקשורים בהתנקשות. מולטקה אינו מוזכר בין הקושרים. לא, הוא אינו מוזכר באף מקום. אנו ניזהר מלהעלות את שמו, ולו במחשבה.

שבת, 22 ביולי 1944.

העיר שרויה עדיין באי־שקט. משוריינים רועמים חולפים ברחובות. בערב איננו יכולים עוד להתכחש לעובדה המכזיבה שההתנקשות נכשלה! אט אט מתחילות השמועות להצטרף לפרטי מכלול אחד. לו כבר היתה לנו ידיעה כלשהי מהינריכס! מזה ימים הוא נמצא במסעות מטעם הצבא. מנותק מאתנו ומחששותינו. ואם ירצה השם – גם מעבר לתחום השגת ידם של קלגסי היינריך הימלר.

יום ג', 25 ביולי 1944.

גרינג ניצל את ההזדמנות כדי לכפות על כל חילות הצבא את השימוש בברכה ההיטלראית, בתוקף סמכותו כ“קצין בעל הדרגה הגבוהה ביותר של הוורמאכט”. זוהי מכת המוות לעצמאותו של הצבא הגרמני. המפלגה הנאצית היא עתה המושלת בכיפה ובכל. המאבק רב השנים בין חיילי המדינה לחיילי המפלגה נסתיים בנצחונם של האחרונים. ריהם החל בו, במאבק זה, ונכשל. הימלר המשיך בו אח"כ, תחילה כנגד בלומברג, לאחר מכן כנגד פריטש, לבסוף נגד קנריס ונגד ויצלבן. הימלר ניצח, “הייל־היטלר!” אומר החייל הגרמני החל מאתמול, ומרים את יד ימינו במקום הצדעה. להצדיע נחשב עתה לבגידה במולדת. מי שהורגל לכך מזה עשרות בשנים, חייב להיגמל לפני הראי מן ההרגל המביך. “הייל היטלר!” זה סמל וביטוי להשקפה מסויימת, מפרשת העתונות. בוודאי! רק שהשקפה זו אינה השקפתם של אלה שכופים אותה עליהם “בהתנדבות של כפיה”. ואף־על־פי כן שותק הצבא. “הברכה הגרמנית” אינה מעוררת התמרדויות. לכל היותר ריסון סמוי כי מנגנון הכליאה של הימלר פועל ביעילות מחרידה. האמנם כדאי לסכן את הראש בשל כך?

שמות העצורים לוטים עדיין בערפל. אנו שואבים את ידיעותינו המועטות אך ורק משידורי רדיו לונדון. והרי בינתיים הספיקו הרוסים לכבוש את לובלין ואומרים להסתער על פרוסיה המזרחית. ששת השבועות שלפי דעתו של הינריכס היו דרושים לצבאות הברית כדי שיתבססו בעקבות הפלישה לצרפת, חלפו־עברו. מתקבל הרושם, שהבקעת חזית ההגנה הגרמנית אינה עתה אלא שאלה של ימים. הרוחות בעיר נרגעו במקצת. העם מתרגל חיש מהר, אפילו למהפכות־נפל.

יום ה', 27 ביולי 1944.

סוף סוף פצה גבלס את פיו. כדי למסור “דין וחשבון מקיף לעם הגרמני”. רק מוזר שבמסגרת “דיווחו היבש ללא כחל ושרק” העלים משום־מה את שמות המתנקשים. להוציא עובדה זו, מרבה שר התעמולה של הרייך לצייר את ההתנקשות המתוכננת בפרטי פרטים.

מדוע איננו שומעים מאומה מפון טרוט? או מד"ר קין, מקנריס, מפופיץ ומכל השאר? אנדריק שומר על שתיקה. פרנק מתהלך כאילו נשמטה הקרקע מתחת לרגליו. הייקה בוכה. מוכת־דיכדוך מתיצבת אצלנו אורזל רויבר. אנו מתמידים במשך כל היום בהאזנה לרדיו. אף שם אחד אינו מוזכר בשידורים! היטלר מכריז על פתיחת המלחמה הטוטאלית. הוא ממנה את גבלס למיופה־כוחו לגבי המאמץ המלחמתי חסר הסייגים. מנצלים את ההתנקשות כדי להציג בפני העם נקיטת אמצעים בלתי פופולריים ככורח בל יגונה. אכן, האדונים הללו מצליחים להרוג כמה זבובים במכה אחת! אפילו קליעי נשק הנקם החדש מועלים שוב לחדשות. כל זה לא איכפת לנו. אנו ממתינים לפרסום השמות, שמות השותפים להתנקשות שנכשלה. מדי שעה בשעה מתברר לנו ביתר שאת שהיטלר משתמש גם הפעם באותו תכסיס שהיה לו לעזר כה רב בימי פרשת ריהם. תקריות בלתי נעימות שאי אפשר להסתירם מעיני הציבור מנוצלות גם במקרה זה כעילה להנחתת מכת־הנגד לכל קיני ההתנגדות העלולים ביום מן הימים ואי שם להוות סכנה כלשהי.

לכן מת שליייכר, לכן מת קלאוזינר בשנת 1934. לכן עלינו לחרוד היום לגורלם של מאות שהמתנקשים האמיתיים אינם יודעים אולי אפילו את שמותיהם. האימה מתהלכת בכל מקום בראש חוצות. הרכינו נא את ראשיכם ושיתקו. איננו מעיזים אפילו לטלפן; איננו מעיזים להציג שאלה. אנו רועדים מפחד וחרדים לחייהם של הטובים שבעמנו.

יום ב', 31 ביולי 1944.

הלשינו עלי בגיסטאפו על שהערתי כביכול הערה “שפגעה בכבוד הפירר”, שעה שישבתי בבית הקפה והאזנתי לשידור רדיו על אודות המאמץ המלחמתי הטוטאלי. חבר מפלגה, שישב בריחוק חמישה מטרים ממני, כשגבו מופנה אלי, טען שעקב אחר התנהגותי החתרנית. יום לאחר מכן הודיע על כך לגסטאפו. היום קראו לי לחקירה במשרדי הגסטאפו שבפרינץ־אלברכטשטראסה. ענין מביך, שכן לאחר ה־20 ליולי נוטות כל שלוחות הנאצים לראות בכל אזרח גרמני מהפכן מוסווה. רק בקושי רב הצלחתי להתחמק מן הענין. בהתאם לעקרון “ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר” חשפתי את פרצופו האמיתי של חבר המפלגה החרוץ, כיניתי אותו משמיץ בזדון, שילבתי בנאום הקטיגוריה שלי שמות של מוסדות ומשרדים רמי מעלה, הסתמכתי על אנשים מפורסמים, הזכרתי את לשכת הסופרים, מילמלתי משהו על תלונה אותה אגיש ללשכת העתונות הממשלתית והרביתי “להשויץ” במידה כזאת שהפקיד החוקר נעשה לפתע פתאום מאופק ונכנע יותר ויותר. לבסוף כמעט והתנצל בפני על שהטריד אותי אליו לבירור זה. הוי, מה חזקה היא רוח הצייתנות המושרשת בנפש העבד הנקרא פקיד הרשות, זו הרוח העשויה להפוך כלב־ציד צמא־דם לשפן נבהל ברגע ששמו של אחד הממונים עליו נזרק באוויר! ואף־על־פי כן אני נושמת לרווחה כשהדלת ננעלת סוף סוף מאחורי. בפינת הרחוב הבאה ממתין לי אנדריק. “הם הבקיעו את החזית בצרפת” הוא מבשר לי בשמחה. “שימי לב לדברי: עתה ילך מהר מאד. בפחות משלושה שבועות יעמדו בשערי פריס”. – הלוואי", אני נאנחת. “לוואי ועמדו שם כבר ב־20 ליולי!”

יום ג, 1 באוגוסט 1944.

ידיעה מהינריכס! לא אונה לו כל רע! הוא כותב במכתב שהועבר אלינו בדואר הצבאי: “לאחר שסבלתי כמה ימים מדלקת חריפה בגרון ובקיבה הריני הולך ומחלים”. – “גרון” – פירושו סכנת נפשות. “קיבה” – זה פחד, דאגה, אי־שקט. אם כן, גם הוא חשש שייאסר. אך הסכנה חלפה, תודה לאל.

שעה שאני עוד עוסקת ב“תרגום” המכתב, נכנס אנדריק לחדר: “אסרו את קין”, הוא אומר בקול יבש. “כבר ב־19 ליולי”. – “מניין לך?”. אני נועצת בו עיניים חרדות. – “ידידתו הודיעה לי על כך, העלמה קאסיבר מבית הסוהר לחקירות מוקדמות. מצבו רע. מאשימים אותו בהכנות לבגידה במולדת”. אם כן, מועמד נוסף להוצאה להורג. יותר ויותר קרבנות קוצר מלאך המוות בשורותינו. בלבי מפעמת החרדה. וולפגאנג קין המסכן! עתה אינך חייב עוד לשבור לעצמך את הראש על אודות הרייך הרביעי. רק ראשך שלך עומד עתה לדיון. ואני חוששת שהוא עומד על בלימה. אך מאידך, הינריכס חופשי. ועלינו להתפלל תפילת הודיה על כל נפש המצליחה להינצל מן התליין.

פיקודיו של היינריך הימלר מוסיפים עדיין לעבוד כחפרפרות, בחדרי חדרים ובסודיות, והם מטילים אימה ומוות סביבם. אף שם אינו נזכר עדיין. אך עם חלוף כל שעה נוספת אנו חשים בהתרחב חוג העצורים. היטלר מעמיד פנים כאילו לא קרה דבר, מעניק צלבי־אבירים ועלי־אלון, נוסע לפה ונוסע לשם ומדגיש, באמצעות כתבות מצולמות המופיעות יום־יום, את בריאותו השופעת. “נס ההשגחה העליונה” מופגן ומובלט בכל הזדמנות. והשמים נקראים להעיד עדות שקר, כדי לאשר לאדון היטלר, לשעבר שיקלגרובר, את שליחותו בדברי ימי העולם.

שבת, 5 באוגוסט 1944.

“ספינות בנפח כולל של 36,000 טון הוטבעו וספינות נוספות בנפח של 56,000 טון נפגעו על־ידי טרפדות. צי הפלישה ספג את המהלומות הקשות ביותר שהונחתו עליו עד כה”. במלים אלו מפארת ההודעה הרשמית של הוורמאכט את נצחונותיו. אולי יחדלו כבר מלהציפנו ברבבות הטונות של אניות טבועות! איש בגרמניה אינו מאמין עוד באמיתות הידיעות. ספקנים טוענים כבר מזמן, שבמהלך המלחמה הצלחנו להטביע ספינות בנפח יותר גדול משמצויות בכלל בכל הציים של צבאות הברית. הטונות הללו הן מהלומות האיזון שבהן מבקשים לפצותנו על ימי קרבות בלתי מרשימים. מה חשיבות נודעת לאפס אחד פחות או יותר, כשלנגד עיניהם של מנהיגי העם ניצבת המשימה להסיח את דעתם של ששים מיליון גרמנים מגילוי העובדה שקרבות רחוב מתנהלים כבר בחוצות וורשה, שהרוסים עומדים כבר ממערב לרייכסהוף ומבאראנוב והבקעת החזית בצרפת מתקדמת בצורה מדהימה! העוד כדאי בכלל לקנות עתון, רק כדי לקרוא בו על הטונות המשעממות הללו של נפחי אניות? ואף־על־פי כן אנו קונים עתון. וכשפורשים את דפיו, מוצאים את אשר מטריד אותנו מזה שבע־עשרה יום עד להתפקעות: זו הפעם הראשונה מפרסמים כאן את שמות לוחמי ה־20 ליולי. “הכנופיה הזעירה” של שלושה קצינים הפכה בינתיים לעשרים ושלושה “מושכים בחוטים”. עשרים ושלושה מפקדים ראשיים של מפקדת הצבא. את אשר אבד עמם, אובד עמם או עתיד ללכת עמם לטמיון, זאת צריכים לנחש מבין השיטין. לפי שעה נראה שכתב האישום מצטמצם לגבי אנשי צבא בלבד. את הכללת האשמים האזרחים שומרים לעצמם מגלי הקשר כפי הנראה למועד מאוחר יותר. אשרי מי שהמוות כבר גאל אותו מן הסיוט! כל הסימנים מעידים כי בדעתו של היטלר להדגים הפעם עונשים מרתיעים. על־פי הוראה סודית מצטווה העתונות להקדיש ל“סרט על מהלך המשפט שיוקרן במסגרת יומני הקולנוע בשבוע הבא” תשומת לב מיוחדת.

יום ד', 9 באוגוסט 1944.

מה שכתוב היום בעיתונים אינו אלא סיקור חוזר. ובשעה שבני האומה מסובים לפת השחרית שלהם, לועסים לחמניות מרוחות במרגרינה ושותים תחליף־קפה הם קוראים מה שהתרחש ב־20 ליולי. חלק, כשדמעות זולגות מעיניהם, אחרים בשאט־נפש. הרוב תוך הנאה חשקנית, כפי שהיא מתעוררת עם קריאתו של רומן בלשי המסעיר את הקורא בדיוק במידה הדרושה כדי לתבל את רבע השעה המוקצב לארוחת הבוקר גם במזון מתאים למוח ולעצבים.

ובה בשעה שהעולם קורא את הידיעה בעתונים, תלויים כבר גויותיהם של שמונה גברים על הגרדום. אלה הם ויצלבן, הפנר, שטיף, האגן, האזה, ברנארדיס, קלאוזינג ויורק. השופט פרייזלר מתעלה במשפט זה לשיא של שטניות. המסריטים מנציחים את המעמד. הזרקור מופנה כלפי הנאשם הראשי, ארוין פון ויצלבן. הסירו מעליו את מדי הגנרל שלו והעמידו לרשותו חליפה אזרחית, שנלקחה מתוך תלי בגדיהם של יהודים שנחנקו בתאי גזים. החליפה האזרחית אינה מתאימה למידותיו. היא גדולה מדי ועוטפת אותו כשק. זה שלבש אותה קודם לכן היה בודאי בעל משקל רב ממנו. אולם לבוגד בעמו אסור להשתמש בחגורה או בכתפיות. מה מביך הוא איפוא המחזה, כשרואים כיצד נופלים מכנסיו של גנרלפלדמרשאל לשעבר על נעליו. אין לגנרל ברירה אלא לאחוז את מכנסיו בידו לבל ייפלו. “אל תמשוך כל הזמן במכנסיך, ויצלבן!” מפסיק פרייזלר את הדיון המשפטי, בתרעומת.

הוא יודע היטב שויצלבן אינו יכול לחזק אותם. “לא”, אומר הנאשם והקהל באולם פורץ בצחוק רועם. הזרקור מאיר עתה את פניו של הגנרלמאיור הלמוט שטיף. הוא לובש סודר מצמר כפי שלובשים אותו מתחת למעיל, ומעורר את הרושם שאינו מסוגל לעמוד על רגליו. “גבו מלא פצעים פתוחים” מתלחשים בקרב הקהל. “כתוצאה מן ההצלפות” – “כן”, אומר שטיף. “יאווהל!” ועוד הפעם “יאווהל!”. כן, הוא ידע על ההתנקשות הצפויה. כן, הוא הרהיב עוז שלא להודיע על כך לפירר! הבזקה… כיבוי הזרקור, ברק־צילום. עדשת המסרטה נודדת באולם. הזרקור מופנה שוב על הגנרלפלדמרשאל פון ויצלבן. פרייזלר לוחץ אותו אל הקיר וכל שאלה טומנת פח בחובה, ומעוררת תשואות סוערות בקרב הקהל. – “הנאשם, כיצד תיארת לעצמך בעצם את הגשמת תוכניותך להניע את הפירר לוותר על השלטון? כיצד זה חשבת למנות עצמך במקומו כרייכסקנצלר ואת בק כמפקד עליון של הצבא?” – “אינני מבין מאומה מפוליטיקה ומענינים של מדיניות פנים” השיב ויצלבן בשקט. “בראש וראשונה רצינו כמובן להשתלט על הפירר, אבל לא באמצעות התנקשות… הינו בדעה, שפירר חי יהא מועיל לנו יותר מפירר מת”. פרייזלר מחדיר את מבטו לתוך עיני הנאשם. “ולי נדמה שבזבזת כבר בנזין רב מדי על הכנותיך לקראת ההתנקשות, נאשם” הוא גוער בו. “אין לזה חשיבות כשמדובר בענין כזה” ממלמל ויצלבן. הקהל צוחק, ונשיא בית הדין יכול לזקוף לזכות עצמו את מחיאות הכפיים המיוחדות, שצריכת־היתר בדלק של ויצלבן עוררה מקרב הקהל. המסרטה נודדת. עתה היא קופאת במקומה ומתרכזת על פניו של גנרלאוברסט אריך הפנר. “בהגיע שטאופנברג לשדה התעופה של ראנגסדורף ובפיו הבשורה על מותו של היטלר, נפגש בק עם אולבריכט ומינה עצמו לראש הממשלה” מדווח הפנר. “דרשתי אישור בכתב שנתמניתי כמפקדם העליון של כוחות הצבא בתחומי המולדת. קיבלתי את האישור המבוקש, הזמנתי אלי את ראשי הקבוצות של המטה העליון וביקשתי מהם להתמסר לעבודתם בנאמנות לא פחותה משעשו זאת עד כה”. דממה משתררת בדוכן השופטים. זהו גילוי מביך העלול לתת פתחון פה לפירושים הפוכים ומוטב להתעלם ממנו כליל. והרי סיכום קטע זה כפי שפורסם בדו"ח הרשמי: “הערה זו של הנאשם עוררה את חמתו של הקהל עד כדי כך שנשיא בית הדין החליט שלא להגיב אף במלה על דברי הבלע הנלוזים”.

אור הזרקור נכבה ונדלק. אריך הפנר נסוג לצל הרקע. מתוך מחשכי הצלמוות מופיע גנרלאוברסט בק. משרתת, ששימשה עד למעצרו עוזרת־בית, מוסרת עדות. כמובן שלא לטובתו. ניכר שזוהי עדות מרשיעה על פי הזמנה. הבעת נצחון משתקפת בארשת פניו של התובע פרייזלר כשהוא רושם על גליון המכיל את חומר ההרשעה, ש“הגברתן” בק סבל כבר שבועיים לפני יום ההתנקשות, לילה־לילה מהתקפי זיעה עד שעוזרת הבית צריכה היתה מדי בוקר לפרוש סדין חדש במקום הסדין הרטוב. אכן, גוון מותח ניתן למשפט מושך זה לא פחות. גנרל הסובל מהתקפי זיעה קרה מרוב פחד; גנרל המתלבט עם מצפונו וחש לילה־לילה באחריות העצומה שאותה הוא מבקש ליטול על עצמו בתכניותיו, בהעזתו ובמלוא האהבה לעמו המרומה שמוליכים אותו שולל! אולם צד זה של פני הדברים אינו מוצא את ביטויו במשפט. לגבי דידם של הנוכחים ורגש הכבוד הצבאי שלהם די בכך שגנרלאוברסט פרוסי סבל משך ארבעה עשר יום מנדודי שינה. זה מספיק כדי לבזותו בעיניהם. בסיפוק רב פונה עוזרת הבית, חדורת התודעה הצבאית, למקומה באולם המשפט.

עתה ניתנת שוב רשות הדיבור להפנר. “ביקשתי שיאסרוני” הוא מסביר, “משום שאני חש עצמי כחזיר מטונף”. – “ואיזו דמות מעולם החי היתה לדעתך תואמת את אישיותך?” שואל אותו פרייזלר בפנים צוהלות. “החמור” משיב הפנר. חמור הייתי, הוא חושב, משום שהנחתי שלמעלה מעשרה אחוז מבני העם הבינו את גודל השואה שלתוכה מוליך אותם היטלר. חמור הייתי, משום ששכחתי שבני אדם זקוקים ליד המוליכה אותם, ממש כילדים חסרי בגרות.

אולם את כל זה וכן אלפי דברים נוספים מעלה הפנר רק בסתר לבו. כלפי חוץ הוא רק אומר “הייתי חמור”. פרייזלר מבין את הצהרתו בצורה שונה. “לא, אדוני, אתה היית חזיר מטונף ונשארת חזיר מטונף”. עתה הוא פונה לשאר הנאשמים. המסרטות מזמזמות. לויטנאנט גראף יורק פון ווארנטבורג מופיע בתמונה. מחסלים אותו במלים מועטות כריאציונר שחצני. יהא זה מביך מדי לפרש בהרחבה את תשובותיו הנועזות בעת החקירה המוקדמת, לנתח בדברי פרשנות מפורטים את איבתו העקבית להיטלר. הרוזן יורק הוא ידידו של מולטקה. אפילו לנשיא בית הדין העממי קשה לשלול את כבודו של איש תם וישר זה. אחריו באים האופטמן קלאוזינג, המכונה ככלי שרת חסר־רצון עצמי בידי הפושע הראשי, אוברסטלויטנאנט ברנארדיס וגנרללויטנאנט פאול פון האזה, ששימש מפקד חיל המצב של ברלין. בכך מסתיימת ההוצאה להורג מבחינה מוסרית. עוד פעם מסתמכים על “ברכת האלוהים” שברוב חסדה הועידה להתנקשות על “מנהיגנו האהוב” כשלון חרוץ.

עתה בא נאום מסכם קצר מפי הסניגורים שמונו לתפקידם מטעם בית המשפט. אין הם מעיזים להשמיע אלא דברי גימגום מן השפה ולחוץ. ידוע להם היטב מה צפוי לסניגור שירצה להגן על מרשו ביעילות הדרושה. “צוו הגורל ורצונו של העם כבר גזרו את דינו של ה־20 ליולי” הם מצהירים.

שעתיים לאחר השמעת גזר הדין עולים כל שמונת הנאשמים על הגרדום בחצר בית הכלא של פלצנזה. ההפיכה הצבאית דוכאה. עתה הגיעה תורה של ההפיכה האזרחית. ב־8 לאוגוסט 1944 מפרסמים כל עתוני גרמניה מודעה המבקשת מן הציבור לסייע לשלטונות בחיפושיהם אחר “ראש העיר לשעבר ד”ר קרל גרדלר, שנלמט והחשוד בהשתתפות בהתנקשות של ה־20 ליולי". פרס של מיליון רייכסמארק מובטח למי שיביא לתפיסתו. כמה מבין ששים המיליונים הגרמנים יהיו בעלי אופי חזק למדי כדי לעמוד בפתוי?

שבת, ה־12 באוגוסט 1944.

צלמי ההסרטה טרחו לשווא. הסרט על חרפת ה־20 ליולי נפסל להצגה ביומני הקולנוע. אין הוא משכנע די צרכו לדעתו של גבלס. עדשת המצלמה הנציחה את חיוכו המרושע של מר פרייזלר באורח אובייקטיבי ביותר ונתנה גם ביטוי מוחשי מדי לחיוכו המעונה של ארוין פון ויצלבן. אפילו המספריים של הצנזור לא היה בכוחם להעלים מעיני הצופה מחדלים כאלה במישור התעמולתי. על כן מתעלמים מן ההוראה הסודית לעתונות לייחס ליומן־קולנוע זה תשומת לב מודגשת, והיא שוקעת לתהום הנשיה.

יום ב', 14 באוגוסט 1944.

בתי הסוהר מתמלאים אסירים. משפחות שלמות נודדות אל מאחורי מנעול ובריח. חמולות מקיפות חייבות לתת את הדין על חטאיו של אחד מהם. אדם פון טרוט נעצר. השגריר פון האסל, עורך הדין לוקאשק ושר הפנים לשעבר של מדינת הסן לוישנר אף הם בין העצורים. לפני יומיים נתפס גרדלר. עד ל־11 לאוגוסט הועברו הודעות על למעלה מתריסר גרדלרים למשטרה החשאית. למעלה משנים עשר מלשינים התכוננו לקבלת ההמחאה על סך מיליון, אך לשווא. הם הלשינו על אנשים בעלי זהות שונה.

ב־12 לאוגוסט, בבוקר השכם, נמצא גרדלר האמיתי ונעצר. עובדת אזרחית של הצבא מלייפציג הכירה אותו והודיעה על כך לעמיתיה. כפי שהעתונות מציינת בהערכה, נתאפשר מעצרו תודות לעירנותה. להנאתו ותועלתו של כל העם משחזרים את החזיון הדרמטי. כתב ה־ס.ס. אדנדורף מנציח את המעמד בתמונה. מתחת לכותרת “מיליון מארק בזכות עירנות” מתפרסמת הכתבה בהוצאה האחרונה של השבועון המצויר “ברלינר אילוסטרירטה”. גרדלר נעלם במרתפי העינויים של הגסטאפו. ראש העיריה המסכן של ליפציג! ‘הידע להחזיק מעמד עד בוא צבאות הברית כדי לשחררוֹ?’ כמבול מציף גולשים גלי הפלישה על פני יבשת צרפת. רק אחד עשר קילומטרים מפרידים כעת בין החילות האמריקאים לפריס.

יום ג', 29 באוגוסט 1944.

עתה הגיע הקץ גם למעמדו הרשמי של פרנק מתיס. זועף וזועם הוא פוסע בחדר הלוך ושוב: "דבר אחד אומר לכם: אותי לא יכלאו! לא אותי! עוד לא נולד האחד מביו האדונים הללו שיעשה לי זאת. ה… הללו… ה… ה … "הכעס מצריד את קולו. אגרופיו הקמוצים מורמים אל־על באיום. “רוצים לשלוח אותי לקו ההגנה המזרחי. רוצים שאוציא אישורים לחולים, שאעיד שקר שהם בריאים, שאכשיר אנשים כושלים המהלכים בעזרת מקל. רוצים שאסייע לגרור גוססים אל החפירות, שאעסוק בהכנת בשר־תותחים. מה הם חושבים לעצמם, שאני מסוגל להתעלל בבני אדם? שיכופו עלי להטביע חותמות על מסמכים? וכי יכול מישהו לאלץ אותי לנהוג בניגוד ל מצפוני?” כנמר בכלוב הוא רץ הלוך וחזור בין הספה, השולחן והכסאות, הלוך ושוב. אנדריק נוקט אמצעי זהירות ומסלק ממסלול צעדתו כל דבר שביר. “מי מכריח אותך?” הוא שואל אותו בנימה רוגעת. – “מי מכריח אותי? ראש שירותי הבריאות מכריח אותי. קיבלתי צו גיוס, חביבי, ל־1 לספטמבר 1944. פרנק מתיס צריך לשמש כנער־מגיש למען המאמץ המלחמתי הטוטאלי. בשביל זה עברתי את הבחינות הממשלתיות כרופא?” משך דקות הוא שקוע בהרהורים נוגים. לאחר מכן הוא מזדקף לפתע בהחלטה נחושה: “לא, לזה לא אסכים! ואפילו יכריזו על מאות פרסים עבור לכידתי. לא אשתף עמם פעולה. אוציא את המסקנות”.

הוא מוציא את המסקנות. עוד באותו ערב, לאחר דין ודברים קולני עם הממונים עליו בשירותי הבריאות, נעלם פרנק מתיס לבלי שוב מתחום פעילותו הרגיל עד כה. הגיוס החטיא את מטרתו. פרנק מתיס לא יוציא אישורים שיעידו על מצב בריאותם התקין של חולים בחזית המזרח ואף לא יהפוך נכים ובעל ימום ל“כשירים” להילחם.

יום ד', 6 בספטמבר 1944.

פקודת מעצר הוצאה נגד פרנק. כבר שלוש פעמים היו אצלנו אנשי הבולשת כדי לשאול עליו. איננו יודעים מאומה על מקום הימצאו. מזה שבועות לא ראינו אותו. כך, מכל מקום, טוען אנדריק והכרת פניו מעידה על תמימות של מלאך מן השמיים. ההאמינו לו? בינתיים מתגורר “הנעדר” במצב רוח מרומם פחות או יותר כדייר משנה בלתי רשום, אך רשום לכאורה, בדירתה של אלמנה של בעל דרגה גבוהה במפלגה, ברובע שיניברג, בקופשטיינרשטראסה. הוא מנסה להתגבר על הדכאון הנפשי שהוא מנת חלקו של כל פליט בהתחלה, מתנחם לסירוגין שאינו בין הנשלחים לחזית המזרח ומתגנב מדי ערב, עם רדת החשיכה, לשיכון שליד מגדל המים, כדי לשמוע מפינו “חדשות מן העולם הגדול”.

“פרנק מסודר, לא יגלו אותו” קובע אנדריק באנחת־רווחה כשגם שמץ של קנאה מתגנב לקולו. גורלו של טרוט מעיק על לבו. איננו יודעים עליו דבר, פרט לזה שהוא נעצר. מה שקרה עמו לאחר מכן לא הצלחנו לגלות על אף חקירותינו המסונפות. הציבור אינו יודע את אשר מתרחש מאחורי הקלעים. רק מדי פעם נודע, מתוך לחישות מפה לאוזן, שמשטר האימים מוסיף להשתולל ותובע קרבנות חדשים לבקרים, שהוא הולך ומתרחב וגורף עמו חוגים בעלי היקף גדל והולך. הינריכס הוכרז כבלתי ראוי להשתייך למטה חיל האוויר. אין לשאת את נוכחותו בכל רשות מרכזית, גילה שירות הבטחון בהודעה סודית שנשלחה ליחידתו. מעבירים אותו להמבורג, הוא מודה להשגחה העליונה על כך. העברה עדיפה בעיניו על מעצר. פלא פלאים, כמעט שהצליח להינצל מזה בשן ועין.

יום ב', 11 בספטמבר 1944.

הם מתו! כולם מתו! האסל ולוישנר, וירמן, לה־ז’ין־יונג, ד"ר גרדלר ואדם טרוט. כפושעים פליליים העלו אותם על הגרדום. לעם נמסרה רק העובדה המוגמרת. ההודעה הרשמית מעלימה את מקום התכנס בית הדין, אינה מזכירה מי שהקים אותו, מתי התקיים המשפט ובאיזה מקום הוצאו הקרבנות להורג. היא מסתפקת בביזוי “המדינאים שהשתתפו בהתרחשויות ה־20 ליולי” המכונים “בורים פוליטיים, שאפתנים חסרי־מצפון, עסקני מפלגה שאבד עליהם הכלח ואנשי ריאקציה חסרי־כבוד”. דברי הבלע דחוסים לשמונה עשרה שורות דפוס בעיתון. לאחר מכן נמסר, בשטח מצומצם ביותר, על כתב האישום, על מהלך הדיון, על הודאת הנאשמים באשמתם ועל מתן גזר הדין. בסך הכל מוקדשות עשר שורות בעתון לטרגדיה של כל אחד מן המוצאים להורג.

אנדריק הסתגר בחדרו. הוא אינו מוכן לדבר עם איש. בהצמידי את אוזני לדלת אני שומעת אותו מהלך הלוך וחזור. חסר מנוחה… במשך שעות.

יום ד', 13 בספטמבר 1944.

אם לא ידענו עד כה מה פירושן של זוועה, נבזות ושחיתות שטנית, הרי שלמדנו את לקחנו זה עתה מתוך דין וחשבון מסמר־שיער, המצחיח את הגרון ומעורר סלידה. אך אנסה להירגע ולמסור על ראשון ראשון ואחרון אחרון.

שעה שאנדריק, פרנק, הייקה, דגמר אורזל ואני יושבים בצוותא, כמנהגנו מדי ערב כמעט, נפתחת הדלת וקונראד באואר נכנס בצעדים כושלים. הוא נראה כמו אחרי מחלה קשה, או כאדם שנתבשר בזה הרגע בשורת איוב. “קונראד!” קוראים כולנו בנשימה אחת. הוא מביט נכחו כאילו לא הבחין בנו כלל. “מה קרה? קונראד!” בשתי נתירות מתיצב פרנק לפניו ומתחיל לנערו בכתפיו. “מה אתך? דבר כבר! מה עוללו לך?” אורזל מושכת אותו לכיסא, מצמידה כוס תה לשפתיו ומרימה ברוך את בלוריתו שירדה על מצחו. “הניחו לו. הוא כבר ידבר. תנו לו תחילה להתאושש”. אנו ממתינים. ממתינים זמן רב. בחדר שוררת דממה כבתוך קבר.

סוף סוף פוצה קונראד את פיו: “ידוע לכם בודאי שהיטלר ציווה להנציח את הוצאתם להורג של שמונת הקושרים מן ה־20 ליולי. הסרטו על מותם של ויצלבן, הפנר, שטיף וכל השאר מוצג בפני ראשי המפלגה והצבא בהצגות סגורות. סיפר לי על כך קצין אחד מקרלסבאד” אומר קונראד. "הוא ראה את הסרט. ראה כיצד עצר את נשימתם של הצופים, מרוב תדהמה, בושה והנאה ארוטית נסתרת. שמע במו אוזניו כיצד לובשי החולצות החומות בכתפיות המקושטות ברקמת זהב התמוגגו מנחת, מחו כפיים והפליגו בקריאות “מגיע להם! כך צריך לנהוג גם בגרדלר!”

קונראד מנגב זיעה קרה מעל מצחו.

“בבוקר שקדם להצגה” הוא ממשיך בסיפורו “הופיעו לפתע בכלא פלצנזה אנשי תאורה וטכנאים, הניחו כבלים עבור הזרקורים והפכו את מוסך המוות לאולפן־הסרטה מאולתר. ששה צלמי הסרטה נצטוו להנציח את המעמד. אומרים ששניים מהם ביקשו לבוא בהתנדבות. אחר כך ציוו על הנאשמים לצאת לחצר. הם נעלו נעלי־עץ ולבשו חלוקים של בית הכלא. בשלב זה החלה ההסרטה שנמשכה עד לסיום המחריד. לאורם המסנוור של הזרקורים עומד לו עץ התלייה נישא ורם ואימתני כרוח רפאים. הוא מוסווה כלפי החזית בבד שחור היורד בערך עד גובה־הברכיים של הנידונים. מצווים עליהם להתיצב בשורה לפני עמוד התלייה. הראשון פוסע אל מאחורי הבד והשאר ממתינים. מאחורי הבד אורב המוות. מאחרוי הבד – – " – קונראד בולע את המילים “מחנקקים אותם. את האנשים החיים. התדעו מה פירושה של מילה זו? זהו חידוש לשוני שלהם. משמעותו שחונקים אותם לא בבת אחת אלא לאט־לאט. נותנים להם לפרפר בלי אוויר אך דואגים לכך שבכל זאת יחדור קצת אוויר לדרכי הנשימה, כדי שחלילה לא ימותו בחטף. כך מטלטלים אותם בעניבת החנק שבע דקות, שמונה דקות ואפילו שתים־עשרה דקות”. קולו של קונראד מצטרד עד שאינו מסוגל עוד להוציא הגה. אף הוא נאבק על מעט אוויר לנשימה וידיו רועדות. “מסיבה זו לא הורידו את הבד עד לקרקע. מסיבה זו הגו הימלר או גבלס או היטלר בליבם נבזות מיוחדת זו, כדי שהנידונים האחרים לא יראו, אך בכל זאת יראו, את המתרחש מאחורי מסך הבד. כדי שמחזה הרגליים המפרפרות יטיל עליהם אימת־מוות, יעלה על מצחם את זיעת הפחד בפני הקץ הקרב. ואת זה הסריטו מקרוב, בגודל מוגדל. עינויי מוות כגירוי יצרים ארוטיים. סיפרו לי שעל הנצחת המחזה המחפיר הזה ביזבזו המסריטים לא פחות מחמשים קילומטר של סרט־קולנוע. כמרחק שבין ברלין לברנדנבורג. אפשר היה לערוך צעדה של שתיים־עשרה שעות על גבי גזר דינו הנפשע של פרייזלר! על גבי אימת מותו של ארוין פון ויצלבן. אומרים שהיטלר ביקש לראות את הסרט שלוש פעמים בזו אחר זו. ואני נשבע לכם: אילו הראו את הסרט לרבבת נאצים ונאציות בקולנוע, תשעת אלפים מהם היו הולכים הביתה מבלי להרגיש בושה, רק אולי חשק מיני סמוי, תחושת הנאה מדגדגת, כמבקרים משכבר הימים בקרקסי רומי העתיקה שבאו לחזות איך ששנואיבם הנוצרים הקדומים נטרפים ע”י האריות, או כנשים הסורגות ליד הגוּילוטינות של המהפכה הצרפתית או כהמון הסקרני שהתאסף לפני מוקדי האינקויזיציה”.

שבע דקות, שמונה דקות, שתים־עשרה דקות! “לחנקק קוראים לתהליך התליה המושהה” אומר פרנק בחדגוניות. דומה שהוא מקריא קטע מתוך כרך של אנציקלופדיה.

מחשבותינו מתרוצצות סחור־סחור. “לא!” רועם לפתע אנדריק ומבהיל את כולנו בהתפרצותו הפתאומית. “לא, לא ולא! אי אפשר עוד להמשיך כך. אסור עוד להמשיך כך. אם נוסיף לתת יד גם לזה, תרבץ האשמה על כולנו, ניהפך כולנו לנאשמים בעיני העולם, לנאשמים בפני מצפוננו. אני חדל להיות גרמני. בשעה זו, בזה הרגע הנני מתנתק חגיגית מכלל בני עמי”. הוא קפץ על רגליו ועמד לפנינו, אחוז־זעם כמשה רבנו שעה שניפץ את לוחות הברית. כולנו התרוממנו. אי אפשר לשבת עת עורכים את חשבון הנפש עם המצפון. אפשר רק לעמוד או לכרוע ברך. על כן אנו עומדים במעגל. ברצוננו להיות חופשיים, כפי שהיו אבותינו. עדיף לנו המוות על חיי עבדות, חולפת מחשבה במוחי.

יום ג', 3 באוקטובר 1944.

קונראד נעלם מברלין. כאן מתחיל הקרקע להשמט מתחת לרגליו. לפני שלושה ימים, שעה שישב בקרון הרכבת התחתית וקרא עתון, הבחין לפתע, בהרימו את עיניו, באחד הסוהרים ששמר עליו בבית הכלא שבהאמבורגר־שטראסה, בו היה עצור. “התלווה אלי!” אמר לו הסוהר משהרכבת נעצרה בתחנה הבאה. שניהם ירדו מן הקרון. היה שלום, חופש יקר, סבר קונראד בלבו. לעיני רוחו ראה כבר חזיונות של סריגי־כלא, גדרות תיל מחושמלות, הצלפות שוט ותאי גאזים. אולם התקרית הסתיימה אחרת משחשש. הסוהר משך את קונראד לקרן־זוית, אחז אותו בכפתור מעילו ואמר לו, כשהוא מאיים עליו באצבע: “התנדף! מדוע לכל הרוחות מוכרח אתה להסתובב דווקא כאן בעיר, שבה מחפשים אותך בנרות? תודה לאלוהים שרק אני תפסתי אותך! ועתה, הסתלק, אבל מהר! לבל אראה אותך עוד פעם!” כך דיבר, הסתובב על עקביו ונבלע בהמון. קונראד מתגנב הביתה ככלב רטוב ששפכו עליו קיתוני צוננים. גם מבין עובדי־הגסטאפו היהודים ישנם בעלי־לב, אם־כן. אנו מחליטים לזכור את האיש. אורזל תתקשר עמו. “אני מכירה אותו” היא מסבירה. “הוא היה ההגון מבין כל הסדרנים היהודים בכלא האמבורגר־שטראסה. ובעצם אין להאשימו במלאכתו הבזויה, שכן מה ניתן לצפות מאדם ששירותיו כבלש הם הצלתו היחידה מן הגיטו ומן המוות בתאי הגאזים?”

למחרת, לפני שער בראנדנבורג כמעט וקונראד מתנגש עם השופט החוקר שבפניו הובא לאחר מעצרו בידי הגסטאפו! איננו רוצים לסמוך עוד על נס שלישי. בהומבורג יושבת נערה האוהבת אותו אהבה עזה. הנערה היא מוסיקאית אותה הכיר בעת הסיור בבסיסי הצבא. היא מוכנה לתת לו מחסה. כל שדרוש לנו הוא רק תעודות מסע. ד"ר טגל דואג להשגתן. צויידורף משגר שליח ללשכת הנגנים, ועוד שליח למשרדי האופרה הממלכתית. רוכשים לקונראד כרטיס נסיעה ברכבת, במחלקה השניה, ואפילו עם תא מיוחד בקרון השינה. מעניקים לקונראד שם שהולך לפניו. השם המצלצל מחייב את תנאי הנסיעה המועדפים. ככל שמשווים לנוסע מעמד חשוב יותר, כן פוחתת הסכנה שיעורר חשד. עזות המצח נוחלת שוב את נצחונה. שעה שאנו מלוים את האישיות הדגולה מעולם הקונצרטים המצוידת בשלל של אישורים והמלצות אל קרון השינה של הרכבת היוצאת לפרנקפורט, אין איש מבין שאר הנוסעים מעלה על הדעת, שמאחורי אישיות זו מסתתר האסיר הנמלט קונראד באואר.

“השתדל שבנות הברית יכבשו אותך במהרה!” לחשתי באוזנו כשחיבקתי אותו קצרות רגע קט לפני צאת הרכבת.

“אעשה כמיטב יכולתי” השיב, “אך אל תשכחו גם אתם להתאמץ בכיוון זה…”

בנימת אדם הנוטה חסד למעריציו מנפנף לנו קונראד מתוך חלון הקרון לאות פרידה.

יום ו', 20 באוקטובר 1944.

אין כמעט יום החולף מבלי שידברו בו על הנצחון הסופי. על “הנצחון הסופי” בלשון סגי נהור. הינריכס שם את ניחושו על נובמבר. אולם בחזית המערבית חלה כנראה הפוגה. הימלר מנצל אותה כדי להתכונן לנסיון ההפיכה הבאה. לפני יומיים קרא מעל גלי האתר בשם הפירר לגיוס כל יוצאי הצבא מגיל שש־עשרה ועד ששים ליחידות סער עממיות המכונות “פולקסשטורם”. שוב התרחש מחזה “היסטורי”. העתונות קיבלה פקודה: “בתוקף מידי יש להימנע מביטויי גנאי כלשהם להגדרת לוחמים אזרחיים מאחורי קוי האויב. מעתה ואילך אין להשתמש במונחים כמו ‘צלפים’, ‘פרטיזנים’, ‘אנשי כנופיות’ וכיו”ב, ואין להזכירם בתיאורים". הבינונו את הרמז. ברור לנו עתה שעוד מעט יגיע גם תורנו.

אסון רודף אסון. לאחר שכמעט כל עונדי הכוכב היהודי נעלמו בגיטאות, במחנות ריכוז או בתנורי הגאז של אושויץ, מתחילים לחשוב גם על גירושם של בעלי הזכויות המיוחדות. פירוש הדבר שיפרידו בין בני זוג מנשואי־תערובת, שימיטו סבל חדש על אלפי נפשות. אנו מתיעצים ממושכות עם אורזל רויבר. מחליטים לארגן שירות אזהרה בטרם נאחר את המועד. למי שנודע מבעוד מועד על שילוחו הצפוי, הצליח כמעט תמיד להינצל עד כה. אורזל מטכסת עצה עם מכרה עובד הגסטאפו. הוא מבטיח לה שיודיע לנו מיד על ההכרעה שתיפול בחלונות הגבוהים. יתרה מזו, האיש האמיץ אף מבטיח שלהבא ימסור לנו טלפונית על כל פקודה שתינתן לו לעצור יהודי. הוא יתמהמה זמן רב בלכתו לבצע שליחות מעין זו. ישתהה בדרך, יסקור את חלונות הראווה בחנויות ויעקוב בניחותא אחרי מסע ענני השמיים. אורזל רויבר היא בעלת אופניים. זהו כיום אמצעי התחבורה המהיר ביותר. לכשיופיע איש הגסטאפו לויזון אצל משפחת כהן, או משפחת אהרן, או משפחת אברהם, כדי לבצע את מעצריו, יתפרץ בקללות עסיסיות, יצעק, יזעף וישתולל מרוב אכזבה על שהציפורים עפו לו מן הקן! ישלם לך ריבון העולמים כגמולך על התפרצויות הזעם הללו, פקיד־הגסטאפו לויזון היקר. מי כמונו יודע שאת ראשך אתה מסכן בתכסיסי ההשהיה שלך!

“צריך מיד להודיע על כך לד”ר טגל", אומר פרנק. חוג “לקוחותיו” המקיף נזקק באופן דחוף ביותר לשירות האזהרה. אחרי־הצהריים נוסעים אליו. יש לו ידיעה על מולטקה. שלומו טוב, מתייחסים אליו מתוך התחשבות יחסית. מכתב־סתר נתקבל ממחנה הריכוז. המכתב משתרע על דפים רבים. ספר שלם, כמעט. מולטקה יושב עם פלאנק, שאכט ופופיץ. “הם היחדים מלבדי שאינם סופגים מכות” הוא מדווח. הרי זה היוצא מן הכלל שאינו מוכיח אלא את נכונות הכלל המחריד.

ד“ר טגל נראה רציני ותשוש. כמעט יום־יום עליו ללוות אדם הקרוב ללבו אל הגוּיליטינה. זוהי משימה הקשה מנשוא לאדם בודד. אם הוא ממשיך לשאת בעול בכל זאת מבלי שתיטרף דעתו, אם על אף הכל הוא מנצל כל רגע פנוי כדי להגיש סעד לנשות הנידונים למוות, מסייע להן לקיים את הקשר עם בעליהן השבויים, עוזר לאלה שירדו למחתרת ופורש את חסותו על הנרדפים, הרי שהוא מצדיק את הוקרתנו ההופכת אותו בעינינו לקדוש. אנו מתביישים כמעט להעמיס עליו מקרה נוסף. אך הענין חשוב ולדברים חשובים אין ד”ר טגל אוטם את אוזניו אף פעם. וולפגנג קין יושב בכלא מואביט שבו מתנהלות החקירות המוקדמות… הוא סובל מחרפת רעב, מצבו נואש. לפני מספר שבועות העמידו אותו למשפט בפני בית הדין העממי. עורך דין פיקח הצליח להפחית את עונשו משש שנות עבודת־כפיה, כפי שהציע הקטיגור, לארבע שנים. אך גם ארבע שנים הן תקופה ארוכה למדי שצריך לעבור אותה מבלי לגווע ברעב. חבילה קטנה מפעם בפעם וכמה סיגריות הם מן הדברים שיש בהם כדי לנחם את האסיר במצבו הקשה, יותר מכפי שאדם מחוץ לחומות הכלא מתאר לעצמו. ד"ר טגל מבטיח לעשות כמיטב יכולתו. וולפגנג קין נכלל, החל מהיום, ברשימת בני חסותו שאותם הוא פוקד בביקורו השבועי בכלא מואביט. אבן כבדה נגולה מעל לבנו.

יום ה', 9 בנובמבר 1944.

בחזית לותרינגיה חלה כנראה תזוזת־מה במהלך המלחמה. גרמניה משיבה על התקדמות בנות הברית בהפעלת “נשק־הנקם מספר שתיים”. אך האי הבריטי אינו מתפוצץ עדיין. גם הפעם אין להניח שבנות הברית יתחננו לנפשם, כפי ששופרי התעמולה שלנו מבקשים לעורר בנו את הרושם מזה כמה חדשים.

“הגיע הזמן שגם אתה תתכונן לאט לאט לגיוסך אל יחידות הסער העממי” אומר פרנק לאנדריק. אנדריק ניגש לרופא. הלה מעיד לו על גבי תעודה הנושאת תאריך מוקדם כי לבו חלוש ולחץ דמו גבוה מדי. “טוב” אומר פרנק. “שמור לך את זה לעת מצוא. יבוא יום ותזדקק לזאת”.

יום א', 12 בנובמבר 1944.

קיבלנו ידיעה סודית מטרזיינשטאדט, שהיינריך מיזאם נפטר. לאחר שמונה חדשים שבהם החזיק מעמד באומץ־לב נתקפה לפתע רגלו הנותרת בשיתוק. הרופאים סברו שזה שיתוק ילדים ואז העבירו אותו לאושויץ. טרייזנשטאדט נחשבה מחנה למופת. אין שם מקום למוגבלים בכושר עבודתם, בפיות מיותרים. באושויץ תחבו אותו לתוך תא הגאזים. את היינריך מיזאם. את היקר שבידידים. מדוע לא נשקתי אותך לעתים קרובות יותר? הוא מת! אדם שלקה בשיתוק מובא לתא הגאזים!

יום ו', 17 בנובמבר 1944.

האופנסיבה של בנות הברית נמשכת במלוא התנופה. החל מהיום היא מקיפה את כל החזית המערבית. אולי בכל זאת צודק הינריכס בניחושו שהמלחמה תסתיים בנובמבר.

יום ו', 24 בנובמבר 1944.

קרה דבר איום ונורא. סיבכו את הרוזן מולטקה בפרשת גרדלר. אתמול שמענו על כך במקרה. מכרים של אנדריק שביקרו אצלנו שאלו אם נוכל לעשות משהו למען ידידם העצור האובך. האובך, אדם פיקח והגון, היה קצין העתונות בממשלת פרוסיה תחת שלטונו של סברינג. ידענו על מעצרו. “הצלחנו לשחד איש אחד בבית הדין העממי” מתוודים בפנינו ידידיו של האובך. “הפקיד התפתל מרוב פחד. אך לבסוף הרשה לנו בכל זאת להעיף מבט חטוף בתיק, בכתב האישום כנגד מולטקה, האובך ושותפיהם”. – “נגד מולטקה?” אני מגמגמת בתדהמה. “נגד איזה מולטקה?” – “נגד הרוזן, כמובן. האיש המעורב בפרשת קיפ”. צינה תוקפת אותי מרוב חרדה. טעות אינה בגדר אפשרות כאן. “נעשה כמיטב יכולתנו” מבטיח אנדריק. “גם לנו יש ענין בכך”.

בלילה אנו מתקשרים עם הינריכס בטלפון. הוא מאשר את הידיעה. הרוזן מולטקה יובא בפני בית הדין העממי. ומי שמופיע בפני בית הדין העממי… הכנות לבגידה במולדת, ארגון קשר להדחת הממשלה ולביטול המשטר הנאצי. קשר עם גרדלר. המצב אינו יכול להיות קודר יותר. למותר לשער מה עונש צפוי לו על כל אלה. אם יתלו אותו… אם יחנקקו אותו… אני נזכרת בסרט. אל אלוהים! אסור שזה יקרה! יהיה מה שיהיה, עלינו למנוע זאת. “מוטב שנסע לד”ר טגל" מיעץ אנדריק.

חצי שעה לאחר מכן אנו יושבים ברכבת התחתית. ד"ר טגל מצוי בבית. “כרגע אין מה לעשות, כמעט” הוא אומר וקולו נשמע מודאג. “צריך לעורר את התענינותם של כמה אנשים. מוכרחים לנסות להגיע אל פרייזלר. ככל שהרשות בכירה יותר, רבים סיכויי ההצלחה. אולם אל תשכחו שמדובר בפרשת ה־20 ביולי. איש אינו אוהב להיכוות ברותחין. והיטלר? היטלר משתולל, אחוז טירוף, כשרק מזכירים לו את הדבר”.

מולטקה ושות‘, האובך ושות’. הקצב הקטלני של כותרות אלו אינו יוצא לי מן הראש. פרייזלר הוא אדם קר כקרח. לעורר מיתר אנושי בלבו אינו בגדר האפשרי. “אני האיש הדן את כולם למוות”. במלים אלו הציג עצמו לא מכבר בפני אחת הגבירות במסיבה חברתית. ומתוך כל עיוות פניו בצחוק, כאילו השמיע בדיחה מוצלחת ביותר. אף־על־פי כן חייבים לנסות ולהגיע לפרייזלר, להימלר, או למישהו אחר מחוג הבכירים. אנו מוסרים לחבריא על ההתפתחות. קדימה, אם כן! לנסות צריך!

יום ה', 30 בנובמבר 1944.

הייקה נטלה על עצמה את התפקיד להיות נוכחת באחת הישיבות של בית הדין העממי. “עלינו לראות בבירור, מה מתרחש שם” הירא סבורה. “אפילו תהא זו הצגה מגעילה”. אחר־הצהריים היא חוזרת הביתה כשפניה חוורים ועיניה זגוגיות. “ספרי”! – אנו בולעים כל מלה היוצאת מפיה. היא מנענעת בראשה ועיניה זולגות דמעות. “אי־אפשר לספר. זוהי הצגה זולה. מחזה משונן מראש. שבעה נאשמים. שבעה פסקי־מוות. והקהל נוכח בספסלי האולם כאילו היתה זאת הצגת קרקס. הקהל צוחק, מתחלחל, חש בגירוי חשקני. בהפסקה הם לועסים תפוחי עץ וכריכים של לחם מרוח בחמאה. גועל נפש!” הייקה מקנחת את אפה בקולניות.

“איש מן הנאשמים לא היה אשם" היא ממשיכה לדווח. “אף לא אחד מבין השבעה. לא הירקן הישיש, שכלל לא הבין במה מדובר, שרק מילמל ‘רחמים! רחמים!’, ולא תלמידת הקונסרבטוריון הצעירה שהאשימו אותה במתן מחסה לקומוניסטים. ‘נו, נו, עלמתי, הן לא תספרי לנו שרק הלכת למיטה עם אחד מהם’ התבדח הנשיא, והצופים ציחקקו בהנאה. חמש דקות לאחר מכן נגזר עליה דין מוות. היא בכתה. גם הירקן הישיש בכה”.

הייקה נידמת. “המשיכי” מצווה אנדריק וקולו נשמע צרוד.

“אם מישהו מהם דובר אמת, מתעלמים מדבריו. אם רוצה מישהו להגן על עצמו, משסעים את דבריו. אני נשבעת לכם שכל גזר־דין מוכן מראש עוד בטרם החלה הישיבה. מה שקורה שם אינו אלא אחיזת עיניים להמונים”. צמרמורת אוחזת בהייקה. “אסור ללכת לראות ולשמוע את זה. אני מתביישת על שהייתי שם. אין לכם מושג עד כמה אני מתביישת…”

“הן לא הלכת לשם תענוג” מרגיע אותה אנדריק. אך הייקה אינה נרגעת. “אם אני מדמה בנפשי שישנם אנשים שאינם מחמיצים אף ישיבה… כשם שהולכים לבקר בתיאטרון או לחזות בסרט־מתח. אם אני מדמה שהם עושים זאת מרצונם הטוב, בלהיטות, כדי להשתעשע…”

האובך ושות‘… מולטקה ושות’, אני הוגה בלבי, ובבוא הלילה אינני יכולה להירדם.

שבת, 9 בדצמבר 1944.

מדי לילה כמעט, בין שתיים לשלוש לפנות בוקר, מתקשר עמנו הינריכס טלפונית מהמבורג. רצונו לדעת אם יש חדשות, לעקוב אחר התקדמות בעבודתנו. חילופי הדברים בטלפון מתנהלים על־פי צופן של אלפי רמיזות. העתונות שומרת על שתיקה בפרשת מולטקה. רישומו של משפט ויצלבן על דעת הקהל היה קשה מכדי שהרשות תהין להסתכן שנית בפרסום כלשהו. מסתבר שהוחלט כי הצינעה יפה לדברים שכאלה. מי שדינו למות, שימות בעילום שם.

הזמן מתקדם. הסיכויים הולכים ופוחתים. אנו מתרוצצים מרשות אחת למשנה. יש שמסרבים לקבל אותנו לשיחה, יש שמשלחים אותנו מן הפרוזדור בטרם הגענו אל הלשכה. במקרה הטוב ביותר דוחים אותנו בקש. ד"ר טגל צודק. איש אינו רוצה להיכוות ברותחין. כל מה שקשור ב־20 ליולי הוא בבחינת ברזל לוהט. ואף־על־פי כן נמשכת עבודתנו, מתרבה משבוע לשבוע ואינה סובלת דיחוי. במערכת עתוננו אנו מכינים בסתר את הוצאתו של כתב־העת הראשון שיופיע עם בוא עידן השלום. מדי יום מתרבים צווי הגיוס ליחידות הסער העממי. יום־יום ממתינים גברים נוספים בתור להשתמטות מגיוס זה, בעזרת תעודות רפואיות מזויפות, תרופות מחליאות ותככים אחרים, ששומה עליהם להפוך יוצאי צבא לנכים. פרנק כותב וכותב עד שהאצבעות כואבות לו. “מר פלוני אלמוני סובל מליקויים בולטים לעין במחזור הדם (המתגלים לאחר תרגילי התעמלות קצרים). בבדיקת ה־א.ק.ג. נתגלה באורח חד־משמעי פגם בשריר הלב”. רופא ראשי מקרב חוג ידידינו מזייף את מימצאי ה־א.ק.ג, מפרש אותם בדרך הפוכה, מתאם אותם כרצונו. הכל נראה בדוק וניבחן במומחיות רבה. אנו סורקים את בתי המרקחת כדי לרכוש בהם את התרופות הדרושות למבצעינו. ברם, התרופות המבוקשות אזלו בעיר כולה. עד לחידוש אספקתם נאלצים הגברים להיות מרותקים למיטה כחולי שפעת. פרנק, הרופא שירד למחתרת, וחמישה רופאים נוספים המשתפים עמנו פעולה עסוקים בהגשת “עזרה רפואית” לחולים וידיהם עמוסות כבימי שלום.

גם המכונים “בעלי זכויות” מדאיגים אותנו. שמועה מהלכת בעיר שרוצים לשלוח את בני הזוג היהודים לטרזיינשטאדט. היום ביקר אצלנו פלאם. הוא חרד לגורל רבים מבני חסותו. המוטב שיירדו כבר עתה למחתרת? שוק ה“צוללות”, כפי שמכנים את אלה שנעלמו מן האופק, רווי כבר מעבר לכושר קיבולו. מי שאינה נשקפת לו סכנת נפשות מוחשית אסור שיירד אל מתחת לפני השטח, אומר צוו השעה הדרקוני. ידינו עמוסות עבודה. התיעצויות, מתן הוראות, כתיבת תרשימים, השגת מצרכי מזון. והשמעת דברי נוחם! ללא הרף עלינו להשמיע דברי נוחם. שכן, המלחמה מתמשכת ומתארכת. המצב בחזיתות הוקפא שוב ואין כל סיכוי שהמלחמה אמנם תגיע לקיצה עד סוף השנה.

יום ג', 19 בדצמבר 1944.

הלילה, בשעה אחת עשרה, תבקר אצלנו הרוזנת מולטקה. חוששתני שלא נוכל למסור לה אלא על תוצאות דלות ביותר ממאמצינו בשלושת השבועות האחרונים.

היום חולף תוך כדי עבודה וצרות. שני אנשים נזקקים לתרשימי־רופא. קונראד מטלפן אלינו מהומבורג ומתחנן שנשיג לו תעודות אישיות נוספות. את פלאם רוצים לגייס לצבא. לאחת היחידות החדשות שהוקמו במיוחד בשביל בני תערובת, דהיינו ליחידת עונשין, במסגרת ארגון טודט, הממונה על המאמץ המלחמתי.

בשעה אחת עשרה מצלצל הטלפון. “כאן מדברת פראיה. אני נמצאת בתחנת הרכבת זידאנדה. בעוד עשר דקות אהיה אצלכם”. קולה של הרוזנת מולטקה. אנדריק רץ למטה כדי לפתוח לה את השער. החלפת הברכות היא כה נלבבת כאילו היכרותנו נובעת כבר מזה שנים. אין שמים לב לגינוני חברה כאשר חיי אדם עומדים מנגד. אני מתבוננת בפני האשה שהגיעה אלינו. אך לעתים רחוקות משתקפת בארשת הפנים נפש טהורה וזכה יותר. איננו מרחיבים את הדיבור על עניני רגש, איננו מזכירים את פחדנו ודאגתנו. אנו מוסרים לה דין וחשבון עניני על מה שנעשה, על מה שניתן להיעשות ועל אשר חייב להיעשות. פתיחת המשפט נועדת לראשית ינואר. אם עד אז לא נצליח להגיע לפרייזלר… הינריכס מכיר אותו מזמן. אולם כבר פעם הלא ניסה לשוא להתערב אצלו לטובת ואכסמן. אם יילך אליו שוב, עלול שכר המאמץ לצאת בהפסדו. לא, אסור להפעיל את הינריכס בטרם מצינו את כל שאר האפשרויות. מוכרחה להימצא גם דרך אחרת. וכשאנו נפרדים מהרוזנת, בשתיים לפנות בוקר, מפעמת בנו ההכרה שנוכל להמשיך בעבודתנו.

יום א', 24 בדצמבר 1944.

עדיין לא השגנו כל קשר אל פרייזלר. הערב נחוג את חג המולד בסימן הדאגה המכרסמת בלבנו. היום השמיע ד“ר טגל דרשה בכנסיית אנה שברובע דאהלם. הייקה היתה שם כדי להתפלל את תפילת הסעודה האחרונה. “למען קדושי ה־20 ליולי”, הסבירה עם שובה הביתה. ההבין ד”ר טגל את משמעות נוכחותה באולם בית התפילה?

יום א', 31 בדצמבר 1944.

המשפט נגד “מולטקה ושות'” נקבע לימים 8 ו־9 לינואר בבית הדין העממי. על פרייזלר למצות תחילה את פגרת חג המולד שלו. לו רק התרחש נס! ייתכן ואיננו חדורי אמונה במידה מספקת. החסרה לנו התקווה? כנראה שהפחד גדול מדי, שגדולה מדי החרדה המעיקה עלינו לחיי האדם היקר הזה. הלילה, בחצות, נמנעו אנשי שירות השידור, זו הפעם הראשונה, מלהשמיע את “השיר אל השמחה” כמינהגם מדי שנה. בפרוס השנה החדשה יצאנו אנדריק ואני אל הגזוזטרה והתבוננו לתוך הלילה. כוכבים לאין קץ היו זרועים בשמים מעלינו. העיר היתה שרויה באפילה על רבבות חלונותיה המואפלים. “מי יתן והוא יוותר בחיים וכולנו נשאר בחיים” אמר אנדריק חרישית ונישק אותי, כשהבעת פניו עצובה מאד.

יום ג', 2 בינואר 1945.

אנדריק שוחח עם אחד מאנשי ה־ס.ס. הבכירים על פרשת מולטקה. “אני משוכנע שנפלה כאן טעות”, אמר לו. “מולטקה אינו פוליטיקאי. הוא חולם בהקיץ. גרמני אמיתי. גרדלר היה מאז ומתמיד יריבו, מימיהם לא היו ידידים. רק אי הבנה מצערת יכולה לסבך אותו בענין כזה”. קצין ה־ס.ס. גילה הבנה ונכונות לעזור. ואנדריק נאלץ היה לשתות עמו כמה בקבוקי ויסקי.

יום ה', 4 בינואר 1945.

היום התרוצצתי בעיר מבוקר עד ערב. הינריכס מסר לנו על קיומו של איזה ד“ר לנץ שהיה פעם עוזרו של פרייזלר והנחשב לאיש אמונו. כפי שנמסר לנו אין הוא נמנה עם הנאצים. נתבקשתי לאתרו. אולם קשה להתחקות על עקבותיו של אדם כשהבתים מופצצים, משרדי השלטון הועתקו למקומות אחרים והקשר הטלפוני נותק. מצהלנדרוף שולחים אותי למרכז העיר. ממרכז העיר לכיכר פרבלין. בכיכר פרבלין מושכים הנשאלים בכתף ומוסרים לי כתובת בבאבלסברג. תושבי באבלסברג מפנים אותי לפוטסדאם. אנשי פוטסדאם מחזירים אותי אל מרכז העיר. “ד”ר לנץ?” שואלים אותי בהופיעי שם. “הוא כבר מזמן לא עובד אצלנו”. – “היכן, אם כן, הוא עובד עתה?” מנהל הרשות הממשלתית כובש את פניו בריצפה. “ד”ר לנץ נסע" הוא ממלמל “לזמן בלתי מוגבל”. וכך מתחוורת לי האמת. גם הוא נעצר, אם כן. נותר לנו איפוא לפליטה רק הנס הינריכס כקש אחרון. בין שירצה או לא: הוא חייב להסתכן.

שבורה ברוחי ורצוצה בגוף אני שבה הביתה. שם ממתינה לי כבר אורזל רויבר. בפיה ידיעות מאיש הקשר שלה בגיסטאפו. הוא מוסר שהמבצע נגד בני הזוג מנשואי תערובת נדחה לזמן בלתי מוגבל. לפחות נחמה זו!

“אבל אצלי הענינים יגעים”, נאנחת אורזל. “הם תפסו אותי. החל מיום שני אצטרך לטאטא רחובות, לסתת אבנים או לנקות אוטובוסים. דומני שמותר גם להטליא מכנסי חייילים שנקרעו”. – “הרי את עובדת כבר באיזה מקום”. – “שוב לא. עבדתי עד שלשום. אז פיטרו אותי בבושת פנים. בת מנשואי־תערובת אינה ראויה למלא את התפקיד הרם של כתבנית. נתנו לי לברור באיזה סוג של עבודת כפיה ברצוני לבחור והעדפתי את המטאטא”. – “ומה דעתו של ד”ר טגל?" – גם הוא חסר־אונים. ההוראה היא כללית ומתייחסת לכל תחומי הרייך. וחוץ מזה…" היא מתבוננת נכחה, שקועה בהירהורים “יתכן וטיאוט רחובות אינו מן הדברים הגרועים ביותר. להתחמק ממילוי הייעוד שהגורל הועיד לך זה הרבה יותר נורא. להתנכר לעצמך, זה רע מאד. ראי נא, אני מעונינת למלא את ייעודי, ואפילו אם זה מצטמצם רק בהרחקת אבק מן הרחוב במטאטא”.

בהתרגשות אני חובקת אותה בזרועתי. “אם בכל זאת תזדקקי לתעודה רפואית… לחופשה של כמה ימים…” אורזל מחייכת. “חופשה היא דבר טוב. אבל אסור להתחיל בה בעבודה חדשה”.

יום ו', 5 בינואר 1945

שלוש פעמים שוחחנו היום טלפונית עם הינריכס. התחננו בפניו שיבוא הנה וינסה את כוחו אצל פרייזלר. לרוע מזלנו בוטלו דווקא אתמול כל החופשות בצבא למשך שבוע ימים. דומה שכל הגורמים חברו יחדיו להכשילנו. הינריכס יעשה את כל אשר לאל ידו, אך אין לצפות לבואו לפני השמיני לחודש. ובשמיני, בשעה שמונה בבוקר…

שבת, 6 בינואר 1945.

פתיחת המשפט נדחתה ביום אחד. זה מעניק לנו ארכה נוספת של עשרים וארבע שעות. אם לא יהיו אזעקות בלתי צפויות שיגרמו לאיחור בלוח הזמנים של הרכבת יספיק הינריכס להגיע בעוד מועד.

בלילה מבקרת אותנו פראיה מולטקה. זמן רב אנו יושבים בצוותא ומשיחים. לפתע מיילל צופר האזעקה. כולנו יורדים למרתף. מחשבותינו רחקות ממלחמה ואזעקות. “מוכרחים לשמור על הגחלת מעבר לתחומי הזמן” אומרת פראיה מולטקה. “אם שומרים על הגחלת, הרי שהכל מקבל משמעות אחרת. החיים וגם המוות. כן, גם המוות. לעיתים קרובות חשבתי על כך. אולי טמון בזה נס הסיפור על המבול וסודות חכמי המזרח”. אנדריק מניד ראשו לאות הסכמה. “סוד הצלתה של תיבת נח וסוד הצלתו של הזהב שנישא במרחבי המדבר”. פראיה נועצת עיניה בעינינו, ארשת של רצינות מצטיירת על פניה. “חסד גדול היא הזכות לשאת בגחלת. חובה קדושה היא, עלינו לחוש את האחריות המוטלת עלינו. ואז יבוא יום, ובקצה המדבר יצפה לנו הרך הנולד!” היא משתתקת. עיניה הבהירות מבריקות ככוכבי הרקיע.

יום ג', 9 בינואר 1945.

היום השכמנו קום, הייקה ואני. בשעה שמונה מתחיל הדיון בבית הדין העממי. בשבע בבוקר מתקיימת בכנסיה תפילת שחרית. “מחר חייבים ללכת לכנסיה” אמרה אמש הייקה, “כמעט כולם מן הקושרים של ה־20 ליולי הם נוצרים מאמינים, גם מולטקה.” על כן הלכנו לשמוע את המיסה. גם הזמנו תפילת־אשכבה לקראת העשירי לינואר, בשעה שבע בבוקר. “עבור חמש עשרה נשמות שנאלצו להיפרד מן העולם הזה בימים טרופים אלה מבלי שינוחמו על־ידי הסקרמנט”. הכומר נותן בנו מבט רב־משמעי. “חמש עשרה נשמות” הוא ממלמל. ברי לנו שהוא ירד לסוף דעתנו. בצהרי היום מגיע הינריכס. הוא עייף מיגיעת הדרך ומדוכדך. פריילזר סרב לקבל את פניו. מסר לו באמצעות מזכירתו שאינו יכול לקבלו לשיחה מפאת עומס עבודה.

מוקדם בערב מחזירים את הרוזן הלמוט פון מולטקה בניידת משטרה לכלא טגל. מצבו ביש. נימת קולו של כב' נשיא בית הדין העממי אינה מבשרת טובות. אפילו עברייני השוליים נחשבים הפעם כמעומדים למוות הבטוח. את המקרה החשוב ביותר שמר לעצמו פרייזלר למחרת היום. “אנא, השתדלי להיות נוכחת בעת הדיון” מפצירה בי פראיה פון מולטקה. אני הופכת עולמות כדי למלא את מבוקשה. מנפנפת בתעודת העתונאית שלי, בכרטיס המערכת. פונה אל החלונות הגבוהים ביותר בלשכת העתונות הממשלתית. מנסה להתחנף, מעמידה פנים כאילו הייתי אחת מאנשי שלומנו. “סוד ממלכתי כמוס” משיבים לי. רק חמשה עשר עד עשרים חברי מפלגה מהימנים יורשו להימצא באולם. “וחוץ מזה” פניהם של אלה שאני פונה אליהם קופאים כקרח “מה מניע דווקא אותך לעקוב אחר הדיון הזה…?” לא נותר לי אלא לשתוק ולפטפט שטויות מגומגמות מרוב מבוכה.

מצבו של הרוזן מולטקה בכל רע. אך בשובו מבית הדין העממי לתוך תאו הוא מתיישב וכותב. ששה עמודים, שבעה עמודים, שמונה עמודים. את מהלך כל הדיון הוא רושם, מלה במלה. ד“ר טגל מבריח את הדפים אל מחוץ לכותלי בית הסוהר. פראיה מולטקה מעתיקה את הכתוב במכונת כתיבה. בהעתקים רבים. עוד באותו לילה אופה כל אחת מנשות הנאשמים בעבירות שעליהן צפוי להם דין־מוות, או מארושותיהם, עוגה קטנה. בבוקרו של העשירי לחודש מביא ד”ר טגל את העוגות לתאיהם. בכל עוגה טמונה אגרת־סתר. העתק בשביל כל אחד משמונה הגברים המצפים באותו יום לגזר דינם. עתה יודעים הם את אשר עליהם לומר בחקירת שתי־וערב. עתה יודעים הם את אשר אמרו שם קודם לכן האחרים.

יום ד', 10 בינואר 1945.

בוקר סגריר ולח עולה על ברלין. רחובות העיר כמעט ריקים מאדם. מבלי להוציא הגה משרכים הייקה ואני דרכנו אל הכנסיה. רק פעם היא שוברת את השתיקה. “הסבורה את שזה חטא מצידי להזמין תפילת אשכבה בכנסיה קתולית כשאינני משתייכת לדת זו”? אני דוחה את השאלה בניד ראש. “לא במקרה זה. ובודאי שלא כשזה נעשה מתוך רצון טוב וביראת כבוד”. בית התפילה נבלע באורם הקלוש של נרות בודדים. מן המזבח מתנוצץ נר התמיד כנחמה פורתא. בשעה זו מועט מספר המתפללים. מולטקה ושותפיו. – האובך ושותפיו. כעשן מאובך עולה הקטורת, ממלאה את חלל האויר. כלי הקודש בידי הכהן מבריק ומבהיק. “מי יתן והוא ישאר בחיים, וגם אנחנו” אני לוחשת וחשה עצמי לפתע כחוליה בשרשרת אדירה של נאנקים בסבל החובקת עולם ומלואו. כאחת מאלה שהלכו לעולמם והעתידים עוד לפרוש מן החיים. נימנים עמם גם ויצלבן ושולנבורג, רייכויין ויורק. של אלה שנשאו את הזהב בחצותם את המדבר ואלה שהעבירו את הגחלת הלוחשת על פני מרחבי הים.

“ואימרו אמן”, מסיים הכומר את תפילתו. הכנסיה מתרוקנת. ישיש כפוף מכבה את הנרות בזהירות של רוך. רק מן המזבח מוסיף נר התמיד לשלח את זיק אורו הזעיר כמבקש לנחמנו. “עלינו ללכת” לוחשת לי הייקה בעדינות וגוררת אותי במעילי. מחוגי השעון עומדים עתה על שמונה. בזה הרגע מתחיל הדיון בבית הדין העממי כנגד הרוזן הלמוט פון מולטקה.

הדיון מתחיל בסימן של בזיון ונגמר בבזיון. עוד בטרם יערוב היום יציע התובע להטיל גזר־דין־מוות על שלושה מבין הנאשמים ששמותיהם מולטקה, דלפ ושפר. שלושה מחבריהם נידונים לתקופות מאסר ארוכות עם עבודת פרך. רייזרט לחמש שנים, גרסטנמאייר לשבע שנים, פוגר לשלוש שנים, האובך, שטלצר וגרוס הוכרזו כ“בלתי שייכים לפרשת מולטקה” וענינם יידון בנפרד. פראיה היא המוסרת לנו על התפתחות זו. קולה ברור וחזק. “עתה עלינו לעשות כל מאמץ כדי שהנידונים ייזכו בחנינה”.

שעתיים לאחר מכן עולה בידי להשיג פרטים נוספים. אחר מעמיתי העתונאים שהוא חבר ב־ס.ס., היה נוכח בדיון. “אדם מוזר, מולטקה זה” הוא אומר ומחליק בידו על מצחו בבילבול חושים. “אינו מוציא הגה מפיו, ורק מסתכל בשופט. רק מסתכל בפרייזלר בעיניו הכהות, העצומות למחצה. התדעי מה זה הזכיר לי? את פרשת הנוצרי בהתיצבו בפני פילאטוס. רק כאשר האשימו את האחרים, את גרסטנמאייר ואת רייזרט, רק אז החל להתעורר ולפתוח את פיו. הצליח אפילו להוציא אותם מן הבוץ. טיפוס מוזר!” הוא מקמט את מצחו. “אפילו פרייזלר התחיל להתעצבן. ‘אדוני הרוזן’ אמר פרייזלר למולטקה, כאשר הכל נגמר. 'אדוני הרוזן, קיים רק דבר משותף אחד בין הנצרות לנציונלסוציאליזם: שתי התורות גם יחד תובעות לעצמן את האדם כולו”.

ולעת ערב, כשאנדריק ואני נשארים לבדנו, תוקפת אותנו תוגה עמוקה. פג וחלף המתח הגדול. מולטקה ושותפיו. מחר אחר הצהריים בשעה ארבע עומדים להכריז על גזר הדין.

יום ה,' 11 בינואר 1945.

על השיגרה היומיומית אין לדלג. דירתנו רוחשת ככוורת דבורים. מופיע אחד מידידי אנדריק. הוא מבוהל, מופחד וחסר־אונים. “אני נזקק לאב עבור ילדי” הוא מסביר. “לאב ארי. לידידתי, שאני חי עמה זה עשר שנים כבעל ואשה, אירע משהו… ודווקא עכשיו! אנא, תבינו, הבחורה היא ארית. אם יתפסו אותי, כיהודי, ואפילו נחשב אני לבעל זכויות מיוחדות…” אנו יורדים לסוף דעתו. קשה שלא להבין את התסבוכת. זוהי עבירה חמורה על חוקי נירנברג! על החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני. – “יחסים מיניים מחוץ לנשואים בין יהודים לגרמנים או בעלי דם דומה אסורים בתכלית האיסור” אומר סעיף מספר שתיים לחוקי הגזע. על “כלימת גזע” צפויים עונשי מאסר כבדים. אלא אם כן ילך אנדריק מיד עם הנערה לרשם הנשואים האזרחיים ויישא אותה… “מילא, אני הולך” נאנח אנדריק בהכנעה. הוא מסתגל במהירות מפתיעה לתפקיד אבהותו הבלתי צפויה. זמן קצר לאחר מכן מצלצלת לנו אורזל רויבר. ס. או. ס. לביסקויט־שוקלד" היא מכריזה כאורים ותומים. “מיסרו על כך מיד, בדחיפות!” מתורגם ללשון מובנת פירוש הדבר שלכל הזוגות מנשואי תערובת אורבת סכנת מאסר. הייקה יוצאת מיד לשליחותה. אך יצאה לדרך וכבר מגיעה הבשורה שפרנק נפל קרבן להלשנה מצד אחד מעמיתיו הרופאים. כל הצרות באות בבת אחת. אפסה כל תקווה למולטקה. הם הכריזו על גזר הדין. מוות בתליה. בעוד שבועיים, לכל היותר שלושה שבועות, תפוג הארכה האחרונה.

יום ב', 15 בינואר 1945.

עתה עוד יכול רק הימלר להצילנו. מבוקר עד ערב אנו מציגים לכל מי שנקרה בדרכנו את השאלה החוזרת “המכיר אתה את הימלר? הידועה לך דרך אל הרייכספירר של ה־ס.ס.?” הנשאלים משיבים בשלילה. מושכים בכתפיהם. מידת הרחמים נמצאת כיום בשפל המדרגה. פראיה מולטקה כותבת מכתב לשר הפנים ורייכספירר ה־ס.ס. הינריך הימלר. אי אפשר שמכתב זה לא ימיס אף את הלב המאובן ביותר. כותבת המכתב אינה מתחננת, אינה מיללת. היא מפגינה בו אצילות ועמידה על כבודה. לו רק הגיע אישית לידיו של הימלר…

“המכיר אתה את הימלר אישית? הנהירה לך הדרך אל הרייכספירר של ה־ס.ס.?” אנו שואלים ומחפשים גישה אליו. כל שעה יקרה. נותרו לנו רק שבועיים. לכל היותר שלושה שבועות. כבר חסרים ארבעה ימים מן הארכה הזעומה. “המכיר אתה את הימלר? הנהירה לך דרך אל הרייכספירר של ה־ס.ס.?” אני עומדת לפני המו“ל שלי. עיניו סוקרות אותי בעיון. “אני מכיר דרך” הוא אומר באיטיות. נדמה לי שהשמש החלה שוב לזרוח. “האמנם?… אתה באמת מכיר דרך אליו?” כמה הוא נפלא, המו”ל שלי. כמו מלך הוא רוקם את חוטי־קשריו. כאדם הוא יודע לנצלם, את החוטים כלפי מעלה, כדי שיוכל להושיע כלפי מטה. גם עסקני המפלגה משמשים לו רק אמצעי לקידוש המטרה. “הקשר אינו בדיוק שלי במישרין. אך לאיש שאני מכירו השפעה מרובה. הוא שלישו של הרייכספירר. לעיתים מועיל יותר להימצא בסוד המשרת מאשר להופיע אישית במחיצת אדונו. רק משרתים יודעים כהלכה מתי שאדוניהם שרויים במצב רוח מרומם”. – “ואתה מוכן באמת…?” אני מתבוננת בו, כל־כולי הכרת תודה. הוא מחייך. “לשם מה, את חושבת, הצטרפתי למפלגה? תני לי את המכתב. כל עוד לא אזל אצלי מלאי המשקאות החריפים בבית, נכונים שלישיו של הימלר ברצון להתארח בצל קורתי.”

יום ו', 19 בינואר 1945.

האמנם כלו כל הקיצין? יד ימינו של הימלר אינו מסוגל לפי שעה להמצא במחיצת אדונו. האיש מרותק למיטה בעקב תאונה, זה למעלה משבועיים. במערבולת מסיבת סילבסטר דרכה רגלו על תנור־חימום. מתוך כך נכווה קשה בכף הרגל שהעלתה שלפוחיות. עתה יש לו פצע זב־מוגלה שאינו נוטה להגליד. הייתכן שבקשתה של פראיה מולטקה לחון את בעלה תהא תלויה בכף רגלו של אדם שניכוותה בהיותו בגילופין?

בינתיים הוצא גם גזר־דין מוות על האובך.

אורזל רויבר מנצלת הפוגה קצרה בין הברשות־מטאטא כדי לפקוד אותנו בביקור חטוף. ב־15 לינואר רצו לקחת את בני הזוג היהודים מנשואי תערובת ולהעבירם למחנה היהודים בטרזיינשטאדט. המשאיות עמדו כבר הכן. אך ברגע האחרון באה התערבות מצד משרד החוץ. בלחץ בנות הברית, מתלחשים. אומרים שלנאצים הובטחו עשרה שבויי מלחמה תמורת הצלת נפשו של כל יהודי שנועד לגירוש. וכך בוטלה הגזירה, כפי שכבר קרה כמה פעמים. הייקה יוצאת שוב לשליחויות, כדי לבשר לבני חסותה על השינוי במצב.

יום א', 21 בינואר 1945.

אנו מתפללים להחלמתו המהירה של שלישו של הימלר. יום־יום אני מקיימת מגע טלפוני עם המו"ל שלי.

לפני יומיים קיבלו פלוגות הסער העממיות פקודה להתיצב ביחידותיהן. אומרים שהגדודים כבר יצאו לחזית, במעילים אזרחיים ובחותלות. רבים מאנשי היחידות לא אחזו מעודם ברובה. כבר מדברים על אבידות בשיעור שמונים אחוז. מפעילים אותם רק כדי שיסתמו “חורים”. ערימות של גויות־אדם צריכות לשמש מיכשולים בדרך התקדמותם של שריונות בנות הברית. ובלבד שחומות חיות אלו יחזיקו מעמד עד בוא התגבורת. לא חשוב כמה זמן: יום אחד, שעה אחת. העיקר שאפשר יהא לסתום את הפרצות בבשר אדם מרוסק.

יום ב', 22 בינואר 1945.

במזרח מתנהלת האופנסיבה הרוסית במלוא עוצמתה. כל משלוחי המזון לברלין הופסקו בתוקף מידי. גם אספקת הגאז הופסקה. שותקה גם תנועת הרכבות המהירות. אנו עורכים מרוץ עם שר ההיסטוריה. זמן, זמן, זמן! לו רק יכולנו להרוויח ארבעה שבועות. בצעדי ענק ובמהירות מסחררת הולכות וקרבות ההתרחשויות אלי שואה. זמן, זמן, זמן! יתן נא ריבון העולמים רפואה שלמה לרגלו החולה של שלישו של הימלר…

משלזיה באות רכבות הפליטים הראשונות. לתחנת הרכבת השלזית הגיע קרון־משא פתוח ובו ילדים שקפאו למוות. תשעים ושש שעות עמדו בכפור. דחוסים בקרון כדגים מלוחים בחבית. שלג כיסה אותם. הם קפאו בקור. הם עמדו ונפחו את נפשם דחוסים לקרון־הובלה פתוח של רכבת משא.

יום ג', 25 בינואר 1945.

שלישו של הימלר החלים מחוליו. מחרתיים בשתיים אחר־הצהריים יסעד על שולחנו של המו"ל שלי. תוך כדי לגימת קונייק ושתיית קפה־גרעינים יקרא את מכתבה של פראיה מולטקה, על מנת להעביר אותו להימלר.

יום ה', 25 בינואר 1945.

אנדריק נקרא אף הוא להתגייס לפלוגות הסער העממי. עוד בה בשעה שההודעה נמסרה לידיו הוא אורז את מברשת השיניים ואת כלי הגילוח ומחליט להיעלם מן הדירה. אני מנסחת מכתב מנומס לרשות המוסמכת, מציינת בו שאנדריק קרסנוב נמצא כרגע בנסיעות מחוץ לעיר מבלי שהשאיר מאחוריו מען למכתבים. העיקר הוא כעת להשיג ארכה נוספת!

בשתיים אחה"צ נערכת הסעודה בדאהלם. עם קוניאק וקפה גרעינים.

מחר עומדים לאסור את כל הרוסים בעלי דרכון סובייטי המתגוררים בתחומי גרמניה. שוב יירדו אלפים למחתרת. הדבר מסמר את השיער. כיצד נדע להתגבר על נחשולי העבודה הקשה?

אחרוני האוטובוסים הופקעו על־ידי הצבא. החשמליות יהלכו בעתיד רק עד עשר בלילה, ואף זאת במירווחי זמן ארוכים. בעלי האופניים הם עתה “על הסוס”. בעיר מדברים על הפסקות צפויות באספקת החשמל, בתוקף הקיצוב במיצרך זה, ועל שיתוק מוחלט של כל התחבורה.

אך מאידך: בשורה טובה! שלישו של הימלר קרא את המכתב והבטיח להעבירו לתעודתו. עוד מאוחר בערב אני משוחחת עם ד“ר טגל בטלפון. “הצלחנו במשימה. מחר ימצא מכתבה של פראיה בידיו של הימלר”. מדוע מגיב ד”ר טגל בצורה משונה כל־כך? מדוע אינו מחלק עמנו את שמחתנו? מדוע כמעט ואינו מגיב?

יום ו', 26 בינואר 1945.

בצהרי יום אתמול באו לקחת את הרוזן מולטקה למקום הוצאתו להורג. בה בשעה ששלישו של הימלר קרא את בקשת אשתו לחון את בעלה, בשעה ארבע, כבר לא היה מולטקה בין החיים. הכל התרחש במהירות הבזק ובאורח פתאומי. לפני הצהריים נפרד ממנו ד"ר טגל בתאו. “אם־כן, להתראות מחר!” אמר לו בקצרה. שעה קלה לאחר מכן באו לקחת אותם, את הלמוט פון מולטקה וכמה אחרים. “לדיון בפלצנזה” אמרו להם קצרות. ובמוסך של פלצנזה עומדים גרדומיו של אדולף היטלר.

וכל זה קרה משום ששלישו של הימלר דרך ברגלו על תנור־חימום, משום ששר המשפטים תיראק שב אתמול מחופשה ונתן את ההוראה “לגמור מיד את כל הענינים התלויים ועומדים”, משום שהרוסים עדיין לא הגיעו לברלין והאנגלים טרם כבשו את פוטסדם. משום ש… משום ש… משום ש… למה לנו לשבור את הראש? העולם מתמוטט וקצרה ידנו מלעכב בעד התמוטטות זו.

יום ד', 31 בינואר 1945.

ברלין כולה מתערערת מן היסוד. אומרים שהרוסים הגיעו כבר למבואות שטראוסברג. אזעקת חירום בעלת דרג עליון לגיוס מועמדים לפלוגות הסער העממי. הגברים נעלמים בהמוניהם. אני נפגשת עם אנדריק בקרן־רחוב נידחת. הוא נראה עצבני ומדוכדך. “מחפשים אותך”, אני מבשרת לו. “איש אחד היה אצלנו, שליח מטעם פלוגות הסער העממי. עליך להיות מוכן לצאת לדרך בעוד שעה, כתוב על צו הגיוס”. – אנדריק נושך שפתיו. “מה אמרת לו?” – “שנסעת אל מחוץ לעיר, שאינני מכירה את כתובתך, שאתה סובל ממחלת כליות ובין כה וכה אינך בא בחשבון”. בדכאון־נפש אנו עוקבים אחר החיילים החולפים בחופזה על פנינו. “זה כבר לא יימשך זמן רב”, נאנח אנדריק.

בערב הוא חוזר הביתה. איש חולה־כליות המצווה לשכב במיטה, עד שיוכיח ביום ו', ה־9 לפברואר, לרופא התורן של יחידת בוני הביצורים “גרזן” כי אינו כשיר לשרת בפלוגת הסער העממי.

העיר כולה שורצת פליטים. בקול או בלחש הם משמיעים גידופים על הזמנים הארורים הללו. איש מהם אינו נרתע עוד מלשפוך את מרי לבו. למי שאבד הכל, אבד גם רגש הפחד. היינו הך בעיניו אם כאן או שם יימצאהו המוות. המשטרה אוטמת את אוזניה משמוע. משך עשרים וארבע שעות מותר לכל אחד להשתולל כאוות נפשו, לתת פורקן באין מפריע לסבלו, לייאושו ולחרדת המוות המפעמת בלב! לאחר מכן עוברת השליטה שוב לידיו של מר גבלס.

יום ו', 2 בפברואר 1945.

הבהלה פרצה קודם זמנה. בין לילה שב הכל על כנו והרוחות שוקטות. עדיין נערכים כוחותינו מחדש בחזית האודר. ובמקום להעלים עין מן הנעשה, מבצעת המשטרה מעצרים חדשים. אם לא יקרה משהו במהרה ישימו את ידם גם על הינריכס. היום הוא בא אלינו להיפרד. הידיעות שבפיו אינן מעודדות. ריש, הכומר הישועי מסביבת מינכן, נעצר. הוצאתו להורג של דלפ נדחתה למועד אחר, אך לא בוטלה. כל אחד יודע מה פירושה של דחיה במקרה כזה. משמעותה שיענו אותו עד כלות כוחותיו. ילקו אותו יום־יום, מבוקר עד ערב, עד אשר יוציאו ממנו את ההודאה המבוקשת. ריש משתייך לחוגו של מולטקה. יחד עם הינריכס השתתף בישיבות קרייזאו. ריש נטל חבל בישיבות קרייזאו…

הינריכס אורז את מזוודותיו. “אם יאיר לי המזל פנים, אצליח להגיע עד המבורג” הוא סבור, אך חיוכו הנוגה עומד בסתירה להכרזתו. המבורג רחוקה מזירת הקרבות. בטרם יספיקו להחזיר אותו משם, עשויה עניבת החנק סביב ברלין להיסגר. שוב עורך אדם מרוץ עם הזמן על חייו. האויב עומד עשרים קילומטרים משערי שטטין, עשרים קילומטרים מפרנקפורט, מבשרות ההודעות הרשמיות האחרונות.

אנו מלווים את ידידנו, ששתים־עשרה שנות לוחמה משותפת קושרות אותנו אליו, עד לתחנה הבאה של הרכבת העירונית. הוא עולה אל הקרון המלא וגדוש נוסעים ומנפנף לנו עוד פעמיים לאות פרידה. אחר כך נותרנו לבדנו על הרציף. “שוב אחד פחות, שוב אחד שהלך מאתנו” אומר אנדריק ושולח מבט מהורהר בעקבות אורות הקרון האחרון ההולכים ונבלעים בערפל. מדוכאים ברוחנו אנו נוסעים בדרך הביתה. בכיכר לאואנבורג ניקרה בדרכנו פאביאן. פאביאן טרוט, אחד הידידים של הייקה וחבר שלה מספסל הלימודים. הוא שחקן, משורר, רוכב ומאלף סוסים, מכור לתאוות הסיגריות, רואה את החיים כאמנות שצריך להתמחות בה בלהט של אמן ובסך הכל בן עשרים וחמש. הוא קורן מאושר, כאילו זה עתה זכה בפרס הגדול בהגרלה. “התדעו את החדשה האחרונה?” הוא שואל וצוחק בכל פה. “זרקו אותי ממקום מגורי. בלי גינונים, אחת־שתיים. מטעם המדינה, אם מותר להתבטא כך. על שהרשיתי לאדם שהיה פעם כלוא במחנה ריכוז ללון על הספה שלי. זה אינו יאה ונאה לגרמני הגון, גערו בי. מה לעשות, חשבתי, אז אינני גרמני הגון, וארזתי את חפצי”. – “ומה תעשה עכשיו?” אני שואלת. הוא עושה תנועת ביטול בידו. “הייקה דואגת לזה. אהיה דייר המשנה מספר אחת־עשרה בגן העדן של הרווקיה שלכם. חדרי נמצא בדלת השניה מימין לכניסה. במקרה שתרצו לפעמים לבקר אצלי…” נשיקת יד, השתחויה ופאביאן טרוט נעלם מאחורי הפינה. חרף כל הצרות אני מוכרחה לפרוץ בצחוק. “חי נפשי, בחור זה מתאים לחבורה!” אני מפליטה בהוקרה.

מאוחר בערב אנו מקישים את כוסותינו זו הפעם הראשונה מתחת לקורת הגג המשותפת. “לחיי מותו של היטלר” ולחיי שכנות טובה.

שבת, 3 בפברואר 1945.

התקפת יום קשה על ברלין. העיר סבלה פגיעות נוראות. אני מפלסת דרכי בקושי מבעד לחומה של עשן, פיח וטינופת, כדי להגיע לבית ההוצאה שלנו. מעלי יורד גשם שוטף. הלחות מורידה את העשן אל הקרקע ושכבת דבק שחור שקשה להסירה נצמדת אל סוליות נעלי. “שמע” קורא מישהו החולף על פני לעבר שכנו, “בית הדין העממי עולה בלהבות. אומרים שפרייזלר קבור מתחת לעיי המפולת!” פרייזלר? האיש שדן את כולם למיתה? הוא מת באיחור של חודש. ובכמה שבועות מוקדם מכדי שיתן את הדין על מעשיו ביום הנקם! אכן, מותו החפוז של תליין זה אינו משמח את לבנו. במערכת שלי מונחים הקירות על המכתבות, החלונות על הרצפה. הדואר של הבוקר הביא לנו את הידיעה שעלינו לסגור את שערינו באורח סופי ב־15 למרס. “לא כדאי עוד לעשות כאן סדר, לסלק את ההריסות” רוטן הולנר. אף־על־פי כן הוא כבר אוחז בפטיש. כעבור שתי דקות מהדהדת הלמות פטישים בכל חלקי הבית, כאילו נמצאנו בנפחיה.

אני מסתלקת. פרנק מדאיג אותי. שמעתי שפגיעת הפצצות ברובע הבאווארי היתה קשה במיוחד. מדברים על יותר ממאה הרוגים שנקברו מתחת להריסות. שמא גם פרנק הוא בינם, חלילה? אך, תודה לאל, דירתו עומדת על תילה. אם כי הוא עצמו אינו בבית. היכן הוא יכול להיות? חמש פעמים אני רצה באותו ערב אל הטלפון הציבורי הקרוב. לפני כל תא מתפתל תור ארוך של ממתינים. עדיין יורד גשם. אני ממתינה לתורי.

“פרנק, האלו, פרנק! האם זה באמת אתה?… איפה היית?…” – “במקלט למטה. ומעלי התמוטט בית בן שלוש קומות. רק לפני שעה הצליחו החופרים לחלץ אותנו…” – “ואתה… אתה… חי?” אני ממלמלת. – “כפי שאת שומעת!” צוחק פרנק. איך הוא בכלל עוד מסוגל לצחוק במצב כזה? – “חביבי, יקירי!” אלה הם כנויי החיבה היחידים העולים על דעתי. את כל רגשי השתתפותי במה שעבר עליו הייתי רוצה לבטא בשתי מלים אלו, את כל רחשי ידידותי אליו, את כל דאגתי לשלומו. אך פרנק אינו אדם ההולך שבי אחר רגשות. הוא גם אינו חסיד של שיחות טלפון ממושכות. על־כן אצטרך להקפיא את רחשי לבי ואת צהלת שמחתי להצלתו המופלאה עד מחר בבוקר.

יום א', 4 בפברואר 1945.

תשע שעות שהה פרנק במרתף. ביחד עם עשרים ושש נשים שזעקו מרוב פחד. יבבו בבכי ללא מעצורים, קפאו מרוב תדהמה או שלחו תפילות נואשות לבוראן. עשר שניות קודם שמטר הפצצות החל להשתפך על הרובע הבווארי הספיק פרנק לקפוץ לתוך בית זר. הדף האויר של הפגיעה הראשונה השליך אותו במורדות המדרגות. הפגיעה השניה חדרה את גג הבית, הרסה אותו על שלוש קומותיו עד למרתף. אך תקרת המרתף נשארה על כנה ונשאה את משקל ההריסות. במשך תשע שעות היא עמדה בלחץ הקירות הממוטטים של שלוש הקומות שרבצו על גביה, עד שהגיעו צוותי ההצלה וחילצו את הנלכדים דרך מעבר שנחפר.

פרנק נשאר בחיים! סיבה מספקת לחוג את נס הצלתו. אנו, אנדריק, דגמר, אורזל, פאביאן, פלאם, פרנק, הייקה ואני, מתאספים בחדרה של הייקה. מישהו “ארגן” בקבוק יין אדום. בעזרת גביע למדידת נוזלים מן המטבח מחלקים את הנוזל לתשעה חלקים שווים. זה מספיק בקושי ללגימת “לחיים!” ברגע שאנו עומדים לבלוע את קצבתנו הדלה נשמעת נקישה בדלת. מישהו מבקש לראות את פאביאן. “שומו שמיים, זה אקארדט!” צועק פאביאן בהתלהבות, יוצא מכליו וגורר את הזר לתוך החדר. הוא גבר בהיר־שיער, כבן ארבעים, ופניו נראים כפני מתאגרף מבריק. הוא סוקר אותנו מתוך זוג עיניים תכולות וחדות. בגילוי לב תרות עיניו מאחד לשני, אחר כך הוא מניד בראשו בשביעות רצון, ופוסק: “דומני שהגעתי למקום הנכון. דומני שאתכם אפשר לדבר גרמנית”. הוא נוטל לעצמו כיסא, מתיישב עליו בניחותא. בחלוף דקות ספורות אנו שקועים בשיחה עירנית. הוא מספר שהוא סוציאל־דימוקראט. שכבר בילדותו נהג לארגן מדי שנה עצרת נוער על קברם של לוחמי שנת 1848. לו ניתן לו הדבר, היה ברצון מרסק את שיניהם של כל הנאצים. אין הוא מניח ליום לחלוף מבלי שינחית על ראשם מהלומה כלשהי. ואת כל זה, ואף יותר מזה, מספר לנו קורט אקארד,. שאת ההכרה עמו עשינו לראשונה לפני חצי שעה, וכעבור חמש דקות שיכנע אותנו כי הוא מהפכן מבטן ומלידה. רק מאוחר בלילה נפרדת חבילתנו.

יום ה', 8 בפברואר 1945.

“ובכן, מה נעשה אתך?”, אומר פרנק ומעיף מבט מודאג על אנדריק ה“שוכב” כבר מזה שמונה ימים בבית, בהיותו אחד מאלפי החולים המדומים מקרב מגויסי פלוגות הסער העממי בברלין. פרנק מעוות את פניו במחשבה מאומצת. אנו שותקים במשך חמש דקות, אנו שותקים במשך עשר דקות. לפתע מרים פרנק את ראשו. “מצאת תחבולה?” – “מצאתי! חכו לי קצת, תיכף אשוב”. הוא מוציא את אופניו מן המחסן ונעלם בכוון הקוּפשטיינרשטראסה. כעבור שעה הוא חוזר, עמוס בקבוקים קטנים, קופסאות־פח, מכשירים ומיבחנות. תוך רגעים ספורים משווה פרנק למכתבתו של אנדריק מראה של מעבדה כימית. “ובכן, הקשב: אתה חולה־כליות” משנן לו פרנק בנימת פרופסור המשמיע הרצאה באוניברסיטה. “לבך חולה ולחץ הדם שלך גבוה מדי. את זאת אישרו לך הרופאים כבר לפני שבועות. עתה זכור: לחץ דם, כליות, זהו שילוב מדאיג ומסוכן. מסוכן למדי בעיני כל מומחה. הוא מצביע על הצטמקות הכליות, אתה מבין? פירוש הדבר שנגזר עליך למות, תוך זמן קצר”. בקדחתנות מתעסק עתה פרנק עם המבחנות והפחיות. “הנה לך התמיסה של השתן שלך”. הוא מגיש לו בקבוק קטן, “ובמקרה שיבקשו ממך לעשות את צרכיך בנוכחותם, כלומר שלא באמצעות הבקבוק הזה… אתה תגיד להם שכרגע אינך יכול לתת שתן. בינתיים נייבש את החומר ונכניס לך אותו… נו, טוב, את כל היתר כבר נסדר איכשהו. אני מקוה שלא יהא צורך בכך…”

יום ו', 9 בפברואר 1945.

אכן, באמת לא היה צורך בכך. מיבחן ה־א.ק.ג., תוכנו הרה־האסון של הבקבוק, שלוש גלולות להעלאת לחץ הדם, כל אלה שיכנעו את הרופא של פלוגת הסער העממי בצורך לשחרר את אנדריק קרסנוב לששה שבועות מחובת הגיוס. לששה שבועות למן היום שבו יתקבל בבית ההבראה לחולי כליות, ועד שיתפנה שם מקום, יוכל להמשיך בעבודתו בחוגנו באין מפריע. צריך להרוויח זמן, זהו צו־השעה. אתמול החלה במערב האופנסיבה הקנדית והאנגלית. לחופי נהר־האודר נערכים הרוסים למהלומה המכרעת. רוזוולט, צ’רציל וסטאלין נפגשו בקרים כדי לדון יחדיו על כניעתה הצפויה של גרמניה.

יום ב', 19 בפברואר 1945.

יום יום אנו יורדים למרתף. בבוקר לאחר ההשכמה ובערב בטרם שוכבים לישון. האמריקאים “מרככים” את גרמניה התיכונית לקראת הסתערותם עליה. האנגלים דואגים לכך שלא יהיה לנו מנוח גם בלילות. ביום שלישי שעבר עשו שמות בדרזדן. שלוש פעמים תוך עשרים וארבע שעות הטילו אלפי טונות של פצצות על העיר. עד שכמעט ולא שרד בית שנשאר עומד על תילו. כל הזוהר של תרבות בת מאות בשנים נתאבך בעשן ועלה בלהבות. אלפים מצאו את מותם בהתקפה נוראה זו, התרוצצו כלפידים בוערים בחוצות, נשארו תקועים ודבוקים בזפת הלוהטת, הטילו עצמם ביאוש לתוך מימי האלבה. זעקו לקור המושיע. זעקו לרחמים, כי המוות היה רחום בעיניהם, שכן גואל הוא המוות כשאדם בוער כלפיד חי. דרזדן היתה פעם עיר נהדרת. קשה להשלים עם המחשבה שדרזדן איננה עוד.

שבת, 3 במרס 1945.

אנדריק מצא לעצמו בית הבראה בבראונסדורף, שמונים קילומטר מברלין. מחר יסע לשם. מי יודע מתי יוכל לשוב!

שבת, 10 במרס 1945.

בצהלנדורף עוסקות “נערות המטאטא” במלאכתן. הן מטאטאות את רחובות הרובע. עשר שעות ביממה. לפעמים גם אחת־עשרה שעות. “זה לא כל כך פשוט”, מסבירה אורזל רויבר. “…סוף סוף איננו רגילות לעבודה כזאת.” עייפה במקצת, מדוכאת במקצת, היא יושבת בחוגנו בחדר. “אגב אורחא, מה שרציתי עוד לספר לכם” – קולה עולה קמעה – “קיבלתי חברה לחדר. שמה אוה גריכטר. היא בת תערובת, כמוני. עמדו לשלוח אותה לטרזיינשטאדט, כיוון שהיא יהודיה על פי הכרתה הדתית ועל־כן היא נחשבת בעיני הנאצים ליהודיה לכל דבר. אז לקחתי אותה אלי. כצוללת באינהשטראסה. היא אינה רשומה אצל השלטונות, אתם מבינים?” אנחנו מבינים. אם כן, אוה גריכטר הוא שמה של החברה החדשה בחוגנו.

יום א', 18 במרס 1945.

פרנק מתיס עבר לגור אלינו לימים אחדים. מוטב בשבילנו שלא יראו אותו לעיתים קרובות מדי במקלט המרתף. מזה שלושה שבועות וחצי באים מטוסי המוסקיטו הבריטיים לילה לילה. עתים אף פעמיים בלילה אחד. זהו התגמול בשביל שילוח הקליעים של נשק הנקם שלנו לעבר איי בריטניה. זהו הנקם על הטענה הרברבנית החוזרת ונשנית בכל הודעה מטעם הוורמאכט: אש הנקם מכוונת על לונדון כתמול שלשום.

שוב אנו מסובים לפת שחרית כשלפתע מתחיל הצופר לילל. אזעקה מלאה! כבר בהתקרב ראשוני המטוסים אנו רואים שהפעם אין הם מתכוונים לרובע שלנו. אנו נעמדים בפתח הבית וסוקרים את השמיים שמעלינו. סימני ההיכר של מטוסי האויב מסתמנים בבירור כפקעות־עננים על רקע שמי התכלת. בעקבות מטוסי הקרב מופיעים המפציצים ברעם מחריש של זמזום מנועיהם. צפורים גדולות ומפחידות בצבע כסף. צפורים מסוכנות! אנו מחזירים את ראשינו אל מאחורי כותלי הבית. בכל מקום שבו מסתמנים באופק סימנים לבנים מתפוצצות הפצצות בנפץ אדיר בזו אחר זו. מאתרי הפגיעות עולים ענני עשן, עוטים את הכל שמלמטה, את המוות, החרדה, ההרס, כמו במעטה של ארון מתים. שוב ושוב מופיעים להקי מפציצים חדשים באופק. סוף־סוף, כעבור שעתיים, מהדהד הצליל של טרום־הארגעה. אנו מסתערים על מדרגות הבית, עולים בהן במרוצה ככל שרגלינו נושאות אותנו. אם יאיר לנו המזל, נספיק עוד להכין צהריים בטרם יפסיקו את זרם החשמל. עד לארגעה המלאה נותרו לנו עוד כעשר דקות. צריך לטגן תפוחי אדמה, להרתיח מים לקפה, להכין לכל אחד ביציה מביצה אחת, מתוך ההקצבה האחרונה. התבשילים מבעבעים ורותחים בכל הסירים. זהו מירוץ עם הזמן – עם אספקת החשמל של ברלין. הבריות חדלו לבשל כשהם רעבים, הם מבשלים כשמחדשים להם את אספקת הזרם הקצוב. מוטב לחשוף את הראש לסכנת הפצצות ובלבד שלא להלך על קיבה ריקה משך ארבע שעות ולסבול מן הרעב המציק. אכן, מתחסנים אפילו בפני אימת המוות. דקה אחת לאחר שמערכת האתראה של האלחוט הפסיקה את שידורה, משתתק גם קולו של הרדיו. שכן, זרם החשמל הופסק. ארגעה מלאה. מה טוב שהספקנו לסיים את הבישול. ארוחת הצהריים שלנו ניצלה.

בשעה שלוש מגיעה אורזל רויבר. חרף כל שיבושי התחבורה ועל אף ההריסות והשריפות שעמדו לה למכשול פילסה לעצמה דרך אלינו. מבגדיה נודף ריח כאילו החזיקו אותם שמונה ימים בתוך ארובה. מתחת לזרועה היא נושאת חבילה גדולה: ירקות בשביל ה“צוללות” שלנו, דהיינו בשביל אלה החיים במחתרת. שלושה ראשי גזר, כרוב אחד, וחמש פקעות עבות של קולרבי. “יש לי עוד דבר יותר יפה” היא מתפארת ושולפת מכיס מעילה את הנרתיק. “תלושים לשמונה קילו לחם, שגנבתי אותם זה עתה מתיבת התלושים של חנות האופה”. – “הכיצד?” – “פשוט מאד, לא היה איש בחנות כשנכנסתי. קראתי למוכר כמה פעמים. ומשבושש לבוא, נתקל מבטי בתיבה על השולחן. המכסה היה מורם למחצה. כשגונבים למען אחרים, הרי זה ממש תענוג. ארבעה קילו בשביל פרנק, ארבעה קילו בשביל וואלד. הקצבה לחודש לחם”. פרנק קורן מאושר. כולנו קורנים מאושר. אספקת לחם לחודש ימים עבור שתי צוללות. הפרס הגדול בהגרלה הוא כאין וכאפס לעומת זה. “זהו, אם־כן, עודף” צוחקת אורזל. “אוה השיגה לעצמה הקצבה חודשית משלה”. בגאוה פורשת אורזל טופס רישום משטרתי על השולחן. “הלגה זיידלר, פליטה מגובן, הרשומה אצל הגב' גריכטר, בלייבטרוישטראסה 46” אנו קוראים בטופס. “הלגה זו אינה קיימת כלל במציאות, כמובן. אני נרשמתי אצל אמה של אוה תחת שם בדוי זה בתור פליטה והלכתי אח”כ לרשות התלושים לקחת את כל ההקצבה החודשית. הכל הלך כשורה. לא היו לי שום בעיות. אפשר לחזור על המבצע עשר פעמים, מאה פעמים".

פביאן מלטף את שיער ראשה. “חברמנית!” הוא אומר לה בהערצה. אח“כ אנו דנים בתכנית המבצעית לשבועות הבאים. פרנק מחלק את התפקידים. “אני מספק תעודות רפואיות, תרשימי־תרופות ונוטל על עצמי את הטיפול הרפואי בכל הצוללות. את, אורזל, דואגת לאספקת המזון ומשמשת לנו קצינת־קשר אל הגסטאפו באמצעות ידידך סוכן הגסטאפו היהודי, פאביאן מארגן את הסחורות יקרות המציאות, אקארדט יהיה מומחה החבלה שלנו, וואלד ידפיס לנו תעודות ואישורים בהתאם לצורך, אוה והייקה יעשו שליחויות על אופניהן, פלאם יהיה היועץ המשפטי, הינריכס ידווח לנו על המתרחש בזירת המלחמה, ד”ר טגל יוסיף לשמש לשכת עבודה לכל אלה החיים במחתרת”. – “ואיזה תפקיד הועדת לי?” אני מעיזה לשאול. – “לך נועד תפקיד הכבוד להיות הכלבויניקית לעת מצוא” צוחק פרנק בהנאה ניכרת. כתמיד כשהמדובר בפוליטיקה ובתכניות לעתיד הוא שופע מרץ ומצב רוחו מרומם. – “תיזהר רק שלא יתפסו אותך!”, אני מזהירה. “הימלר נוהג לחסל את יריביו במהירות מפתיעה, וגם בתי הדין הצבאיים אינם טומנים את ידיהם בצלחת”.

ואמנם, דווקא בימים אלה מתבצעות שוב הוצאות להורג לפי שיטת הסרט הנע. רק אתמול “סרקו” את ברלין כולה ובגוש בתים אחד בלבד עצרו לא פחות מחמישה עשר עריקים. חמישה עשר מסכנים שעבר להם החשק להמשיך את מלחמתו של היטלר. למזלנו גונבה ידיעה על המיבצע לאוזננו מבעוד מועד. איש הגסטאפו של אורזל לא הכזיב. שעתיים לפני התחלת המבצע ידעו כל הידידים על העומד להתרחש ונמצאו כבר במקומות מבטחים. אורזל מתבוננת בשעונה. “חברה, עלי לשוב הביתה. דייר המשנה שלנו מצפה הערב לאורחים. לכן אסור לאוה להיראות בדירה. היא מסתתרת במחסן המטאטאים. אם אאריך את שהותי כאן, היא תגווע ברעב”. כנגד טענה כזו אין מה להשיב. אני מלווה אותה לדלת. “שמרי על עצמך” אני אומרת לה לפרידה.

יום ד', 21 במרס 1945.

היום נתלויתי לפרנק לביקור אצל ידידת־אחותו. שמה אולריקה וייצן והיא עורכת עתון. מאז הסתיו דאשתקד היא מסתירה פליט מקושרי ה־20 ליולי בביתן בגינת השיכון שבו היא מתגוררת. איש אינו יודע על כך זולתי שתי בחורות המתגוררות יחד עמה בדירה. שלוש הנשים מגינות בצוותא על גבר שלא הכירו אותו מעודן עד לרגע בריחתו. רק משום שידעו שהוא נתון בצרה. רק משום שידידים מהימנים המליצו עליו בלב שלם. עתה יושב האיש כבר למעלה מעשרים וחמשה שבועות בד' אמותיו של חדר אחורי צר ואינו מהין לצאת לאור השמש. רק עם רדת החשיכה הוא חומק אל הבונקר הקרוב ביותר. אנו עולים בחדר המדרגות האפלולי שמאחורי הביתן, נוקשים בדלת לפי הסימן המוסכם וניצבים כעבור רגע לפני גבר השוקד מאז 1938 על הפלת משטרו של היטלר. תוי פניו החדים מצטיינים באצילות, שיבה נזרקה בשערו ולעיניו הבעת תוגה שאינה חולפת גם כשהוא מעלה חיוך. “קולנל הארטמן” הוא מציג עצמו. אנו יודעים שאין זה שמו האמיתי. אך מוטב כך. איש לא יוכל להכריח אותנו לגלות את אשר איננו יודעים.

על ספל תה מהביל הוא מספר לנו את סיפורו: הוא שירת כקצין בצבא הקבע, היה מפקד חטיבה והעבירו אותו כעונש מעמדת הפיקוד משום שהתנגד לפתוח באש על אזרחים קרואטים שיחידתו נצטוותה לירות בהם למוות. כעבור זמן מה מחלו לו והוא הועבר ליחידת הריגול הנגדי בראשותו של קנריס. “…ומה שהתרחש בריגול הנגדי של הצבא הגרמני ידוע לכם בוודאי”, משלים האיש את דיווחו וחיוך נסוך על שפתיו. “במשך שש שנים השתדלנו לסלק את הפירר. במשך שש שנים רקמנו תוכניות בזו אחר זו. כבר בשנת 38, במינכן, עמד הדבר להתבצע. אולם הגנרלים התנגדו. הגנרלים התנגדו לכך תמיד, גם כשהעמידו פנים שהם מחייבים את גישתנו. האלדר בלם אותנו וקלוגה בלם אותנו. במשך שש שנים דיברו ודיברו מבלי לעשות דבר. ‘אני אקבע את המועד’ אמר האלדר, והמתין עד שסילקו אותו. – ‘אני נותן פקודות, ואתם חייבים לציית’ אמר קלוגה. לבסוף פקעה סבלנותי. ביקשתי לפרוש מן הריגול הנגדי ונתמניתי למפקד שירותי הסיור בברלין”, הוא נותן בנו את עיניו, “תפקיד מביך במצבי הנוכחי, כי כל סיירת מכירה אותי כמפקדה הראשי. כשעצרו את קנריס עצרו גם אותי. כעבור יומיים נאלצו לשחרר אותי מחוסר הוכחות. אחר־כך, באוקטובר מצאו את הארון המשוריין של האדמירל. הארון נפרץ. בתוכו נתגלה כל החומר על מבצענו. עוד בטרם העבירו את התשדורת לעצור אותי מחדש, הזהיר אותי אחד מידידי מן הגדוד. אמרתי לאשתי: ‘עתה נותרו לי רק שלוש אפשרויות: להסגיר את עצמי ולעלות לגרדום, לשלוח יד בנפשי, או לרדת למחתרת’. – ‘מובן מאליו שעליך לרדת למחתרת’ החליטה האשה. עוד באותה שעה נעלמתי לבלי שוב. כעבור יומיים עצרו את אשתי. וזה מה שמציק לי כל־כך, מה שהפך בשבילי ללא נשוא: אשתי יושבת עתה בגללי בבית הסוהר מזה ששה חדשים. מבלי שאדע מה שלומה, מבלי שמישהו ידאג לה. השגתי לי רעל. אני מתלבט קשות אם לא יהא זה הגון יותר מצדי להסגיר עצמי לשלטונות?” – “יהיה זה שגעון ותו לא, שגעון ממש”, משסע אותו פרנק בלהט. “הסבור אתה שאשתך תרגיש יותר טוב אם תהיה תלוי על גרדום? החושב אתה שהם ישחררו אותה רק משום שתפסו אותך? שמע, חבר! אל תאבד את השליטה על עצביך חמש דקות לפני הסוף!” – “אבל ההפצצות” נאנק הקולונל. “הם אינם מניחים לאסירות לרדת למקלט. מניין אדע אם היא לא תגווע ברעב, אם לא תמות מאפיסת כוחות, כתוצאה מהתעללויות, בטרם נספיק לשחרר אותה?” – “היכן היא יושבת?” מתערבת אני בשיחה. נדמה לי שעלינו להסיח עתה את דעתו מתחום הרגש לתחום הצעדים המעשיים שעלינו לנקוט. – “בדירקסנשטראסה, בבית הסוהר לנשים”. – “שם אין מתעללים באסירות, עד כמה שידוע לי. וחוץ מזה שמעתי שאפשר לבקר אותן ואולי אף להכניס להן קצת מיצרכי מזון. אפשר להסדיר זאת, ללא ספק”.

אט־אט מחזיר לעצמו הקולונל את עשתונותיו שאבדו. בשעת הפרידה ממנו מצטיירת לנגד עינינו תוכנית מוחשית ומפורטת להגשת עזרה לאשתו. פרנק ידאג להשגת תעודה אדומה שתעיד על השתייכותו של הקולונל לפלוגות הסער העממי. וואלד יצטרך להדפיס אותה. פלאם מקיים קשר עם זייפן חותמות. במקרה שהקולונל ייתפס בחמקו ממחבואו אל המקלט יוכל, מכל מקום, להיעזר בתעודה זו. אולי נצליח גם לזייף בשבילו הודעה בכתב מסוג ההודעות הנשלחות על־ידי פיקודי המחוז לאנשי הצבא, בזו הלשון: “הנך נדרש לשלוח אלינו ללא דיחוי את פנקס הצבא שלך”. או אז נצטרך רק להדק קבלה מוחתמת מן הדואר אל הטופס, בתור הוכחה שאכן פנקס הצבא מצוי באורח זמני בידי הפיקוד.

עלי מוטל התפקיד להופיע בבית הסוהר אצל אשתו של הארטמן, בתפקיד ידידתה. ד“ר טגל יערוך אצלה ביקור כדי להכין אותה לקראת בואי. כאיש־כהונה לא תקשה עליו הגישה לרוב בתי הסוהר, וחוץ מזה ניתנת לו גם ההזדמנות לשוחח עם האסירים והאסירות בארבע עיניים. הוא ימסור לגב' הארטמן את שמי. הוא יבשר לה גם שידידתה החדשה תביא לה מצרכי מזון ותתקשר בשמה עם עורך דין. ביקורו המוקדם של ד”ר טגל הכרחי, לבל תחשוב אותי למרגלת שנשלחה להוציא סודות מפיה. אני מקבלת על עצמי ללכת לד"ר טגל, לבוא במגע עם עורך הדין ולערוך את הביקור השבועי אצל האסירה.

“מצוין, את זה גלגלנו” קובע פרנק בסיפוק כשאנו מסירים את המנעולים מן השרשרות של אופנינו הקשורים בחצר. מאז עורכים קלגסי הרשות חיפושי פתע בתחבורה הציבורית, הננו נמנעים ככל האפשר מלנסוע ברכבת התחתית, ברכבת העירונית או בחשמלית.

בדרכנו הביצה מזדמנים לקראתנו אנשים הנודדים כבר אל המקלטים הציבוריים, כסאות מתקפלים קטנים באמתחתם, “סכנה!” אני מעירה לפרנק. “עורבי הבונקרים קרבים במעוף”. העיר כולה החלה לטפח שנאה סמויה לסוג זה של מוגי לב הנחפזים לאחוז במזוודה הקטנה ולמהר למקלט כשמטוסי האויב רק חגים בשמי גרמניה הצפון־מזרחית. שעות על גבי שעות הם מבלים בבונקר. נשים רבות רואות בכך מעין תחליף להתכנסות היום־יומית בבית הקפה. הן יושבות במקלט בניחותא, מרכלות, מפטפטות ודשות בחדשות האחרונות על הקצבות־המזון, אם ניתן להשיג משהו והיכן ניתן להשיג משהו. וכתום הישיבה במקלט, במחצית המקרים מבלי שאף מטוס אויב אחד עבר את מרחב העיר, יוצאות נשות המקלטים כדי להסתדר בתור לפני החנויות. תור לפני החנות לממכר חמאה, תור לפני האטליז, תור לפני המקלט. תור, תור, תור למן ההשכמה ועד שהולכים לישון. אין להבין כלל שישנם אנשים שלרשותם עומד שפע כזה של זמן פנוי.

בערב סופגת ברלין את ההתקפה השלושים במספר של מטוסי מוסקיטו בשלושים הלילות האחרונים. בשלוש וחצי לפנות בוקר מקימים אותנו עוד פעם מן המיטות. צופר האזעקה “קורע” שנתנו לשתיים. משל היה משור. אך לאחר מכן משתרר שקט. נראה שמטוסי האויב הטילו את פצצותיהם הפעם על אחד מרובעי העיר המרוחק מאתנו.

יום ה', 22 במרס 1945.

בתשע קוראים לי לטלפון. גברת אחת מבקשת לדבר עמי. מצידו השני של הקו נשמע קולה ההססני של נערה צעירה. “האם את ידידתה של אורזל רויבר?” – “כן, מה הענין?” – “אורזל רויבר… ארוזל רויבר…” הקול נדם, – “אינני שומעת אותך. אולי תואילו להרים את קולך?” דממה. ולאחר מכן יבבת בכי מעבר לקו. “הבית שבו היא מתגוררת ספג פגיעה ישירה, היא שוכבת… כמדומני שהיא שוכבת מתחת להריסות”. – “זה לא ייתכן! זה בלתי אפשרי. אבוא מיד” זה הכל מה שאני מסוגלת לצעוק לתוך המכשיר.

מקץ חמש דקות אנו דוהרים על גבי אופנינו לאורך השלוסשטראסה. ביתה של אורזל נמצא באינהשטראסה 40 בדאהלם. אולי יש כאן בכל זאת טעות. הלשון נדבקת לחכי. כאילו להכעיס נושבת רוח נגדית! “מוטב שפרנק יישאר מאחור. אולי נמצאת המשטרה בשטח. כדאי שימתין לנו בפינת־הרחוב הקרובה.” פרנק מביע הסכמה בניד ראש, וגם הייקה מנידה ראשה. “מי יודע אם יש שם אתים לחפור” היא קוראת לעומתי ודורכת במשנה מרץ על הדוושה. אנו נכנסים לאינהשטראסה. מספר 20… 22… 24. אפילו חלון שבור אין לראות כאן, אין זכר להריסות, לענני עשן. הרחוב שרוי בשלווה רוגעת, אין רואים בו נפש חיה. עוד פינה אחת והנה… עינינו נתקלות במחסום. אנשים מתקהלים לידו. לעינינו נגלים שוטרים והמכוניות האפורות של פלוגות הצלה. אם־כן, אמת הדבר! אנו קופצים מאופנינו. המצטופפים ליד המחסום מפנים לנו מקום, כאילו חשים הם את שייכותנו לאסון. אינהשטראסה 40. לפנינו משתרע תל חרבות. קורות שבורות ומרוסקות, גושי מלט, משקופי חלונות עקורים, שברי לבנים וטיח. מערבולת מחרידה ומזעזעת. בענפיו של עץ־הבוקיצה העתיק שעמד לפנים בצד השער מתנופפת ברוח חתיכה קרועה מוילון צבעוני. שמונה חיילים עוסקים בדומיה בפינוי ההריסות, גוש אחרי גוש. אני פונה בשאלה לאחד השוטרים: “היש שם עדיין בני אדם קבורים?” – “אומרים ששתי בחורות היו בתוך הבית. אבל רק אחת מהם רשומה במשטרה”. הוא מושך בכתפיו. “איננו מצליחים להגיע אליהן. כבר מארבע בבוקר אנו מנסים. בכל פעם מתמוטט גוש הריסות חדש ומכסה את אשר פינינו. גם המעברים שאותם הבקענו נתמלאו שוב”. – “הסבור אתה שהן עוד בחיים?” – “לא מן הנמנע, אך קשה להאמין. ניסינו להתקשר עמן על־ידי סימני־ניקוש. לא קיבלנו תשובה. הפצצה חדרה כנראה בקו ישיר לתוך המקלט שמתחת לפני הקרקע”. – “המותר לנו לעזור בעבודת החפירה? אנו ידידים של העלמה רויבר”. לרגע קט בוחן אותנו איש המשטרה, ספק בעיון ספק ברחמנות, אחר כך הוא מנענע ראשו “זה אסור בהחלט לאזרחים. מלאכה זו צריך ללמוד אותה, שאם לא כן, אתם עלולים אך להגביר את האסון”. – “אבל הן לא נוכל לעמוד מנגד ולהניח להן להישאר שם!” עיניה של הייקה זולגות דמעות מרוב התרגשות וחוסר סבלנות. “מתי אתה סבור ש…?” – “לכל המוקדם מחר” משיב השוטר. “וייתכן רק מחרתיים. תני לי את מספר הטלפון שלך. אנו נודיע לכם”. אני חשה לפרנק הממתין עם אופניו בפינת הרחוב הסמוכה. “בוא”, אני אומרת לו, “לא יאונה לך כל רע מהם. אך הם אינם מרשים לנו לחפור. הבנות קבורות מתחת לאיי המפולת. שתיהן. ולנו מותר רק לעמוד באפס מעשה ולהתבונן.”

ואכן, אנו והזרים עומדים ומביטים – שעה שצוותי ההצלה מפנים קורה אחר קורה, אבן אחר אבן מן המעמסה המוחצת שעל כתפיהן של אורזל רויבר ואוה גריכטר. אבן אחר אבן. קורה אחר קורה. בזהירות ובאיטיות מדהימה. עתה תוחב אחד החיילים את ידו עמוק לתוך ערימות שברי האבן. הוא מוציא איזה עצם ומשליך אותו הצידה. העצם הוא ספר קרוע בחלקו: שירי רילקה. זה היה המשורר החביב ביותר על אורזל. הייקה מתייפחת בבכי. “אינני יכולה עוד לשאת את זה”, היא מיללת. אנו פונים ללכת.

בחלוף קבוצתנו הקטנה הרכובה על אופניים לאורך האינהשטראסה, צועדת לקראתנו קבוצת נערות צעירות. לבושן בלוי, נעליהן מאובקות. כל אחת מהן נושאת מטאטא ענקי על הכתף. אלו הן חברותיה לעבודה של אורזל, מקומנדו־מטאטאות־הרחובות של צהלנדרוף. אנו נעצרים ושואלים: “אתן הולכות לאורזל רויבר?” הן מנידות בראשיהן. דמעות עומדות בעיניהן. “זה עתה סיימנו את עבודתנו. רצינו לעזור לחפור. מוכרחים הלא לעשות משהו” – “אין מה לעשות, אסור! אתן רק יכולות ללכת לשם ולהראות שאתן מזדהות עמה”. לחיצות ידיים. שש נערות צעירות, יהודיות למחצה, שהמדינה אינה מוכנה להועיד להן תפקיד מכובד יותר מטיאוט רחובות או ניקוי אוטובוסים, באו כדי לעזור לחפור כתום עשר שעות עבודה מפרכת. הן באו כדי לבכות. כיוון שלב להן המסוגל עוד לבכות.

איננו מוציאים הגה בדרכנו הביתה. כל אחד עסוק בהירהורי־לבו. רק פעם מעיר פרנק “צריך להודיע לד”ר טגל. בגלל ההלויה. חושבני שהיא היתה מייחסת לזה חשיבות".

יום ו', 23 במרס 1945.

עוד פעם היינו באינהשטראסה. את גופות הנערות טרם מצאו. לא היה בעצם טעם לנסוע לשם. מעשה שטות ותו לא. אולם טוב שאיננו מפקירים אותן. אורזל חביבתנו! חולפת המחשבה במוחותינו בעומדנו לפני ההריסות. אוה חביבתנו!

שבת, 24 במרס 1945.

טלפנו אלי מן הבולשת. אני מתבקשת לסור מיד לחורבת הבית שהתמוטט בהפצצה. אחת משתי ההרוגות נמצאה היום אחה"צ בשעה ארבע וחצי. אני יוצאת ללא דיחוי, רכובה על אופני. “חזק ואמץ!” קורא מאחורי פרנק.

ואמנם טעמים רבים מחייבים אותי לגלות אומץ־לב. מתחת לעץ הבוקיצה העתיק נערמת ערימה קטנה, עלובה. היא מכוסה בקרטון גלי. אני מסירה את העטיפה. אני רואה פקעת של שיער כהה פרוע, שתי הידיים החופפות כאילו בתדהמה על הפנים. הפנים עצמם הם עיסה לבלי היכר של דם, אבק ורפש. “מצאו ארנק ליד הגופה” אומר איש אחד על־ידי, “ארנק־יד מעור. הבולשת החרימה אותו. הוא הכיל טופס רישום על שם הלגה זיידלר, פליטה מגובן. זו האחרונה היתה רשומה כגרה אצל הגב' גריכטר בבלייבטרוישטראסה 46”. אוי ואבוי! זה עסק ביש! “האם את מכירה אותה, את הלגה זיידלר?” מתענין האיש לדעת. “ישנם תצלומים. עשרים וחמישה. אולי אפשר להוכיח…” בחילה תוקפת אותי לנוכח המחשבה על הוכחה זו. “אין לי מושג” אני משיבה. “אינני מכירה את ידידתה של העלמה רויבר. אינני יודעת מה שמה והיכן היא היתה רשומה”, אבל האיש אינו מרפה ממני. “הבריות אומרות ששמה האמיתי של העלמה היה דום. ואילו על טופס הרישום כתוב הלגה זיידלר. משהו אינו כשורה כאן. משהו מסריח כאן. אין דבר, אנחנו עוד נפענח את התעלומה”. וחדור חשיבותו העצמית הוא מניח אותי לנפשי. בלש עלוב של הגסטאפו, אני הוגה בלבי. תודה לאל שהוא טיפש כזה!

אמבולנס נעצר לפנינו. שני גברים יורדים ממנו. הם מטעינים על אלונקה את מה שנשתייר מאורזל רויבר. “לאן?” אני מקשה. – “לבית העלמין ע”ש הדוד טום". המכונית זזה.

פקידי המנהלה של בית הקברות אינם יודעים לומר לי יותר. לא, הגופה השניה טרם נחשפה. ביום שני לפני הצהריים יכניסו את ההרוגה הראשונה לארון מתים.

בבית אני מוצאת בחדרי אשה אלמונית הממתינה לי תוך שהיא מתייפחת בבכי. “אני האמא של אוה”, היא מציגה את עצמה. “גב' גריכטר מסלון האופנה בקורפירסטנדם. הייתי אצל ד”ר טגל. הוא שלח אותי אליך“. היא מייבשת את דמעותיה. “הזמינו אותי לבולשת. בגלל אותה הלגה זיידלר. רוצים להציג בפני תצלומים. רוצים לדעת אם השתיים זהות. מה אומר? הן בתי היא!” – “הכי טוב שתכחישי את הכל,” אני מיעצת לה, “ברשות בתך יכלו להיות תמונות רבות, מבלי שדווקא הלגה זיידלר תהא על גביהן”. אמה של אוה מנענעת בראשה כמבקשת לחלוק על דעתי. “לא רק זאת הבעיה” היא נאנחת. “בילקוט העזרה הראשונה של אוה שהיה עמה במקלט מצוי גם דרכונה האמיתי עם תצלום דיוקנה וחתימתה, ואף יומן המכיל אלפי ביטויים עוינים למשטר, וגם שיר־לעג נגד היטלר, וגם שני תוים מבד עם ה”כוכב היהודי” שהנערות הצטיידו בהם מבעוד מועד לקראת הרייך הרביעי. מה יקרה אם ימצאו את הילקוט? ייתכן ובינתיים כבר מצאו אותו. היא תמיד נהגה לשאת אותו עמה".

זה יהיה באמת אסון! תסבוכת חדשה שתחמיר ענין מסובך בלאו־הכי. “אסור לך בשום פנים ואופן להופיע במשרדי הבולשת לפני שמצאו את גויית בתך” אני משננת לה. “התחלי, סעי מפה, המציאי איזשהו תירוץ! ביום שני נלך שתינו לבית הקברות. אחר כך כבר נראה מה ניתן לעשות. כמובן שאסור יהיה לך להופיע שם כאם. זה עלול להתפרש כ’העדפה של יהודיה על־פי הכרה'. התדעי מה צפוי לך על זה?” בזה הרגע מילל הצופר. אנו נפרדות בחופזה.

יום ב', 26 במרס 1945.

מצאו את הגופה השניה. הביאו אותה לבית העלמין בדיוק ברגע שבו נפגשתי עם אמה של אוה בשער בית הקברות, בעשר בבוקר. “אסור בהחלט לראות את הגופה”, מסביר שמש בית הקברות. – “אבל לעלמה רויבר מותר לנו ללכת?” הוא מניד ראשו. אני שולבת זרועי בזרועה של אמה של אוה. היא מחזיקה צרור פרחים בידה. פרחי אביב, צהובים ומאירי עיניים. אנו יורדות במדרגות אל מרתף הגופות. הדלת נעולה. על נקישתנו פותחת לנו ישישה. סוליות נעליה נגררות על הרצפה בחשיכה. “הפסקת חשמל” היא מצטדקת. “חכו רגע, אלך להביא נר”. היא שבה כעבור רגעים כשבידה בדל של נר דולק. כפי הנראה הוא נשאר לפליטה מנר נשמה שהודלק כאן פעם. היבהוב הלהבה זורק צללים מקפצים בקירות המרתף. המקום משרה עלינו מועקה. חמישה עשר ארונות מתים עומדים שם זה בצד זה. “אתן צריכות לחפש את השם”, אומרת הישישה. אכן, על כל אחד מן הארגזים המרוחים בזפת שחורה תלוי פתק. כמו כתובת של מטען הנשלח בדואר אקספרס. אנו מרכינות ראשינו מעל לארונות ומפענחות בקושי לאורו הקלוש של הנר: פרדריך פון שריק… אנה גבר… ולבסוף, על פתק הארגז האחרון: אורזולה רויבר.

שעה ארוכה אנו עומדות לפני התיבה השחורה. ליד הארון, דחוס לקרן זוית, עומד דרגש־עץ. הוא מכוסה בנייר־קרפ שחור מן הסוג שמשתמשים בו להאפלת חלונות. “זוהי הגופה השניה מאינהשטראסה”, אומרת הישישה ומרימה קמעה את הנר הדולק שבידה. אני מעיפה מבט לעבר הגופה המכוסה. ניתן להבחין אך קוים מועטים מתחת לכיסוי השחור. אמה של אוה צובטת אותי בזרועי. “אני מוכרחה לראות אותה!” – “אנא, חדלי…” היא מתנתקת מעלי בכוח. אט־אט היא מרימה את הנייר, מפליטה זעקת־כאב ונופלת לזרועותי. על המשטח נגלו לעיניה חמישה גושי בשר חרוך, ותו לא.

אני מוליכה את אמה של אוה החוצה. “לא היית צריכה לעשות זאת!” אך היא אינה משיבה דבר. היא חיוורת כסיד ובוכה חרישית.

יום ג', 27 במרס 1945.

מחר יקברו את שתי הבנות. מחר בשתיים אחר הצהריים. ד"ר טגל ינהל את הטקס. ואנו מצדנו מבקשים לעשות כל מאמץ כדי שהמעמד יקבל צביון נאות. “זוהי שאלה של כבוד” מסבירה הייקה, “נגייס ציבור אבלים גדול ככל האפשר. נביא גם פרחים בשפע כזה שיספיקו לכסות את כל בית התפילה של בית העלמין”. האחרים שותפים לדעתה. צריך להנציח את המעמד למען הדורות הבאים. החבריא כולה נרתמת לפעולה מתואמת. חוגנו אינו חס על כל קרבן. הייקה נסעה הבוקר השכם לוואנזה כדי להשיג שם ענפי תאשור וירק. אם נשחד את הגנן במספר סיגריות, יקלע לנו כמה זרים מזה ויתקע לתוכם אולי גם פרח פה ושם. תמורת סיגריות אפשר להשיג היום כל דבר, אפילו זרים לקישוט קברי מתים.

פרנק יושב חצי יום ליד הטלפון כדי להודיע לאנשי החבריה שעליהם לבוא להלוויה. הוא מחייג ומחייג עד שאצבעותיו כואבות. “אתם שומעים?” הוא משנן להם לתוך האפרכסת, “איש בל ייעדר! והביאו אתכם פרחים! אתם חייבים להביא אתכם פרחים!” הוא משפשף את ידיו בסיפוק. “נדמה לי שזה ידפוק. והבלש של המשטרה החשאית, שאותו בוודאי יצמידו לנו בעת ההלוייה, יוכל להוציא עיניו מחוריהן ולא יידע כלום”.

הייקה מביאה כמויות עצומות של ענפי אורן וירק. “בחנויות אי אפשר היה להשיג מאומה” היא מדווחת. “גם בחוץ לא היה הרבה בנמצא. על־כן נטלתי לי את זה בהשאלה מבית העלמין של ואנזה. אני מקוה שהנפטרים לא יתרעמו עלי בשל כך”.

בערב מוטל על אחד מאתנו לנסוע באופניו לטגל. שכן, כל קוי הטלפון המחברים את מרכז ברלין עם טגל מקולקלים ואי אפשר להתקשר עם הכומר שלנו. ארוכה היא הדרך לאפריקנישה שטראסה, הרחוב שבו הוא מתגורר. אך מה אפשר לעשות?

יום ד', 28 במרס 1945.

השמיים זוהרים הבוקר בצבע תכלת. לו היתה אורזל עדיין בין החיים, היתה בודאי מתענגת מן היום הנאה.

בשעה אחת־עשרה נשמע לפתע צופר האזעקה. אם יהא לנו מזל, תחלוף הרעה מעלינו מבלי לפגוע בנו.

הרעה אינה חולפת מעלינו. בעת שאנו מתכרבלים במרתף, רועמים להקי המפציצים הכבדים בשמי העיר. בכיוון לטגל, לשארלוטנבורג ולמרכז העיר מתקדרים פני השמיים לגוון שחור. חומות הבתים רועדות. עם כל מטח נוסף של פצצות נפתח ונסגר חליפות שער הכניסה לביתנו בנקישה כבדה. אני מתבוננת בשעוני. ריבונו של עולם, ההלוויה! לא ייתכן שלאחר התקפה קשה כזו תהלך הרכבת העירונית. ומה יהיה על ד“ר טגל? ממקום מגוריו שבאפריקנישה שטראסה ועד לבית העלמין ע”ש הדוד טום נמשכת ההליכה ברגל שעות על גבי שעות.

באחת אחר הצהריים נשמע אות הארגעה. פרנק מאיץ בנו לצאת לדרך. הואיל ואינו יכול להעיז לנסוע אתנו, יתייחד מרחוק עם המעמד החגיגי וכמוהו יעשו וואלד וכל האחרים שירדו למחתרת. בהיעדרם המוחלט של אמצעי תחבורה אין לנו ברירה בלתי אם לנסוע באופנינו. בסך הכל נותרה לנו חצי שעה כדי להגיע לבית העלמין. פירוש הדבר שעלינו לדרוך על הדוושות עד כלות כוחותינו. “אל תשכחו את הפרחים!” מזכיר פרנק. נכון! היכן הזרים? קשה להעביר אותם על גבי אופניים. אנו תולים אותם על הצוואר. יוצאים לבסוף לדרך, בדומה למשתתפי מרוץ אופניים שמתחריו מתקרבים כתום ששה ימי מאמץ עילאי למטרה, ההבדל הוא רק שאנחנו כבר מקושטים, עוד בטרם הגענו ליעד – כאילו הנצחון מונח לנו בכיס.

רגעים ספורים לפני שתיים פחות רבע אנו קופצים מאופנינו בשער בית העלמין. מתוך שביל צדדי מופיעה הגב' גריכטר. היא הגיעה מרובע שארלוטנבורג ב“טרמפים”, תודות לנהגי משאיות רחומים שהסיעו אותה מדי פעם ברכבם כיברת דרך. אט אט מתכנסים גם האחרים. אפילו מרגל הבולשת המצופה אינו נפקד. הוא מרכיב משקפיים ומחופש בצורה שלומיאלית. רק הכומר שלנו טרם הגיע. דווקא שכונת טגל ספגה היום מהלומה קשה למדי. לא ייתכן שיצליח להגיע בזמן. ואף־על־פי כן: הוא מגיע! עיניו אדומות מעשן, בתרמיל שעל גבו הוא נושא עמו את גלימתו ואת רצועות־החזה של מדי הכהן. חמש דקות לפני שתיים הוא דוחף את אופניו מבעד לשער.

לפני הכנסיה הקטנה שבשטח בית העלמין התאספו למעלה מחמישים נפשות. רבים אינם מוכרים לי כלל. רבים מהם לא ראו את אורזל מעודם. אף לא את אוה גריכטר. הם באו רק משום שהחבריה קראה למאוגדים בחוגנו להופיע. שתי תיבות העץ המרוחות בזפת, העומדות בשלווה לפני המיזבח, זו לצד זו, כאחיות תאומות, מכוסות עתה כל־כולן זרי־ירק. העוגב מנגן את הלארגו להנדל. בינות ענפי התאשור הירוקים מהבהבים כמה נרות. “אתם, הממתינים במחצית הדרך” מהדהד קולו של ד"ר טגל, “אתם, שנאבקתם ונשאתם על שכמכם גורל קשה…” מי שאוזניים לו לשמוע שומע. לצידי בוכה הגב' גריכטר. קשה להיות אם ובעת ובעונה אחת להתכחש לכך. אכן, זהו נטל כבד כמעט מנשוא.

אח"כ, בפרוש הכומר את כפות ידיו אל־על למתן ברכתו, מתפוצצת לפתע בסמיכות אלינו פצצת־זמן. “אף גבעול אינו גדל עלי אדמות” מנגנים הכנר ונגן הצ’ילו את השיר האהוב על אורזל. שמונה סבלים מרימים את הארונות. גונם הצהוב של הסביונים בולט על רקע הארונות השחורים. ובעמדנו ליד חפירת הקבר הפעור נשמע קול נפץ שני של פצצת זמן נוספת. לאחר מכן מחליקות גופותיהן של שתי הנערות למעמקי האדמה. “בשם האלוהים”, חוזרים בחדגוניות הסבלים על ברכתם השגרתית. פצצת זמן שלישית מתפוצצת. היי שלום, אורזל! היי שלום, אוה! הקברנים מאיצים בנו להיחפז. בפתח הכנסיה עומדים כבר אבלים אחרים בתור.

“בואי, אנו הולכים” לוחש לי ד"ר טגל. יחדיו אנו דוחפים את אופנינו אל מחוץ לשער בית העלמין.

שבת, 31 במרס 1945.

שלל בלתי רגיל הבאתי הביתה. אמש, כשהלכתי לבקר בחדרו של עמית המתגורר כדייר משנה אצל עסקן רם־מעלה של צמרת ה־ס.ס. מצאתי את הבית פרוץ לכל הרוחות כתוצאה מן ההפצצה האוירית האחרונה. זה היה המחזה השכיח: דלתות שבורות, משקופי חלונות עקורים, תריסים עקומים שהיו תלויים על בלימה, ותלי שברים וזכוכית, גרוטאות, טיח וניר־האפלה קרוע לגזרים. חברי לעבודה לא היה בבית. “הפועל מכשיר הטלפון שלכם?” שאלתי את הטבחית של הנאצי. היא השיבה בחויב. “אולי תרשי לי לנהל שיחה קצרה…” היא מובילה אותי לחדר עבודתו של אדונה. אני עושה דרכי חרף המכשולים שעל הרצפה עד למכתבה שעליה עומד מכשיר הטלפון. מבעד לפתחי החלונות הפרוצים מהבהב אודם אפלולי מבנין מרוחק העולה בלהבות. לאורן המהבהב של הלהבות המתהוות שזוהרן חודר לחדר מבחינה אני בצללית מכשיר הטלפון. לידו עומדת קערה המכילה אביזרי כתיבה שונים ובכללם כמה חותמות. חיש אני שולפת פנס חשמלי מתוך הכיס ומדליקה אותו. הטבחית מרוחקת ממני, שכן אני שומעת אותה הולמת בפטיש באחד מחדרי הדירה. מסתבר שהיא חוסמת את פתחי החלונות הפרוצים בלוחיות קרטון, עיסוק החוזר ונשנה לאחר כל הפצצה אוירית. בידי אני סוככת על אור הפנס ובוחנת בחיפזון את תוכן הקערה. יש בה חותמות מרובעות וחותמות מעוגלות. לא, זה אינו מענין אותי; “דברי דפוס”, “גמור”, “דוגמא ללא ערך”. אך הנה – סוף־סוף מציאה נדירה: עיגול גדול אדום מסביב לתבליט החותמת האפורה. זוהי “ציפור קטנה!” חי נפשי, “צפור קטנה!” הנשר המקודש של המפלגה. דבר שלא יסולא בפז למי שנזקק לתעודה. “מחלקת הארגון לקשרי חוץ של ה־נ.ס.ד.א.פ., הנהלת הרייך” כתוב במעגל מסביב לנשר. המזל לא יכול היה להאיר לי פנים יותר! במשיכת־יד אחת אני מעלימה את החותמת בשולי הגרב הרחבים של הרגל. תנועת־יד שניה ושלוש־ארבע חותמות מושלכות מן החלון. בעקבותיהן עפים כמה עפרונות. את שאר הקערה אני מפזרת על פני הרצפה, בין שברי זכוכית, אבק טיח וחצץ. אין ספק: ההפצצה האחרונה עשתה כאן שמות… הדף האויר העיף אפילו את כל מה שהיה מונח על המכתבה…

בבית מצפה לי פרנק. “שמעי!” הוא מקבל את פני. “הרוסים כבשו את קיסטרין! וגם את דנציג! במערב הגיעו בנות הברית עד פאדרבורן, השתלטו על דואיסבורג ולקחו אלפים בשבי. זכרי את דברי: בעוד שלושה שבועות יצליחו בנות הברית להגיע אלינו”. – “ומי לדעתך יגיע ראשון?” – “זה עדיין לא ברור. שיבוא מי שיבוא…” הוא חובק אותי בלהט בזרועותיו.

מספר האנשים החושבים כמוהו הולך וגדל מדי יום ביומו. פחות ופחות סמלי מפלגה נענדים עתה בדשי המעילים. פחות ופחות גרמנים מפגינים לאחרונה את קנאותם החשוכה בפיטפוטי סרק על הנצחון הסופי. כנצחון הסופי מתפרש עתה הרגע שבו יכנסו בנות הברית בשער בראנדנבורג. ושוב אני מהרהרת, כפי שהגיתי בדבר כבר לעיתים קרובות בעבר: איזה אבסורד שאנחנו כגרמנים צריכים לייחל לנצחונם של אויבי ארצנו. אהבת־מולדת משונה היא זו המשוועת לכיבוש גרמניה בידי צר ואויב.

אחר כך אנו דנים באפשרות להשתמש ב“צפור הקטנה”. – “בין כה וכה הגיעה השעה שנתחיל לפעול בכל הרצינות” אומר פביאן. “השיטות המקובלות של שנור לשם השגת בולי קיצוב שוב לא יצלחו ואבד עליהן כלח. הן אין מקבלים יותר בחנויות תלושי מזון שהופרדו מעל כרטיס הקיצוב. החל מן החודש הבא לא יהיה לצוללות שלנו מה לאכול, אלא אם כן…” הוא מעיף מבט הססני על פרנק “נרהיב עוז לבצע פריצה קטנה אל משרדי הרשות לחלוקת כרטיסי קיצוב” משלים פרנק את המשפט של קודמו. “הן לזה התכוונת, הלא־כן?” לרגע קט משתררת מבוכה בחדר. המצפון הבורגני של האזרח הממושמע טרם סולק מתודעתנו.

אך המתחיל במצוה אומרים לו גמור. יום יום יורדים אנשים חדשים למחתרת ודומה, שכמעט ברלין כולה מורכבת כבר אך ורק מ“צוללות”, עצורים, נידונים או אנשים שפרשו בצורה אחרת מאורח חייהם האזרחי. הדאגה לשלומם של אלה היא מעל לכוחותינו. אספקת מיצרכי מזון בשבילם שוב אינה בת ביצוע. פרנק מפתח את תוכניתו: “מחר אגש ללשכת כרטיסי המזון מספר תשע, זו הנמצאת ברובע טמפלהוף המרוחק. משרדיה משוכנים זמנית בבנין בית ספר שהופצץ ושחלונותיו מכוסים לוחות קרטון. שם, במרתף, שוכנות נקודת משטרה ולשכת רישום לפלוגות הסער העממי. זה נשמע מסוכן במקצת, אך למעשה אין זה נורא, שהרי הם לא יעלו על הדעת כי מישהו ירהיב עוז לבצע שם גניבה. אני אלך לבדוק את המצב. לביצוע המשימה אין צורך ביותר משניים. השניים יהיו: פביאן, ואני. אתם הנותרים תסתפקו בכך שתתפללו להצלחת המיבצע. אם נצליח, נתחיל להסתייע ב’ציפור הקטנה'”. ובהצביעו לעבר החותמת הוא ממשיך: “מה שהנאצים יודעים לעשותו נדע גם אנחנו לעשות, ואף ביתר יעילות”.

יום א', 1 באפריל 1945.

בהתעוררי משנתי, הייתי כולי שטופת זיעה. השעה כבר עשר ופרנק יצא את הבית זה מכבר. בחוץ מצלצלים פעמוני הכנסיות. מה קרה? ההחלה כבר המהפכה? אני זונקת מן המיטה אל החלון. רבונו של עולם, מה יהיה אם החמצנו את המאורע? אולם בחוץ, בביסמארקשטראסה, מהלכות הבריות כתמול שלשום.

לא, אין זאת המהפכה המיוחלת, זה פשוט חג הפסחא נזכרת אני לפתע. אפילו חג ומועד כבר שוכחים. עד כדי כך חדלנו לשים לב ללוח השנה. לו פרנק היה חוזר כבר, אני חושבת בלבי. בעצם, החג מקל על המשימה. אך בכל זאת. פתאום, נקישות בדלת. הסימן המוסכם בינינו לאנשי שלומנו, למקרה שמישהו מאתנו נשאר ברחוב והפעמון אינו פועל מחמת הפסקת חשמל. “תודה לאל שבאת!”. הוא צוחק בפה מלא. “לא זו בלבד שחזרתי, אלא שאף הבאתי עמי את המפתח לבנין לשכת כרטיסי המזון. הנה הוא כאן עמי, בכיס. היום אחה”צ ניגש לגלגל את העסק! הביאי את הייקה ואת פביאן". – אנו מקימים התיעצות “בדרג עליון”. פרנק נוטל את רשות הדיבור, מדבר כמו קצין מיבצעים מנוסה: “אתה פאביאן, תלך ראשון. אני אקיים שמירה ואחפה על נסיגתך. השער החיצוני נעול בבריח־עץ בלבד. לפתוח אותו זה משחק ילדים. בפנים, בבית, עולים במדרגות עד לקומה השניה, שש מדרגות בסך הכל. אחר כך עוברים פרוזדור הנמצא בצד ימין, עד לדלת השלישית. הנה המפתח. ברגע שהכל כשורה, אבוא בעקבותיך. במקרה שיתפסו אותנו, נקפוץ מן החלון”. – “איך הצלחת להשיג את המפתח?”, שואלת הייקה בהתפעלות. – “זה לא היה קשה כלל. הוא היה תקוע במנעול. פשוט מאוד. שתי פקידות ישבו בחדר ועבדו שעות נוספות. שאלתי בנימוס אם אני נמצא במשרדי הרישום לפלוגות הסער העממי. ‘לא כאן, אלא מצד שני’ השיבו לי. שעה שהודיתי להן בשלל של דברי תודה, חפיתי בגבי על ידית הדלת ובו ברגע מצא המפתח את דרכו אל כיסי”.

בארבע אחה"צ עוזבים השניים את הבית. הייקה הקריבה את מיכסת הגבינה מהקצבתה כדי להכין פת שחרית דשנה כיאה ונאה לפורצים היוצאים לדרך. “אי אפשר להניח להם לצאת למיבצע כזה בקיבה ריקה” העירה. הגנבים החובבים התנפלו ברעבתנות על הסעודה, כאילו זה ארבעה שבועות לא בא אוכל לפיהם. “מענין לדעת אם מלאכת הפריצה מעוררת תמיד תאבון כזה…” הם מעירים בצחוק. משך שלוש שעות יושבות הייקה ואני, מכורבלות בכורסאות, מצפות לבאות ולוחצות את בהני ידינו כסגולה של אמונה תפלה להצלחת מיבצעם, תוך שאנו מדמות בנפשותינו שאנו כלות של גנגסטרים. “במקרה שמישהו יצלצל עתה בפעמון הדלת, לא נפתח” לוחשת הייקה. – “מוטב שננעל נעלי בית” אני מציעה, “ואז, במקרה שמישהו יבוא לערוך חיפוש, אוכל להשליך את התיק עם זיופי ההדפסות מן הגזוזטרה שלנו אל הגזוזטרה הסמוכה, שעה שאת מציצה מבעד לאשנב”. אך למזלנו לא הבהיל אותנו איש בצלצול בדלת. היום נוטה לערוב, אחר כך מחשיך לגמרי. לפתע: נקישה בדלת! תק – תקתק. “הנה הם, סוף סוף!” הכרת פניהם עונה בהם שהם הצליחו! ללא אומר ודברים נכנסים כולנו אל החדר. בדומיה מריקים פרנק ופאביאן את תוכן כיסיהם. טפסים על נזקי הפצצות. עוד טפסים על נזקי הפצצות. ועוד ועוד טפסים על נזקי הפצצות. ערימות שלמות של טפסים משרדיים צהובים נערמות על השולחן. “זה הכל?” אני מקשה, מאוכזבת. פרנק מניד בראשו. “הפריצה הצליחה אך השלל לוקה בחסר. נראה שאת הטפסים החשובים ביותר הם מאחסנים במרתף. עתה צריכה הצפור הקטנה להושיע!”

פביאן מערים את אחרוני הטפסים על השולחן. “ובכן, קדימה!” הוא מעודד אותנו. “צריך להכות בברזל כל עוד הוא לוהט. טפסים ריקים לא יצליחו לשבור שבר. לא כל שכן שלא נקבל תמורתם הקצבה לחודש שלם. הבו את החותמת!” הוא משפשף את ידיו. “בבקשה לעמוד בתור להחתמה. זוהי אתחלתא דגאולה!” הוא מתלוצץ. אני מקרבת לו את העששית. אספקת החשמל תחודש רק בעוד שלוש שעות. “מה דרוש לכם?” – פיסת קרטון, סרגל, ניר־פחם־כחול, עפרונות העתקה וטפסי רישום משטרתיים". אלה האחרונים מצויים באמתחתי בשפע. הייקה רצה כדי להביא את מכשירי הכתיבה. “נכין מסמכים בשביל שלוש משפחות. לשלוש משפחות שלכל אחת מהן שלוש נפשות. כלומר: תשע סדרות. תשע הקצבות מזון לתשעה אנשים נטולי הקצבה”.

“למי יש ניר של בולים או ניר־דבק? עלינו לטשטש את הקצה התחתון של החותמת. ההגדרה ‘מחלקת הארגון לקשרי חוץ’ מפריעה. צריך לטשטש את הארגון לקשרי חוץ”. מטשטשים אותו. עתה יכול כל אחד לפרש את החצי התחתון המטושטש של החותמת העגולה על־פי נוסח הנראה לו רשמי ומתאים. הצפור הקטנה מזהירה מעל לכל במלוא זוהרה. קרבן ההפצצה התגורר באינהשטראסה 40 ברובע דאהלם, כדייר משנה אצל רויבר. מפליא כמה דיירי משנה מתאכסנים לפתע בצל קורתו של מר רויבר. מקום הקליטה: פוטסדם. נזק מוחלט. פינוי. אנו מוחקים. אנו מדגישים, אנו ממלאים. “חברה, שרק לא תתעצלו ללמוד את השמות בעל־פה. ואת תאריכי הלידה” מתריע בנו פרנק. “נתונים לתשעה אנשים מחייבים התרכזות!” הסרגלים מקרקשים. סוף־סוף נגמר הכל. שלושה טפסים המעידים על נזקי הפצצות ממולאים ומוחתמים בקפידה. הם מכילים את כל הרישומים הרשמיים מחויבי המציאות. הגב' ברג וילדיה. הגב' הלפר וילדיה. “ביום שלישי נוסעות הבנות לפוטסדם” קובע פרנק.

יום ג', 3 באפריל 1945.

זמן רב לפני שמונה עומדות הייקה ואני בתחנת הרכבת של שטגליץ. בחליפות־טריינינג ובכובעי־ברט, כיאה ונאה לקרבנות הפצצה אוירית. “לורה ברג, ילידת ה־17 במאי 1921”, משננת לעצמה הייקה. – “אלזה קין, נולדה ב־13 בספטמבר 1912”, פוסקת אני את פסוקי. אנו לומדות את נתונינו האישיים בעל־פה בדרך השגרה. חשמליות פוטסדם חדלו להלך. על־כן עלינו לכתת רגלינו דרך כל רחובות העיר. “אולי כדאי שנעיף מבט על בית המאסף קודם לכן” מציעה הייקה, “כדי שנדע לפחות איך הוא נראה”. אנו פוסעות ופוסעות עד בלי די. לא יאומן שישנם אנשים הגרים בפרברים מרוחקים כאלה. בתחנת המשטרה יושבת נערה מנומנמת. ניכר בה כי תפקיד זה הוטל עליה בתוקף המאמץ המלחמתי, ניכר בה שאין היא ששה אלי פעילותה החדשה. כמעט ואינה בוחנת את הטפסים שאותם הנחנו לפניה. בעצלתיים היא מטביעה בהם את החותמות במקומות המיועדים לכך. מצב רוחנו הולך ומשתפר. עתה עלינו רק לסור עוד ללשכת כרטיסי המזון. אלפי פליטים נאספו בפוטסדם. אנו מסתדרות בקצה התור המתפתל וממתינות בחוסר סבלנות.

מבלי להניד עפעף מניחים הפקידים את כל הניירות המיוחלים לפנינו על השולחן. תשע סדרות של הקצבות מזון לחודש שלם, אישורים על ניהול משקי בית, כרטיסי הקצבה לירקות, אישורים להקצבת תוספות מיוחדות מטעם הרשות המקומית בשביל פליטים מחוץ לפוטסדם, הקצבת סיגריות למעשנים ומעשנות וכרטיס להקצבת חלב. “תודה רבה” אני אומרת, בטעות. בריצה קלה אנו חוזרות, וחוצות תוך כדי כך את פוטסדם כולה. איננו יכולות כבר לצפות לרגע בו תצא לדרכה הרכבת העירונית. “השגנו את הכל, את הכל!” מריעה הייקה ונופלת לזרועותיו של פאביאן. מקץ עשר דקות יוצאים הגברים על אופניהם לדרך – “לחלק”. הקצבה חודשית אחת בשביל הארטמן, שניה בשביל וואלד, שלישית בשביל פלאם ורביעית בשביל זוג הפליטים שנמלט ממחנה המאסף ליהודים שנועדו לגירוש. אנו עורכים השוואה בינינו לסנטה קלאוס הנוהג לפזר מתנות בחג המולד. וכשאנו יושבים שוב בחדרנו – כתום המלאכה – אומר פאביאן: “מוזר שאדם יכול להיות פושע מבלי לחוש עצמו כלל כזה. מצפוני נקי כשלג צח”. – “גם שלי” משיב פרנק. “לרמות את הנאצים – אין זאת עדיין מירמה, לפי שעה נותן לנו הרעיון הצדקה לכך. הוא שמוליך אותנו על כורחנו לחריגה מן החוק. אולם אוי ואבוי לנו, אם ביום מן הימים לא נדע למצוא את הדרך חזרה אל שמירת החוק!” – “מה אתך?”, נעלב פאביאן תוך שהוא מתערב בשיח. “נדמה לי שהרחקת לכת ברמזיך!”. פרנק מרצין. “לא, עליך לדעת שרק המטרה מקדשת את האמצעים. וכשאני…” – הוא מפסיק את המשפט – “כשאני נזכר עתה בכרטיס ההקצבה לטבק…” שלושה זוגות עיניים נכבשות בקרקע, בעליהן חדורים רגשי־אשם. פרנק הנו היחידי בינינו שאינו מעשן. המחסור בסיגריות נותן את רישומו יותר ויותר מיום ליום. גם בני חסותנו אינם מעשנים. לפי־כך סבורים היינו… “הנה לך כל כרטיסי ההקצבה למעשנים!” מפליט פאביאן אכול חרטה ומפשפש בנרתיקו. “שלוש הקצבות לנשים, שתיים לגברים. בהן צדקי, לא התכוונו לשום דבר…” – “ברור שלא התכוונתם לשום דבר”. גם פרנק, המביט עתה הצידה, נבוך מאוד. “החשוב כאן הוא העקרון. מי שגורס שהמטרה מקדשת את האמצעים, צריך שמצפונו יהא רגיש שבעתיים. ולא – תישמט מידיו המטרה עם האמצעים ביחד!”.

בשעה אחת־עשרה מיבב צופר האזעקה. “מאזינות ומאזינים, אזעקת הערב הרגילה”, בוקע קולו של קריין השירות האלחוטי מן הרם־קול. “בדיחה מטופשת!” רוטן פרנק. “שלא יעשה חכמות כאלה”. גם לי אין מצב רוח לבדיחות הדעת. “היכול אדם למות מתת־שינה כפי שגוועים מתת־תזונה?” אני שואלת, שעה שאנחנו גוררים אל המרתף באנחות את מטען החירום ההולך וגדל מדי יממה. פרנק אינו משיב על שאלתי. הוא חושב אותי כנראה למטופשת לא פחות מן הקריין הטיפש.

יום ד', 4 באפריל 1945.

בבוקר, בעודי במיטה, מבהילה אותי אזעקה נוספת משנתי. מאז שגבול הרייך חוצה את טירינגן חדלנו לחשב את רווח הזמן החולף בין כניסת מטוסי האויב מעל לגבול ועד לבואם לברלין. חברת החשמל מפסיקה את הזרם עוד לפני אות הארגעה המלאה. נצטרך לוותר שוב על ארוחת הבוקר וכפי הנראה גם על ארוחת צהריים. אפשר להשתגע.

כדי להתנחם סרה אני לחדרה של הייקה. החדר שחור מפיח. “מה אתך? האם פתחת בית חרושת לפיח?” אני מתענינת לדעת. היא מכניסה את פניה המוכתמים בשחור מבעד לדלת הגזוזטרה. “לא”, היא משיבה, קורנת כולה, “אבל פתחתי מטבח־קפה למדוכדכי־נפש, תוצרת עצמית, אם זה מעניין אותך. הרכבתי אותו מכל מיני עצמים שהוצאתי מתוך החורבות של הבית הסמוך”. אני נותנת עיני במלאכת המחשבת, בהתפעלות. משלושים וחמש לבנים הרכיבה הייקה בכשרון תנור־בישול פתוח. שני מוטות ברזל משמשים כשיפוד עליו עומד קומקום המים. “לפי שעה אני מבעירה את מכתבי האהבה שקיבלתי. הם מעלים קצת עשן, אך מהווים דלק־הסקה מצוין”. לאחר מכן היא מכבדת אותי בספל קפה ראשון מעל גבי התנור החדש.

עוד אנו עוסקות באכילת ארוחת הבוקר המשולבת בארוחת צהריים, והנה מופיע וואלד. הוא מנפנף בידו בגליון עתון ומשתולל: “זה הסוף! זה יעלה לכולנו בראשינו!” אנו זונקות אל וואלד – “מי הלשין עלינו?” שואלת הייקה בפנים חוורים. “הלשין?” משתומם וואלד. “עד כה לא הלשין עלינו איש. אך חכו. זוהי הלשנה לטווח ארוך. זוהי… זוהי החזירות הגדולה ביותר של המאה הזאת!” הוא מצביע בכעס על הכותרת באותיות של קידוש לבנה: תנועת שחרור גרמנית ‘ורוולף’.³ זוהי מלחמת גרילה מוצהרת. רצח מן המארב מטעם המדינה. רק זה עוד היה חסר לנו. בעיר מספרים שראשוני המתנדבים כבר סיימו את אימונם. הם עברו הכשרה יסודית כדי שיצלחו לאגודה הנחמדה הזאת. כדי שיידעו להיאבק עם האויב גם פנים אל פנים וללא נשק. הם יטילו מיתרי פסנתר בצורת לאסו סביב לצווארי קרבנותיהם, ישברו להם את המיפרקת באחיזת ג’יו־ג’יטסו, יהרגו אותם מאחור כשהם מתקרבים אליהם על בהונות הרגלים. אני מתערב אתכם שבנות הברית לא יהיו מוכנים להשלים עם זה…"

אט־אט אנו תופסים את מלוא משמעותה של המצאה חדשה זו של הנאצים. הם רוצים להתמיד בעמידתם העקרה עד למאבק על עליית הגג האחרונה, כדי שאדון היטלר יוכל להוסיף לחיות שבוע נוסף, כדי שאדון גרינג יוכל כהרגלו מני אז לפטם את כריסו השמנה בעוד כמה מנות של כבד־אווזים. “המאמין אתה שאכן קיימים מתנדבים לחיל הזה?” – “מי שאינו מוכן להתנדב, מאלצים אותו להתנדב בדרך של כפיה. הן אנו מכירים את התכסיס. לוקחים ארבעים חברי מפלגה בדוקים מכל סניף, וזהו זה. על כך נודע לי מפה לאוזן באמצעות איש־ביניים. המספר עצמו הנו רב משמעות. ארבעים קנאים חשוכים בכל רובע ורובע של העיר. ארבעים מרגלים מתוך להיטות שבתאוה. איך נצליח לשמור על ראשינו, אינני יודע!” – “לכל הרוחות!” אנו ממלמלים וחושינו מתבלבלים לגמרי. – “אין כל תועלת בהשמעת קללות!” רוטן וואלד. “מוטב שתחשבו על דרך להיחלץ מן המיצר”.

חדשות רעות נוטות להתקבל בזו אחר זו. בערב מגיעה בשורת איוב נוספת: פרנק מודיע שהחל מיום שני תשותק כל התחבורה בכבישים. רק עובדים חיוניים בעלי תעודה מיוחדת יורשו לנסוע בבוקר למפעל עבודתם ולשוב לעת ערב. ברלין ללא רכבת עירונית! ברלין ללא רכבת תחתית! ומה יהא על ידידינו שירדו למחתרת? הן לא יספיקו לנו סוליות נעלינו כדי לקיים את הקשר עמם ברגל לנוכח המרחקים העצומים!

המסקנה: צריך, איפוא, לזייף את התעודה המיוחדת לבעלי זכות תחבורה, להתחיל בהדפסתה המידית.

שבת, 7 באפריל 1945.

בית ההוצאה שלנו לא קיבל תעודת־תחבורה. לא את הכחולות מדרג ג‘, לא את הצהובות מדרג ב’ ולא כל שכן את האדומות מדרג א‘. המערכת שלנו אינה מספיק חשובה למאמץ המלחמתי, הודיעו לנו. איננו חשובים די צרכנו בשביל שאריות הפחם העלובות שבגללן מתקוטטים גבלס ושפאר מזה שבועות. מה עדיף: חשמל לבישול בשביל העם או להתנעת גלגלי התעשיה למען המאמץ המלחמתי? גם זה וגם זה ביחד אי־אפשר. עתה מתנצחות שתי הרשויות על הזכות איזו מהן תורשה להיות האחרונה שתוציא את נשמתה. מכל מקום אנו יצאנו מכלל החשבון. ומסתבר שעוד בטרם נכנסות התעודות החדשות בתוקפן, כבר יאן לסוג ג’ כל ערך מעשי. לאמיתו של דבר נותרו רק התעודות מדרג א' בשביל בעלי משימות חיוניות למאמץ המלחמה. צריך, אם כן, לזייף תעודות אדומות. אך ורק אדומות באות בחשבון.

החבריא מתכנסת להתיעצות. וואלד נוטל על עצמו את חלוקת העבודה. נקודה ראשונה: השגת הדוגמה. תפקיד זה מוטל על הייקה. איך תשיג את הדגם, אם על־ידי חליפין או במשיכה, זה ענינה. נקודה שניה: כל אחת מן האותיות בתעודה תיגלף בנפרד, בעץ. הגלף שלי עזב שלשום את דירתו בעקב הריסתה על־ידי פצצה. אומרים לי שהוא עבר לאיזה בית בבריץ, לרחוב גרטנרווג או משהו דומה. פאביאן כבר רושם. נקודה שלישית: לגילוף דרוש עץ התאשור. יש עוד איזה מלאי קטן עבורי בפרידריכסהאגן. אקארדט יסדר את פרידריכסהאגן. פרנק יסע בינתיים באופניו לנויקלן וידאג לכך שישיג את צבעי הניר המתאימים אצל לייטמן את קראוזה. חשוב מאוד הגוון הנכון. איננו יכולים להרשות לעצמנו להיכשל בגוון. מוטב שיתקשר תחילה עם הייקה. אני אדאג להדפסה. אם הכל ילך כשורה ולא תחול שוב הפסקת חשמל במפעל במשמרת לילה, אוכל לסיים את המלאכה תוך חמישה ימים.

רבע שעה לאחר מכן אנו מתפזרים לכל עבר. לבריץ, לפרידריכסהאגן, לנויקלן, לגרוניוואלד, לשיניברג, לאדלרסהורסט. רשת של קונספירציה חשאית פרושה על ברלין כולה. אני מכינה אוכל על תנור הלבנים המאולתר של הייקה, בשביל החברים לכשישובו הביתה יגעים מן הדרך. התנור מעלה פיח ועשן והבישול נמשך נצח נצחים. אבל המשימה בוצעה לבסוף ללא תקלה. השגנו את הדגם האמיתי של התעודה ואת עץ התאשור, את הגלף ואת גון הניר. “התדעו כיצד השגתי את התעודה האדומה?”, שואלת הייקה ומנפנפת אותה בידה כשלל־מלחמה. “המרתי אותה תמורת בולים לשלושה ליטרים של ‘חלב־נסיעות’ עם איש־ס.ס. אחד. אנשי ה־ס.ס. להוטים אחר עיסקי־חליפין עד כדי טירוף. כל רשות עוסקת במסחר משלה. דרשו ממני אפילו פרחים בתמורה”. – “אוהו”, מפליט פאביאן בלעג, “הברנשים הללו סוגדים לליריקה. גועל נפש!” כדי לשפר את מצב רוחו הוא מסובב את כפתור הרדיו. “כאן אנגליה… כאן אנגליה”, בוקע קולו של הקריין מן המכשיר. “שמע, שים כר על התיבה!” מתריע בו פרנק בתדהמה. “שומעים את זה אפילו עד ללשכת הקנצלר”. – “אבל אתה רוצה לדעת בכל זאת, שהרוסים נמצאים כבר בוינה, שהאנגלים עומדים בשערי האנובר וצועדים לקראת כיבוש בראונשוייג, לייפציג וברמן” רוטן פאביאן, לאחר שניהל במשך חמש דקות דו־שיח סמוי עם “התיבה” המרופדת בכרים. עייפותנו כאילו חלפה־עברה. לכל היותר זה יימשך עוד ארבעה שבועות ותו לא! נצטרך למהר בזיופן של תעודות המסע.

מאוחר בערב אני מתיישבת בחדרי ומתחילה לכתוב גלויות־דואר לכל עבר. עוד מעט יופסקו כנראה קשרי הדואר בכל תחומי הרייך. על־כן אני כותבת, לאורה הקלוש של עששית, לשטוטגרט ולהמבורג, לקונראד באואר, להינריכס, לקרלה סימסון, לאריק טוך, למינכן ולסיגמרינגן: “ידידים יקרים! קרוב לודאי שלא נוכל עוד לקיים מגע בינינו זמן ממושך. אם גלויה זו עוד תגיע אליכם, דעו שאנו חיים, שאנו בריאים ושלמים וכי אנו תקוה שנוכל להתגבר על כל הקשיים. נשתדל לחדש את המגע אתכם ברגע שהדבר יהא ניתן. ישמרכם האלוקים. הגו בנו! אל תשכחונו”. העיניים נעצמות מרוב עייפות כשאני מסיימת את כתיבתה של הגלויה האחרונה. תודה לאל, גם זה סודר! אור העששית הולך ודועך. בחדר משתרר כמעט חושך. היודעים ידידינו בחו"ל עד כמה קשה לנו להחזיק מעמד עד הסוף במאבק זה?

יום ב', 9 באפריל 1945.

“עלינו לדאוג להארטמן” אומר פרנק, “מזה שלושה שבועות הוא מצפה לקבל מאתנו את התעודה האדומה על השתייכותו המדומה לפלוגות הסער העממי. אין לו שום תעודה אחרת. יהא זה חוסר אחריות מצדנו להפקירו – ולו שעה יותר משצריך – לסכנה החמורה הנשקפת לו כל הזמן!” – “הלא פלאם סיפק לנו את ההדפסות רק אתמול!” – “דווקא משום כך עלינו לגשת היום להארטמן. – ובכן, מתי את חוזרת מן המערכת?” – “בחמש”. – “בסדר. אז ניפגש בחמש וחצי באייזנאכר שטראסה”.

בבית ההוצאה שלנו הכל שוב כמרקחה. “אם לא נקבל תעודת־תחבורה, אין טעם להמשיך בעבודה, מוטב לסגור את העסק” מתאונן פקיד המנגנון שלנו. – “כמה תעודות דרושות לך?” – “לפחות מאה ועשרים. אדומות כמובן. הצהובות עומדות כבר על בלימה”. – “טוב, תקבל ממני אדומות”, אני אומרת לו בניחותא. פקיד המנגנון שלנו פוער את פיו בהשתוממות. “מה?… איך?… היכן?”, הוא מגמגם. “זה עניני. אתה תקבל את שלך. בעוד ארבעה ימים לכל המאוחר. ואם תרצה לעשות מעשה נדיב, תוכל לתרום אלף מארק למטרה מסויימת. שכן, גם בלתי־חוקיים רוצים לחיות”. הוא מניד ראשו בדומיה, לאות הסכמה. “בסדר, בעוד ארבעה ימים. ועוד משהו: ברור שזה נשאר בינינו לבין עצמנו…” אני אמנם מקוה שכן, חושבת אני בלבי. שהרי אחרת לא רק אני נפלתי בפח, אלא שאף היפלתי בו אחרים.

חמש דקות לאחר חמש וחצי אני נוקשת על דלת דירתה של אולריקה וייצן. תק־תקתק. הסימן המוסכם בינינו. פרנק כבר נמצא כאן. הארטמן יושב, כמו תמיד, ליד מקלט הרדיו. “נדמה לי שההתקדמות של בנות הברית תהא מהירה יותר אם אאזין לחדשות שוב ושוב” הוא מצטדק, כשחיוך של התנצלות נסוך על שפתיו. “חושש אני שלא אוכל להחזיק עוד מעמד”. – “אילו דיבורים? בודאי שתחזיק מעמד! בסך הכל נותרו עוד כמה שבועות! זה יהיה צחוק אם לא תחזיק מעמד”.– “אבל כמה שבועות אלה מכריעים את גורלם של מאות אלפים לחיים ולמוות. ולאחר מעשה השפלות האחרונה…” – “אתה מתכוון להקמת יחידות ה’וורוולף'?” “כן– גם לזה. אך לא לזה בלבד. הרבה יותר אני מודאג מן הענין של שבויי המלחמה”. אנו שולחים אליו מבטים חסרי־הבנה. “מה – אתם עוד לא יודעים? היטלר מתכנן רצח המוני חדש. בדעתו להוציא להורג ביריות את כל שבויי המלחמה האנגלים והאמריקאים”. נשימתנו נעצרת. – “ומה בדבר חוק המלחמה? מה בדבר אמנת האג?” – “זה חדל להתקיים לגבי דידו. עתה הוא נלחם עד חרמה. כוונתו בעיקר איננה לרצוח את השבויים הזרים, אלא להתגרות בבנות הברית, כדי שינקטו באמצעי נגדי כרצח תמורת רצח. רוצה הוא שבנות הברית ישחטו את כל השבויים הגרמנים, שלא יעלה עוד על דעתו של חייל גרמני כלשהו לעבור את הקוים ולערוק מרצונו הטוב לאויב. בשבועות האחרונים נכנעו בחזיתות חיילים גרמנים בהמוניהם. זאת רוצה עתה היטלר למנוע. זוהי מדיניות ההרתעה שלו, לטובת חייו הפרטיים”.

“אך זוהי הלא תכניתו של מטורף!” – “וכי אינו מטורף? או שמא סבורים אתם שאנשים בריאים בנפשם נוגסים וילונות וסועדים את לבם בשטיחים? הצרה היא רק שמרבית בני העם שלנו טרם עמדו על אמת זו. ועד שאחרון הגרמנים יגלה אותה עלול עוד להתרחש הרבה מאד”. – “ומה יעשו הגנרלים? ראשי הצבא?” שואל פרנק. – “לפי שעה הם מסרבים למלא אחר הפקודה. אך כמה זמן עוד תימשך התנגדותם? מי שאינו מוכן לשתף פעולה, מוצא משורות הפיקוד. בין שמדובר בקסלרינג או בקלוגה, בבראוכיטש או בדניץ. וכי מה זה איכפת להיטלר ומרעיו? כל עוד ישנם מרשאלים המוכנים לציית לפקודותיו, מוסיפה העגלה להתדרדר”.

אנו מביטים נכחנו בדומיה. “אגב אורחא, הבאנו לך את התעודה האדומה המעידה על השתייכותך לפלוגות הסער העממי”, מעיזה אני לשבור את הדומיה מקץ הפסקה ממושכת. “היא מכילה חותמת שזויפה בידי אמן במלאכתו. החותמת כוללת אפילו את שם הלשכה המקומית של החיל במחוז מגוריך”. אור של תקוה ניצת בעיני הארטמן. “הבו אותה! ברוך השם!” האיש העומד לפנינו כאילו נולד מחדש. “מן העריסה ועד לקבר – טפסים, טפסים, טפסים” מלגלג פרנק.

בחצותנו את רובע שיניברג שהפך כולו לתל־חרבות, כבר יורדים על העיר דימדומי ערב. אבק הסיד חודר לנחירי האף ולפה ומייבש את הגרון. מאחורי שרידיו של בית העיריה של שיניברג מאדים הרקיע בדימדומי החמה השוקעת. “הסתכלי נא בעננים” מאיץ בי פרנק. “מה נהדר המראה הזה! אף אם יקחו את הכל מאתנו – העננים יישארו רכושנו. נוכל להתנחם לפחות במראם”. בזה הרגע יורד גלגל אופניו ברעש מחריש למכתש קטן שנקרע בכביש על־ידי פצצה. “ואף על פי כן, אני מתנחם בעננים” הוא חוזר על דבריו בעקשנות. אך בגלגל הקדמי יש תקר ועלינו לדחוף את האופניים עד למגדל המים.

יום ד', 11 באפריל 1945.

“אם לא אצא קצת לטייל בחיק הטבע, לא אוכל עוד להחזיק מעמד!” מכריז פרנק. ברלין נתונה ברישומו של בוקר אביבי מזהיר. פרנק ואני עסקנו בכל מיני עבודות־בית: סילקנו הריסות, תיקנו את התקר של אופניו והבערנו אש בתנור הלבנים המאולתר. “טוב” אני מסכימה. “נעשה אם־כן הפסקה של שעה כדי להפיק השראה לעבודה נוספת…”

עשר דקות לאחר מכן אנו יוצאים לטיולנו. ברחובות העיר נחפזות הבריות כתמול שלשום. אך מחוץ לשטח הבנוי ליד התעלה, שורר שקט. בינות שני עצי אורן כהים עומד ספסל בודד. סוגרת עליו גדר־שיחים של פורסיתיות פורחות. “בואי, נשב קצת” מציע פרנק. מבעד לענפים הבהירים משתקפים פני השמיים התכולים. מה נפלא שיש עוד שפע כזה של אביב בעולם, חושבת אני בלבי ומביטה, מסונוורת, במשחק הצבעים שצהוב הפרחים ותכלת השמיים משמשים בו בערבוביה. שפע כזה של אביב…

“שמעי, מצד שמאל, שם, הציבו תותח”, מעיר לי לפתע פתאום בן לוייתי. “הסתכלי נא לשם בדיוק. ליד עץ האורן הוא עומד, התותח”. בבת אחת בא הקץ על החלום־בהקיץ האביבי. וגם על אוירת השלום והשלוה שהשתררה סביבנו. אני מפנה ראשי שמאלה, מבחינה בלוע של תותח אפור, בבורות חפורים באדמה, בארגזי תחמושת. באנחת צער אני נפרדת מעם עצי האורן, מן הספסל בגן ומפרחי הפורסיתיה הצהובים. “הסבור אתה שנצא מזה בחיים?” אני שואלת כשאנחנו פוסעים לאיטנו בחזרה לכיוון העיר. פרנק שוקל את שאלתי בניד־ראש. “זה ענין של מזל” הוא פוסק. “יותר טובים מאתנו כבר ניספו בשגעון הגדול”. – “ואם אמנם ניוותר בחיים? אם אמנם נתגבר על הכל – על היטלר, ועל הפצצות ועל קרבות הרחוב? מה יהיה אז?” – “אז יכבשו אותנו. וגם זה ענין של מזל!” – "מדוע ענין של מזל? – “משום שאין לדעת מי יבוא ומה ילד יום. אם יבואו הרוסים מקיסטרין או האנגלים ממאגדיבורג”. – “ואם כולם יבואו בבת אחת?” – “אז נהיה, אם ירצה השם, במרכז התחרות של ארבע המעצמות ונצא נשכרים כגורם החמישי המפיק את רווחי הירושה. או שמא את סבורה שנויקלן הרוסית תוכל לעמוד מנגד כשבלאנקויץ האמריקאית כבר יהלכו קרוניות החשמלית? או שמא יניח הכבוד הלאומי לצרפתים שבאזור כיבושם יחלקו רק שמינית הקילו חמאה בה בשעה שבמערב האנגלי כבר יחלקו חצי קילו ממיצרך זה? נחיה ונראה! דומני שאין לנו סיבה להיות פסימיים”. – “או שאין לנו נטיה לכך”, אני מוסיפה במתינות. פרנק צוחק. “האופטימיסטים הם בעלי הדעה, וגם אנשי המעש. נדמה לי שאנו קופאים כבר זמן רב מדי על שמרינו”.

בערב נערכת החבריא למעשים חדשים. היעד הוא הפעם: מגדל המים שלנו. לפנים שימש כמאגר מים למחוז מגורינו. מאוחר יותר הפכו אותו הנאצים לאנדרטה. ציידו אותו בצלב קרס, בנשר ובדגלים, בזרי דפנה עם סרטים אדומים ובכתובות מליציות למען חללי התנועה. פצצות אנגליות נפלו על המגדל, הפילו חללים וחוללו הרס, אך הדגלים נשארו על כנם. זה זמן רב הם דוקרים את עינינו. על פגיעה בסמלי היוקרה הנאצית צפוי עונש מוות. סיכון זה מחייב לגשת לעבודה בזהירות־משנה. “מוטב שנמתין לאות האזעקה”, מיעץ פאביאן. “כשמטוסי האויב מטרטרים ממעל, יושבים כולם במרתפים”.

האזעקה באה בדייקנות של שעון, כמדי לילה. בחוץ שורר חושך מצרים. אכן, גם נפש חיה אין לראות ברחוב. רק מפעם לפעם נשמע שיעול מאופק מאחורי אחת הדלתות המובילות למרתף שבתחתית הבנין. פה ושם מבהיק לשניה הקצה הבוער של סיגריה דולקת. אנו מטפסים על גדר התיל הגבוהה ועוברים אותה בזריזות של חתולים. גדר זו מקיפה את מגדל המים בריחוק ניכר. על בהונות רגלינו אנו קרבים עתה אל המגדל עצמו. מעלינו מזמזמים מטוסי האויב. “שמעי, שם מאחורינו מזמרת צפור לילה” לוחש לי פרנק לאוזן. אני נעצרת לרגע קט ומקשיבה. “קיריויט–קריויט” נשמע בבירור ציוץ הציפור מאי שם. רוח קרירה מנענעת את צמרות האילנות. הללו עומדים איתנים בחשיכה, כצללים שחורים אף הימנה. מתחת לרגלי מתבקע לפתע ברישרוש מביך ענף־עץ מיובש. “אל תקימי רעש כזה”, מתנפלת עלי הייקה בלחישת גערה תוקפנית. “הרוצה את למשוך אלינו את הגיסטאפו?” לא, את זאת אינני רוצה לבטח. אך איש אינו יכול היות אחראי לענפים המתבקעים מתחת לסוליות נעליו על פני משעולים השרויים בחשיכה מוחלטת.

עתה אנו עומדים מתחת לכיפה הגבוהה של מגדל המים. “להוציא מספריים!” פוקד פרנק. “בעוד חמש דקות עלינו לסיים”. – “אינני יכולה להגיע”, לוחשת הייקה ביאוש. “גם אני לא”, ממלאה אני אחריה. אנו מקפצות ככדורי־טניס בנסיון להגיע אל־על, אך לשווא. “מה אתך? האם נתקפת במחלת המחולות?” לידי עומד וואלד. “עלי על כתפי, מהר”. הוא משלב את אצבעות ידיו בכפותיהן עד שהן מתחברות למדרגה מאולתרת שאני עולה עליה בנעלי. המספריים חורקים. בחוץ מזמזמים מטוסי האויב. עתה נופל הדגל הראשון. עתה השני. בקצה השני עובדת הייקה ששלבה את רגליה הארוכות מסביב לצווארו של פאביאן, שעל גבו היא יושבת כרכובה על סוס. הדגל השלישי עף, והרביעי, והחמישי. רק שניים עוד נותרו.

לפתע בוקע קולו של הצופר כדי לבשר את טרם־הארגעה. “הזדרזו, הזדרזו!” אנו גוזרות וחותכות עד שהזרועות כואבות. “היכן פרנק?” – “כאן”, נשמע באורח מסתורי ובלחש קולו מעלינו. אט־אט יורד לעברנו משהו המתנופף ברוח, משהו המיטלטל כלץ־מקפץ מעל לראשו של הנשר הנאצי. רגע לאחר מכן עומד פרנק לצידנו. “נסתלק!” הוא מאיץ בנו. “אין כבר להפסיד אף רגע”. בחיפזון מסחרר אנו תוחבים את הדגלים אל מתחת למעילינו. ריח חמצמץ נודף מהם, וגם ריח אבק. “היכן היית אתה?” אני שואלת את פרנק. “למעלה בקומה השניה. תליתי את היטלר על הגרדום”. – “את מי”, אני מקשה בתמיהה ומוחצת ברגלי שוב ענפים יבשים המונחים בדרך. – “לדאבוני רק את צלמו מניר. עם לולאה מסביב לצווארו. אך בכל זאת תליתי אותו…”

קול הצופר המתמשך של הארגעה המלאה מבליע את דבריו האחרונים. עם שאנו ממשיכים ללכת, באים כבר לקראתנו ראשוני היוצאים ממרתפי הבונקרים. הם מפטפטים בעירנות ושאון דבריהם ממלא את הלילה האפל. הורים דוחפים עגלות ילדים המתגלגלות בחריקת צירים על אבני הריצוף. “מועד לשוב הביתה” אומרת הייקה בבוז.

בבית ממתינה לנו דגמר מאירוביץ. “האם הצלחתם?” היא שואלת בסקרנות. אנו מציגים את שללנו על צלבי הקרס המצוירים עליו. “לכבוד זה צריך להקיש כוסיות קוניק!” – “לנוזל זה שקיבלנו בהקצבה האחרונה את קוראת קוניק?”, מלגלג פרנק. אך הוא מחזיק כבר את חולץ הפקקים בידו. ושוב מפציע השחר בטרם נעלה על יצועינו.

שבת, 14 באפריל 1945.

בשעה שש אחר הצהריים מופיע אקארדט. הוא מיוזע, כובעו שמוט לראשו, מעילו ומגפיו מכוסים באבק. “את אלה סידרתי כהלכה!”, הוא מבשר לנו בסיפוק ומשתטח על הספה. “חי נפשי, אין כמספרי־תיל!” הוא חתך שמונה כבלים. בדרך מנאואן לברלין. שמונה כבלים חשובים שנועדו להעביר פקודות להגנת בירת־הרייך. “ולא רק את החוטים הבודדים חתכתי”, הוא מצהיר בתרועת־נצחון. “קורט אקארדט אינו מטומטם עד כדי כך. גם את עטיפת הכבלים, את הצינורות החיצוניים, סילקתי”. מרוב התלהבות הוא שוכח את עייפותו. “הן אני אומר תמיד: הקץ לפיטפוטים. צריך לפעול! או אולי זה נקלה בעיניכם, כשמעלימים חמש מאות ליטר בנזין לבור שופכין? חמש מאות ליטר! דלק שנועד לארבעה עסקנים נאצים שביקשו בעזרתו למלט נפשם”. – “איך זה עלה בידך?” – הוא מביט בנו בגאוה, קורן מאושר. “הנחתי להם לסגור אותי במוסך העבודה של המפעל, שלשום, משנסתיימה העבודה לאותו יום. ואז, משנותרתי לבדי בכל המפעל, יכולתי לבלש בו כאוות נפשי. תוך כדי כך גיליתי את המחבוא ואת הדלק. כל השאר היה כמשחק ילדים. גילגלתי את חביות הדלק עד לפתח בור השפכים, הוצאתי את הפקקים והנחתי לנוזל היקר להשתפך אל התעלה. כמה שזה הסריח! איזה סרחון איום!” – “כן, עסקים מסריחים מעלים תמיד צחנה…” צוחק פרנק. בזה הרגע מופיעה הייקה עם המרק של סעודת הערב. “ברחוב מספרים שעסקני המפלגה מתכוננים היום לשאת רגליהם”, היא מדווחת. “אומרים שהם בורחים במכוניות, בכיוון מקלנבורג”. – “לו כבר הלכו לכל הרוחות!” נאנח וואלד. “אל תשמחי מוקדם מדי. מגבלס לא ניפטר כל כך מהר. ברנש זה עוד יפתח את פיו הגדול כשבנות הברית כבר יעמדו בפתח לשכת הקנצלר”.

צופר האזעקה מפסיק את מהלך שיחתנו. הפעם אין זאת אימת מטוסי המוסקיטו הפוקדים אותנו כדרכם מדי לילה, אלא להקי לוחמה סדירים הבאים ממערב. כדי לעודד את רוחנו הירודה, שרה הייקה, בקצב ירידתנו במדרגות המרתף, פרודיה חדשה בחרוזים:

“ראשך מחובר כנראה חזק מדי אל צווארך…”, גוער בה פרנק. “דווקא בחדר המדרגות את צריכה לשיר, שבו ההד חזק והחלונות אינם מזוגגים… כמו בתרועות יריחו… אם ישמע זאת המפקח מטעם הג”א…"

אך המפקח רחוק מאתנו. הוא עזב את ברלין עם כל בני משפחתו. לכיוון מערב. כדי להימלט מן הסכנה. אנשים הגונים, הנאצים הללו! ברגע שהסכנה נעשית מוחשית מדי, הסתלקו להם חיש מהר, כגנבים בלילה. ולנו נותר פנאי למכביר להגות בתופעה זו. בחדגוניות משמיע שירות האתרעה האלחוטי את תיקתוקו. בין הלמות לבותינו לקצב נשימתנו זוחלות השעות. היבואו מטוסי האויב עד ברלין? יבואו או לא יבואו? עשר פעמים נדמה שכן, עשר פעמים נדמה שלא. ממרחקים נשמעים קולות נפץ.

יום א', 15 באפריל 1945.

אם כן, היעד היה הפעם פוטסדם. זו העיר הנפלאה, היומרנית, שהתפארה עד אתמול בהיותה העיר היחידה בגרמניה שנשארה עומדת על תילה.

בשעות המאוחרות של הבוקר מגיע אלינו שליח מהולנר שגויס לפני ארבעה שבועות לפלוגות הסער העממי. הוא מביא עמו מכתב ומבקש תשובה דחופה.“אני נמצא כאן בחופשה, ליומיים”, כתוב בחטף, בעפרון, על הניר. “שלחו לי את הדוקטור. אינני מסוגל עוד לשאת את הדבר”. – “אם־כן, קדימה צעוד!” ממלמל פרנק ולובש את מעילו. – “אסע אתך! אל תשכח את פנקס המירשמים!” –

הולנר השמן נראה חיוור ומפוחד. “מחר בבוקר השכם, בשש, עלי להתייצב בחזרה אצל יחידתי. אך אינני רוצה עוד להמשיך במשחק זה. אינני מסוגל עוד להמשיך. פשוטו כמשמעו: לא אוכל עוד לשאת זאת”. הוא נועץ בנו את עיניו התכולות, הילדותיות, בחוסר־אונים. “אם לא יקרה משהו, אפתח את ברז הגאז!”

שוב אחד שהחלטתו נחושה לשים קץ לדבר ויהי מה. תוי פניו של פרנק מתמתחים עתה. לפתע חדל להיות מר אלמוני שירד למחתרת, לפתע חזר להיות הרופא, המומחה, חבר הסגל האקדמאי באוניברסיטה. בראש רכון מעל לשולחן הוא כותב בדומיה, בחיפזון, מסיים את הכתוב בחתימה מסורבלת ובלתי קריאה. “אתה תשכב מיד במיטה. הנך סובל מהתכווצויות באזור כיס המרה. שים מגבת לחה על אזור הכבד. אם תבלע עכשיו חמש גלולות שינה בבת אחת, יאמין לך אפילו הרופא המהימן ביותר שחושיך מבולבלים. תשתדל גם להעמיד קצת פנים. הן תדע לעשות זאת. תצעק מרוב כאב כשיגעו לך מתחת לצלעות, מצד ימין. הנה לך ארבעה מירשמים. תוך זמן קצר תקבל צהבת נראית לעין. פירוש הדבר שלא תהיה כשיר לשירות צבאי במשך ששה שבועות לפחות. עד אז יסתלקו הנאצים מן האופק. לכך אני ערב לך”. – “ואינך סבור שאני אמות מזה?” שואל הולנר בהיסוס. – “אכן, זהו טיפול נוקשה, שיש בו כדי להפיל סוס למשכב. אך מוטב להיות חולה מאשר להשתתף בקרב האחרון על ברלין בשורות פלוגות הסער העממי”.

“התדעי”, מעיר לי פרנק בדרכנו הביתה, “מה רב מספר הגברים המרותקים בשעה זו אל מיטת החולי המדומה? רק כדי להשתמט מן הענין. לאלפים מגיע מספרם, ואף לרבבות. כל אחד מנסה תחבולה אחרת כדי להימנע מן ההשתתפות בקרב. ‘היה חולה ורופף!’ זהו היום חלום־חייו של כל יוצא צבא גרמני”.

בבית מצפה לנו אנדריק. הוא לא יכול היה עוד להחזיק מעמד בבראונסדורף בתור חולה כליות הכפוף למשטר חמור של דיאטה קפדנית. “אם הכל מתפוצץ כבר בלאו־הכי, אסתכן אף אני!”, הוא מכריז בעקשנות. “בין כה וכה לא נותרו אלא ימים ספורים עד להתמוטטות המוחלטת. אינני מאמין שדווקא עכשיו יתפסו אותי”.

“מה טוב שאתה שוב כאן!”, אני מתוודה בפני אנדריק. ברכי כושלות מרוב שמחה והתרגשות. אנו מזעיקים את כל החבריא וכעבור שעה קלה הם מתייצבים כדי לערוך קבלת פנים נאותה לאנדריק. “הבאתי עמי חדשות מרעישות, חברה”, מגלה אנדריק. “בדרכי לכאן נפגשתי עם איש אחד שהוא לדעתי המגע החשוב ביותר שהיה לנו עד כה עם חוגי ההתנגדות למשטר. שמו גריגור שולץ. ייתכן שאין זה שמו האמיתי, אך מאי נפקא מינה? איש זה מכין מיבצע. הוא רוצה ללכד סביבו את כל קבוצות ההתנגדות הלוחמות נגד היטלר. מה דעתכם? הנצטרף אליו?” – “בוודאי שנצטרף אליו! ומה הם פרטי המיבצע המתוכנן?” – “את פרטי הפרטים אינני יודע עדיין. אני רק יודע שבדעתו להפגין את אמירת הלאו למדיניותו של היטלר. לאו למלחמה. לאו לעמידתו האחרונה חסרת הטעם בעזרת ארגון ה’וורוולף' ולכל השגעון הגדול. מחר אשמע פרטים נוספים מפיו”.

לפנות ערב באים ריטה וראלף, שניים מבני חסותו של ד“ר טגל, מאז הצליחו להימלט ממחנה מאסף ליהודים הנועדים לגירוש. “איננו יכולים תמיד לישון אצל הדוקטור. השכנים החלו להעלות חשד”. שני הנחבאים צעדו עד שטגליץ ברגל. בינתיים סיפק לנו וואלד את תעודות התחבורה הראשונות, תודה לאל. “הצפור הקטנה” של מחלקת הארגון לקשרי חוץ נכנסת שוב הפעם לפעולה. במעגל גדול היא ממלאה את המשבצת המיועדת ל”חותם הרשות המוציאה תעודה זו". – “עתה יהיה לפחות באפשרותכם לנסוע” אומר פביאן ומנקה את ידיו המוכתמות בצבעי החותמת על גבי סמרטוט. הייקה דואגת בינתיים למקומות לינה עבור השניים.

יום ב', 16 באפריל 1945.

פליטים בודדים אינם יכולים עוד להחזיק מעמד, אמר פרנק לפני זמן־מה. בעתות מצוקה, אימה והתמוטטות כללית נעשה הפרט, בין אם ירצה ובין אם לאו, לחוליה בלתי נפרדת מן החברה, הכלל, השותפות. כל אחד חייב להירתם למען הזולת. אנו חיים ונושמים למען מטרה משותפת. בנסיבות כאלה לא ייתכן למשוך בקצוות מנוגדים של אותו חבל. איש מאתנו לא השתייך מעודו למפלגה כלשהי. אך נטלנו על שכמינו את ירושתם של אלה שניספו במאבקם למען שמירת אנושיותם. הם הורישו לנו ייעוד זה. אנשים כמו מולטקה, האח והאחות שול, ויצלבן, טרוט, אורזל רויבר, אוה גריכטר, ד"ר מיזאם, בני משפחת ברנשטיין, אנה ליהמן ומרגוט רוזנטל – כל אלה שמינו אותנו לאפוטרופסים למשימות חייהם הבלתי מושלמות.

“אפשר לחשוב שאת הוגה במשהו רציני”. שעה שנתתי פורקן למחשבותי נכנס אנדריק לחדר וטפח לי על השכם. “לא תוכלי להרשות לעצמך מותרות שכאלה, נערה אהובה. איננו חיים בהודו אלא בברלין, בזירת הקרבות בה כל דקה לא תסולא בפז. להתפלסף נוכל מאוחר יותר. כעת עומדות לויכוח בעיות אחרות. ‘צוללת’ חדשה עלתה ממצולות המחתרת. מה דעתך שתצאי החוצה ותתחילי לטפל בה?”

בחוץ, כלומר בחדרו של אנדריק, יושב גבר צעיר, כבן שלושים. שערו שחור כשל אינדיאני ומתוך פניו ניבטות זוג עיניים חומות, מרצינות. הוא לבוש במדי רופא צבאי. “שמי יוהנס טלר”, הוא מציג עצמו. “אני ידידו של פרנק מתיס”. – “ברוך בואך, מר טלר!”, אני משיבה. “ציפינו לבואך מזה שבועות”. הגבר הצעיר מהסס. “אני בא משברין. ברשותי צוי תנועה מזויפים”. – “היש לך מקום לינה? מיסמכי זיהוי? כרטיסי מזון?” – הוא מניד בראשו. “הכנתי את הכל מבעוד מועד. החלטתי אינה חדשה. אני גר אצל פרנק. פרנק חשב, שתרצו להזדקק לשירותי”. – “אנו זקוקים באמת לכל איש. יפה מצדך שבאת, מר טלר”. למשך שניות נסוך חיוך קל על פניו המרצינים. “קוראים לי יו. אם את… אם תרצי לקרוא לי כך”. – “בסדר, יו!” אנו לוחצים ידיים בלבביות. “הערב תיפגש כאן כל החבורה, בשעה תשע. שער הבית יהיה פתוח”.

“אדם מקסים”, אומרת אני לאנדריק. “על זה נוכל לסמוך”. אנדריק מניד בראשו לאות הסכמה.

בערב הולכים אנדריק, פרנק ואני להיפגש עם האיש החדש שאותו הכיר אנדריק עם שובו לברלין מבית ההבראה. חמש דקות לאחר שבע אנו פונים מן הקורפירסטנדם אל אולנדשטראסה. “מי יודע אם לא טמנו לנו פח” אני מעלה ספקות המכרסמים בלבי. – " זה אינו נראה לי כך" משיב אנדריק. “על כל פנים, צריך לקחת גם את זה בחשבון. אין טעם ששלושתנו ניפול בפח. מוטב שאחד מאתנו יישאר בריחוק מה, ויבדוק את המצב”. מציבים אותי מאחורי בליטת־חומה, כדי שאשמור על אופנינו הקשורים בשרשרת ועל מבואות מקום המיפגש. מזג האויר סגרירי ורוח חזקה נושבת. ברחוב אין כמעט לראות נפש חיה. רק מפעם בפעם דוהר על פני ביעף רוכב אופניים. ראשו מוכנס בין כתפיו, כובעו רטוב, ומורטבים גם בגדיו. אני מעלה את צווארון מעילי, משקעת את ידי בכיסים ודורכת מרגל לרגל, במקום, כדי להפיג את הצינה. הניתן לחוש במשהו חשוד מסביב, שואלת אני את עצמי. בחד־גוניות מטפטף הגשם. אני מסתכלת לאורך הרחוב, מלמעלה למטה. לא מצד זה אין כל סכנה. אלא אם כן מישהו אורב לנו למעלה, בתוך הבית עצמו…

בזה הרגע עומד פרנק מאחורי. “הכל בסדר, את יכולה לבוא!” אנו חוצים חצר אחורית צרה. המדרגות המתפתלות אף הן צרות ושרויות באפילה. “מדוע לא הבאת פנס?” שואלת אני את פרנק. “הן כאן אפשר לשבור את הראש…” אני שמעת את שיקשוקם של גפרורים בקופסה, וקללה מאופקת. “הטינופת הזאת שוב אינה ניצתת”. סוף סוף נדלקת נקודת אור קלושה. אנו עומדים בקומה השניה, מגששים בידינו באפילה כדי למצוא את כפתור הפעמון. צילצול אחד, שני, שלישי, רביעי. כל פעמון מצלצל אחרת. אך לכל בעל פעמון סימן מוסכם מיוחד. מקץ רגעים ספורים נפתח הדלת. “נא להיכנס!”, אומר קול מנומס וחביב. “מיד יהיה קצת אור”. פרוזדור ארוך. בקצהו דלת לבנה.

לאחר מכן אנו עומדים בחדר־מגורים מרוהט בסגנון זעיר־בורגני. הגבר שהוביל אותנו מסתובב אלי. “עוד הפעם, שלום!” הוא מושיט לי את ידו. “שמי גריגור שולץ. ואלה שם –” הוא מצביע בתנועת יד מהירה לעבר כל שאר הנוכחים בחדר – “הם ברטהולדן, ריינהארדט ואמיל”. שלושה גברים קמים ממקומם, קדים קידה קצרה, אילמת. מרוחק מהם במקצת עומד אנדריק. “נא לשבת!”, פונה אלינו גריגור שולץ. מתיישבים בדומיה. אחד הגברים מוציא נרתיק־סיגריות. כשמעשנים, נעשית האוירה תמיד נוחה יותר, חופשית יותר. במשך שתיים או שלוש דקות אנו שואבים את העשן בהנאה לריאותנו, שוקעים בהירהורים. על גבי רצפת החדר פרושה מפה ענקית של העיר ברלין, ועל המפה פזורות לוחיות־קרטון מרובעות, קטנטנות. “אתם יודעים במה המדובר, הלא כן?” גריגור שולץ משליך את בדל סיגרייתו למאפרה ומפנה לנו מבט הטומן שאלה בחובו. “אם לבטא זאת במילים ספורות, זה נוגע לאמירת הלאו למדיניותו של היטלר”, הוא מבהיר. “לתשובה האמיתית של שאלתו האחרונה בשאלון הבחירות: ‘המסכים אתה, בן או בת גרמניה, למדיניותו של אדולף היטלר?’ ובכן תשובתנו היא: לאו! איננו מסכימים למדיניות זו. וברצוננו להפגין זאת בצורה חד־משמעית.” הצעיר בעל העיניים המונגוליות זונק ממקומו ומתכופף מעל למפה: “אנו מתכננים מיבצע שיקיף את ברלין כולה. הוא ייערך ביום הרביעי בשעות הקטנות של הבוקר. יהיה זה המיבצע הראשון בעל היקף כזה מאז 1933. הסיסמה היא: ‘לאו!’. ‘לאו!’ יהיה כתוב על כל קיר וכל חומה ברחובות העיר, על הבנינים, על החנויות. זה יהיה רשום שם בצבע, בפחם, בכל חומר שניתן להשיג. כל אחד יקבל על עצמו ‘לקשט’ בסיסמאות כאלה רובע מסוים של העיר”. הוא מצביע לעבר לוחיות הקרטון המרובעות.

“איזה אזור תמסור לידינו?” קולו של אנדריק נשמע מעשי, קצוב ולענין. – “את דרום־מערב ברלין. שטגליץ ושיניברג עדייו פנויות. גם בפרידנאו חסרים לנו אנשים. הצפון והמזרח כבר חולקו בין אחרים. וגם שפנדאו וסביבתה תפוסות”. גריגור שולץ מזיז את לוחיות הקרטון הזעירות כאילו היו אבנים על לוח שחמט. “נותר עוד גם רובע וילמרסדורף. זה קצת הרבה. תלוי כמה אנשים עומדים לרשותכם…?” אנדריק ואני מחליפים מבטים. לעיני רוחנו אנו עורכים כבר מיפקד של כל כוחותינו. חוגו של ד"ר טגל יעמיד לרשותנו לפחות ארבעה אנשים. לאלה יתווספו עוד ראלף וריטה, הייקה ופאביאן, דגמר, יו טלר ושלושתנו. בסך הכל שלושה עשר. אקאַרדט פעיל מחוץ למרכז העיר. ואלד דרוש לנו כזייפן־מומחה לדברי דפוס ואי אפשר לוותר עליו. – “אנו מוכנים ליטול על עצמנו גם את וילמרסדורף, לפחות את החלק הדרומי” אומר אנדריק. “קבוצתנו תגייס שנים־עשר עד ארבעה־עשר איש”. אכן, גם אנדריק הגיע לאותו סיכום של החשבון. “בסדר, אם כן. אמסור לכם עתה את חלוקת התפקידים”.

רכונים על המפה אנו קובעים את תחומי המחוזות. אלברכטשטראסה, מאריינדורפר שטראסה, ביסמארקשטראסה, ריינשטראסה והאופטשטראסה, עד לקשת בילוב. זידוואסטקורזו, קייזראליי, הרובע הבווארי ואזור בית העיריה של שטגליץ. “חשובים בעיקר הרחובות הראשיים. רחובות צדדיים הם רק בעלי חשיבות משנית. וסיירו נא בשטח בשעות היום. שננו לעצמכם את הנקודות החשובות ביותר. הירח יעלה באותו לילה מאוחר. מוטב שתתחילו רק לאחר הארגעה האחרונה”.

גריגור שולץ מתרומם מעל למפה. על המפה מונחות עתה שמונה לוחיות קרטון חדשות. “האם הכל ברור?” אנו מנידים בראשינו. אין טעם לבזבז מלים מיותרות. “הנה לכם שלוש קופסאות עם גיר. עליכם לדאוג בעצמכם להשגת השאר”. פרנק דוחף את הקופסאות לכיסי מעילו המרווחים. “ביום חמישי ניפגש כאן באותו זמן. בעקבות המיבצע לציור סיסמאות יבוא מיבצע שני לחלוקת כרוזים בלילה שלפני יום הולדתו של היטלר”. – “חושבני שיהא זה יום הולדתו האחרון” ממלמל אנדריק. כולם מחייכים. “היו שלום”, אומר גריגורי שולץ. “ובהצלחה!”

בחוץ יורד עדיין גשם. אנו שבים הביתה, רכובים על אופנינו, מבלי להיחפז כלל.

“מחר נצטרך לדאוג לחומר לצביעה” משסע פרנק את הדומיה. “ונצטרך גם לחלק את מסלולי הפעולה במדויק” מוסיף אנדריק. “הכי טוב אם נלך זוגות־זוגות”.

מעל לראשינו מתחיל להישמע זימזום עמום. “נדמה לי, שעוד מעט יישמע אות אזעקה”. עוד לא הספקתי לסיים את המשפט והנה כבר מיבב הצופר. אנו דורכים על הדוושות כאילו היינו משתתפים במרוץ אופניים. הדרך למגדל המים אינה עוד רחוקה. אולי נוכל לנצל לבישול את הזמן שאותו מקציבים לנו כדי לאפשר את קליטת שירות האתרעה האלחוטי.

“מטוסים קרבים ובאים מכיוון מזרח”, מבשר קולו של הקריין.

זו הפעם הראשונה נמצאים מטוסי קרב רוסיים מעל לברלין. לכבוד המאורע אנו נמנעים מלרדת למרתף. עוד באותו לילה ניתנת לנו הזדמנות למכביר לחזור בנו מהחלטה נמהרת זו. שכן, הפצצות האנגליות בנות 2,000 קילוגראם אינן מיטרד שאפשר להתעלם ממנו בבת צחוק…

יום ג', 17 באפריל 1945.

אין זה מן הדברים הקלים להביע משאלות לעריכת קניות בברלין המופצצת. לא כל שכן, כשמבקשים ליטול את הסחורה בו במקום מן החנות הביתה. סוף סוף, ברחוב צדדי ונידח, אני מוצאת את אשר אנו מחפשים. עלמה חולמנית מושיטה לי אל מעבר לדלפק שלוש חבילות עם גיר משובח לציור. “מוזר…”, היא אומרת. “אני עובדת בחנות זו כבר חמש שנים, ובמשך כל הזמן הזה לא מכרתי עדיין כמות גדולה כל־כך של גיר כמו היום. את כבר הלקוח השביעי המתעניין בסחורה זו”. – “באמת מוזר…” אני משיבה ונחפזת להסתלק.

פרנק זכה להצלחה בלתי משוערת. הוא הצליח להשיג שלוש קופסאות משומרות עם צבע־שמן אדום וצעקני. “גנבתי את זה מתוך המלאי של פלוגת תעמולה אחת” הוא מתפאר. “דומני שמן הדין להשתמש בחומר לתכלית שלמענה נועד…” שארית היום עוברת עלינו בהתקנת מיברשות.

זמן קצר לפני רדת החשיכה מהלך כל זוג וזוג לאורכו של “המסלול” שלו. פרנק ואני קיבלנו על עצמנו את אזור האלברכטשטראסה. אנדריק מצטרף אלינו, שכן עליו להגיע לאזור זידאֶנדה. הנה פינה טובה… הנה, את בליטת החומה הזאת עלינו לזכור… הנה עמודי המודעות של המפלגה הנאצית. מוחותינו פועלים כלוחות־צילום, קולטים לתוכם את התמונות, כדי שיוכלו מחר, ולו בחושך כמוס, להשליכם על מסך הדמיון ללא פגם ומחדל. ואחר כך, בשבתנו במרתף כשאזעקה אחת רודפת את משנה, אנו מחליפים רשמים על כל אשר קלטנו. “ההודיעו לראלף ולריטה כי עליהם לבוא? האפשר לסמוך על אנשיו של ד”ר טגל שיפעלו כהלכה?" – “יו רוצה לצאת לדרך במדיו. במדי רופא צבאי אין להניח שמישהו יתפוס אותו בנקל”. – “מכל מקום נמתין עד לשקיעת הלבנה”.

השעון מצביע על השעה השלישית לפנות בוקר כשאנו עולים מן המרתף.

יום ד', 18 באפריל 1945.

שוב אנו יושבים, פחות ממטר מתחת לפני הקרקע, נותנים פורקן למחשבותינו ומשננים לעצמנו בסתר לבנו זו הפעם המאה את תכנית הלילה הסודית. בשעה שתיים לפנות בוקר מסתלק מטוס הקרב האנגלי האחרון. דיירי הבתים נושאים את מזוודותיהם אל הדירות שממעל. בשתיקה רב־משמעית אנו מתכוננים לפעולה. הכל מוכן: תרמיל הלחם, מעיל הרוח, הנעליים שסוליותיהן מגומי. “מוטב שהנערות יקשרו מטפחת לראשן כדי שאיש לא יבחין בנקל בצללית דיוקנן” מציע פרנק. הוא עצמו שומט כובע־מצחיה למצחו. “אתם מוכנים?” – “כן”. – אנו מגששים את דרכנו בחשיכה, יורדים במדרגות. “עלו והצליחו!” – “עלו והצליחו גם אתם!” אחר כך נפרדות הדרכים.

הלבנה שקעה. רחובות העיר משתרעים לפנינו כמו צנורות־גומי שחורים. אחרון שוכני הבונקרים חזר כבר הביתה. בחוץ שוררת דומיה שכזאת שאפילו השתפשפות צמיגי האופניים על פני האספלט נשמעת לנו כשאון מחריש־אוזניים. חמישים מטר מן הבית הראשון שעל “מסלולנו” אנו קופצים מן האופניים, נועלים אותם מאחורי תל־חרבות, וניגשים למיבצע. “במקרה שמישהו יתחיל להעלות חשד, ניעצר ונתחיל להתנשק!” לוחש לי פרנק באוזן. “זוגות נאהבים מעוררים תמיד רושם תמים”. החושך גדול מכדי שאוכל להניד בראשי, תחת זאת אני לוחצת את זרועו של פרנק לאות שהבנתי. לאט לאט אנו מגששים את דרכנו באפילה המוחלטת. “האם הגיר מוכן אצלך? והילקוט עם פחי הצבע?” – “הכל בסדר!” אני משיבה בלחישה. “אך היכן נתחיל? אינני יכולה לראות מאומה”. אי שם במרחק־מה נובח כלב. ידי רוטטות. אני שומעת לידי את נשימתו החפוזה והבלתי קצובה של פרנק. אסור שלבנו יימוג עתה, מתרוצצת מחשבה במוחי. בהיסוס־מה אני פוסעת כמה פסיעות ימינה, חשה לפתע מבין אצבעותי את הזוית הקרה של תיבת המכתבים. “לאו!” אני מציירת בשפתיים נשוכות ובחופזה מעל לסדק הרחב הנועד לשילשול מכתבים. הגיר חורק. כך בודאי חשים העוורים בכותבם מבלי לראות. אני מסתובבת. “שמע, זה דופק!” רוצה אני ללחוש לפרנק. אך פרנק איננו לידי. שניות אחדות לאחר מכן הוא מופיע מתוך האפילה, כצל מתחמק, שולב את זרועו בזרועי וגורר אותי קדימה. “מהר, להתקדם!” לפתע נמוגה כל העצבנות שאפפה אותנו עד כה. “ההספקת לצייר את הכתובת?”, אני שואלת. התשובה מיותרת. מן הדלת של חנותו של אופה עולה בנחירי ריח של צבע שמן טרי. עינינו מתחילות להסתגל לחושך. במהירות הולכת וגוברת מסתמנים מתוכו השטחים הנרחבים של חומות וחלונות ראווה. לאו! – לאו! – לאו! צריך לעשות מלאכה מושלמת, אם כבר –אז כבר! אנו מציירים וכותבים. על גבי חומות וקירות, על עמודי טלגרף, על שערי גינות בחזיתות הבתים, ועל עמודי המודעות. בכל מקום שבו עשויים מבטי הבריות להיתקל מחר, מוטבע הלאו כחותמת צבעונית בשדה הראייה.

ללא רחש אנו מדלגים מבית לבית. “שא! משטרה!” אנו עומדים כנציבי מלח. בקצב אחיד, כלאחר יד, חולף על פנינו סיור צבאי. “תילחצי אל החומה!” לוחש לי פרנק. אני נצמדת אל האבנים כאילו רציתי להיבלע בתוכן. ריח של אבק ושל עץ חרוך עולה באפי. שרק לא יגלו אותנו עתה! כבדי תנועה רומסים עקבי החיילים המפורזלים על פני האספלט. קצהו של מעיל צבאי משתרך ליד הברך שלי, מלטף אותה תוך כדי נגיעה. אני עוצרת את נשימתי. תודה לאל, הם לא הרגישו בנו! עיניהם מופנות הישר נכחם וכאילו הם הולכים גם בשנתם. פרנק צובט אותי בזרועי: “נדמה לי שהסכנה חלפה!” ותופס שוב את המכחול בידו. הצבע הלח מבריק מעל לקרשים הרחבים של גדר הניצבת לאורך המדרכה. ככל שאנו מעמיקים חדור ל“מסלולנו” בה במידה הננו מרהיבים עוז. ממזרח מתחיל כבר להיראות עמוד השחר. עלינו להיחפז, אם ברצוננו לסיים את שהטלנו על עצמנו, בטרם יאיר היום. על מסד גבוה בכיכר העיריה מוצב לוח־המודעות הגדול של המפלגה ובאותיות של קידוש לבנה כתוב עליו: “היהודים הם אסוננו.” ארבע מדרגות מפרידות בינינו ללוח. אנו מסתכלים סביבנו בהיסוס, שמא מאיר כבר השחר יתר על המידה. “אין־דבר! אני מוכן להסתכן!” אומר לפתע פרנק בהחלטיות, ובזינוק אחד הוא עולה במדרגות. אני שולחת מבטים דרוכים לכל עבר, משל הייתי כלב שמירה המופקד על שלום בעליו. חמישה רחובות מצטלבים בכיכר זו, חמישה מקורות של סכנה מתחברים כאן. מרחוק נשמע כבר הד שיקשוקה של רכבת הבוקר העירונית הראשונה. מתפללת אני שרק לא יפתיעו אותנו עתה בעיצומו של מעשה, ומרוב מתיחות מבצבצים אגלי זיעה במצחי. בשאט נפש אני מתבוננת בכרזה המבעיתה “היהודים הם אסוננו!” עתה נוגע קצה מכחולו של פרנק במשטח הכרזה. טיפות צבע אדומות־כהות נוטפות על ריצוף הכיכר. לא טיפות־צבע הן, אלא דם, מנצנצת מחשב במוחי. “היהודים הם אסוננו!” ל–א! באותיות ענקיות וזוהרות זועקת עתה מחאתו של פרנק מלוח המודעות העשוי קרשי־עץ. פרנק בוחן את מלאכתו בעיני אמן. “נו, בוא כבר!” אני מאיצה בו.

השחר כבר מאיר כשאנו פונים בדרכנו הביתה. מעילו של פרנק מוכתם כסרבל של פועל בבית־המטבחיים ופחיות הצבע שלנו ריקות לגמרי. פיסת הגיר האחרונה מספיקה בקושי כדי לצייר בה מספר לאוים דקיקים על המחסום שבאלברכטשטראסה. בפנותנו למאריינדורפרשטראסה הננו נעצרים כעל־פי פקודה: לאו! לאו! לאו! נוצצת לעומתנו מארגז־חול אחד כתובת מזהירה בלובנה המסנוור. “עבודת צוות” קובע פרנק בהוקרה: “זה היה אזורו של אנדריק”. מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה, מכל עבר מנצנצת בצבע זוהר כתבות המחאה “לאו!”. אופנינו רטובים מטל. כשאנו מוציאים אותם מבין תל החרבות מזנקים שני עכברושים מתוך מצבור עיי המפולת וחוצים את הדרך בתאוצה. למאות הם נוברים בין ההריסות שבתל־האשפתות הגדול ששמו ברלין. “גועל נפש!” אני מתחלחלת מרוב תיעוב. פרנק צוחק: “הנה, כאלה הן הנשים. תחילה את מסכנת את חייך בפעולה נגד הנאצים, אך ברגע שלעיניך מופיע עכברון קטן, מיד את קופצת על השולחן בבהלת־מוות”. אני מגיבה בשתיקה, שכמוה כהודאה.

אט־אט משתלטת בנו עייפות. ההספיקו האחרים כבר לשוב הביתה? בביסמרקשטראסה באים לקראתנו משכימי־קום ראשונים. אנשים אלה עובדים למען המאמץ המלחמתי ועתה הם נוהרים חיוורי פנים ונרגזים, אל מקומות עבודתם שנכפו עליהם על־ידי השלטונות. ישמרנו האלוהים מגורל כזה! הן זמן רב הצלחנו להשתמט מלשכת העבודה ומן ההפניה לעבודת־כפיה חיונית למאמץ המלחמתי. גם עצם ההשתמטות הזאת כמוה כחבלה ואילו הצליחו כולם להשתמט כמונו, כי אז היתה מלחמה זו מגיעה לקיצה כבר לפני שנים. רק מעטים מבינים, שבחוגנו לא העצלות וההשתמטות הן העיקר, אלא הרצון למחות נגד המשטר המחפיר. אין הם מבינים שהכוונה היא לאמור לאו למדיניותו של היטלר, את אותו לאו שציירנוהו זה עתה על כל חומה פנויה. “האם גם לך כל כך קר כמו לי?” מפסיק פרנק את רציפות מחשבותי. “בעונג רב הייתי עתה שותה תה חם…” – “תקבל!” אני מבטיחה, “ואפילו אצטרך להבעיר לשם כך את כל תנור הלבנים…”

אנדריק נמצא כבר בבית. “הכל דפק מצוין” הוא מדווח ורוחו מרוממת למדי. “יכול הייתי לקשט עוד חמישים רחובות נוספים בסיסמאות” – “ואף אחד לא ראה אותך?” – “ראו גם ראו אותי, אך לא כצייר של סיסמאות־מחאה. וחוץ מזה, מי יכול היה להוכיח לי שאינני פועל בשליחותו של מר גבלס?” אנדריק מתמוגג מנחת. “מה דעתכם על פתק זה?”. בתמיהה אנו מעיינים בניר המקומט אותו הוא פורש על השולחן. כתוב בו: “מחלקת הארגון לקשרי חוץ של מפלגת הפועלים הגרמנית הנציונל־סוציאליסטית, מינהלת הרייך. בזה אנו מאשרים שהוטל על חבר המפלגה אנדריק ק. לבצע מטעמנו משימה תעמולתית בלילה שבין ה־18 ל־19 באפריל. אנו פונים לכל הרשויות בבקשה להושיט לו את כל העזרה האפשרית במילוי תפקידו.” על החתום: שם בלתי קריא. – ומתחת לשם, “הצפור הקטנה” מיודעתנו. “כל הכבוד!” אנו מכריזים בהתפעלות. “הרעיון עלה על דעתי ממש ברגע האחרון” צוחק אנדריק. "לאמיתו של דבר הייתי כבר בדרכי, אך חזרתי על עקבי.״ – “מעשה נועז! לצייר סיסמאות־מחאה נגד הנאצים בחסותה של תעודה נאצית!” אחר כך כולנו מסבים לשולחן ושותים תה. כולנו עייפים, אך אי השקט הנפשי מונע מאתנו לתת מנוח לגוף. “לו רק חזרו כבר השאר משליחותם…” לפתע מצלצל הטלפון. כולנו מתנערים בדריכות מחודשת. “האם אתם בבית? כאן יו. אני הולך עכשיו לישון”. תודה לאל! לפחות אחד השרוי בבטחון.

כעבור חצי שעה מגיעים הייקה ופאביאן. אף מלבושיהם מוכתמים בצבע ומאובקים. אך הם מרוצים מאד. “כבר לא כדאי לשכב לישון. נבלע שתי גלולות־מרץ ונרד למרתף כדי לערוך בו סדר. במוקדם או במאוחר נצטרך לעבור לגור שם.” – “ואיך היה הטיול?” –“נפלא! מחר עליכם ללכת העירה כדי להתפעל מעבודתנו!” הם נעלמים במרתף. ברבע לשבע מגיעה גם דגמר. כעת אנו רשאים לעלות על יצועינו במצפון שקט. בחוץ כבר מצייצות צפורים ומבעד לחלון שולחת השמש את קרניה הישר על מיטתי.

יום ה', 19 באפריל 1945.

פלא פלאים. מותר לנו לישון כאוות נפשנו. לא הייתה היום אזעקה. לא בבוקר, לא בצהריים ואף לא לאחר הצהריים. הלילה יתקיים מיבצענו לחלוקת כרוזים. בטרם ניסע לגריגור שולץ, ברצוננו להיווכח במו עינינו כיצד נראות לאור היום סיסמאות־הלאו שבהן קישטנו אמש את הרחובות.

באלברכטשטראסה מתקיימת חינגת־ניקוי גדולה תוך הפעלת מיברשות, סבון ומים. בלהיטות זעם משפשפים בעלי החנויות את חלונות הראווה שלהם. אך צבע־שמן עמיד כנגד חומרי־הניקוי הטובים ביותר מתוצרת שנות המלחמה. ועל גבי השמשות המאובקות, שמאחוריהן מוצגים כרגיל השלטים, המודיעים כי “החנות סגורה באורח זמני בעקב ההתגייסות,” מיטלטלים או מתנוססים עתה במלוא זוהרם, על אפם וחמתם של הנאצים, ציורי־הלאו שלנו. “הביטי נא, הביטי!” תמה פתאום פרנק ומצביע לעבר בחור צעיר העומד לפני חומת־בית שעל פניה שורצות אותיות אדומות, כשהוא עצמו מעביר בקפידה בעזרת מכחול שבידו קוים על אותה חומה. “ל־הי־כ־נע” אני מצליחה לאיית, תוך שאני עוקבת בעיני אחר האותיות המתהוות מתחת למכחולו. עתה אני רואה שהוא מוסיף סימן שאלה אחרי המלה. אני מסתכלת סביבי. להיכנע? לאו! להתמכר? לאו!" כך כתוב מימין ומשמאל. “חוצפה שכזאת! הם שוחטים עכשיו את הלאוים שלנו ומכניעים אותם לרצונם.” כעסנו שוכך רק משנוכחנו לדעת שהבחור אינו אלא תופעה בודדת.

אנו עוברים על אופנינו לאורך הקייזראליי. כאן פעלו הייקה ופאביאן. כל הכבוד! לפני גן־הינדנבורג התעלו הייקה ופאביאן לגולת הכותרת. שם מתרומם מן המדשאה כגל־עד מסד של פסל כלשהו שעמד פעם כאן לתפארת. פסל זה הוסר כבר מזמן. פגזי־תותחים יצקו הנאצים מן הברזל שגילם אז משליך־דייסקוס או בתולת ים לשם קישוט הכיכר. רק את מסד־האבן הותירו כשריד ש“לפי שעה אין בו תועלת.” ל־א־ו! זועקות עתה אותיות אדירות־מימדים בצבע שחור ומתבלטות על הרקע האפור־בהיר של חזית המסד. “יופי!” אנו מתפעלים “יופי, יופי, יופי!” נפלטות בזו אחר זו קריאות התפעלותנו ככל שאנו ממשיכים בדרך, ולבנו הולם מאושר. הקורפירסטנדם מהווה את כליל התפארת. כאן פעלו באמת ידי־אמן. הן לא פסחו על אף חלון ראווה. בכל אשר נפנה את מבטינו זוהרות לקראתנו סיסמות־מחאה צחורות על גבי השמשות.

בדירתו של גריגור שולץ רבה התכונה. באים ויוצאים בה כמו בשוק. הכל שרויים באותה פעלתנות מרוממת שהשתלטה גם עלינו. איש אינו מכיר את הזולת ואף־על־פי כן מברכים איש את רעהו, לוחצים ידיים ומתנהגים כאילו שהכירו זה את זה כבר משנים. “הצלחנו!” אומרות לחיצות הידיים. מה נפלא שזה הצליח! גריגור קורא לנו לאחת הפינות: “הנה לכם הכרוזים, הפיצו אותם כראות עיניכם. הם אינם בעלי איכות מעולה, אך לא היתה לנו מכונת דפוס של ממש… עמלנו שלושה לילות בהכנתם…” הוא מגיש לנו חבילה קטנה. אנו נוטלים כרוז וקוראים באור הקלוש של דימדומי הערב:

“כמה כרוזים תוכלו לדעתכם לחלק?” שואל גריגור שולץ. פרנק שוקל את השאלה. “כאלף חושבני”. – “בסדר! תגיד גם לאנשיך שעליהם לנהוג היום במשנה־זהירות! אמש עוד לא ידע גבלס על קיומנו. היום הוא כבר למד לקח. העבודה לא תהיה קלה כל עיקר הלילה!” אנו מנידים ראש. “אך אפשר לבצע אותה בכל זאת!” שתי דקות לאחר מכן אנו עומדים בחוץ. “שמע, עלינו למהר עכשיו!” אני אומרת לפרנק. “עלינו לגמור בהקצבת הכרוזים עוד לפני הישמע אות האזעקה.” פרנק קושר את התיק עם החומר המסוכן על משטח המטענים של אופניו. “היכן נתחיל?” – “בקופשטיינר שטראסה.” בדהירה מסחררת אנו יוצאים לדרך. בדירתו החשאית של פרנק ממתין לנו יו טלר. לאורו הקלוש של מצית הסיגריות שלי אנו עורכים מניין הכרוזים המועברים לידיו. חמישים, מאה, מאה וחמישים. “וכיצד הלך לך אמש?” שואל אותו פרנק. יו טלר מחייך. “מדי הרופא הצבאי חוללו פלאים. רופא צבאי במדים העוסק בפעולות חבלה אינו חזיון נפוץ בשורות הצבא הגרמני…״ – “האם יש לך דבק?” הוא מניד ראשו. דייסת הקמח מוכנה כבר במטבח, בחושה כבר אפילו. ״ובכן, גוד לאק! עלינו להמשיך בדרך”.

ראלף וריטה שלחו את “המתווך” שלהם בשעה היעודה לכיכר אינסברוק. הוא בחור שקט, ממושקף. קשה להעלות על הדעת שבחור זה הצליח להימלט כבר פעמיים מבית הסוהר בנסיבות קשות ביותר. “כמה שהגורל מתעתע בבני אדם” מעיר פרנק בניענוע־ראש לאחר שנפרדנו מעל הצעיר. “ראוי הבחור שיידע עוד ימים טובים יותר.”

את שאר הכרוזים אנו מחלקים בין אנשי החבורה אצלנו בבית. השעות זזות: אחר חצות, אחת וחצי, שתיים.

סוף סוף הגיעה שעת האפס, מועד היציאה לדרך. לחיצות־ידיים בפתח שער הבית. אנו חשים בסכנה המנסרת באוויר. “ובכן, היו זהירים, חבריא!” מתריע אנדריק. “שאו רגלים, אם הקרקע ייעשה חם מדי. לא כדאי להגיע אל הגרדום חמש דקות לפני סיום ההצגה.” והוא פונה ללכת. אני עוקבת במבטי אחר דמותו הנבלעת בחשיכה. “אנדריק!” אני קוראת בקול מאופק. – “כן, מה יש?” – ״בעצם… לא כלום… בעצם… רציתי רק לומר לך עוד פעם… להתראות." – “טפשונת!” ברוך הוא מקיף את כתפי בזרועו. “ובכן, חזרי בשלום! בעוד שלוש שעות נתראה שוב.” – “בעוד שלוש שעות!” אני מתנתקת מעליו בכוח. “מדוע את מתמהמהת?”, קורא לעברי פרנק. אני נחפזת לרוץ אחריו. שוב מקבלים את פנינו רחובות חשוכים ואימתנים. בילקוט־הלחם שלי מרשרשים הכרוזים. סידרתי אותם בצורה כזו שדי במשיכת־יד כדי לשלוף כרוז ולהדביקו על קיר או חלון.

הנה בית העיריה. הגענו למקום. אבן ירדה מעל לבי. אי־השקט הקודם לפעולה גרוע מן הפעולה עצמה. בזהירות אני מגששת בידי כדי לגעת בילקוט־הלחם. אני מוציאה את בקבוק הדבק וחולצת את הפקק. ביד שמאל אני שולפת את הכרוז העליון שבערימה, בימיני אני מורחת על גביו קצת דבק. אני עושה את תנועות הידיים בדיוק כפי ששננתי אותן חזור ושנן בבית. פרנק נעצר לפתע. “בואי, תני לי נשיקה, אחר כך ניגש לעבודה” הוא מציע. אני מוכרחה לצחוק. הנשיקה מחטיאה את המטרה, היא פוגעת באף במקום לפה. ובכן: לשלוף כרוז, למרוח דבק. הכרוז הראשון מודבק במקומו. גם השני והשלישי. כמו מלבנים לבנים בולטים הם על המשקוף השחור והארוך של סידרת חלונות הראווה. לשלוף כרוז ולמרוח דבק. עתה הגענו להצטלבות־רחובות. “היזהרי!” ובנתירה אחת הגיע פרנק לצידי, תוחב בחופזה את הכרוז ואת הדבק לכיסו. מאחורי הפינה מופיעים שני חיילים חבושי קסדות פלדה ומזויינים במקלעים. פרנק משלב את זרועו בזרועי וגורר אותי עמו בצעדים מרושלים. החיילים סוקרים אותנו במבטים חדים. הייעצרו? הימשיכו בדרכם? ואם ימשיכו ללכת, מה יהיה בכרוזים המודבקים ככתמים לבנים על פני הסידרה הארוכה של חלונות ראווה? היגלו אותם? ומה יהיה כשיתחוור להם שהדבק שבו הודבקו טרם יבש? הרי איש אינו נראה ברחוב מלבדנו. לאט־לאט אנו ממשיכים לטייל שלובי זרוע, כזוג נאהבים. מעל מתנינו מתנדנדים ילקוטי הלחם. במכווץ לופפת ימיני את הבקבוק. עשר פסיעות, חמש עשרה פסיעות, עשרים פסיעות וכבר בלעה אותנו החשיכה. לשלוף כרוז ולמרוח דבק! אנו עובדים בחופזה כאילו כפאנו שד. “הקשב – הנה שוב!” אני לוחשת בתדהמה. קסדות־פלדה, מקלעים, רצועות־סנטר – הסיור השני בריחוק של פחות ממאתיים מטרים מן הראשון. ברור שזה במתכוון! שוב סוקרים אותנו שני זוגות עיניים חשדניות. אסור לנו עתה לרוץ! אסור לנו לנהוג כאילו נתפסנו בקלקלתנו. אנו פוסעים בניחותא, משל היה זה טיול־בוקר על מידשאה מוריקה אביבית בחיק הטבע ולאמיתו של דבר ניגרת לנו כל אותה עת זיעה קרה מן הגב. עשרה מטרים, חמישה־עשר מטרים וגם סכנה זו חלפה. לשלוף כרוז ולמרוח דבק… “אל אלוהים! סיור שלישי!” כרוחות רפאים מגיחות מאחורי הרמזור המואפל של הצטלבות הרחוב צלליותיהן של שתי קסדות־פלדה נוספות. ללכת באיטיות… ללכת באיטיות כלאחר־יד! זהו מירוץ של העמדת פנים עם מר המוות. מקלעי החיילים משתקשקים קמעה בקצות קסדותיהם.

פרנק גורר אותי לרחוב צדדי. “אין כל טעם להמשיך. הם מתכוונים אלינו. בכך אין עוד ספק.” הוא זוקף ראשו, מקשיב אל תוך חלל־הלילה. “הנה – סיור רביעי קרב ובא. והסיור החמישי והשישי לא יבוששו לבוא אף הם. אות אזעקה מדרג עליון! עלי להודות: גבלס מתאמץ להכשילנו.” כעכברים מבוהלים אנו נבלעים באפילה הכבדה של שער לכניסת כלי רכב באחד הבתים. הפעם לא הבחינו בנו החיילים. אנו מחליטים להעתיק את פעילותנו לרחובות צדדיים, שקטים יותר. את הכרוזים הבאים אני משלשלת לתיבת מכתבים של הדואר. כדי שלפחות פקידי דואר משתאים ילמדו מהם לקח. מרחוק נשמע שוב קול פסיעתם הקצובה של חיילים. המצב הולך ונעשה חמור מרגע לרגע. גם גשם החל לרדת. משמאלנו נמצאת חלקת אדמה המשובצת בגני־ירק מטופחים, מסוג הגנים שבהם מגדלים תושבי העיר ירקות לשם תחביב. “נוה שלום” רשום שם מעל לשער. לשלוף כרוז ולמרוח דבק…

בדיוק ברגע בו אנו מתכוננים לקשט גם את גדר־העץ בכרוזינו, מגיע לאוזני רחש שנשמע מן הכביש מאחור. הרישרוש הוא קל ביותר עד שטיפטוף הגשם כמעט מבליעו, כאילו מישהו דורך בגרביים על שביל־חצץ. זעזוע חלף בכל גופי. – הרגשה כמעט ודאית היתה לי שאם אסתובב עתה, אבהל עד מוות. ידי קרות כקרח ואני ממלמלת “פרנק!” וכאילו מישהו משך את ראשי לאחור הריני מסובבת את פני. אלוהים אדירים! באיטיות עוצרת־נשימה, כשפנסי אופניהם מואפלים, מתקרבת על הכביש מאחורינו סיירת רכובה על אופניים ישר בכיוון אלינו. – לרוץ! מנצנצת מחשבה ראשונה במוחי. לרוץ ככל שרגלינו ישאו אותנו! אך אנשי הסיור הם מזויינים. מה נעשה אם יירו בנו?… רגלי כאילו נצמדו לקרקע. במאמץ על־אנושי אני מרימה את זרועי השמאלית, תוקעת את ידי אל תוך הכיס ולופפת בחוזקה את חבילת הכרוזים הקטנה. בעיני רוחי אני רואה ברציפות מסחררת את העלול להתרחש עתה: חיפוש על הגוף, מעצר, משפט צבאי, גרדום… וכאילו אלפי נמלים רוחשות עתה על עור גופי סביב. אט־אט מתחככים צמיגי האופניים בכביש. אצבעותי לופתות את הכרוזים בעוצמה של יאוש. אפילו אצנח מיד ללא רוח חיים – מן ההכרח שאשליך מעלי את הכרוזים בזה הרגע, ללא דיחוי. ברשרוש קל הם נופלים על הקרקע, בין פרנק לביני. כעת נדלקים שני פנסים חזקים, לוכדים אותנו באורם המופנה אלינו. באורח מיכני אנו שמים רגל לפני רגל. אבוי, הם הדביקו אותנו. הנה הם כבר לידינו! פרנק אוחז בזרועי וגם ידיו קרות לגמרי. לו לפחות היה משהו עולה על דעתנו: משפט מטופש כלשהו מסוג דברי השיח התפלים היוצאים מפי אזרחים תמימים. אני מאמצת את מוחי. רוצה הייתי להלקות עצמי בשל חוסר האונים הזה שהשתלט עלי. גלגלי האופניים מרשרשים ומשתחקים על הכביש, עדיין מכוון אור הפנסים כלפינו ואנו טבולים בו מכף רגל עד ראש. שום הגה אינו נשמע, לא מצדם ולא מצדנו. “הוי, כמה שאני מנוזל! אולי יש לך ממחטה?” חודר לפתע לאוזני קולו של פרנק. הקול נשמע צרוד במקצת. אך הוא מרגיע מאין כמוהו. אבן נגולה מעל לבי. “בוודאי שיש לי, חביבי! חכה, הנה קח!” גם הקול הבוקע מגרוני נשמע מצונן מאד. שנינו נעמדים ובשלומיאליות אמנותית אני מחטטת בכיסי. התעטשות קולנית ואנו נושמים לרווחה. קרני האור משני הפנסים כבו. שני זוגות האופניים מתרחקים לאט־לאט.

ברכי כושלות. “בוא הביתה, אינני מסוגלת עוד להמשיך.” פרנק מתנער. “אכן, זה לא היה יפה! חי נפשי שזה היה איום! אבל להדביק כרוזים נמשיך בכל זאת!” כעבור מחצית השעה נפטרנו גם מאחרוני הכרוזים שברשותנו. אמנם לא הדבקנו אותם במקומות הבולטים ביותר, אך הדבק הדבקנום. אני חשה כמי שסיים זה עתה טיפוס מייגע בהרים. מוזר, עד כמה שאדם יכול להתקרב אל גבול האבדון! עד כמה קל לשלב את הראש בעניבת החנק של הגרדום. מתוך כך אני נזכרת בכל אלה שמסרו את נפשם למעננו. היקימו פעם מצבה לרוזן מולטקה, לאחר השחרור?

בחמש לפנות בוקר הננו שוב בבית. בדירה אין עוד נפש חיה. אני מתישבת ליד הטלפון. האם גם לאחרים היו סכנות כה קרובות?… מבעד לחריצי נייר ההאפלה בוקע אור־הבוקר. בחמש לפנות בוקר נוהגים להוביל את הנידונים למוות להוצאה להורג. אומרים שגם כעת עדיין מצלצל להם פעמון צלצול המוות. הוא מצלצל ומצלצל…

“אכן, היא נרדמה!” לפני עומדים הייקה, אנדריק ופאביאן. מבולבלת כולי אני מפנה אליהם עינים מנומנמות. “האם אינני צריכה… האם אינני…?” – “את צריכה רק דבר אחד: להרתיח תה.” אנדריק משליך עצמו על כיסא, עייף ויגע. “חברה, איזה פחד היה לנו! חצי שעה התכווצנו בין השיחים! כל הזמן היתה המשטרה בעקבותינו! תמיד זוג שוטרים, במרווחים של פחות ממאתיים מטרים זה מזה. לבסוף יצאתי בזחילה על ארבע מבין ההריסות והגעתי לשיכון מצד מינסטרדם. גם שם דבוקים עתה הכרוזים שלי על שערי כל הבתים, וגם על חלונותיו של אוטובוס שהחנו אותו שם במקום המוגן בפני פצצות.” – “תודה לאל שאתם פה!” עשתונותי לא חזרו אלי עדיין לגמרי. גם הייקה ופאביאן אינם נראים רעננים ביותר. “אחרינו רדפו על אופנועים לאורך מחצית הקייזראליי. קשה לומר שזה היה מצחיק מאד. והיכן דגמר?” – “היא כבר ישנה! אצלה השתררה עתה התרדמה לאחר הבהלה”.

אני הולכת למטבח כדי לשפות את הקומקום. המשקה חם וחריף. קרלה שלחה לנו את התה לפני חדשיים כתשורה מנאנקינג. לו ידעה לאיזו תכלית הוא שימש לנו היתה בודאי צוהלת. לנו מפריע כרגע חוסר השינה, אחרת היינו גם אנחנו מגלים סימני התלהבות. שעה שכולנו מסובים לשולחן ושותקים אומר פרנק: “יש לציין שגבלס התייחס אלינו ברצינות. ועוד איך! עצם העובדה שגייס כל כך הרבה חיילים כדי לפקוח עין עלינו! אכן, יכולים אנחנו להתגאות בנצחוננו!”

שבת, 21 באפריל 1945.

בארבע לפנות בוקר אנו יוצאים מן המרתף, אברינו נוקשים, בגדינו מקומטים, פנינו מנופחים ומצב רוחנו ירוד. בלי אומר ודברים, אנו מטילים עצמנו מיד בבואנו לדירה, אל תוך המיטות. לישון! רק לישון! כל היתר יסתדר אחר כך.

אכן, זה מסתדר! ועוד איך זה “מסתדר”… כשאני ניגשת למלא מים בקומקום לתה, בשעה תשע בבוקר, מסתבר כי אין מים בברזים. אני פותחת את החשמל – גם זרם אין! אני מנסה את הטלפון – הקו “מת”! בין לילה נותקו כל עורקי החיים של ברלין. ממזרח מגיע אלינו הדם הקלוש של רעמי תותחים. הרעמים – בניגוד לרעמי שמים – אינם רוצים להיפסק. הולכים הם וגוברים בעוצמתם משעה לשעה. מחדר האמבטיה מופיע פאביאן, הלבוש מכנסיים וחולצה ופניו מכוסים בקצף משחת הגילוח. הוא מנפנף מברשת יבשה בידיו “הוי, איזה יום נאה,” הוא מדקלם בנימת עצב, “לו רק יכולתי לסיים את הגילוח.” אני מוכרחה לצחוק, אם כי גם לי אין מצב רוח מרומם ביותר. “תצטרך להיגמל ממותרות כאלה. מעתה ואילך גם המים שייכים למיצרכים יקרי המציאות” אני אומרת לו.

עד לצהרי היום אנחנו מספיקים לארגן את “משלחת המים” הראשונה. היא כוללת שלושה גברים שכל אחד מהם מצויד בשני דליים. באר המים הקרובה ביותר נמצאת בריחוק שלושה רחובות מאתנו, ליד לשכת הגיוס לפלוגות הסער העממי. יותר ממאה איש ואשה מצטופפים ונדחקים לפני ידית המשאבה. בחוסר סבלנות אנו ממתינים ליד הבאר עד הגיע תורנו להפעיל את הידית. ששה דליים! זה יספיק לנו בקושי לבישול, להדחת הכלים ולציחצוח שיניים. מוכרחים, איפוא, להביא דליי־מים נוספים, למלא במים את האמבט וגם את כל כלי־הקיבול האחרים המצויים בדירה או במרתף. “הגיע הזמן לפרוע גם את בולי הלחם” אומרת הייקה ומתבוננת בדאגה בתור הארוך של בני האדם המתמשך כמאתיים מטרים לפתחה של חנות־האופה.

כולנו שמים את הקצבתנו החדשית בבולים על השולחן. הסיכום הוא: שני קילו בשר, קילו חמאה, שלושה קילו קמח, חמישה ורבע קילו לחם, שלושים לחמניות – כמות לא־מבוטלת של מזון! “הנערות ילכו לקנות ואם יצטרכו להמתין זמן רב מדי בתור, נחליף אותן.” הייקה ודגמר יוצאות לשליחותן, מצוידות ברשתות וסלי־קניה. אני עולה על אופני ונוסעת לקופשטיינר שטראסה. צריך לדאוג לפרנק וליו טלר וגם לשמוע מפיהם מה החליטו לגבי הימים הבאים. אני מפלסת לי דרך בין פקעות של בני אדם וכלי רכב, כי כל מי שרגליים לו נוהר היום מערבה. מבין המשאיות והרכב הצבאי נעות עגלות הפליטים: עגלות ללא סוסים, מריצות, עגלות ילדים, עגלות בובות. כולן עמוסות עד לעיפה בתרמילים, בחבילות ובמזוודות. במקום סוסים גוררות אותן נשים עייפות. כמאסף באים ילדים תשושי־כוח, חוורים, נפולי לחיים ויחפים – מראה מיאש. לפני בארות המים מתפתלים תורי אדם, ותורים דומים נראים גם לפני החנויות לממכר לחם והאיטליזים. “האינך יודעת היכן אפשר לקנות לחם?” שואלת אותי אשה החובשת מטפחת לראשה ונושאת סל־קניות ביד, “כאן בשיניברג אי אפשר להשיג עוד דבר.” אינני יודעת. איש אינו יודע. קונים בכל מקום שבו יש עוד לקנות משהו. אוגרים כל שניתן להשיג. כרעמי־ברקים מרוחקים מהדהד רעם תותחי האויב.

בקופשטיינר שטראסה ניכרים סימנים של “מוחרם”: מזוודות פתוחות למחצה מונחות על הרצפה. “עת לארוז” מקביל פרנק את פני. אוירת הבריחה הגדולה שדבקה בכל העיר חדרה גם לכאן. בגאוה הוא מראה על ערימה של שקיות מלאות, חבילות קטנות וקופסאות. שומן, בשר, לחם, קמח! “קנינו מכל הבא ליד. ממילא לא יהיה עוד מה לקנות מחר”. – “כבר היום אין מה לקנות” אני משיבה בעצב. “כולם התנפלו על מלאי המזון, כנחיל ארבה.” – “הלועס אחרון לועס הכי טוב” ממלמל יו מאחרונית. “אין בדעתי לגווע ברעב בשביל הנאצים.” – “ומה תעשו עכשיו?” פרנק מושך בכתפיו. “נחיה ונראה! וכי מה נותר לנו לעשות? ואגב אורחא אשגיח לבל יפילו אותי שוב מאופני כפי שקרה לי היום לפני הצהריים.” רק כעת אני מבחינה בסריטה האדומה מעל למצחו, שפרנק הדביק עליה בחטף חתיכת פלסטר. – “מה קרה?” – “שום דבר מיוחד, רק שהרוסים ירו לתוך הטירגרטן, מעל לשער ברנדנבורג וישר לתוך רובע הממשלה. עברתי על אופני בשדרות אונטר דן לינדן. לפתע זימזם קליע רוסי ליד אוזני. הקליע עף ישר למדרכה אך בטרם הגיע לשם שרט אותי וגרף אותי תוך כדי כך עמו עד שהועפתי מעל להגה. נפלתי בשערי מלון אדלון והייתי מחוץ על הרצפה כמו פשפש.” אני מחליקה את אצבעותי בזהירות על הפלסטר. “צוללות היו צריכות כעת להישאר בבית. אם המצב יתחמם יתר על המידה, בוא לגור אצלנו!”

היום נוטה כבר לערוב כשאני קמה ללכת. בינתיים הופיע ואלד בשיכון ליד מגדל המים. אשתו הגיעה מן המערב, ששם ריתקו אותה לעבודה משקית חיונית. הוא מוכרח למצוא לה מקום ללינת לילה. אנו מתיעצים זמן רב. הכדאי שיהין לשוב לדירתו הישנה שהופקעה לפני שנים על־ידי הגיסטאפו? מה גם שדירה זו נותרה פנויה עד עצם היום הזה, חרף מצוקת הדיור הקשה. אכן, זהו סיכון נועז. אך מה אינו מסוכן בימים טרופים אלה?! ומכל מקום, זה עדיף מלינה ברחוב! אפשרות אחרת אין כרגע, עם כל רצוננו הטוב.

הרעשת תותחים, מטוסי קרב רוסיים, מטוסי מוסקיטו אנגליים. אך יורד הלילה וכבר מתחיל מחול השדים מחדש. הייקה, דגמר ופאביאן מעדיפים לעבור למרתף לישיבת קבע. אני יושבת עם אנדריק למעלה, ליד מנורת גאז, שותה תה קר, אוכלת לחמניה עם נקניק וכריכים עם גבינה ומוכנה בכל עת להושיט ידי לתיק־המסמכים ול“ציוד לשעת חירום” כדי להסתער בין רגע אל המרתף. פתחנו את החלונות לרווחה, כדי שלפחות השמשות האחרוונת שנשתמרו בשלמותן יעמדו בלחץ הדף האויר. בחוץ יורים תותחי ההגנה האנטי־אוירית ובמרחק־מה רועמים תותחי הרוסים.

יום א', 22 באפריל 1945.

“רוח־החזית הקשה שולטת בברלין” מבשרים לנו כותרות עיתוני־יום־ראשון. “עתה נאבקת ברלין על נפשה. נאבקת במלוא הידיעה שזהו מאבק לחיים או למות. ברלין נלחמת ומנחיתה מהלומות כבדות בכל אויבי העם. הגיע תור הפקודה! אנו מנהלים עתה מלחמת חורמה. צו השעה להיום, למחר ולכל הימים שיבואו הוא, ללא תירוצים ובלהט עיקש: מאבק!” זהו זה! מאבק עד לאחרון תושבי ברלין! תקנת חירום אחת רודפת את משנה. החל מהיום צפוי עונש מוות לכל מי שישתמש בזרם החשמל לצרכי בישול. גבלס סותם לאוכלוסיה את הפה על־ידי הקצבות מיוחדות של חצי קילו בשר, רבע קילו אורז, רבע קילו קטניות, חצי קילו סוכר, מאה גרם קפה־מאלט, קופסת שימורים אחת ושלושים גרם קפה־גרעינים. אך מה תועלת יש בכל אלה כשאפילו אי אפשר להכין מיצרכים אלה לתבשיל? תכנית חירום מיוחדת לעיר נכנסת לתוקפה ובתי הדין הצבאיים עובדים ללא הרף. בכל מקום רווחות שמועות סותרות: אומרים שהרוסים נמצאים בפנקוב והבקיעו דרכם לוייסנזה; מספרים שהתחברו בלוקנוואלדה עם בנות הברית המערביות; שמועה אומרת שדאהלביץ נכבשה וששארית העסקנים הנאצים נטשו את ברלין בהליקופטרים. איש אינו יודע מה באמת קורה. לעומת זאת מתנהגים הנאצים כאילו צפויה להם עוד אריכות חיים של אלף שנה. רק שלשום נתקבלו גילאי עשר במלוכד לשורות הנוער ההיטלראי והושבעו ל“אמון ללא סייג לפירר.” כבשים הופכים לזאבי־אדם! איזו אגדת ילדים עקובה מדם!

קרוב לשעת הצהריים מצלצל מישהו צלצול סוער בפעמון הדלת. בפתח עומדים פרנק ויו כשתרמילים להם על הגב ובידיהם הם נושאים כמה מזוודות בלות. ידידינו נראים תשושים. “מה קרה?” – פרנק מעלה חיוך מלאכותי: “שום דבר מיוחד, רק שהגיסטאפו בעקבותינו” – “אל אלוהים!” אני גוררת אותם בחופזה לתוך החדר. “כיצד זה קרה?” – “הלילה, בשעת האזעקה, ערכו במרתף ביתנו חיפוש־פתע. כל מי שלא יכול היה להזדהות, נעצר במקום. יו הגיע מן החוץ והם תפסוהו ברגע שביקש להיכנס לבית.” יו טלר מאשר את הסיפור בניד ראש. “לא זו בלבד שתפסו אותי, אלא גם הקיפו אותי מיד. כל מפקחי הג”א ברחוב ראו לעצמם חובה קדושה לסייע לאנשי הגיסטאפו. הם הקיפו אותי כחומה חיה. ‘ניירות?’ שאלו הבלשים. לא היו עמי כל ניירות. תנועת היד לכיס הפנימי של מעילי היתה סמלית בלבד. ואף־על־פי כן עשיתי את התנועה למראית עין. רק כדי להרוויח כמה שניות. ‘ברצוני לגשת לד"ר מתיס’, אמרתי. ‘מתיס? כאן אין שום דייר בשם מתיס’. חומת האדם הלכה וסגרה עלי הלוך ואיים. אני מחטט בנרתיקי. עתה אני נזכר בדיוק: חלפה דקה, חלפו שתי דקות… ואז, לפתע, מיבבת שריקה לידי, מיבבת ופותחת מחסום לרעש ולהרס, משל והגיהנום ירד עלי אדמות. אני שומע צעקות, זעקות כאב, נפץ מחריש־אוזניים. נבצר ממני לראות דבר מחמת העשן והאבק המסתחררים באויר. לרגע קט אני עומד המום. אחר כך אני מתחיל לרוץ, ככל שרגלי נושאות אותי, לתוך החשיכה. מסתבר שפצצה התרסקה בקירבה יתירה. רגלי דורכות על שברי זכוכית של שמשות מנופצות. בדרכי עקיפין שבתי אחר־כך לקופשטיינר שטראסה. טיפסתי על חומות של חצרות־בתים ונכנסתי לדירה מבעד לחלון המטבח." הוא מעיף מבט מלא־חיבה לעבר פרנק. “הוא נבהל נורא, המסכן!” – “היתה לי גם סיבה לכך” רוטן פרנק. “עוד באותו לילה ארזנו את המטלטלים והנחנו את אקדחינו לידנו, מוכנים בכל רגע למכור את עורנו עד כמה שאפשר יותר ביוקר. מצב ביש! והרי אינני רשום כלל אצל השלטונות.” – “ואיך יצאתם מן הבית?” – “זמן קצר לפני עלות השחר. שוב מבעד לחלון המטבח. אחר־כך חמקנו דרך החצר כשרק גרבינו לרגלינו. ברגע שעברנו את החומה, שמענו מכונית שנעצרה לפני הבית. פקודות קצובות הידהדו באויר, צעדים כבדים נשתקשקו אנה ואנה. מישהו הלם באגרוף בדלת ורעם: ‘לפתוח’! יו כבר היה מעבר לחומה. גם המטען. אני הייתי עדיין תלוי בין שמיים לארץ, כמו קוף. ידעתי שחיי תלויים על בלימה. קפצתי קפיצה אדירה ונפלתי אל מעבר לחומה, בעומק של מטרים, לתוך ערימת הריסות של הבית הסמוך. אחר־כך ישבנו בתוך החרבות עד עלות השחר. ואחר כך…” – “אחר כך באתם לכאן” אני משלימה את הסיפור, “ורוצים כנראה להישאר כאן.” פרנק צוחק. “תמיד את מקדימה אותי ומבטאה בדיוק את אשר עמדתי לומר…” – “מקום זה מקום וצר זה צר” אני אומרת בנימה של מעשיות שאין מנוס הימנה: “ברוכים הבאים לקופסת הסרדינים!”.

יום ב', 23 באפריל 1945.

“חושבני שהיינו צריכים ללכת להיפרד מעל ידידינו” אומר אנדריק בשעת ארוחת הבוקר. “מחר יהיה אולי מאוחר לביקורים כאלה.” הספלים זעים כל אימת שבחוץ נופלות הפצצות, והן נופלות בזו אחר זו. סעודת בוקר נעימה! פרנק שולף את פנקסו מן הכיס. “גריגור שולץ כבר רשום אצלי. אחר־כך נסע לפלאם וניתן קפיצה לראלף ולריטה, נדאג להארטמן ונבקר את ואלד. גם את הולנר נצטרך עוד לנחם.” הוא מקמט את מצחו. “תכנית גדושה למדי. אינני חושב שנהיה בחזרה לפני שיחשיך.”

בהפוגה הבאה שבין האזעקות יוצאים אנשי החבורה לכיוונים השונים. תחילה לאולנדשטראסה. אשה זרה פותחת לנו, היא מביטה עלינו בחשדנות. “אינני מכירה איש בשם גריגור שולץ. בודאי טעות בידכם.” בתנופה חדה היא טורקת את הדלת לפנינו. אני מסתכלת בפרנק, חסרת אונים. “הקטורשראסה” אומר פרנק בקצרה. “הדירה האלטרנטיבית!” אנו מסתלקים במהירות האפשרית. הקטורשטראסה הוא רחוב שאינו רחוק מכאן. ואכן, אנו מוצאים שם את גריגור שולץ בחדר אחורי ריק. על הריצפה מונחים שתי מזוודות, מכשיר הטלפון וכן תיקים צרורים קשורים בחוטים. גריגור שולץ מעלה בת צחוק מונגולית נכנעת. “עתה חייב כל אחד לארגן את עניניו בעצמו” הוא אומר. “גם ידי כבולות.” הוא מצביע בתנועת הצטדקות על המזוודות, על צרורות התיקים והטלפון. – “ומה יהיה על המיבצעים?” – “הם יהפכו למיבצעי־יחידים. נסו את כוחכם כמיטב יכולתכם. כל ‘וורוולף’ מחוסל הוא רווח נקי. כל מועמד לגיוס שאפשר למנוע את הצטרפותו לפלוגות הסער העממי מקצר את המלחמה בכמה שניות. וגם שניות נעשו עתה יקרות מאד.” – “זאת אומרת, שאתה מיעץ לנו…” – “שתנהלו מיבצע מאולתר נגד הנאצים ברובע המגורים שלכם. כל תכנית אחרת אינה בת ביצוע.” פרנק מניד ראשו: “אני מבין. אם כן, להתראות אחרי המלחמה! אתה יודע שתוכל לסמוך עלינו.” גריגור שולץ מלווה אותנו עד לדלת. “אני יודע!” הוא מהסס לרגע, מתבונן בנו ומחייך. “כן, באמת שאני יודע! היו שלום… ידידים יקרים!”

מן הקורפירסטנדם אנו פונים לשליטרשטראסה. “מי יודע אם פלאם יהיה בבית”. בבית? מה שהיה עוד לפני זמן קצר בבחינת בית הפך בינתיים לתל־חרבות. הבית ספג פגיעה ישירה. על החומה המפויחת כתוב בגיר: “כולם הצליחו להיוותר בחיים.” התודה והתהילה לאל! אך היכן נמצא אותו? אני מנסה לדובב אשה המחטטת בתוך החורבות. “דוקטור פלאם? כזה חיוור, מרכיב משקפיים? אומרים שהוא עבר לגור בבריקנאליי עם כל משפחתו.” – “עם כל משפחתו” מתלחש פרנק ומעלה חיוך. “היא מתכוונת כנראה לחמש הצוללות עמם חילק את דירת הרווקים שלו. אם־כן, קדימה לבריקנאליי!” נקל למצוא את הבית. מאז ההתקפה האווירית הקשה בנובמבר 1943 אין בבריקנאליי בתים אלא רק חורבות. גם מקום מגוריו החדש של פלאם נראה רעוע למדי: אין בו חלונות, אין בו שער־כניסה, אין בו אפילו גג. כשיורד גשם, מוכרחים לפתוח מטריה בחדר השינה.

אנו מסבים עמו במטבח לרגעים ספורים. “מה שלומך?” – “תודה, חיים. רק על הספרים שלי צר לי מאד. חמשת אלפים כרכים. בעמל רב אספתי אותם.” הוא מסתכל נכחו, שקוע בהירהורים. “צריך היה לאסור על בני האדם להשמיד ספרים.” אני יודעת שמזה שנים הוא מוציא את שארית הונו להבטחת קיומם של חמשת בני חסותו היהודים. “אתה אדם נפלא” אני אומרת לו. הוא מחייך קמעה. “עושים רק מה שחייבים לעשות. ואם אצליח להעביר את כל חמשתם אל מעבר לפסגת ההר – דייני.” – “מה דעתך, מתי יקיץ הקץ, במאי?” – “כן, בראשית מאי. ועד אז לא נותר לנו אלא להחזיק מעמד.” משימה לא קלה, אני חושבת בלבי, כשצריכים לקיים ידידה, ילד, סבתא, את אחותה של הידידה ואת אשתו של ידיד, בזמנים טרופים כאלה. וכשנותן המחסה הוא בעצמו בן תערובת בדירוג הערכים הנאצי ולפי־כך במקום הלפני־אחרון של דירוג זה. “ישמרך האלוהים”. אני מושכת אותו אלי ונושקת לו בשתי הלחיים. “אנשים כמוך צריכים להישאר בחיים.” – פרנק מחטט בנרתיקו. “חושבני שיותר חשוב מנשיקותיך יהיה אם אתן לו את כרטיסי הלחם הנותרים.” הוא מניח שלושה בולים בני אלף על השולחן. “פחות מדי לחיות, יותר מדי למות. אבל אולי זה יעזור עד תחילת מאי.” לאחר מכן אנו נפרדים מעליו.

הכל בסדר אצל ראלף וריטה. לפני שבועיים השגנו דרכון הולנדי. הוא עלה לנו ארבעת אלפים מארק. אספנו את הכסף בינינו לבין עצמנו. פאביאן ביצע בדרכון אי אלה זיופים. עתה הוא תואם את ראלף כאילו ונגזר על פי מידותיו ומר וילם יאנסן, לשעבר ראלף נוימן, מטייל מזה שבוע כנתין הולנדי ברחובות ברלין. “עלו והצליחו, ילדים! והטו אוזן לכל רחש!” השניים קורנים מאושר. “אל דאגה! מי שנמלט מבתי סוהר וחמק מבין צפורני ה־ס.ס. מצפה לכיבוש ברלין כמו להילולת־חג.”

אנו נוסעים להארטמן. בפנותנו לרפיכשטראסה באות לקראתנו ארבע נשים. הן בוכות, כאילו בזה הרגע ירד על ראשן אסון כבד. בראותן אותנו הן עוצרות את דמעותיהן ומנגבות את עיניהן במבוכה. אין ספק, הן חוששות להיראות בצר להן. שומו שמיים! עתה נחשף גם לעינינו המחזה שהסעיר את רוחן: לפנינו, על אחד מעמודי החשמל, תלויה גופת אדם, גופתו של איש גבה־קומה וצנום מיטלטלת באויר. זוג המגפיים הצבאיות שאותן הוא נועל משתחקות באימת־רפאים בעמוד החשמל שמעליו פנס רחוב. מתוך פניו הכחלחלים של הבר־מינן ניבט זוג עיניים זגוגיות אדומות, מחמת דימום, והאיש התלוי שולח מבט חסר־הבעה על מידרכת הרחוב. גבר תלוי! בעיצומה של תכונת הרחוב של רכב וחיילים המתרוצצים בחוצות העיר שהפכו לקו חזית. אנו יורדים מאופנינו. פרנק מסיר את כובעו. איננו חשים עוד בעוברים ושבים שמסביבנו, איננו רואים עוד את שיירות הפליטים ואת המשאיות, אנו רואים רק את גופת־המת. אלה שהעלו אותו על עמוד התליה תלו לו גם שלט על הצוואר, שלט מקרטון אפור שחובר אליו בחוט־אריזה. על השלט כתוב באותיות־דפוס נטויות לצידן: “אני, סמל היינריך להמן, הייתי מוג־לב מדי כדי להגן על נשים וילדים ועל־כן אני תלוי כאן.” – “קדוש אתה!” אני אומרת לנפשי, קרבן אומלל של מדיניות נפשעת שהוליכה אותנו ואותך אלי שואה! אינני מעיזה להרים את עיני לפרנק. האם הקדוש התלוי על העמוד לא מסר את נפשו גם בשבילו, זה האיש ששמו היינריך להמן? בשבילו ובשביל יו, בשביל ואלד ובשביל פאביאן? בשביל כל אלה האומרים ‘לאו!’ למלחמתו של היטלר? “ולשונם יצאה בין שפתותיהם כגידול זר ואיום” כותב ליאוניד אנדרייב. בדומיה עומד פרנק על־ידי ומחזיק את הכובע ביד, משל היה שרוי בכנסיה. אנו מפנים פנינו מן המחזה. הבריות הבאות לקראתנו נראות מזועזעות וחדורות רגש־אשמה, אך איש אינו מעז להרים את מבטו אל על. שהרי ברלין מלאה וגדושה עמודי חשמל.

בפתח ביתו של הארטמן עומדת מכונית צבאית. המראה המדהים משתק לנו את הרגלים. תפסו אותו, מתרוצצת המחשבה הראשונה במוח ההמום. בהיסוס ועל קצה הבהונות אנו עולים במדרגות. במורך־לב אנו נוקשים בדלת על פי הסימן המוסכם. פותחת לנו אולריקה וייצן. “טוב שבאתם! כרגע הוא עובר מפה.” – “לאן?” – “לפוטסדם. כאן אינו יכול עוד להישאר.” – “לא, אינני יכול עוד להישאר כאן” מסביר לנו גם הארטמן. " הלא אין לי שום תעודות פרט לתעודה המזויפת על השתייכותי לפלוגות הסער העממי. בעוד יומיים־שלושה יתחוללו כאן קרבות־רחוב. הנאצים יסרקו את כל הבתים, יגררו עמם כל אדם המסוגל עוד לזחול על ארבע כדי לגייסו למלחמה או להעמידו אל הקיר. הואיל ואינני רוצה באף אחת משתי הברירות, עלי להיעלם." הוא שולף מסמך קטן מן הכיס: “תעודת זיהוי” אנו קוראים, “שירות בטחון” ומתחת לזה: “מטה שירות הבטחון של הרייך”. אנו נושאים להארטמן עיניים תמוהות. “מי שרוצה היום להציל את עורו, חייב לתחוב את הראש לתוך לוע הארי” הוא מבהיר. “גם במטה שירות הבטחון מצויים יסודות המגלים חיבה יתרה לשוחד. היתה לי הזדמנות להכיר איש כזה. מכוניתו ממתינה למטה. לשכת השירות שלו נמצאת בקרבת פוטסדם.”

אוברסט הארטמן בתפקיד איש שירות הבטחון! על טירוף שכזה לא שמענו מעודנו! “ומה עם אשתך?” אני שואלת. – “אין לי עדיין שום ידיעה ממנה. מזה שבועות אנו משתדלים למצוא דרך לבית הסוהר לנשים בדירקסנשטראסה. ‘ביקורים אסורים!’ אמר לנו השוער בגסות. ניסינו לדובב את הרופא המטפל באסירות; את רופא השיניים ואת אחת הסוהרות, אך לשווא. עד שנודע לנו לבסוף שהמבוקשת אינה כלל נמצאת בדירקסנשטראסה”.

שעה שפרנק עוזר לקצין לארוז את חפציו, אני מנופפת לאולריקה וייצן שתצא עמי לרגע קט מן החדר. “יש לי חדשות רעות מילדיו. הם הרגו את הפעוט שבהם בבית חולים לחולי נפש. הלבשר לו את הבשורה המרה?” אולריקה וייצן החווירה כסיד. “בשום פנים לא. זה ימית אותו. אך מניין לך…?” – אחד מידידינו בא משם. זה קרה כבר בפברואר. אחות נאצית הביאה את הילד למוסד במצב של התכווצויות. “אנגינה” רשום בתעודת המוות. מכירים את האנגינה הזאת. ‘החפז למות, חבר!’ מכנים אותה." אולריקה מתחלחלת. “זה נורא ואיום! אבל עכשיו צריך לחוס עליו. הדבר יוודע לו בין כה וכה במוקדם.” יחדיו אנו חוזרות לחדר כאילו התווכחנו על מירשם חדש לבישול.

הארטמן מאיץ בנו לסיים את הביקור. “אל תכעסו עלי, אבל המכונית ממתינה.” בחופזה רבה, כאילו כפאהו שד, יורד הוא בריצה במדרגות הבית. “תודה עבור הכל! ולהתראות בעידן השלום!” הוא קופץ למכונית. הנהג לוחץ על דוושת הדלק. להתראות בעידן השלום, אוברסט הארטמן המסכן!

ואלד איננו בבית. איננו רוצים לשאול אצל השכנים למקום הימצאו, שהרי אין לדעת תחת איזה שם הוא נכנס ויוצא כאן! לפיכך לא נותר לנו אלא לערוך את הביקור אצל הולנר בטרם ירד הערב. אנו מוצאים אותו במיטה. כולו צהוב מכף רגל עד ראש. צללים שחורים מקיפים את עיניו, לחייו נפולות. כל כולו מסכן ואומלל. “וכל זה בגלל אדולף היטלר” הוא נאנח. " לא פיללתי שצהבת תהיה מחלה קשה כל־כך!" – “אך גם מחלה המצילה נפשות” מנחם אותו פרנק. “היכן היית עכשיו אלמלא לקית בצהבת?” – “קרוב לודאי בקבר אחים. אני יודע.” הוא מתהפך על צידו השני באנקת־כאב. אשתו מחליקה בכף ידה על שיער־ראשו. “הוא בלע עשר גלולות פאנודורם. כדי לחזק את התגובה.” בעדינות היא מישרת לו את השמיכות. “היוכל בעלי לעבור את זה בשלום?” – בודאי שיעבור את זה בשלום. הניחי לו לישון בשקט. שיישן כמה שירצה. לכשיתעורר, יהיה כאן כבר שלטון רוסי." היא מחייכת בחביבות. “התינוק שלי!” היא אומרת, “זקני החביב והטוב!” – “עליו כבר לא ישימו יד” אומר פרנק בסיפוק.

אנו יוצאים לדרך הביתה. אך בפינת הרחוב הבאה מונע מאתנו מחסום־קרשים את המעבר. ליתר דיוק: מחסום של קורות־עץ: הקימו כאן בריקדה בעזרת קרונות־משא שיצאו מכלל שימוש ובעזרת כל מיני גרוטאות־ברזל. ברלין הקימה בריקדות. חגורת הגנה ראשונה, חגורת הגנה שניה. כל גשר, כל מעבר־רכבת הופך לקן־התנגדות. סיכויים טובים! אשה אחת חולפת על פנינו בחיפזון. “הרוסים כבשו את ליכטנברג” היא קוראת לעומתנו. אף אחד אינו נותן עוד את דעתו על בנות הברית המערביות. עתה יודע כבר כל כסיל שרק הרוסים לבדם יכבשו אותנו. אנו עולים שוב על אופנינו. בעשרות דרכי־עקיפין עקלקלות מגיעים לבסוף הביתה. מיוזעים, מזוהמים, בברכיים וידיים שרוטות.

אנדריק מקבל את פנינו. “שריונות רוסיים נמצאים כבר במאריינדורף, בקפניק ובפרידריכסהאין.” – “וגם בליכטנברג” אנו משלימים את הידיעה. “צריכים להתכונן לקרבות פנים־אל־‏פנים.” – “ומה יהא על מיבצעי היחיד שלנו, הנגביל אותם לביתנו?” מתלוצץ אנדריק. “אכן – שטח־תימרון מרשים למהפכנים…” – “העיקר שנעשה כמיטב יכולתנו.” אני עייפה מדי כדי שאוסיף מלה נוספת. אנו שוקעים למיטות. “תזמורת” חיל התותחנים הרוסי “מנגנת” לנו שיר־ערש.

יום ג', 24 באפריל 1945.

“לקום! להתלבש מהר! אין פנאי!” צועק יו בשמונה בבוקר. אני זונקת מן המיטה. טראח! הקירות מתנדנדים. שמשות מתנפצות, שברי זכוכית מתעופפים. מטר של טיח ניתז לתוך פני. “אנדריק!” אני זועקת, “פרנק!” שריקה מיבבת, נפץ שני. זה הסוף! הרעש החריש את אוזני. הליכלוך הדביק סותם את עפעפי. אני מגששת סביבי כסומה. ההתמוטט הבית? “מהר! מהר!” מאיץ בי אנדריק. “לאיזו הזמנה את מחכה? את עומדת כאן בלי כתונת בעיצומה של הרעשה ארטילרית כבדה.” – “הזמנה?… הרעשה ארטילרית?” לאט לאט חוזרים אלי עשתונותי. החדר זרוע טיח ושברי קיר. “נלכדנו במלכודת!” – “שטויות!” גוער בי אנדריק. “פגז פגע בבית השכן. אולי כבר תחליטי להתלבש!” אני מתעסקת בכפתורים ובקרסים. “היחפזי כבר!” מאיץ בי אנדריק. “האחרים ירדו כבר מזמן למטה!” – “שגעון שכזה… שגעון שכזה…!” אני מיללת. “הבא לפחות את סל הכבסים מן החדר הסמוך, כדי שנוכל לקחת את החפצים החיוניים ביותר…” כחץ מקשת אני אצה־רצה בחדרי הדירה, חוטפת כל הבא ליד: כרים, שמיכות, סכינים, ספלים, את השעון המעורר שלי, את רשת הקניות עם תפוחי אדמה, את קופסת הסוכר. את מיטחנת הקפה. רק לא לשכוח דברים חשובים! בזה אחר זה עפים החפצים הקטנים אל תוך הסל. “מוכנה? קדימה!” אנו יורדים בריצה במדרגות.

למטה הכל כמרקחה. פרוזדור המעבר חסום בקופסאות, סלים, חבילות וכל מיני חפצים שקשה להגדירם. בעמל רב אנו מפלסים לעצמנו דרך אל פינת המיפלט שלנו. גם שם אין רווחה רבה. על הקירות מוערמות מזוודות עד לתקרה. זהו מחסן השרידים מרכושם של ידידינו היהודים המצפים ליום השחרור. “נקוה שזה לא יארך זמן רב!” נאנח אנדריק. – “נקוה!” נשמע קול עמום מאחת הפינות הסמויות. בין ארגזים לכונניות בונה יו בזוית המרתף הרחוקה ביותר מחבוא שלא יהא בו כדי להיחשף בשעת חיפוש. פרנק עוזר לידו. “זה קטן אך שלי” הוא מכריז, קורן מאושר ומקיש ברגלו בגאוה של במאי על חור־העכברים המוסווה בשטיח.

החיים במרתף מתחילים. דחוסים בין הגרוטאות אנו יושבים בצוותא ושומרים על שתיקה. מעל לראשינו משתוללת המלחמה. בשעה אחת עשרה נכבה החשמל, הניגוד בין הגיהנום שבחוץ לחוסר־הפעילות הנכפה עלינו במרתף פנימה נעשה קשה מנשוא מרגע לרגע. פאביאן מסובב את ידית הפטיפון, שם עליו את תקליט־האופרה־בגרוש. “רבותי, אתם המלמדים אותנו כיצד לחיות חיים שקטים ולהימנע מחטא ועוון” מהדהד הקול המתכתי בחלל המיקלט. טאק־טאק־טאק־טאק־טאק. יריות־מקלעים ראשונות. אנו שומעים את פגיעות הקליעים בקיר הבית.

שער הבית נפתח בתנופה. אל אלוהים: קולו של גבר זר! כנחשים נבלעים פרנק ויו ב“סליק” שמתחת לשטיח. אנדריק קופץ אל הדלת. מבעד לפרוזדור־הכניסה למרתף רץ חייל. ללא כובע לראשו, מעיל־מדיו בלתי מכופתר, בלורית שערותיו דבוקה לו למצח ופניו אפורים כאפר. אנדריק חוסם לו את הדרך. “עמוד! לאן אתה רוצה?” החייל הגרמני מתנער מרוב חלחלה. “כאן בחוץ… אינכם מעלים על הדעת מה קורה כאן בחוץ.” אנו מנערים אותו בטפיחות על הגב. “ראשית כל הירגע. אתה רוצה מים?” החייל משיב בשלילה. “לא מים! בגדים אזרחיים! אם ימצאו אותי במדים…” אנדריק שולח אלי מבט כמבקש עצה. “סוף־סוף אי אפשר להפקיר אותו לאבדון,” אני לוחשת לו. “תן לו בגדים אזרחיים. הוא לא ילשין עלינו.” – “מה שמך?” – “שטולצברג, גרנדיר של חיל השריון פריץ שטולצברג.” האיש נותן בנו מבט כאילו חייו תלויים בדל שפתותינו. “ובכן, מר שטולצברג, בוא עמי. נדמה לי שיש לנו מידות־גוף זהות.” חמש דקות לאחר מכן התחוללה התמורה. מנין האזרחים במרתף שלנו גדל באיש נוסף.

דממה מוזרה השתררה במחצית השעה האחרונה. כאילו החזית התרחקה מאתנו. “שרק עתה לא יחול עיכוב כלשהו” מתחנן יו. אך דבר אין לשמוע זולתי מטוסי הקרב של האויב המציירים במעופם שמיניות מסביב למגדל המים. “מה דעתך על טיול?” שואל פרנק. אנדריק ודגמר שכבו לישון. יו יושב מכורבל על הרצפה, שקוע בשיריו של פרנסואה וילון לאורה של עששית מהבהבת. גם פביאן ישן. מאחורי עמוד הבית, בקומה העליונה, עומדת הייקה הנערה־הגיבורה שלנו, ומקיימת שמירה. אני מנידה לפרנק. “ובכן, נלך!”

אנו פונים לבית העלמין המשתרע על שיפוע הגבעה ומטיילים לאורכו של שביל המגודר שיחים משני עבריו. “ראי נא, כמה זה יפה!”

שריקת יבבה חדה מעלינו. אני חשה במהלומה בגבי, רגלי מועדות ואני נזרקת עמוק לתוך השיח. שוב שריקה יבבנית. פחות מעשרים מטרים לפנינו מתבקעת האדמה. שברי מצבות מתעופפים באויר. זרי־פרחים קרועים, קרשי־עץ מעופשים. המתים! אלי הרחום! המתים! לפני, בענפי עץ הערבה, מיטלטל משהו כרוח רפאים. המלחמה עקרה את המתים מקברותיהם. לידי מושך אותי פרנק במעיל. “הקרה לך משהו? האם נפצעת?” – “אינני יודעת… אינני חושבת… אבל זה… זה הרי מגעיל.” – “הישארי לשכב. ולאחר שיריקו את המיטען השלישי נקום ונתחיל לרוץ.” עוד פעם מילל פגז סמוך לראשינו. פרנק חובק אותי בזרועו. “כעת מהר. עד שהללו יכוונו את התותח מחדש נספיק לצאת מטווח הירי.” בריצה אנו זונקים לעבר היציאה מבית העלמין. מעל למגדל המים מסובבים מטוסי קרב של האויב ובית העלמין במורדות הגבעה נמצא בטווח תותחי הארטילריה הרוסית.

במרתף מתכוננים לארוחת הערב. אני נשבעת בסתר לבי שטיולי זה יהיה האחרון שערכתי לפני בוא השלום. אנו מקדימים ללכת לישון. מי יודע מה יילד יום מחר.

יום ה', 26 באפריל 1945.

“מה דעתכם – כדאי להעיז?” מצביעה הייקה על ילקוט־השוק ועל סל הקניות שלה. “אומרים ששם מעבר לרחוב מוכרים בשר. אם יהיה לנו מזל, אפילו ללא בולים.” – "לך הרי יש עצבים של ברזל״ אני קובעת, עם שאני מנענעת את ראשי בחוסר הבנה. “תעשי את אשר אינך יכולה להימנע ממנו.” פרנק צוחק. “לילדים וצדיקים מלאכי מגן משלהם. לכן גם לא יקרה לה שום דבר.” במרוצת השעתיים הבאות אני מזדעזעת, בכל זאת, כל אימת שפגז נוחת ומתפוצץ בקרבת מקום. ועד לשובה של הייקה מתקשות לי האצבעות מרוב לחיצות בוהן. היא מביאה שני קילו קתלי חזיר מעושנים וכולה זועמת וזועפת כפי שלא ראיתיה מעולם. “הנבלות הללו… המפלצות הללו!” היא מקללת. "עשרים נשים עמדו בתור לפני החנות. הן קיללו כעגלונים. וכנגד מי היו מכוונות קללותיהן? נגד היטלר אולי? איפה! נגד העריקים! מאיימות לתלות אותם אחד־אחד, אך חמש דקות לאחר מכן הן מתקוטטות על כל עצם של קתלי־חזיר.״ בשאט נפש היא מתבוננת בפרנק ויו. “לו נקלעתם לבין צפורניהן, היו חונקות אתכם, ובדם קר.”

“ובשביל כאלה החזקנו מעמד שתים־עשרה שנה” אומר אנדריק, בהתמרמרות. “האם זה היה כדאי? העם הזה…” יו מרים את הראש. “בעצמנו צריכים להתחשב, רק בעצמנו. אסור שמולטקה, גרדלר, טרנובסקי, מיזאם ומרגוט רוזנטל מתו עבורנו ללא תכלית.”

יום ו', 27 באפריל 1945.

“הם באים!” גבר אחד רץ לקראתנו. אנו שומעים את הדי מגפיו על הריצוף. “רוסים בבית!” צועק מישהו. אנדריק ואני קמים ממקומנו. סוף־סוף! אנו מסתערים לאורך הפרוזדור המוליך למרתף עד לפתחו. בחדר המדרגות הקדמי עוצרת אותנו קרן־אור מסנוורת. קרן־אור של פנס־כיס חזק המכוונת אלינו. מאחורי הפנס שוקע העולם בחושך אינסופי. “דרוזיה!” (“ידידים!”) אני אומרת אל תוך החשיכה. באיטיות יורדת קרן־האור אל הרצפה. אני רואה פנים מזוקנים, זוג עיניים עירניות, עיניים מלוכסנות כעיניו של קלמוקי, ואת הצווארון המורם של מעיל־עור. בברק עמום זוהר לועו של מקלע. “דרוזיה!” מחייך החייל. אנדריק נוטל על עצמו את ניהול המשא ומתן. “אנו מצפים לכם” הוא אומר ברוסית. “אנו שמחים שבאתם!” בסקרנות תולה איש הצבא האדום את עיניו החשדניות בעינינו. “האמנם?” – “אמנם כן!” הוא מאיר בפנסו מבעד לדלת המרתף הפתוחה, מושך בכתפיו ומתרחק שוב. באים שני רוסים אחרים. הם צעירים וגבהי־קומה. על כתפיותיהם תפורים כוכבים ובידיהם חרבות שלופות. “ובכן?” שואל האחד, “האמנם צומחות לנו קרניים מן הראש? האם אנחנו שדים משחת?” אנו מנענעים ראשינו בחוזקה. “אבל אתם אומרים שאנו שדים.” חוד החרב שבידו נוגעת בחזהו של אנדריק. “מדוע לא עשיתם דבר כנגד היטלר? מדוע אתם חרדים מפנינו?” פניו משתנים לפתע. הם נעשים פתאום עירנים ודרוכים. העלה איזה חדש בלבו? החש הוא בסכנה כלשהי? “חיילים גרמנים!” צועק לפתע מישהו. – “נמצי!” מזהיר אנדריק. בשלוש נתירות נעלמו השלושה. יריות מהדהדות באויר. הכדורים ניתכים כנגד חומת ביתנו. אחר כך משתררת דממה. מודאגים אנו שבים למרתף. שם שוררת אוירת נצחון מרוממת. יו חלץ את הפקק מאחרון הבקבוקים של יין אדום. אנו מרימים ספלים ופחיות לחיים, לחיי השחרור.

עוברות חולפות השעות שלאחר הצהריים. ערב בא, איש אינו מופיע במרתף שלנו – לא רוסי ולא גרמני. אנו יושבים וממתינים. פאביאן שם שוב את האופרה בגרוש על הפטיפון. יו מקלף תפוחי אדמה. האחרים רובצים במקומותיהם ומהרהרים בדומיה. מישהו קורא בשפה זרה כמה מילים בלתי מובנות. פרנק חומק לקומה העליונה ושב כעבור שתי דקות: “הכל שקט. הם הקימו חניון בפינה, עם מטבח שדה וקערות־פח. אחד מהם מנגן אפילו במפוחית. אני סבור שהגרוע ביותר כבר מאחורינו.” – “אינני סבור ככה,” משמיע פאביאן נבואה שחורה. “השקט המופרז הזה אינו מוצא חן בעיני.”

השעה היא תשע, תשע וחצי. “הקשיבו!”, לוחשת הייקה לפתע פתאום. “הקשיבו! האם אינכם שומעים דבר? כעת – שוב!” מאחורי החומה נשמעת נקישה חשודה. נפץ קצר, חד, מהיר ומלווה־שריקה. ואחר כך שוב. מכל העברים ניתכים צרורות. נדהמים אנו מביטים איש בפני רעהו. לכל השדים והרוחות! אלה הם צלפי ה’וורוולף'! הם יורים מתוך הבתים. “להוציא את האקדחים!” מצווה אנדריק. “להציב משמרות ליד היציאות מן המרתף! מהר!” כולם מתרוצצים בערבוביה אנה ואנה. ובעודם רצים חובשים הגברים את קסדות הפלדה לראשיהם.

אני מציצה מבעד חריץ בחלון. האין שם מישהו חומק בחצר ממקום למקום? אני רואה גבר גלוי ראש, לבוש מעיל כהה. הוא מתכופף עתה מאחורי אחד השיחים. אין ספק, הוא משתדל שלא להיראות. עתה הוא מכוון את רובהו. יריה פולחת את האויר. אני שומעת אנחה וקללה מאופקת. פרנק עולה בריצה במדרגות. “הם התבצרו בגוש הצדדי. נראה כי מספרם רב. הקפידו אתם שאיש מהם לא יצליח לחדור אלינו!” שוב הוא רץ למטה. הגבר במעיל הכהה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. בגוש הבנינים הצדדי נפתחת דלת. היא חורקת על ציריה וננעלת. אוירת־שואה מתפשטת במקלט. “הייקה!” אני קוראת בקול מאופק. היא מופיעה ומתכרבלת לידי מאחורי החריץ בחלון. קירבתה מרגיעה אותי במקצת. שוב ניתכות יריות מאי שם. אני מתאמצת להסתכל מבעד לחריץ עד שעיני בוערות בחוריהן. היכן הם נמצאים, השדים הללו? הם יורים ויורים ואם ימשיכו כך ייהפך שיכוננו עוד מעט לתל־חרבות… מאחורי בליטת המדרגות מופיע ראשו של אנדריק .“רדו למטה. מיד. זה דחוף!” אנו זוחלות למעמקי קומת המרתף, על ארבע. בחוץ פולחת שוב יריה את חלל האויר. רסיסי עץ עפים מסביב לאוזנינו. חזירות שכזאת! עתה שיברו את שמשת החלון האחרונה, הרסו לנו את החלון האחרון של חדר המדרגות. משך חמש דקות אנו ממתינות ללא ניע במורדות המדרגות, איננו מעיזות אפילו לנשום ומצפות לכדור הבא. הוא אינו נורה. בחוץ, ברחוב, שוררת דממת־מוות. “מהר, עכשיו!” מצווה אנדריק. דריכת־אברים, נתירה גדולה על פני שש מדרגות בכיוון למטה – ואנו עומדות שוב על קרקע מוצקת במרתף.

כאן מתכנסים אנשי חבורתנו לטכס עצה, לקיים “מועצת מלחמה.” “אני מציע להערים בריקדות לפני הדלתות ולהציב שומרים בחוץ” אומר יו. “ברגע שנשמע רחש כלשהו יזעיק השומר את כולנו! אני מציע שלא נתפשט. כולם ישכבו לישון בבגדים.” – “זה עשוי עוד להיות ערב נעים” רוטן פרנק וטוען את מחסנית אקדחו בקפידה מופרזת.

אנשי ה״וורוולף" חולשים על הלילה. בשתיים לפנות בוקר מעיר אותי פאביאן. “קומי, תורך עכשיו לשמור. עד כה היה הכל שקט.” שיכורת־תנומה אני מתנדנדת למדרגות. על אדן החלון בקומה השניה מונח אקדחו של פאביאן, על כל צרה שלא תבוא. הצרה אתי שאינני יודעת כלל לירות. רוח פרצים צוננת חודרת אל הבית. אני מסתכלת לכיוון העיר ורואה להבות אש עולות מצפון וממערב ואני מתחלחלת. לו ידעתי שזה יועיל, הייתי זועקת לעזרה בקולי קולות.

ברכי רועדות מרוב פחד, כי שמעתי בזה הרגע חריקה בדלת הכניסה אל המרתף. מישהו חוכך בגרונו בחדר המדרגות. “זה אני, אל תיבהלי!” בוקע אלי קולו של פרנק. בזהירות הוא שולף בקבוק משקה מכיס מעילו. “ארמאנייק! חשבתי… שכדאי שנשתה כוסית.” – “ידידי הטוב, יקירי!” לבי הולם לפתע בקצב אחיד ואני מוצאת נחמה במצבי. יחדיו אנו מסתכלים אל תוך החשיכה שבחוץ. העצים מרשרשים. השמיים בהירים לגמרי ורבבות כוכבים זרועים בהם ממעל. בקבוק הקוניאק נודד ממנו אלי וחוזר חלילה. “איזו זכות שנפלה בחלקנו לעבור חוויה זו… שהגורל הועיד לנו להיות עדים לכל זה” לוחש לי פרנק. “היום לא הייתי מתחלף עם שום אדם בעולם.” – ״אף אני לא. אומרים שרבון העולמים מיטיב ביותר עם אלה שהוא מייחד להם חיי צרות צרורות. אכן, מנת צרותינו אינה מבוטלת כלל. כנראה שהוא מיטיב עמנו." – "עמנו ועם היהודים. מי שעומד מרושל מנגד, אינו יכול לזכות אף פעם במעמד של “אתה בחרתנו.”

שבת, 28 באפריל 1945.

אנשי ה’וורוולף' יורים. אין להניח שהרוסים ישלימו עם זה זמן רב. בכל אחת מקומות הבית העמדנו שומר משלנו. היינו רוצים לעזור, אך איננו יודעים כיצד. חסרי מנוחה אנו מיטלטלים בין המרתף לעליית הגג. לאיש מאתנו אין חשק להתחיל במשהו. שערי הבית נעולים. אנדריק מתעסק ברדיו, אך אין חשמל. “חבל שלא הצטיידנו בדטקטור־גביש!” הוא מקלל: “איננו שומעים דבר. איננו יודעים דבר על המתרחש. אנו יושבים כאן בתוך כלובנו כנזירים בחצי האי אַתוֹס. שוכני המרתף השכן מספרים איש לרעהו סיפורי זוועה שהרוסים איבדו תותח ולמעלה ממאה חיילים, שבשיכון נמצאים חמישים חברי ‘וורוולף’. חמישים חברי ‘וורוולף’ ומטה גרמני. כשאני שואל אותם מניין להם חכמה זו, הם שותקים במבוכה.” מתחילים להתעצבן כשצריכים להילחם באויבים סמויים.

לפנות ערב מגיעים שריונות חדשים. הם נעצרים בפינת הרחוב ומכוונים את לועי תותחיהם כלפינו. טאק־טאק – – טאק־טאק־טאק. אנשי ה’וורוולף'! האמנם מעיזים הם לירות על הרוסים? שומעים את שריקות הכדורים אך אין רואים את היורים. לאט לאט מנמיכים השריונות את לועי תותחיהם. טאק… מה אתם, ההשתגעו?… דווקא ברגע זה! אנדריק סוכך על ראשי בזרועו. “חשבי על משהו אחר”, הוא לוחש. – “פנס, פנס, שמש, ירח וכוכבים,” אני ממלמלת כטיפשה.

רעם אדיר מזעזע את האויר. הריצפה מתרוממת. אנו עפים לאחת הפינות. הרעשת תותחים! הנפץ מחריש אוזניים, מחולל רעש־תופת. קתות רובים מכים כנגד שער הבית. “עכשיו זה מתחיל ברצינות” מגמגמת הייקה. אנדריק קם ממקומו. בדומיה הוא סוקר אותנו. ללא אומר ודברים הוא ניגש לדלת. פרנק משליך את האקדח אל מאחורי ארון הבגדים. “פנס, פנס, שמש, ירח וכוכבים!” מדוע אינני יכולה להוציא את הפיטפוט המטופש הזה מראשי? קולות של גברים נשמעים בערבוביה פרועה. קולות נרגזים, נרגשים, בצלילים זרים לאוזן. אנדריק מרים את קולו בעיצומה של ההמולה. “פדשדיטיה” (“חכו נא”) אני שומעת. דבריו מצטלצלים בעדנה וחביבות. הוא מדבר הרבה. האחרים השתתקו. עתה הם שואלים אותו דבר־מה, כפי הנראה. הוא משיב ברוסית. מגפיים כבדות מהדהדות על רצפת הפרוזדור. “אנדריק!” אינני יכולה עוד לשאת זאת. ואפילו ימיתו אותי בו במקום ביריה אסור שאנדריק יוותר שם לבדו. ליד שער הכניסה אל הבית מאיר מעילו הבהיר. רוסים מצטופפים סביבו. הם מכונים את אקדחיהם לעבר חזהו. הוא מסתכל בהם ומחייך. אחר כך הוא מדבר שוב. ממושכות, שובה־לב, ללא הרף. פניו חיוורים. שער ראשו מתנופף ברוח. הוא תקע את ידיו בכיסי מעילו. היחידי שאינו מזוין בנשק.

עתה הוא מבחין בי, מאותת לי בעיניו. “דרוזיה” אני מגמגמת ומפלסת לי דרך מבין החיילים. הם מסתכלים בי בחשדנות, אך מניחים לי לעבור. “הם חושבים אותנו לאנשי ‘וורוולף’” לוחש לי אנדריק באוזן. “עלי לשכנע אותם…” מישהו תוקע בו אגרוף מן הצד. “אתה חייל!” גוררים אותו החוצה. “אנדריק!” אני מיללת ורצה אחריו. מערבולת של להבות מסנוורת את עיניי. הבתים הסמוכים עולים בלהבות. כלפידים עשנים הם ניצבים בלילה האפל. זוהרם מעניק גוון אדום־כהה לשמיים. חיילים רוסים מטפסים על גדר הגינה. מכל עבר הם מגיחים בריצה. מספרם הולך ורב, הולך ועולה. הם רצים ללא תכלית וללא כיוון. הם צועקים, מנופפים בידיהם, נראים כצללים מרקדים בין מוקדי האש הגדולים. עתה הם מסתערים על שערי הבתים. עשרה, עשרים, חמישים, ונוספים נדחקים בעקבותיהם. המולת קולות, רמיסת מגפיים. אני עומדת ליד אנדריק ועוקבת בתדהמה אחר ההמולה הגועשת. האין הם מובילים שם את שטולצברג מתוך המרתף? הוא חיוור כסיד ומתנדנד כשיכור. שני קצינים ניגשים אליו. “אתה דאיטש זולדט (חייל גרמני)” הם מטיחים בפניו, בכעס. “אתה לבוא אתנו.” שטולצברג מתמוטט, כורע על ברכיו. “לא – לא – לא” הוא מגמגם ומחפש את אנדריק כמבקש ישועה ממנו. אנדריק מחייך אליו. “לא יאונה לך כל רע מהם. רק אסור שנראה להם סימני פחד.” יו ופרנק מופיעים, בליווי ששה חיילים של הצבא האדום. הם שומרים על שלוות רוחם, על אף ידיהם המורמות. מלוויהם מצווים עליהם לדרוך על הדשא, עורכים חיפוש על גופם ואחר־כך מניחים להם לשוב למרתף. כלפידים מעלי־עשן בוערים הבתים מימין ומשמאל, ומתוך המרתפים הסמוכים מטרטרות היריות של אנשי ה’וורוולף'.

אני מושיטה ידי כדי לתפוס את ידו של אנדריק. אצבעותיו לוחצות את אצבעותי. הוא מבקש להרגיעני. אנו עומדים צמודים זה לזו בטבורה של הרחבה המשמשת מרכז להסתערותם של החיילים. עדיין מהדהדות יריות מן המארב, מתוך הגוש הצדדי. הנה! שני חיילי הצבא האדום נופלים. כסירים מתכתיים מתגלגלות קסדותיהם על המשטח המרוצף. “אנו אבודים” ממלמלת אני. גם אנדריק החוויר. אגלי זיעה מבצבצים במצחו. “הפושעים הללו!” הוא רוטן, “החמורים הבלתי אחראים הללו!” מישהו מרים קול זעקה. היא נשמעת כזעקתה של חיית טרף גוססת. “הם באים… הם באים לקחתנו!”

כילדה קטנה אני נאחזת בזרועו של אנדריק, בכל כוחי. מתוך העשן והאש מופיעים פניו של ענק מונגולי המעוותים מרוב כעס. “אתה בום־בום־בום!” הוא צורח וממשמש בהדק המקלע שבידו. מיד אנו מוקפים חיילים רוסים. מישהו מנחית לי מכה בגב, אני נדחפת קדימה, מיטלטלת קדימה. משהו קר נוגע בצווארי. “אתם בום־בום!” צועקים החיילים מכל עבר. אני רצה. אנדריק רץ לידי. פתאום רץ עמנו גם שטולצברג. לפנינו שלשה רוסים, אחרינו שלשה רוסים. לועי מקלעיהם עוקבים אחרינו כאילו היו עיניו של אדם מת. אנו נגררים במרוצה. רגלינו רצות מאליהן. רצות… מועדות… ממשיכות לרוץ. גדר מתרוממת לפנינו. בקפיצה אחת דילגנו עליה. אני רואה שיחים, גדרי־שיח, צלבי עץ. בית העלמין. על השביל, לכל רוחבו, מוטלת גופת מת. האם היא גווייתו של גרמני? האם זה רוסי? מה איכפת לנו! צריך רק לקפץ מעליו כדי שלא לדרוך עליו. עוד מעט יהרגו אותנו. כאן, מאחורי השיחים. מתים ייאספו למתים. הנה כבר נעצרים… הנה כבר הגענו! הגיעה השעה… אני מתבוננת באנדריק. הוא נושך את שפתיו. עיניו הקפואות מופנות נכחו. שטולצברג רועד כאילו בצמרמורת של חום. שוב מכה בעורפי. באורח מכני אנו ממשיכים ללכת. האין זה מגדל המים? תלולה ושבורה בולטת כיפתו מתוך החשיכה. אנו נעצרים ליד שער הברזל. יורדים מספר מדרגות תוך כדי גישוש באפילה. אם כן, הם יעשו זאת במרתף… אל אלוהים! אולי ננסה לברוח? אבל לאן?

פתאום נשמעים קולות־דיבור. דלת נפתחת בתנופה. אני רואה חדר נמוך ותקרה מקומרת. המקום מואר באורם המהבהב של נרות תקועים בצווארי בקבוקים גבוהים. אני רואה שרפרפים, כיסאות, שולחן מעץ בלתי מהוקצע. גם שתי כורסאות ירוקות־כהות מבד קטיפה עומדות בחדר. ניכר כי כל הריהוט נאסף בחטף וללא אבחנה, כדי להוות מטה־שדה מאולתר. זהו מטה הצבא הרוסי. את האוויר ממלא ריח חריף של עשן סיגריות סמיך. שמונה זוגות עיניים תלויים בנו. המבטים קרים ועוינים.

“אתם יריתם?” שואל המפקד. – “לא” משיב אנדריק ברוסית. “אנחנו לא ירינו. אחרים עשו זאת. אנו חפים מפשע.” הקצינים הזרים אינם מעוותים פניהם. “אתם פרטיזינים” עומד המפקד על שלו. “אנו נוציא אתכם להורג ביריות.” “איננו פרטיזינים,” משיב אנדריק בקול יבש. הוא כובש את פניו בקרקע. הקולונל בוחן אותו בחשדנות. “מדוע אתה מדבר רוסית!” – “נולדתי במוסקבה”. – “מדוע אתה מתגורר כאן?” – “הורי גרמנים.” – “האם האזנת לתחנת השידור שלנו?” – “בכל בוקר באחת עשרה.” – “מתי שמעת את המשדר בפעם האחרונה?” – “ביום שלישי שעבר כששידרו את החדשות בגרמנית. אחר כך ניתקו לנו את הזרם.” – “מה אמרנו ביום שלישי?” – “שמתנהלים קרבות על כיבוש לאנקויץ וכי נלחמים בפרידריכסהאין, שמסתערים על העיר מדרום וממזרח.” הקולונל מקמט את מצחו.

אנדריק מזדקף. פחד המוות שתקף אותו קודם לכן חלף־עבר כלא היה. מעיניו נשקף עתה ברק של אמון בלתי מעורער. “אנו שונאים את הנאצים” הוא אומר בקול רם. “שתים עשרה שנים ציפינו לבואכם. תמיד היינו בצידכם.” הרוסי אינו מגיב אפילו בניד עפעף, וממשיך להתנהג כאילו לא שמע את הדברים. שקוע במחשבות הוא מרכין ראשו על מפה גדולה הפרושה לפניו. “הראה לי היכן אנחנו. הראה לי את הוילהלמשטראסה ואת האלכסנדרפלאץ.” חיש מהר ובביטחה מעביר אנדריק את אצבעו על פני המפה, הלוך וחזור: “שם… הנה כאן… ושם! זה הרחוב הראשי המוביל לתוך מרכז העיר.” אנדריק מהסס. “איננו פרטיזנים,” הוא חוזר על הצהרתו, חרישית. “ברצוננו לעזור לכם!” הקצינים שותקים. אני מתבוננת סביבי, בזהירות: שטולצברג חיוור כסיד. האינו חש שהכרת פניו עונה בו, שמצפונו המוכתם משתקף בארשתו? “אתה אומר ששמעת את תחנת השידור שלנו” ממשיך הקולנל בחקירתו. “היודע אתה גם את אשר אנו עושים כשאנו מבשרים נצחון שנחלנו עליכם?” אנדריק מחייך. “אתם יורים מטחי תותחים.” – “המכיר אתה את ההימנון הרוסי?” – “אני מכיר אותו.” הקצינים נותנים בו את עיניהם. “שיר לנו את ההימנון הרוסי. אם אתה מכיר אותו, הן תדע גם לשיר אותו.” אנדריק שר. קולו מהדהד מבין כותלי החדר, בבהירות:

הוא שר על חיינו, זאת אנו יודעים. הנרות מבליחים ומשמיעים נפץ דק. מלבד זה אין שומעים הגה.

לאט־לאט משתנית הבעת פניהם של החיילים.

סגן קטן בעל זקנקן בהיר משעין את ראשו על ידיו. אולי הוא הוגה בכך שהוא מתגעגע הביתה. אולי הוא חושב על כך מה יפה שם.

במרתף שוררת דומיה מוחלטת. כערפל סמיך נישא באויר העשן של סיגריות לאין ספור. הקולונל מזיז מעבר לשולחן כוס המלאה רק כדי מחציתה בתה מהביל. “שתה, טובאריש!” בלגימה אחת שוטף אנדריק את התה אל תוך גרונו.

כאילו המתינו לסימן מוסכם, קופצים הקצינים על רגליהם, מקיפים אותנו ומטפחים לנו על הכתף. הם צוחקים, לוחצים את ידינו ומדברים אלינו בשפתם הזרה, הבלתי מובנת. אנדריק אינו יודע למי לענות קודם. “אתם רעבים?”… “נא לשבת”… “מתי היית לאחרונה במוסקבה?”… “אתה מוסיקאי. המכיר אתה את שוסטאקוביץ'? המכיר אתה את סטאניסלבסקי?” מציעים לנו אוכל. קדל־חזיר, נקניק, דייסת כוסמת. “קושאיטה, פאז’אלוסטה.” שרתי קצינים מתרוצצים. מביאים תה טרי, סוכר וכבושים. כל אחד מבקש לתת לנו מתנה כלשהי. “אין לכם בשר? אנא, קחו. חסר לכם לחם? הנה, תקעו זאת לכיס.”

עמוסים כילדים בערב חג המולד אנו שבים הביתה דרך בית העלמין. על השביל מוטל עדיין החייל המת. אני מתכופפת אליו. הוא רוסי. לפי מראהו טרם מלאו לו עשרים. ידיד מסכן! צריך היית למות ולנו – מותר לחיות. לאחר מכן אנו מגיעים אל השיכון. בשער ביתנו עומד זקיף. חיילים עם דליים, קערות וצלחות־פח נכנסים ויוצאים בריצה. הם מרשים לנו להיכנס. אני שומעת את הייקה צועקת: “אתם כאן?” היא מסתערת עלי, מחבקת אותי תוך שהיא צוחקת ובוכה חליפות. זמן ממושך איננו מסוגלים להוציא הגה מפינו. כולם באים – פרנק, דגמר, יו ופביאן. כולם קורנים מאושר ומתנהגים כשיכורים. “מה נפלא שהצלחתם לעבור זאת! שאתם חיים!” כן, הצלחנו להגיע אל היעד. הצלחנו לזכות בחיים ובחופש.

עתה אנו מסתכלים סביבנו. איננו לבדנו במרתף. בכל אשר נביט – חיילים רוסים. הם יושבים בפרוזדורים, על מיטות המיקלט, על ארגזים ועל צרורות בגדים וכבסים. הם נשענים אל הקירות. בשפיפה הם יושבים על הרצפה, ואוכלים דיסת כוסמת רוסית. כף אחת לך – כף אחת לי. “טעים נורא!” מתלהבת דגמר. כל השכנים התאספו. כף אחת לך – כף אחת לי. הצפיפות גדולה כביריד. עששיות נפט דולקות בכל המרתפים.

המלחמה נסתיימה. בשעה זו מתחיל בשבילנו השלום. אתה חופשי, פרנק מתיס. אתה חופשי, יו טלר. אתם חופשים, כולכם החיים זה שנים במחתרת. ואלד והארטמן, ראלף וריטה, קונראד ואלפי האלפים שאמרו לאו למדיניותו האומללה של היטלר. חלף ותם אי־הצדק הגדול. אנו מצדיעים לך הלמוט פון מולטקה! אנו מצדיעים לכם האח והאחות שול, לך אורזל רויבר, לך, היינריך מיזאם, לך פטר טרנובסקי ולך וולפגנג קין! אנו מתחילים מחדש. בשמכם אנו מתחילים מחדש.

ברלין, יום א', 29 באפריל 1945.

“שוב הם יורים”, אומר פרנק לתוך האפילה. אני שומעת רישרוש של גפרורים. פתיל של עששית נדלק, מהבהב ונכבה. ריח של נפט עולה במרתף. “הקרה משהו?”, אני מתענינת לדעת. “הם יורים” חוזר פרנק על דבריו. “מי?” אני מנסה להתמצא. מלחמה? לא, אין כבר מלחמה. הן המלחמה נסתיימה כשהלכנו לישון.

“פרנק” אני לוחשת ומזדקרת.

“מי בעצם יורה?” – “העירי נא את האחרים,” אומר פרנק תחת להשיב על שאלתי. אני מחליקה ממזרוני במרתף המיקלט. לידי שוכב יו טלר. שתי פסיעות לפניו שוכבת דגמר. שניהם מתעוררים מיד. אני משרכת רגלי לאורך הפרוזדור. “הייקה! פאביאן!” – “מה יש?” נשמעת שאלה למרגלותי. “היכן אנדריק?” יצועו שנמצא לפני פתח המרתף, ריק. “אנדריק!” אני קוראת. אך אין תשובה.

בינתיים הדליק פרנק את מנורת המיקלט שלנו. מנורת חירום המותקנת בתוך צינצנת ריקה של ריבה. הפתיל עשוי מחוטי צמר לתיקון גרביים. עמוד של פיח, שראשיתו אדמדם, נישא מן המנורה אל התקרה. אנו מתאספים סביב לשולחן־הילדים הלבן שעליו העמדנו משך שלוש שנים את אביזרי החירום של מיקלטנו ובעיניים מנומנמות אנו מסתכלים במסיכות גאז, תחבושות לפצעי־כויה, לחם דגן משתמר, בקבוק מים וערב־רב של משקפי־מגן מאובקים. “ובכן, מה הענינים?” – “וכי אינכם שומעים דבר?” אומר פרנק בנימת טרוניה. “חושבני שצריכים לחשוף שוב את גרזן המלחמה שאותו הטמנו באדמה. ומה אומרים אלה למעלה?” אנו שולחים מבטים חסרי־אונים איש ברעהו. מעל לראשינו, בקומה שממעל, מהדהדים צעדיו הכבדים והקצובים של זקיף. עתה חודרים לאוזנינו צלילי לשון זרה. מישהו צועק לתוך חשכת הלילה “ראסיפאטויה” או משהו דומה לזה. המלה נשמעת כפקודה. שוב פולחת יריה את חלל האויר. “חארה שכזאת!” מקלל פרנק. לפתע מופיע אנדריק מאי־שם. “באו לקחת אותי כמתורגמן,” הוא מדווח, כבד־נשימה. “התייחסו אלי די יפה, אבל…” הוא מצביע בראשו כלפי חוץ. “הללו אינם נותנים מנוח.” – “ולזה ייקרא שלום” נאנח פאביאן. “מה השעה, בעצם?” – “שש”, אומר יו טלר. דגמר מחטטת בין המיצרכים. “אני בכל זאת מציעה שנאכל ארוחת בוקר!” והיא מזיזה את התחבושות ואת משקפי המגן ומניחה ככר לחם, שחלק ממנה כבר פרוס, על השולחן. מתוך בקבוקים, ספלים וסירים אנו מוזגים את שאריות המים האחרונות. הייקה מורחת ריבה על פרוסת לחם. “לגימת מים אחת לכל פרוסה” היא מצווה. אנו לועסים בדומיה. גביע המים היקר מפז מסובב מפה לפה.

השעה מתקרבת לשבע. אי־השקט שמעלינו גובר והולך. מגפי חיילים מהדהדים הדהד וגבור בחדר המדרגות. אחר כך נפתחת דלת המרתף ביעף. “היי!” ‘צועק מישהו. אנדריק רץ קדימה. “מה הענין?”, הוא שואל ברוסית. “פקודה לפנות את המקום.” הזקיף המונגולי, שנראה לנו רק אמש כה ידידותי, מתופף באצבעותיו על המקלע שבידו. “דבאציט מינוטי (עשרים דקות)…” הוא מאיץ בנו. אנו עומדים כמאובנים. “אלך לשאול” ממלמל אנדריק ורץ כבר למעלה. הוא חוזר שבור ומדוכדך. "זה בגלל אנשי ה’וורוולף’. הרוסים רוצים לסרוק את השיכון" – “סקאריי – סקאריי!” מאיץ בנו החייל. במרתף מתחיל תוהו ובוהו. אורזים, מפנים… פותחים מזוודות, סוגרים מזוודות. כל אחד משמש מיכשול למשנהו במהומת האריזה החפוזה. “כתבי היד שלי… אל אלוהים, היכן כתבי היד שלי?” מילל פאביאן. “כרגע עוד היו כאן.” ללא אבחנה הוא משליך סביבו כל הבא ליד. באחת הפינות תוחבת הייקה חפיסה אחר חפיסה לתוך סל־הקניות. פרנק חולף על פני ביעף, “מכונת הכתיבה! אל תשכחי את מכונת הכתיבה…” – “אתם מוכנים? אם כן: קדימה!” אנו כורעים תחת מעמס ועולים בזה אחר זה במדרגות המובילות מן המרתף. איננו מסתכלים אחורה. בשורה עורפית אנו חוצים את הגינה שבין השיכון שליד מגדל המים לבית העלמין שבמורדות הגבעה. לידי צועד אנדריק. בימינו הוא מחזיק שתי מזוודות, בשמאלו שתי מזוודות נוספות והזיעה ניגרת ממצחו.

“נעבור דרך בית העלמין” פוקד פרנק. “רחוב ביסמרק חסום.” אנו פונים לעבר בית העלמין. החייל המת מוטל עדיין על השביל. זרועותיו פרושות, פניו מופנים כלפי שמיים. אין הוא היחידי מעולם הרפאים. מימיננו ומשמאלנו מוטלים חללים נוספים. הם מעוררים בנו פחד בשתיקתם.

“הקשיבי נא לזמירת הקיכלי!” דוחפת אותי הייקה, כדי להסב את תשומת לבי. ידיה עמוסות לעייפה. לרגע קט אני מניחה את מזוודותי. “אכן: קיכלי! מה נפלא שיש עדיין ציפורי זימרה בעולם…” צל חולף מסתיר לרגע את קרני השמש. – “זהירות, מטוסים מנמיכי טוס!” צועק יו מלפנים. כהרף עין צונחים כולנו ונשארים שוכבים על הבטן. שני צרורות־אש ממכונות יריה ניתכים מעלינו, בסמיכות כזאת שכמעט ופגעו בנו. – אחר כך: דממה! בזהירות מרים פרנק את ראשו. “הם הסתלקו. נוכל להמשיך ללכת.” אנו הולכים, והולכים והולכים.

במהירות פוחתת והולכת אנו מצעידים את רגלינו קדימה, דופקים פעם פה פעם שם באיזו דלת או באיזה חלון שהוחלף בלוחות עץ. בשום מקום אין מוצאים נפש חיה. רק מפעם לפעם מזדמן בדרכנו חייל זר הבוחן אותנו בחשדנות ואוחז בהדק המקלע שבידו. “מטוסים מנמיכי טוס!” קורא פרנק. אנו עומדים בפתח בית חרב. “פנימה!” בפסיעות כושלות וחפוזות אנו יורדים כמה מדרגות, ובוחנים את סביבתנו החדשה בסקרנות. דירת השוער הנטושה בקומה התת־קרקעית נראית כמעט שלמה וללא פגיעה. דירה קטנה, של חדר עם מטבח. היא אפילו מרוהטת, במידה והפצצות הותירו את הריהוט על כנו. “כדאי לעשות קצת סדר כאן!” מעירה הייקה, “למקרה שנצטרך להשתקע במקום הזה לזמן ממושך…” כעבור שעה וחצי נראה המקום כמעט נעים וחמים.

דגמר ערכה בינתיים חיפוש בארון המטבח. “אין בו דבר, הכל ריק,” היא קובעת באכזבה. “כאילו טיאטאו את הכל החוצה, ואני הלא רעבה ככלב!” – רעבה? גם אנו חשים לפתע בעובדה שמאז הבוקר לא בא שום אוכל לפינו. הן אי אפשר לחיות מן האויר. “צריכים לחפש משהו בסביבה,” פוסק פרנק.

אנו מפשפשים בשאר המרתפים. מטפסים על הררי־הריסות, מחטטים בין מצבורי טיח מקולף, שברי לבנים ושברי זכוכית, גוררים ארגזים ומזוודות לא־לנו. מעלינו שורקים פגזי מרגמות. איננו שמים לב אליהם. איננו משתדלים כמעט לחפש מחסה מפגיעתם. קדחת החיפוש אחזה בנו לפתע: עלינו למצוא משהו לאכול ויהי מה! “הי, ראו נא, יש כאן קוביות מרק! ארגזים שלמים המלאים וגדושים בקוביות מרק!” צועק לפתע פאביאן מאיזה כוך במרתף. “ויש כאן גם גומי־לעיסה! ואבקת־גזוז! אפשר לפתוח קיוסק למכירת גזוז ממלאי האבקה המצוי כאן!” פניו הלהוטים מרוב התרגשות והמזוהמים מזיעה ואבק משתקפים מאחורי ערימה של שברי־קיר. – “אבקת־גזוז? לשם מה לנו, בעצם, אבקת גזוז?” איש מאתנו לא התענין מעולם באבקת גזוז. ועתה אנו נושאים על גבינו חמישה ארגזים עם גזוז באבקה בטעם תות־השדה, וכורעים בזיעת אפינו מתחת לכובד המטען שעלינו להוציא מן החורבה ואנו שמחים כאילו חשפנו אוצר בלום. פרנק מצביע בתרועת נצחון על שלוש חולצות ישנות, סרבל של מסגר, זוג מגפי־מים ושני מקטורנים סרוגים מצמר. “אתה מוכן ללבוש את זה?” שואל אותו אנדריק.

יום ב', 30 באפריל 1945.

בבוקר מופיע אורח במעוננו החדש: החיל המונגולי שלנו מן השיכון שליד מגדל המים. בחיוך רחב הוא מכניס את ידו לכיס ומשליך חופן סוכריות־פרי על השולחן. “בשביל הבנות” מתרגם אנדריק. שלוש שעות יושב המונגולי בחברתנו ומפטפט. המקלע מונח לו מעל לברכיו הצמודים אל גופו, מחגורתו מיטלטלים שני רימוני יד וממעמקי מעילו הוא מעלה שפע של חפצים שונים ומשונים עד כדי תמיהה: שעוני־יד, מציתים, טבעות זהב, חרוזים מכסף. כמו ילד הוא משתעשע עם תוכן כיסיו, מגלגל אותו באצבעות ומחזיק אותו בהנאה ניכרת כנגד האור. “מניין לך כל אלה?” שואלו אנדריק. “שלל מלחמה” הוא משיב בענווה. – ובכן, שלל מלחמה ייקרא לדברים כגון אלה. לאבקת הגזוז ולקוביות המרק. לחולצות ולמקטרוני־הצמר. מצפוננו נרגע קמעה. שלל מלחמה! לא שלל גניבה, אלא שלל מלחמה! על שלל מלחמה לא כתוב מאומה בדיברה השביעית.

לבסוף מתחיל המונגולי לגלות סימני התקרבות יתרה. “אשה, בוא!” הוא אומר לדגמר ומנסה למשוך אותה אל חיקו. היא מתגוננת ומתפתלת. בחמת זעם זונק המונגולי על רגליו. “צ’ורט!” הוא מקלל ואוחז במקלע שלו. לפתע נראה האיש כחיית טרף. אך בקושי מצליח אנדריק להשקיטו. “מויה דוטשקה (היא בתי…)” הוא מסביר לו. – “אהא, דוטשקה! פמיליה!” מניד החייל בראשו ונרגע. אך ידידותנו נפגמה. כולנו נושמים לרווחה משהוא נפרד מעלינו, זמן קצר לאחר מכן.

“בואו, נלך להשתולל,” מציע בערב פרנק ברמזו למסע ביזה אחר – “שלל־מלחמה.” זה עתה שקעה השמש מאחורי האופק. רחובות ברלין הנטושים שרויים שוב בבדידות. “היכן כל תושבי ברלין?” מתפלאה הייקה. “במרתפים, וכי היכן יהיו? לא לכל אחד מתחשק לשמש מטרה לכדורים תועים,” אומר יו. לפתע צועקת הייקה צעקה גדולה. לפנינו, ליד הפינה, פוסע לו בניחותא פר מקרין לבן שעיניו תמימות להפליא. פרנק ויו מביטים איש בפני רעהו. “שלל מלחמה?” אומר מבטם הדרוך. כבד־תנועה מועד הפר ברגליו הקדמיות ונופל לתוך מכתש שנתהווה מעוצמת פצצה שהתפוצצה. כן, שלל מלחמה, פוסק פרנק. ובטרם חלף רגע מוקפת הבהמה מכל צד. יו תופס אותה בקרניה ובכוחות מאוחדים אנו גוררים אותה אל החצר שלנו. אנדריק נותן דעתו על העניין. “צריך לשאול את הרוסים” הוא סבור, אכול ספקות. “קחו את הבהמה לפני שיקחו אותה אחרים!” סבורים הרוסים ומעמידים לרשותנו חייל כדי שזה ימית את הפר בירית־חסד. חמש דקות לאחר מכן הכל תם ונשלם. חמש דקות נוספות לאחר מכן כולנו מתנהגים כאחוזי טירוף. פרנק ויו מניפים סכיני מטבח. בשרוולים מופשלים הם רכונים על הבהמה השחוטה. דם נוטף מידיהם, דם נוזל על זרועותיהם, יוצר שלוליות דקות על הדשא הרמוס. ולפתע פתאום, כאילו מתחתית שאול, התאסף המון צעקני מסביב לפגרו של הפר. הם באים ממאות כוכים ומרתפים. נשים, גברים וטף. המשך אותם ריח הדם? הדחף אותם הרעב? הם באים בריצה, עם דליים תלויים בידיהם, עם כלי קיבול שונים ומשונים, עם אמבט ילדים. הם צועקים ומנענעים ידיים, חוטפים איש מידי רעהו את בתרי הבשר. “הכבד הוא שלי!” צועקת אשה אחת. – “הלשון שלי!… הלשון… הלשון…!” חמש אצבעות נוטפות דם מושכות תוך התחרות נזעמת מידיים אחרות את לשון הפר מתוך לועו וקורעות אותה ממנו. הייקה מתחילה לבכות. “כמה זה מגעיל!” היא מתיפחת. “אה!” צורחת אשה אחת, נחלצת כפקק ועפה מתוך ההמון, מסתובבת פעמיים סביב עצמה ומסתלקת בריצה. מעל לראשה היא מנופפת בידיה את זנב־הפר. אני מתחמקת הצידה. מימי עוד לא חשתי עצמי יותר אומללה.

רק לפנות בוקר באים שאר אנשי החבורה. הם המומים, תשושי־כוח ועייפים עד מוות. היו להם אורחים רוסיים, כל הלילה. אורחים לא טובים, אלימים. שיכורי־הילולה, הם רדפו אחר אהבת בשרים. “כחיות מעונות זעקו קרבנותיהם במרתפים” אומר פביאן ומזדעזע. אנדריק שוקע במיטה. ריח של כהל נודף ממנו. “השתית?” – “ש־שתי־תי,” הוא ממלמל. “כל – הזמן – ש־תיתי… כדי שלא יג־שו אל הב־נות…” שארית המשפט נקטעת בשנתו.

יום ג', 1 במאי 1945.

מבלי להרבות מלים אנו מסבים לארוחת הבוקר המורכבת על טהרת מרק מקוביות־תמצית. כולם שקועים בהירהוריהם. אין אלו מחשבות נעימות. לבסוף משסע יו את השתיקה. “מה לעשות, כל אדם עשוי פעם להתמוטט.” פרנק מאשר השגה זו בניד ראש. סרבל המסגר מעיק על מצפונו. “גם אחרים אינם מלאכים” מנסה הייקה להצטדק. “זה אינו נוגע לנו” אומר אנדריק קצרות. אחר כך אנו שוקעים שוב בדומיה. השיכרות של אמש הותירה לאחריה מישקע עמוק של דכאון־שלאחר־גילופין המעיק על הראש כמשקלות־עופרת. תחושה קשה זו אינה מרפה מעלינו גם בצהריים, כשמופיע אצלנו המונגולי כדי להודיע כי מותר לנו לשוב אל השיכון. “פרטיזנקי קאפוט!” הוא מבשר לנו בצחוק מעוות, ומלטף את מקלעו בחיבה. בעצלתיים, כמעט מתוך אדישות, הננו מתכוננים להעברה. עמוסים בעשרים ותשע יחידות מיטען, בקוביות מרק ואבקת־גזוז, בגומי־לעיסה ובשלושה דליים של בשר־בקר שחוט טרי, אנו יוצאים לדרך הביתה.

היריות פסקו. גם המטוסים נשתתקו במקצת. בריחוק־מה מסתמן מגדל המים. עתה אנו חוצים את בית העלמין. השער אל חדר הגויות פתוח לרווחה. “ראי נא!” לוחש פאביאן מאחורי. אני מעיפה מבט נפחד לתוך החדר השרוי באפלולית. גופות מתים, בכל מקום גופות־מתים. הניחו אותן על הרצפה, שורות־שורות, אחת ליד רעותה. גם גופות ילדים יש בינן, מבוגרים וישישים. זהו סוף פסוק למחלמת חמש השנים. “מי פיזר כאן פודינג של תות־שדה?” שואלת דגמר ודוחקת בשאלתה את מחשבותי הנוגות. אני מרימה את עיני ולפני, על הדשא, עומדים שני סירים עם ריבה. בתימה אני מתבוננת סביבי. קופסאות שימורים נקובות, צינצנות ריבה ריקות למחצה, בקבוקים, כדים, שקיות, פחיות. ובינות כל הערב־רב הזה מיטת־שדה מקושטת בפסים אדומים. “יצוע־שדה,” אומר פרנק בקול יבש, מניח את מזוודותיו ומרים קופסה מן הדשא. “אפונה, גודל בינוני” כתוב על המדבקה המורטבת. לפני צאתנו מתחומי בית העלמין, יש באמתחתנו סעודת ערב מושלמת. טעמה מעיד במקצת על החול שהיא מכילה, וגם ריח קל של פחי אשפה נודף ממנה, אך זוהי בכל זאת סעודת־ערב תרתי משמע.

אחר כך אנו מגיעים לפתח השיכון. אכן, הוא עומד עדיין על תילו, על כל קומותיו. אף אחד לא הצית את הבנינים. אף אחד לא הכחיד אותם מעל פני האדמה בקליעים ופגזים. “בית טוב,” אומרת הייקה, נירגשת ומלטפת בידה את החומה המפויחת. “הוא שרד, ככלות הכל, חרף כל הסערות שעברו עליו!” בחפזון אנו מסתערים למעלה. צחנה שאין לשאתה מקבילה את פנינו. אבי שבשמיים! מי זה השתולל כאן? המגירות עקורות, הארונות הופלו, הכיסאות שבורים, השולחנות מזוהמים. על הרצפה נתקלות רגלינו במלבושים וכלי מטבח. תקליטי פטיפון מתנפצים מתחת לרגלינו, שפופרות שהכילו פעם תרופות וכן בקבוקים שבורים. אני מחליקה על משהו. “קשה לומר שאלה שהיו כאן התנזרו משתיה” מגיבה אני וסותמת לי את האף. אנדריק עומד בפתח חדר האמבטיה, כמי שמתקשה לתפוס את מראה עיניו, ומפנה מבטו לעבר מוקד הסירחון. “כאן השתוללו כנראה שוורי־בר,” הוא ממלמל ומשתדל להפעיל את כלי השטיפה. ברם: אין מים. אין גם גאז. אין גם אור ואין גם טלפון. כל מה שיש, זה תוהו ובוהו. תוהו ובוהו שאין לו אח ודוגמה. מתוך המרתף מופיעה דגמר בריצה. “שם עוד יותר גרוע,” היא מדווחת ומתגרדת בפדחתה, מבולבלת לגמרי. “המבול היה כאן, אני אומרת לכם. ממש המבול.”

יום ד', 2 במאי 1945.

אחרי הצהריים מארגן פרנק “משלחת לאספקת מים” הצועדת אל הבאר הקרובה. מאות אנשים כבר עומדים כאן בתור. שעתיים חולפות עד שאנחנו מצליחים להתקדם תוך כדי הידחקות איטית עד לבאר. “בדרך כלל אנו מביאים את המים מאגם־האגירה לכיבוי דליקות” אומרת לי אשה אחת “אולם מאז צפה שם גויה…” – “כמובן” אני מנידה ראש. “אי אפשר לשתות מים המכילים גויות.” – “אף על פי שזה אזרח, לא חיל…” היא משיבה כמבקשת להצטדק. אני משתתקת בפליאה. מנקודת ראות זו טרם בחנתי מעודי את בעיית חיטוי־המים. בינתיים נכנס פרנק בשיחה עם בעליו של מקלט רדיו המופעל על־ידי מצבר. “יש חדשות!” הוא מפליט, קורן מאושר, כשאנו מעבירים את שמונת דליי המים שלנו הביתה על־ידי מסירה מיד אל יד. בבית הוא מגלה לנו את הסנסציות האחרונות: שהיטלר מוטל מת בלשכתו וכי גבלס הרעיל עצמו יחד עם אשתו וילדיו. שהימלר עדיין נלחם בברסלאו ואָפּ ביצע הפיכת־חצר במינכן. “מניין החכמה?” שואל יו בהתפעלות. פרנק אינו משיב. בצפיה הוא בוחן את הבעת פנינו בזה אחר זה. “ובכן…?” – אנדריק נוהם משהו בלתי מובן. האחרים שותקים. “לא ידעתי כלל שהיטלר נמצא בברלין” אומרת דגמר באדישות. לפתע מצטייר לנגד עיני כל הגיחוך שבמעמד זה. מה קרה לנו – האמנם אנו שפויים בדעתנו? היטלר מת! ואנחנו – אנחנו עושים כאילו וזה אינו נוגע לנו כלל, כאילו המדובר באדם השכיח ביותר עלי אדמות. מה השתנה בעצם? שום דבר! רק ששכחנו את היטלר, מחמת הגיהנום שהיה מנת חלקנו בימים האחרונים.

כחלום בלהות התנפץ הרייך השלישי לרסיסים והיה כלא היה.

יום ו', 4 במאי 1945.

עדיין אין לנו מים, ואף אין מאור וגאז. הסחיבה מן הבאר גוזלת מאתנו מדי יום ביומו שעות על גבי שעות. אנו עובדים כקולים סיניים בהבערת אש, בליקוט עצים ובחטיבתם, בטיאטוא הריסות ובניקוי המקום. כל העת מנקים את המקום ללא הרף. מפעם בפעם באים לנו אורחים מקרב חיל המצב הרוסי. הם הולכים מחדר לחדר, מסתכלים סביבם ותוחבים לכיס את כל העולה על דעתם. הם מסתכלים כמעט דרכנו כאילו היינו שקופים. “אוּרי – אוּרי” הם אומרים לפעמים, ומתכוונים ל“אוּר,” כלומר: שעון בגרמנית. או “שנאַפס” (יי"ש) וכן “וילוציפד” (אופניים). אופנינו נעלמים. מאחורי בית העלמין ישנו רחוב מצופה־אספלט. שם לומדים המנצחים לרכב על אופניים. כמו ילדים, בחריצות ובהתמדה, מבלי להצטער על מה שנשבר להם תוך כדי כך. כעבור שלושה ימים זרוע הרחוב גרוטאות־אופניים. “שטח הפקר” קובע פרנק. “אני בעד זה שגם אנחנו לא נטמון ידינו בצלחת. בלי רכב לא נוכל להתקיים.” בדימדומי ערב אנו יוצאים לפעולה, משיבים לעצמנו חלקים־חלקים את אשר היה פעם רכושנו בשלמותו. מושבים והגאים, מסגרות כפופות וצמיגים קרועים ונקובים. “עבודת פרך להרכיב את זה בחזרה” נאנק פאביאן וסוקר ביאוש את ערימת הגרוטאות שאספנו.

יום א', 6 במאי 1945.

פרנק ואני מהינים בהגחה ראשונה לשכונות הסמוכות. בכל מקום שוררת אימה, מבוכה ותדהמה לאין־קץ. בכל אשר נפנה – יאוש. גזל, ביזה ואלימות שולטים בכל. בתאווה רעבתנית שלוחת רסן הסתער צבא מנצחינו על נשי־ברלין. אנו מבקרים את הנילורה תילה, ידידתה של הייקה וחברתה לספסל הלימודים. מכורבלת על ספה אנו מוצאים אותה בחדרה. כמעט ואינה מרימה את עיניה כשאנו נכנסים. “אני הולכת להתאבד!” היא בוכה. "שהרי כך אי אפשר עוד להוסיף לחיות.״ – “האמנם זה היה כה נורא?” אני שואלת אותה בזהירות. היא נותנת בי מבט משווע. “הם היו שבעה” היא אומרת ומעוותת את פניה מחמת מיאוס. “שבעה בזה אחר זה. כמו חיות.”

בקליין־מאכנוב מתגוררת אינגה צאון. היא בת שמונה עשרה ולא ידעה גבר מימיה. עתה היא יודעת את הכל על אודות האהבה. בששים מהדורות שונות. “וכי יכולתי להתגונן?” שואלת היא באדישות, כמעט בקהות חושים “כשהם הולמים בדלת ויורים ללא אבחנה סביבם? לילה־לילה באים חדשים, לילה־לילה באים אחרים. כשלקחו אותי בפעם הראשונה והכריחו את אבא להסתכל במחזה חשבתי שאפיח את נפשי. אחר כך…” היא עושה תנועת־יד נלאית של ביטול. “מאז הפכתי לפילגשו של הסרן שלהם מאיר לי המזל פנים, שכן עתה יש לי רק ענין עם אחד. הוא שומע בקולי ומשתדל שיעזבו את הנערות לנפשן.” ארבע שנים סיפר לנו גבלס שהרוסים יאנסו אותנו. שדרכם להשחית ולבוז ביזה, לרצוח ולהצית. תעמולת זוועה, אמרנו תמיד בשאט נפש, וקיווינו ליום השחרור על־ידי בנות־הברית. עתה איננו רוצים להתאכזב. איננו יכולים לשאת את העובדה שגבלס צדק. במשך שתים עשרה שנה היינו תמיד “נגד”, הן פעם מותר גם להיות “בעד”?! ואם לא נצליח בכך כעת…

הם מחללים את כבוד בנותינו, אונסים את נשותינו, אומרים הגברים.

זוהי שיחת היום בעיר. אוירת התאבדויות נישאת באויר. מחביאים את הבנות מאחורי קורות־גג, מסתירים אותן בערימות־פחם ועוטפים אותן בסמרטוטים בלויים, כדי לשוות להן מראה של נשים זקנות. אין עוד נערה כמעט הלנה במקום מגוריה הקבוע. “אבדן הכבוד כמוהו כאבדן החיים,” אומר אב המום ומוסר לידי בתו שנאנסה תריסר פעמים חבל־תליה. בצייתנות היא ניגשת למשקוף החלון ונתלית בו. “אם יחללו אתכן, לא יישאר לכן מוצא זולתי המוות” הסבירה מורה באחת מכיתות בית ספר לנערות יומיים לפני ההתמוטטות לחניכותיה. למעלה ממחצית התלמידות מוציאות את המסקנה המתבקשת ומטביעות עצמן באגם הקרוב. אבדן הכבוד כמוהו כאבדן החיים. – “פרנק?” אני שואלת, ביאוש. “המסוגל אתה להבין את כל זה?” הוא מנענע ראשו לאות שלילה. “אולם אנו חייבים להבין זאת. אם לא נבין, אין לנו עתיד, עוד בטרם התחיל העתיד.” דוממים אנו פוסעים ברחובות העיר.

בבית התאספו בינתיים אורחים. כל אחד רוצה לדעת מי ומי נשאר בחיים. תוך כדי כך מתקבלות ידיעות ראשונות מד"ר פלאם ומוואלד. פלאם הצליח לעבור את הימים האחרונים בשלום יחד עם בני חסותו. גם וואלד חי. אך מי יודע מה נפל בגורלם של יתר אנשי חבורתנו? אנו מחליפים ידיעות אחרונות במשפטים מהוקצעים, מרומזים לשם קיצור נמרץ. אתמול הוכרזה שביתת הנשק. רק בפראג עוד מתחוללים קרבות. היטלר מת כתוצאה משטף דם במוח. אנו תלויים עדיין בשמועות מפה לאוזן, ללא מקור אינפורמציה מוסמך יותר.

אך הספקנו לעלות על יצועינו, מקפיצה אותנו מתוך המיטות המולה גדולה: “רוסים בבית!” צועקים בחדר המדרגות. אנו מתלבשים בחופזה. אנדריק רץ החוצה. כעבור חמש דקות הוא חוזר. “הם רוצים לבוז ביזה” הוא מוסר ומחייך כמשתעשע. “נתתי להם כהוגן על הראש. ‘מוטב שתלכו להשיג לנו אופניים’, אמרתי להם. ‘כיצד נוכל לצאת לעבודה עם חבריכם לקחו מאתנו את אופנינו?’ ‘פאז’לוּסטה’ (בבקשה) הם אמרו, הסתובבו על עקביהם והלכו.” – “מי שמסתכל בהם כאילו הם אנשים מסוכנים, לזה הם נעשים מסוכנים,” אני חושבת בלבי. אנדריק מיטיב לדעת כיצד להסתכל בהם.

יום ג', 8 במאי 1945.

מצב רוחנו הולך ורע. אנו מתהלכים כאנשים שאבד להם משהו. אנדריק מצא לו מיפלט במיטתו; פרנק עוסק מבוקר עד ערב באריזה ובהעברת חפציו ממזוודה למזוודה; הייקה ופאביאן נצים זו עם זה ואת דגמר אין רואים כלל. מה קורה לנו? הלא הדרך אל העתיד פנויה עתה – מדוע, אם כן, איננו מתחילים להפליג בה? “דומני שחסרה לנו המטרה” מסביר יו. “פינוי הריסות עדיין אינה שליחות.” הוא קולע למטרה. איננו יודעים בדיוק כיצד יימשכו פני הדברים. המאבק בנאצים נגמר ואיש אינו נזקק עוד לחסותנו. נלקח מאתנו התפקיד והיעוד, ואילו אנחנו, אנחנו טרם מצאנו תפקיד ויעוד אחר תחתם.

יו ופרנק הצליחו להרכיב שני זוגות אופניים מחלקים ״מפולחים." “מה דעתכם שניסע אל הקומנדנטורה?” מציע אנדריק. “הבה נראה מה מתרחש שם.” איננו יושבים זמן רב על אופנינו, כי בפינה הקרובה מנופפים לנו שלושה חיילים רוסים. משאיננו מתכוננים להיעצר, הם חוסמים לנו את הדרך בקופצם לפני גלגלינו. “מאשינה, מאשינה!” הם אומרים ופותחים את ניצרות מקלעיהם. משא ומתן קצר, ולאחר מכן אנו ממשיכים את דרכנו – ברגל.

בקומנדנטורה שוררת אוירת פגרה. רק זקיף מנומנם עומד בעצלתיים בפתח הדלת. “קומנדנטה?” הוא מנענע בראשו. היום חג, הוא מסביר, מאז צהרי היום. בגלל שביתת הנשק. – שביתת נשק! אישור הידיעה שווה לנו את אבדן אופנינו. לפתע אנו נגרפים במלוא ההתלהבות מחויבת המציאות של שחרורנו. עתה אנו משוחררים מאימת הפצצות! משוחררים מן ההאפלה. משוחררים מן הגיסטאפו ומן הנאצים! כעל כנפי נשרים נחפזים אנו הביתה. ובערב אנו מארגנים חגיגה. חוגגים את המאורע במעט הכיבוד שלרשותנו.

יום ד', 9 במאי 1945.

העולם משתולל בהילולת־נצחון. תושבי ברלין תוהים כיצד להשיג דבר־מה כדי למלא את הקיבה. החנויות עדיין אינן קימות, או שהן סגורות, או שנתרוקנו וסחורותיהן נשדדו. לא רק אנחנו פסחנו על הדיברה השביעית בימי הקרבות.

לעת ערב קורא מישהו לאנדריק שייצא החוצה. שני רוסים הגיעו המבקשים לראות אותו. מסתבר שאלה הם “השודדים” שלנו שפלשו לביתנו ביום ראשון. “פאז’אלוסטה,” הם אומרים ודוחפים שני זוגות אופניים מבעד לדלת. אופניים חדשות כמעט, עם חלקי ניקל נוצצים. שני החיילים מעלים צחוק רחב על פניהם. “פאז’אלוסטה” (בבקשה) הם אומרים ונעלמים כלעומת שבאו. “עם משונה” אומר פרנק, ומנענע ראשו. “עם חביב” אומר אנדריק בהתרגשות. איננו רוצים לשבור לנו כרגע את הראש בסוגיה מי נאלץ עתה להלך רגלי תחתנו. הפעם היינו אנחנו הזוכים מן ההפקר.

שבת, 12 במאי 1945.

“חושבני שעלינו להתחיל העבודה,” אומר אנדריק בשעת ארוחת הבוקר. “הגיע הזמן שנפנה לדברים מועילים יותר מחסימת חלונות פרוצים או ניקוי בתי שימוש. אני, מכל מקום, מתכונן לערוך קונצרט בעתיד הקרוב.” אנו פוערים את פינו. “קונצרט? היכן? עם מי?” – “כל זה יסתדר.” – לפתע אנו נזכרים שכל אחד מאתנו הותיר פעם מאחוריו חיים אזרחיים, אותם נאלץ לנטוש במערבולת ההפצצות וסכנת המלחמה. עתה פגה שעת החירום. שוב איננו במקצוענו העיקרי אחים לצרה ואנשי “החבורה”, אלא מנצח וסופר, רופא ושחקנית, מזכירה פרטית ועורך־עתון. זו הפעם הראשונה מזה שבועות מסירות הנערות את מטפחת הראש מעל שערותיהן ומחליפות את מכנסי הטריינינג בלבוש זעיר־בורגני יותר. לראשונה עונדים גם פרנק, אנדריק ויו עניבות טרם צאתם לרחוב. “אם כן, להתראות בערב,” אנו נפרדים איש מרעהו ומתפזרים בדרכים שונות. פרנק אוחז בזרועי. “נדמה לי שאנו הולכים באותו כיוון.” בית החולים הישן שלו ובית ההוצאה לשעבר שלי מצויים באותו רובע. יחדיו אנו צועדים לעבר העיר. מזג האויר חמים. ששת ימי הקרבות האחרונים השאירו על ברלין את רישומם יותר מעשר הפצצות־אויר כבדות. רק פה ושם נתקל המבט בבית שלא ניזוק. האופטשטראסה, קסטראופר, האפנפלאץ. בפנים חרושים מרוב עייפות מחטטות הבריות בין ההריסות, חושפות כאן “שלל” מעוקם מתוך החורבות, שם איזו קורה מפוחמת. ברלין כולה צדה אחר עצים להסקה, מעלה אותם מנבכי החרבות, כדי לבשל בהם את ארוחת הצהריים הדלה.

הנה שם בנין התזמורת הפילהרמונית. או, ליתר דיוק: המקום שבו עמד פעם בנין זה. פעם שרתה עליו רוחו של ברונו ואלטר. עתה מוטל בו – בין גרוטאות, שברי קיר ושאריות טיח – סוס שהתפגר. גופו מנופח, עיניו שחורות, מאובנות. ציור דומם אכזרי מתחת לארקדות שבורות. הברנדנבורגשטראסה הפך לתל־חרבות.

“אל תלכו לשם,” מזהירים אותנו שני גברים. “שם מגייסים עוברים ושבים לפינוי הריסות.”

“תודה רבה!” אנו חוזרים על עקבינו. – בעיר פזורות עוד כמה וכמה “מלכודות־עבודה” שכאלה.

בדרכי עקיפין אנו מגיעים אל הטירגארטן. אני מתבוננת בעצים הגדועים והמרוסקים. ענפיהם שבורים וסדוקים, קטועים ומושחתים עד לבלתי הכר כי היו פעם חלק מאילנות זקופים.

“שמע,” אני אומרת לפרנק. “זה עוד יותר מחריד מן החורבות.”

מאחורי אנדרטה של פרש מסתמן תל־אדמה קטן. הוא הותקן בחופזה, זאת ניתן לראות. בחופזה רבה עוד יותר הושלמה המלאכה שלמענה נועד. מעל לתל תקועים שני סרגלי־עץ צלובים המחוברים בחוט־אריזה. על סרגל־העץ המאוזן כתוב בעפרון־העתקה לאמור:

הגשם טישטש את הכתב. הצבע הכחול־סגול של עפרון־ההעתקה נטף מן האותיות. ובריחוק־מה מקבר קיבוצי זה – קבר שני. מסבר שטמנו את ההרוגים בכל מקום שבו מצאם המוות.

בשרלוטנבורגר שטראסה עולה באפי צחנת רקבון. משאנו עומדים על המתרחש מקרוב, מסתבר שאין צחנה זו נובעת אלא משלדי־סוסים. תושבי הסביבה חתכו נתחי בשר מעל העצמות של הפגרים, לצרכי מזונם, ולא הותירו אלא עצמות וקרביים, שעודן תלויות בריקבונן המצחין בין הצלעות הערומות.

יותר ויותר לוהטות קרני השמש. יותר ויותר מכבידה עלינו ההליכה. עתה אנו עוברים מתחת לשער בראנדנבורג. כיכר פריז הומה מרוב אדם. הם מוציאים את הריהוט ממלון “אדלון”. מראות במסגרות מוזהבות, כורסאות־קטיפה ומזרונים. “הללו משתוללים” צוחק פרנק, כמבין לרוחם. “הם נוטלים לעצמם את כל אשר ניתן לתפוס במשיכה.”

על גבי מריצות ועגלות־גרר, בצרורות ובשקים הם סוחבים את אשר הותירו להם הפצצות.

הנה בנין לשכת הקנצלר. שוממים ניבטים חללי החלונות לעבר כיכר וילהלם (וילהלמספלאץ) הזרועה הריסות. שום זיע או ניע אין לחוש מאחורי החומות הנטושות. בחזית הכניסה שומר זקיף רוסי. הוא יושב שעוּן בניחותא בכורסה מרופדת, מצופה משי, ומחזיק את רובהו על ברכיו. בטבורה של מה שהיה קרוי לפנים חצר־הכבוד הוא יושב לו בנחת, כהתגלמותה של השלווה והשלום.

רק בשעות המאוחרות שלאחר הצהריים אנו מגיעים סוף סוף למקומות עבודתנו משכבר הימים. בית החולים של פרנק עודנו עומד על תילו. בית ההוצאה שלי “פרוץ לרוחות” ו“מאוורר” במקומות רבים. בשעה שאני עומדת מחוץ לבית החולים, מנסה בן לוייתי לחדש את קשריו שנותקו. אחר־כך בא תורי לנסות את מזלי ופרנק ממתין בחוץ ומקוה להצלחתי. בשובנו הביתה, בצוותא, לאורך ההאופטשטראסה, איננו מוסיפים עוד לדבר על הריסות או על נאצים, אלא משיחים על תפקידו של רופא בשעה זו, ועל האפשרות להוציא לאור כתב עת חדש לבני הנעורים.

יום ג', 15 במאי 1945.

היבואו האמריקאים או לא? התחולק ברלין או תשאר כולה בידי הרוסים? כל שאלה גוררות דעות מדעות שונות. שאיפתנו לדעת בבירור מה יילד יום הולכת וגוברת ונעשית למשאלה לוהטת, שכן עז רצוננו לצאת מערפילי השמועות. בינתיים מתקיימת במלוא התנופה ובכל מקום פעילות פוליטית קדחתנית. קבוצות “אנטי־פאשיסטיות” צצות כפטריות אחר גשם. בכל פינת רחוב שניה נפתח איזה שהוא מועדון פוליטי: “ארגון־לוחמה גרמניה החופשית”… “קבוצת זיידליץ”… “אנטיפא”… “ברית מתנגדי היטלר”. לא כל קבוצות הלוחמה נגד היטלר יכולות להסתמך על עבר בעל אורך ימים. בקרב רבות מהן החלה ההתנגדות רק בשעה שהתנגדותו של היטלר דעכה. ריח של חוסר כנות נודף מן “הקדושים” הללו המייחסים לעצמם פריקת עול הנאצים בתוקף למפרע. “מי יתן ולא יעלו לשלטון אלה שהכרתם הפוליטית היא מן השפה ולחוץ” – זו היא משאלתנו. דאגה כבדה זו אינה נותנת לנו מנוח. ומאידך כבר מהלכת שמועה שהמנצחים יאסרו את פעולתם של כל הארגונים הפוליטיים.

“מי בעצם מושל בנו כעת?” אני שואלת את אנדריק. הוא מושך בכתפיו. “מי שכרגע תורו לשמש בתפקיד זה. וחוץ מזה – הרוסים.” לפי שעה מתקבל הרושם שמדי שבוע מתחלפים אלה ש“תורם” להחזיק ברסן השלטון. במינהל הציבורי מתמנים ראשי ערים ומודחים ראשי ערים לסירוגין. כל אחד שולט לפי טעמו. אך לא תמיד גורם טעם זה תחושת אושר לנשלטים. ברחובת העיר נראים צעירים רבים. אלה הם הטיפוסים המרושלים שנהגנו לראות אותם לפנים בבית הקפה הרומאני. איש אינו מכיר אותם. הם עלו וצפו לפתע מן המחתרת. מי שסבור היום שיש לו מה לומר, חובש כובע ברט שחור לראשו. מימי לא ראיתי שפע כזה של כובעי ברט כפי שניתן לראות כעת בעיר. אלה הם “כובעי היעקבינים” של ברלין, מן השבועות הראשונים שלאחר המלחמה.

יום ה', 17 במאי 1945.

הוצאו כרטיסי המזון הראשונים ללחם, לבשר, לשומן, לתה, למלח, לקמח, ולתפוחי אדמה. אנו חשים עצמנו כמקבלי תשורה. “האמנם אפשר גם לקנות משהו תמורת זה?” שואלת הייקה בפיקפוק. “תנסי!” ממליץ פרנק.

אך נעלמה הייקה, נשמעת נקישה בדלת. הפקח לשעבר ממקלטנו במרתף. “רציתי…” הוא מגמגם, “חשבתי, סבור הייתי… אם את תוכלי אולי…” הוא מפנה אלי מבט משווע, “אם תוכלי אולי לאשר…”– שלא הייתי נאצי?" אני עוזרת לו להשלים את המשפט. הוא מניד ראשו, נבוך. “יש לי מיסמכים… אני יכול להוכיח…” בהכנעה הוא מתחיל לחטט בכיסיו. אינני מייחסת חשיבות יתרה להוכחות אלו. יום־יום קורה לנו כדבר הזה. לעשרות הם באים, ומבקשים שנעביר את השתייכותם לנאציזם מהם והלאה באמצעות אישורים. לכל אחד תירוץ משלו. כל אחד גילה לפחות יהודי אחד, שכביכול קיבל ממנו אי פעם לכל הפחות שני קילוגרם לחם או חמשה קילוגרם תפוחי אדמה. כל אחד האזין לשידורי חוץ־לארץ. כל אחד עזר לנרדפים. “תוך כדי סכנת נפשות”, מוסיפים בגאווה מוצנעת מרביתם של המיטיבים הללו שלאחר מעשה.

תעודת היושר שולטת בכיפה. מי שהיה חבר המפלגה הנאצית ואין לאל־ידו להמציא תעודת יושר, נלקח לעבודת כפיה. בהמונים הם מתיצבים בוקר־בוקר לעבודה. בשעה שבע בדיוק, יושבים הם לפני לשכות העבודה לשעבר וממתינים שיקראו בשמותיהם: חמישה־עשר חברי מפלגה לפינוי הריסות. שמונה חברי־מפלגה להוצאת גויות מקברים ארעיים. שלושים “חימים”⁴ לטיאוט רחובות, לניקוי בתי שימוש, לסיתות אבנים. הם מסתתים אבנים. הם מוציאים גויות מן הקברים הארעיים. הם מנקים בתי שימוש. אין להם חיים קלים, ל“קולים של ברלין”.

אנו כותבים אישורים ומוציאים תעודות־יושר, באותם מקרים שניתן להצדיק את הדבר בפני מצפוננו. איננו רוצים להיות צמאי נקם.

יום ו', 18 במאי 1945.

בפרידנאו חודש המאור החשמלי. אנו נוסעים לשם באופנינו כדי לחזות בפלא. זו הפעם הראשונה מאז ה־24 באפריל יכולים להאזין שוב לתחנת השידור האנגלית. היא מדברת בלשון קשה על אודותינו. האמנם רוצים להוציא גזירה שווה עלינו ולהטיל בקלחת אחת נאצים ואלה שהתנגדו להם? האמנם רוצים להטיל על כולנו, וללא אבחנה, את האחריות למה שקרה? מדוע אינם מענישים את שטרייכר ואת ליי? את ריבנטרופ ואת הימלר? היטלר מת וגבלס שלח יד בנפשו, כמו דגי צלופח שהם דמויי נחש הם חמקו מבין חורי הרשת. הייתכן שבסופו של דבר יפרפרו בה עתה רק דגי הרקק, כדי להיגרר בפני בית דין עולמי שיחתוך אותם לבתרים?

יום ב' 21 במאי 1945.

מנהל התיאטרון הרצברג שבהדרכתו הופיע פעם מקס ריינהארדט על קרשי הבימה הקים את לשכת האמנים היוצרים. הקומנדנטורות אישרו ל“פועלים בעלי אחריות רוחנית” את רמת התזונה הגבוהה ביותר. בהמוניהם נוהרים משוררים, נגנים, זמרים ושחקנים כדי להירשם, מציגים תעודות יושר, ממלאים טפסים ומצהירים בשבועה כל העולה על דעתם. אבוי למי שיצטרכו פעם לבדוק את אמיתות השבועות הללו! ל“יצרן־תרבות חסר־רבב” צפוי כרטיס מזון מדרג א' במסגרת חמשת דרגי־התזונה הקיימים, פירושו של דבר הוא: מנת לחם יומית של שש מאות גרם, מנת שומן יומית של שלושים גרם ואף מאה גרם בשר. חברי מפלגה, חסרי מקצוע ועקרות בית מקבלים כרטיס מדרג ה'. משמעותו של זה ליום: שלוש מאות גרם לחם, שבעה גרם שומן ועשרים גרם בשר. “כרטיס־רעב” מכונה הקצבה זו בפי העם.

יום ג', 22 במאי 1945.

יותר ויותר נקודות קבועות מתגבשות מתוך התוהו ובוהו. אמנם נאסרו הארגונים הפוליטיים, אולם ראשי המועצות המחוזיות של העיר מתחילים אט־אט להתמיד בעמדותיהם. יש לנו אפילו כבר ראש עיריה מרכזי. הממשלה שרירה וקיימת ותושבי ברלין מצפים בכליון עיניים לשלטון שיטיל עליהם את מרותו.

יום ה', 24 במאי 1945.

“מחר בעשר תתקיים החזרה הראשונה של תזמורתי” – הכריז אמש אנדריק כשהסבנו לארוחת הערב. הסתכלנו בו משל היה מבשר לנו נס. במשך שנים־עשר יום עבר אנדריק באופניו הרעועים לאורכה ולרוחבה של ברלין, נשא ונתן עם השלטונות וזכה לבסוף לאישורים הדרושים. הוא השיג כלי נגינה, גייס נגנים ומצא אף אולם באחת החורבות. עתה הוא עומד לפני התזמורת הפילהרמונית, כאילו והיה זה דבר מובן מאליו, ועורך חזרה וסביבו מהדהדים הלמות הפטישים של בעלי מלאכה. אין בברלין אולמות לקונצרטים, אין גם אמצעי תחבורה ואף לא כרזות או מודעות בעתונים. שמועה אומרת שביום שני שעבר הופיע העתון הראשון. אולי גם יספיקו לתקן את הגג עד מחרתיים. אולי.

כל זה אינו מפריע לאנדריק. כתום החזרה הוא נוטל את אופניו ונוסע לקומנדנטורה. “צריך להשיג יותר אוכל בשביל הנגנים” הוא אומר. “אי אפשר לתקוע בחצוצרה על קיבה ריקה.” הקומנדנט מגלה הבנה. הרוסים אוהבים מוסיקה.

“יהיה לנו קשה להדביק את צעדיך” סבור פרנק בדרך האמירה המופשטת כשאנו מסובים בערב מסביב לתנור הלבנים. דגמר מבשלת מרק־קוביות ומנסה את כוחה בהכנת דיסת כוסמת. אנדריק מעלה חיוך יגע על שפתותיו. “זה פשוט מאד, צריך רק להתחיל.” – “אני כבר התחלתי” מעיר יו חרישית. “בבית החולים של שיניברג. מהיום.”

יום ו', 25 במאי 1945.

גם פרנק הצליח בזינוק אל תוך החיים האזרחים. ספק בגאוה, ספק במבוכה הוא מראה לנו את כתב מינויו כרופא ממשלתי. אין זה דבר קל, שינוי הערכים כתום עשרה חדשים של חיי מחתרת. שוב קולחת השיחה בעירנות מסביב לכירים מלבנים. הייקה ופאביאן רוצים לייסד קבארט, מחר יתקיים הקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית, בבית החולים של שיניברג עומדים לפתוח תחנה למלחמה במגיפות. בית ההוצאה שלי משתדל להשיג רשיון להוצאת כתב־עת. רק דגמר עודנה מחוסרת־עבודה. כל שבנות תערובת מדרג ראשון הורשו לעשות עד כה היה לטאטא רחובות ולנקות אוטובוסים.

שבת, 26 במאי 1945.

הייקה ופאביאן גילו מקום ששימש קודם לכן כלשכת גיוס לפלוגות הסער העממי. המקום הוא מיצבור אשפה ותו לא, השופע זוהמה ושורץ עכברים. אולם יש גג, קירות ורצפה. “כעבור שבוע לא תכירו אותו” מבטיח פאביאן.

בשש בערב מתחיל הקונצרט של אנדריק. בדיוק בחמש ועשרים אנו מוציאים את אופנינו. אנדריק מוביל בראש ה“שיירה”. כדי לחלוק לו כבוד נתנו לו להשתמש באופניו באורח בלעדי, ללא שותף. אחריו בתור נוסע פאביאן עם הייקה הרכובה על צינור המסגרת, לאחריהם פרנק ואני ולבסוף יו עם דגמר. בשער הכניסה לארמון־טיטניה מצטופפים המוני אדם. “טוי־טוי־טוי” אני אומרת לאנדריק, “בלי עין הרע”. הוא שולח לעברי ניד־ראש חביב, מסיר את הצבתית מעל למכנסיו ונעלם בחדר האמנים.

באולם כבים האורות. אלף איש ואשה בקירוב יושבים בו בציפיה דוממת. הם באו ברגל ובאופניים מדירותיהם שהפכו לחורבות. הם השליכו מעליהם את דאגות היום־יום, את חרדת לילותיהם. הרגשת אושר ממלאה את כל ישותי כשאני אוחזת ולוחצת בזרועו של פרנק היושב לידי. “ככלות הכל, הם אינם כה רעים כפי שחשבנו”, אני לוחשת ומתכוונת לבני ברלין. אחר כך מופיע אנדריק. הוא מרים את שרביט המנצח. התכנית כוללת את מנדלסון, מוצרט והסימפוניה הרביעית לצ’איקובסקי. “לא יאומן”, ממלמל מישהו לידי. ואכן שכחנו בזה הרגע את הנאצים, את המלחמה שהפסדנוה ואת חילות הכיבוש. הכל נעשה פתאום תפל, חסר־חשיבות נוכח עוצמת צליליהם של מנדלסון, מוצרט וצ’איקובסקי.

מאוחר בערב אני עומדת עם אנדריק על הגזוזטרא. “…ברוך אתה שבמרומים על שהשארת אותנו בחיים… על ששרדנו לפליטה.”

יום ג', 29 במאי 1945.

“בוקר יפה הערב” צוחקת הייקה וממצמצת בעיניה ברוח טובה לעבר השמש שמעלינו. החל מאתמול הונהג אצלנו שעון־מוסקבה. כל מי שנותר עדיין שעון בבעלותו מקדים אותו בשעתיים. אלא שכבר אין הרבה שעונים בברלין. מכל מקום לא ברשות גרמנים. השעונים הציבוריים, המופעלים בחשמל, עמדו מלכת כשהפצצות ניתקו את רשת החשמל. מאז ניתן לקרוא מעליהם בדייקנות של רגע באיזו שעה נפלה הפצצה הגורלית ששיתקה את מהלכם. ושעוני הכיס? “אוּרי… אוּרי!” אומרים משחררינו. – מילא, אפשר גם להתרגל לבלימה.

יום ה', 31 במאי, 1945.

“הוי שמי התכלת הזוהרים” בוקע זמר מלווה אקורדיאון מן החלונות הבלתי־מזוגגים של לשכת הגיוס לשעבר שבאהורנשטראסה מס' 35. זה ארבעה ימים משגעת הייקה את בית העיריה. רכישת כל מסמר כרוכה בהוצאת רשיון. כל משיכת מכחול טעונה הגשת בקשה. צבעים ובנאים, נגרים ושרברבים הם בבחינת חלומות שתושבי ברלין ההרוסה רואים אותם מהירהורי לבם. הייקה הופכת חלומות אלה למציאות.

בוקר בוקר בשעה שבע מופיעים עשרים “חברי־מפלגה”. הם מברישים ומטאטאים, מוציאים אשפה, מכניסים קרשים. בין פחיות צבע ופיגומים עומד פאביאן, בשרוולים מופשלים, במכנסי טניס, שהיו פעם לבנים והמכותמים עתה בצבע וליכלוך ובלוריתו גולשת על פניו. “הקשיבו, חזרה!” הוא צועק, ומוחה כף, כדי למשוך תשומת־לב. בין פחיות צבע ופיגומים מהדהדים קולות דיקלום, מתקתקות סוליות נעליים בקצב ה“סטפ”, מתנגנים צלילי כינור, נרעדים מיתרי הפסנתר ומושמעות הבאלאדות משל ברכט: “הוי שמי התכלת הזוהרים, רוח עזה, נפחי נא את מפרשי הסירה…”

שבת, 2 ביוני 1945.

ושוב ניצבת בפנינו הבעיה כיצד להסיע שבעה אנשים על גבי ארבעה זוגות אופניים. הפעם זוכה פאביאן לכבוד. מותר לו לרכב לבדו על אופניו. במחוז חפצנו מקבילים את פנינו ריחות של עץ ואיפור, דבק־נגרים וצבע טרי. פאביאן דרוך ורוטט כסוס מירוץ המתכונן לזינוק. הייקה נמצאת בכל מקום וידה בכל. “הוי, שמי התכלת הזוהרים” מהדהד קולו של הזמר מעל הבימה. ברט ברכט, רינגלנאץ, וורפל וואלטר מהרינג. מוחאים כף וצוחקים, מריעים למציגים על הבימה ושמחים. בהפסקה לוגמים משקה מכוסות־בירה גדולות. “גזוז של תות שדה” מבהירה לי הייקה. “שללנו מימי השור.” בגאווה של בעלת בית מרזח היא סוקרת את המטעם האדמדם. “הוי, שמי התכלת הזוהרים…” אולם אנחנו איננו שלמים עם עצמנו, משום מה. משהו אינו כשורה, כאילו עלינו בטעות לרכבת הנוסעת בכיוון ההפוך. נוסעים. ודאי שנוסעים. אך, כאמור, בכיוון ההפוך. משך שתים עשרה שנים הערצנו את זמרי גרמניה הטרום־היטלרית כנביאים. אהבנו וטיפחנו אותם, הגינונו עליהם ונתנו להם מיקלט. עתה, משתמו שתים־עשרה שנה, מתחילה תקופה חדשה. אי אפשר לחזור שוב לשנת 1932 כשנמצאים כבר ב־1945. “צריכים הייתם לחבר שירים משלכם” אומר אנדריק לפאביאן בדרכנו הביתה. פאביאן מעוות את פניו. “וכי מי אני – וורפל? או רינגלנאץ? גם זמר אי אפשר ‘לפברק’ כלאחר יד.” הוא תפס את השור בקרניים. כיום אין עדיין שום ורפלים בקרבנו. –

יום ד', 6 ביוני 1945.

מזה שעה יש לנו אור. מי שמעולם לא נותק לו הזרם החשמלי יקשה לעמוד על משמעות הדבר. משמעותו של דבר: ערבים בהירים ומזהירים. פירוש הדבר גם, שאנו קשורים שוב עם העולם הגדול. הקיץ הקץ על עידן השמועות. זו הפעם הראשונה מזה שש שנים אנו מסובים שוב לרדיו, בגלוי ומבלי להיות פושעי־אלחוט. כאן אנגליה… כאן אנגליה… “יפה” צוחק אנדריק ומעביר את הכפתור בהנאה מתחנה לתחנה. עד מאוחר בלילה לא נדם הרם־קול.

יום ב', 11 ביוני 1945.

חם בברלין. ומיום ליום נעשה עוד יותר חם. חומו של סיון לוהט, מתסיס את חלקות הקבורה הטריות הפזורות לאלפים על פני ברלין. מתחת לפני העפר הדקה כאילו נעות־זעות גופות המתים. כענני רעל נישאת הצחנה בחלל האויר. מתעלת הלנדוורקנאל עולה אובך בלתי נסבל המאלץ כל עובר אורח להצמיד ממחטה לאפו. “שרק לא יפרצו, חלילה, מגיפות” דואג פרנק. כבר מרננים על התפשטות מחלת הדבר. בתי החולים המעטים שנותרו לפליטה מלאים וגדושים כבר חולי טיפוס הבהרות וטיפוס המעים. יו טלר אינו מסיר את בגדיו יומם וליל. הוא עובד בתחנת הבידוד. כל הבא במחיצתו חייב לשמור על מרחק של חמש פסיעות ממנו. ברתיעה אנו סוקרים את הצלב הבולט המסומן על חלוקו הרפואי והמסמל את מגעו המתמיד עם נגועי המגיפות.

השלטונות המוסמכים נתנו הוראה להוציא מקבריהם את כל הגויות שנקברו באורח ארעי ולהביאן לקבורה חוזרת, תקינה, בבתי העלמין. מספר הגופות שנקברו כלאחר־יד מגיע לאלפים. הטמינו אותן בשולי רחובות או בחצרות שבחזיתות הבתים, בכיכרות ובשבילים, בין חורבות לקשתות־מעבר.

ה“קוּלים” של ברלין עובדים שעות נוספות. כשהם מובילים את מטענם העגום ברחובות העיר, מפנים העוברים ושבים את פניהם הצידה במבוכה. וכי יש מי שירצה לחזות בהרקב זולתו? על גבי מריצות ועגלות גרר מובילים את המתים לקבורתם. הגופות מכוסות רק קמעה, מוטלות הן על העגלות במצב שבו הוציאון מן האדמה. אין ארונות־מתים בברלין, אין גם אלונקות או עגלות־מתים או מכוניות־קבורה או עובדי בתי עלמין. אך בראש וראשונה חסר שטח קבורה בבתי העלמין. מי שנקבר היום זוכה – במקרה הטוב ביותר – לתיבת קרטון גדולה כאכסניה אחרונה, תיבה המצופה בניר־האפלה שחור שעל גביו מודבקות שתי רצועות צלובות בנייר סטאניול בצבע הכסף.

אני חוצה את בית העלמין שבמורדות הגבעה ליד שיכוננו. לכל אורכו של השדה הפתוח חפרו כאן חפירות ארוכות ברוחב שני מטרים ובעומק מטר וחצי – בדומה לחפירות בקוי החזית. מקהלת נשים סמויה לעין שרה בקולות סופראנו רדומים: “ישו חי ועמו גם אני”. אני קופאת במקומי, שלא לחלל את המעמד. לידי עומד גבר אלמוני. הוא קימט את כובעו בידיו ומביט נכחו. פניו חרושי צער. “הקרבתי את ארון הבגדים שלי” הוא אומר. “כולו עשוי מעץ ליבנה אדמדם”. כשאני משלחת בו מבט של חוסר הבנה, הוא מבהיר לי: “אני מתכוון בשביל ארון המתים… בשביל ארון המתים של אשתי.” – “כמובן” אני מפליטה בקושי, כי הלשון נדבקת לחיכי. “נכון מאד!”… “מה מטופש לומר דבר כזה”, חושבת אני בו ברגע. צריך לדעת לברור דברי תנחומים הולמים במעמד קבורה המונית וארונות בגדים. המקהלה שמאחורי השיחים נשתתקה. בקצה השמאלי של תעלת החפירה מופיעה תהלוכת האבלים. “אפילו ארגז לא נידבו לו” מתרעם האלמן שויתר על ארון הבגדים שלו. שני סבלים, שני מוטות, בד אוהלים צבאי אפור ופרוש ועל הבד – הנפטר, עטוף שמיכת סוסים. חבל לופף את צווארו. חבל שני את עצמות רגליו. עירומות, צהובות, ומשל היו מגולפות מעץ, מתבלטות הרגליים מתוך צרור העצמות והבשר הקשור בחוטים. “אפילו ארגז אין לו” מתרעם האיש שויתר על ארון הבגדים למען אשתו. חמישה אבלים פוסעים בעקבות האלונקה. אחד מהם מחזיק זר פרחים בידו. בדומיה הם מטפסים על הגבעה שנתהוותה בצדי התעלה מן האדמה שנחפרה מתוכה. פניהם אינם מביעים צער. גם נחמה אינה משתקפת מהם. דומים הם יותר לחורים של חלונות בבית שהיה למאכלת אש. עתה נעצרת תהלוכת האבלים. “ישו מושיעי, חי וקיים…” שרים קולות הסופראנו. דחיפה אחת… משיכת־ידיים… והצרור מתגלגל למעמקי הבור. “… מקום שם מרחף גואלי, למה אחרד?” נשמעת הזימרה מאחורי השיחים. האיש העומד לידי פונה ללכת. “אני במקומם הייתי…” הוא ממלמל ומתרחק בצעדים כבדים. ארבעה “קולים” ממלאים את הבור בעפר. תעלת החפירה מתקצרת בחמישים סנטימטרים. בפרצופים חסרי הבעה יורדים קרובי המשפחה מעל התל. זה שהביא פרחים כמעט ונטל עמו את הזר בחזרה. גם הגבירות בעלות קולות הסופראנו מתפזרות. זהו עסק לא רע בשבילן. מי ששר בהלויות נרשם כזמר. זמרים הם “יוצרי תרבות”, הזכאים איפוא לכרטיס מזון מדרג א'. מעודי לא שמעתי על מספר כה רב של מועמדים ומועמדות להצטרפות אל מקהלות בתי עלמין כפי שמציעים עצמם עתה לתפקיד זה במרחב ברלין.

בבית יושב פרנק ומעשן סיגריה. צללים שחורים אופפים את עיניו. “האינך חש בטוב?” שואלת אני בחרדה. “אני מרגיש בטוב, במידה ויכול מי שהוא לחוש בטוב כשעסק שש שעות תמימות בהוצאת גויות רקובות מתוך קברותיהם, – ואגב, היו אלה גויות של קרבנות הנאצים. וכל זה כשמידות החום מגיעות ל־30 מעלות בצל.” – “אבל מה פתאום? הן אינך חבר המפלגה?” – “לא, אבל אני רופא ממשלתי.” בתנופת זעם הוא משליך את הסיגריה למאפרה. “החזירים הללו!” הוא מתחיל לקלל. “חזירים מטונפים!” – “מי?” – “הנאצים, כמובן. האדון 'קרייסלייטר, או ‘בלוק־וואלטר’ או מי שחשב עצמו מוסמך לשלח שלושה עשר אנשים חפים מפשע לעולם האמת חמש שעות לפני סגירת השערים, על־ידי יריות במפרקתם, בחצר בית הספר ע”ש מרקוס. שלושה עשר חפים מפשע! ‘חיסלו’ אותם מאחורי מחיצות הקרשים של בית השימוש לתלמידים. משום שהיתה להם עזות המצח להשמיע יומיים לפני ההתמוטטות פיקפוקים לגבי הנצחון הסופי. תשעים ושש שעות לפני שהפירר ושר הצבא העליון שלהם הצמיד את לוע אקדחו אל גרגרתו. היום הוצאנו אותם מן הקברים, כיתרנו את אתר החפירה, הקימונו ועדת רופאים ומשפטנים, רשמנו פרטי־כל וכו'. ‘חברי המפלגה’ שהיו צריכים לחשוף את הקברים עמדו מן הצד והקיאו. ‘להכניס אותם לאדמה היה בודאי יותר קל!’ התנפלתי עליהם בצעקות, ואז התמוטטו לגמרי". גם אני נחנקת מרוב סלידה. גועל נפש!

יום ג', 12 ביוני 1945.

ברחובות מחלקים כרוזים. “הדרך אל הדימוקרטיה פנויה עתה. החל מהיום מתיר המרשל ז’וקוב פעילותן של כל המפלגות האנטיפאשיסטיות בתחום הכיבוש הסובייטי.” כך גם היה כתוב אתמול בעתון. עוד בו בלילה הופעלו מכבשי הדפוס. והרי קריאתה של המפלגה הגרמנית הראשונה שלאחר המלחמה: “אל עם העמלים בעיר ובכפר! גברים ונשים! נוער גרמני!” בדריכות אנו חולפים ביעף על האותיות הצפופות של נוסח הכרוז. “עושה רושם מצויין” מגיב פרנק. "אל נא נחזור על השגיאות משנת 1918. הקץ לפיצול המוני העמלים… בל נרחם על הנאצים ואנשי הריאקציה… אל תהא עוד לעולם הסתה ואיבה נגד ברית המועצות… הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בגרמניה סבור שתכנית הפעולה המפורטת דלמטה יכולה לשמש בסיס ליצירת גוש של מפלגות דימוקרטיות אנטי־פאשיסטיות. יהא נא גוש זה מורכב מן המפלגה הקומוניסטית, המפלגה הסוציאל־דימוקרטית, מפלגת המרכז ומפלגות אחרות…

אנו מצהירים:

אחדות נמרצת, מאבק מוחלט ועבודה מתמדת יהוו את הערובה להצלחת עניננו הצודק.

נמריץ נא את צעדינו. נזקוף נא את ראשינו. ניגש נא אל העבודה במלוא הכוח. או אז נקרא דרור לעם שישתחרר מן המצוקה והמוות, מן החורבות והחרפה, כדי לחיות חיים ראויים לשמם."

“לא רע” קובע פרנק. “רק ‘הצעד הנמרץ’ אינו מוצא חן בעיני. זה מזכיר לי את אנשי ה־ס.א., לפחות על פי הנוסח. ומה אומרות שאר המפלגות?” – “לא כלום” צוחק אנדריק, “משום שאינן קיימות עדיין. לא בתור כרוז ולא בתור ועד מרכזי.” – “אם כן: נחיה ונראה” פוסק פרנק. “ואם יהיו כבר כל המפלגות בנמצא, נצטרך לברור בין אחת מהן, להצטרף אליה ולשתף פעולה.” – “האמנם אתה רוצה להיות חבר־מפלגה?” שואלת אותו הייקה, המתקשה להאמין למשמע אוזניה. “ואת – האינך רוצה?” מקיש פרנק באותה נימת תימה. “הסבורה את שנוכל לחולל את הדבר אם נישאר בחוץ? שנוכל לעמוד מן הצד ולהרים את האצבע כמורה המיטיב לדעת את הכל מתלמידיו?” הוא על זונק על רגליו. “אני מתחנן בפניכם: במשך שתים עשרה שנה משכנו באותו קצה החבל. אם כעת לא נדע ליטול על עצמנו את האחריות…” הייקה מנענעת ראשה כחולקת על דעתו. “הן לא תרצה לספר לי שהאחריות תלויה דווקא בפנקס מפלגתי כלשהו” – “כרגע כן. ליטול על עצמנו את הירושה הרקובה של שואה ממלכתית – אין זאת זכות אלא חובה… בדיבורים בלבד לא יוושע העולם. מן ההכרח לשתף פעולה, חביבתי. בזה תלוי כל הענין. צריך להטות שכם!” – “אולי אתה צודק” מתערב אנדריק בשיחה, “אלא שקל יותר להתלכד נגד משהו מאשר בעד משהו. ולכשכבר כל המפלגות תהיינה בנמצא…” – “מפלגות־שמפלגות” משסע אותו פאביאן, “למה לנו לריב על ביצים שטרם נולדו? כשיבקיעו האפרוחים יהיה עדיין הסיפק בידינו להחליט. לפי שעה”, הוא מרים את כוס התה שלו, “לחייך, חבר־מפלה מתיס. יחי החבל הנמשך לאותו כיוון!” האמנם תקשה עלינו כל־כך ההזדהות עם דבר חיובי? זו הפעם הראשונה אני חוששת שגם שותפותנו עלולה להתפורר.

יום ה', 14 ביוני 1945.

הארץ שרויה בפחד. הוא אורב מאחורי הדלתות החסומות במחסומים. הוא ניבט אלינו מבתים נטושים, מגינות שהעזובה נתנה בהן את אותותיה ומשדות שלא עובדו. הפחד גם דוחק את הפליטים לנוע בכבישים. ראינו אותם, פרנק ואני, היום לאורך האוטוסטרדה.

בתהלוכת מצוקה אינסופית הם נוהרים ממזרח למערב. נשים וגברים, זקנים וצעירים, בערבוביה סתמית כפי שהגורל זימנם יחדיו. מה שנודד כאן מערבה הוא צבא חסר מולדת. חלקם באים מפוזנאן, אחרים מפרוסיה המזרחית. חלק משלזיה, חלק מפומרניה. את רכושם הם נושאים עמם על הגב. היעד שאליו הם נודדים אינו מוכר אף להם. הולכים הם לאן שרגליהם נושאות אותם. הנה חולף על פנינו ילד בצעדים כושלים. נער קטן, מסכן. “כואב לי נורא” הוא מפליט בבכיה, בניב דיבורם המיוחד של בני גרמניה המזרחית. בצורה המעוררת רחמים הוא צועד קדימה ברגלים היחפות, ותוך כדי הליכתו הוא חושף כפות רגלים זבות־דם. “לקחו אותי מלישת בצק־הלחם, ישר מתנור־האפיה” ממלמלת אשה הצועדת בעקבות הילד. היא חוזרת על הצהרתה זו הפעם האלף, בדרכה הארוכה במרחבי הניכר. שוב ושוב היא משמיעה אותו משפט באותה נימת קול, באותו יאוש. “לקחו אותי מלישת בצק־הלחם… ישר מתנור־האפיה…” על גבה מתנדנדים שני סירי בישול הנעים ימינה ושמאלה ומשתקשקים על פי קצב צעדיה. אכן, יש כאן זקנים וצעירים, גברים ונשים. הם פוסעים לאורך הכביש הבינעירוני. הם ישנים לצידי הכביש. מזה שבועות וחדשים היה הכביש תחליף למולדתם. “מה זה?” אני נחרדת לפתע, “שם הרי גוסס מישהו!” עיני מופנות לעגלה רעועה הנגררת על־ידי גבר. זאת היא עגלת־גרר לילדים: קצרה, צרה ונמוכה. דחסו לתוכה שני כרים, צרור של קש ושמיכת צמר גפן. ועל השמיכה שוכבת ישישה. שיערה כסוף כולו והיא לבושה בגדי חג כפריים. ידיה הצלובות נחות על חזה והיא מביטה חגיגית השמימה. חוטמה אפוף צללים כחלחלים. העגלה מתנדנדת. ראשה של הזקנה מיטלטל בחוסר אונים מצד אל צד. עוד עשר שתים־עשרה נשימות והאיש הרתום לפני העגלה יגרור גוויה. הוא אינו מביט אחורה. בצעדים כבדים הוא פוסע פסיעה אחר פסיעה. קרוב לודאי שאינו חש כלל וכלל כי הנוסעת בעגלתו נופחת את נפשה. רק הילדים חשים בכך – קבוצת ילדים הצועדת בעקבות העגלה עם אחות רחמניה בראש. אך הילדים אינם מגיבים על כך אפילו בניד עפעף. קרוב לודאי שהם עייפים מדי, עייפים מכדי שאיזה שהוא דבר המתרחש בעולם עוד יחרידם. “כולנו נמות” נאנחת אחת. “ומדוע לא? הן המוות אינו הדבר הגרוע ביותר.”

יום ה', 14 ביוני 1945.

היום הגיעתנו בשורת־איוב על הולנר. הוא מת משבץ לב כבר לפני שבועיים. הולנר השמן, המסכן. הצהבת לא עזרה לך הרבה. ואתה הרי כל כך שמחת לקראת התקופה “שלאחר מכן”.

סוף סוף נתראינו גם עם וואלד. שעתיים צריכים היינו לרכב על אופנינו עד שהגענו למעונו. הוא לא היה בבית. מצאנו אותו בבית הדפוס שלו שבזמנו הוחרם על־ידי הנאצים. בפיזור־דעת בירך אותנו לשלום. מוטב שניפגש שנית בעוד כמה שבועות, הציע, לכשיסיים את העבודות הדחופות ביותר. אינני שמחה על כך. “משונה”, אני אומרת לפרנק כשאנו רוכבים הביתה. “כאילו ונעשינו זרים”.

יום ו,' 22 ביוני 1945.

לפני עשרה ימים נפגשו “ראשי הצבאות המנצחים” בפרנקפורט דמאין. בכל התנהגותם משתקף רצונם להגיע לידי הבנה בינם לבין עצמם.

“ריח של תקוה נודף כאן” אומר פאביאן במצב רוח מרומם, ומרחרח באויר. “ריח של תקוה נישא באויר” אומרות הבריות בעיר כולה ונושמות לרווחה. מה שמתהווה עתה בצעדי בראשית קובע את צביון חיינו העתידים. כל צעד וצעד הוא בבחינת התחלה חדשה. כל תנועת יד נושאת בחובה משמעות של מעשה בראשית. “להפשיל שרוולים ולשים ידיים!” זוהי סיסמת היום. במחוז פלוני חסר ראש מועצה? “להפשיל שרוולים ולשים ידיים” סבור שחקן התיאטרון הממלכתי אלמוני וסותם את הפירצה ללא מורא ופחד. בבנין האופרה העממית לשעבר מתארגן קולקטיב־האופרה הראשון. הבימה אינה אלא מיצבור של שברי בנין, הגג הגמלוני – מסננת, חצר האופרה – מחסן גרוטאות של שאריות לוחמה רקובות. “להפשיל שרוולים ולשים ידיים” אומר המנהל מיכאל בונן. הוא ושני תריסרי זמרים וזמריות מפשילים את שרווליהם ומתחילים בניקוי אורוות־אוגיאס זו. נגנים עובדים כנגרים, מנהלי בתי חרושת כמנהלי משרדים להוצאת כרטיסי מזון. עורכי דין נעשים לבעלי מלאכה במקצועות הבנין, טייסי ספורט הופכים לשוליות־אופים ורקדניות לקצרניות. להפשיל שרוולים ולשים ידיים! מתוך אלף ומאתיים קילומטרים של הרשת־החשמלית מוטלים אלף כקרעי־קרעים ברחובות. במרכז העיר אין עד עצם היום הזה לא מים ולא גאז. אספקת החשמל פועלת באורח כל כך בלתי תקין עד כי אין לסמוך עליה כלל. בתי מלאכה צצים מן הקרקע חדשים לבקרים. כיתות של בתי ספר מותאמות לתיאטרונים־לעת־מצוא, בתי קולנוע לשעבר הופכים לאולמות־קונצרטים. בתי חולים נפתחים במחסני סחורות, וצריפים של שירות־העבודה הנאצי מתחילים לשמש כמעונות־פליטים. קיים ביקוש דחוף לגרזנים, לאתים, למסמרים ולמפתחות־ברגים. קיים ביקוש לכל דבר: לחומרי גלם ולסחורות מוגמרות, ליידע מקצועי ולכוחות עבודה, לשטח מגורים, למשרדים, לבתי חרושת ולמקומות שעשועים. צריך להמציא את הכל בדרך האימפרוביזציה. בכל ענף וענף מתנהל סחר־חליפין ער, צריך להתמקח על כל דבר ולהעלות כל חפץ כבמטה קסמים מתוך החרבות. בנקים וקופות חיסכון עודם סגורים. אך בין כה וכה אין צורך בכסף. מעולם לא נראה לנו נרתיק הכסף פחות חשוב מאשר בימים אלה. בכל מקום שבו מתעורר הביקוש למשהו, נותנים תמורתו משהו אחר, מפקיעים את הדרוש או מלקטים אותו מתוך השרידים. בראשית היה התוהו ובוהו! אנו חשים עצמנו כריבון העולמים ביום הראשון לבריאה. אנו מתאמצים, משתדלים, מתרופפים בהדרגה כקפיצי שעון שנמתח קודם לכן עד תום. מי שטרם נהירה לו משימתו ממיר את שכרון הפעלתנות שאחז בכלל להוצאת מרצו האישי. הוא קם ויוצא לערוך ביקורים אצל מכרים. הטוב ביותר שניתן לומר על העבר הוא כי השאיר אותנו לפליטה. שהותיר אותנו כדי שנעשה מעשים שזו הפעם הראשונה מפעם בהם זיק של תקוה.

יום ה', 28 ביוני 1945.

בועידת העמים של סאן פרנציסקו נחתמה שלשום על־ידי צירי חמישים ואחת מדינות “אמנת האומות המאוחדות”. טרומן מגדיר אותה כ“כלי השרת הנכבד למען השלום, הבטחון והקידמה האנושית בעולם”. הוא קורא לעבר חמישים ואחד משתתפי הועידה: “בין הנצחון באירופה לנצחון הסופי על יפן נחלתם אתם את הנצחון על המלחמה עצמה.” חמישים ואחת אומות־עולם! מקימים גם מועצת בטחון עולמית, מועצה כלכלית עולמית, מועצה חברתית עולמית ובית דין בינלאומי. “אין זה עוד חבר הלאומים החלוש והשסוע בשל הניגודים שבין חבריו והמדולדל בשל ויכוחי־סרק” כותב העתון “איזבסטיה”. “לא, זהו ארגון בינלאומי מוצק, וחזק די צרכו שבכוחו למנוע כל תוקפנות עתידה.”

אכן, העולם זקוק לכך. ודאי וודאי! גרמניה, אוסטריה, איטליה ויפן טרם נתקבלו כחברים. היאך גם יתקבלו? לפי שעה אנו שמחים שמניחים לנו לחיות, שחדלו לשדוד אצלנו ולפרק והחלו במקום זאת לייסד ולהקים.

יום ג', 3 ביולי 1945.

האמריקאים הגיעו! פרנק ראה אותם במו עיניו. לפחות אחד מהם. בקרבת שלוסשטראסה. ובכן, הם באו בכל זאת! המנצחים מן המערב שצפינו לבואם מאז תחילת אפריל. זמן רב כבר התהלכה השמועה בעיר. כבר מזה שבעה ימים תלויים על עמודי הפנסים של כבישי המבוא המערביים זרים נבולים וכרזות ברכה. עד שחדלנו להאמין שאמנם הם יבואו. עתה הפכה האגדה למציאות. רכונים על מפת העיר הננו תוחמים את תחומי הכיבוש רובע אחר רובע. את האזור הרוסי, הצרפתי, האנגלי והאמריקאי. ארבע אומות מנצחות – ארבעה אזורי כיבוש. מוזר, שההתפייסות העולמית מתחילה בחלוקת ברלין לארבעה חלקים.

“שטגליץ תישאר רוסית” פוסקת דגמר וטוענת שהדבר נודע לה ממקור מוסמך. פרנק חולק על דעתה. “שטגליץ תהיה אמריקאית. הם יקחו לעצמם את כל הדרום. המערב יהיה אנגלי. רוסיה תוסיף להחזיק במזרח, ואילו וודינג וכל אשר צפונה משם, יימסר לצרפתים.” עפרונו של פרנק מעביר קוים בשתי וערב על רחובות ברלין. “ומה בדבר אונטר דן לינדן? מי יקבל את זה?” שואלת דגמר. אנו מביטים איש בפני רעהו. פרנק מושיט ידו למחק. “טוב, מילא, תישאר שדרת העצים בידי הרוסים” הוא פוסק ברוחב לב. שני קוים מן הארמון עד לרייכסטאג, ובתנועת יד אחת הפכנו את השדרה לשטח ריבוני רוסי. “הלואי שהם יישארו מאוחדים” אומרת הייקה בנימה של אורים ותומים. “שכן, אם חלילה יתחילו לריב…” – “יוכלו תושבי ברלין לכתוב את צוואתם” משלים פרנק. “אך למה לנו לפתוח פה לשטן? לפי שעה קיים האו”ם, ישנם גילויי ידידות בפרנקפורט ושורה רוח טובה לכל אורך החזית." הנזדקק לאשרה אם נרצה לנסוע באופנים משטגליץ לגרוניוואלד? או לתעודת־אזור? או לתעודת מעבר? היהיו מחסומים? הייגבה מכס? מאות שאלות מנסרות בחלל האויר. אנו יודעים רק, שאיננו יודעים מאומה. “יהיה לנו לפחות יותר קל לדבר אתם” מתנחם פאביאן, מגלגל כמה סיגריות בנייר משי ופונה להייקה, כשהוא קורן מאושר: “האלו, אולד גירל, וואט אבאוט א צ’סטרפילד?” אנו צוחקים. מחר, לכל המאוחר מחרתיים, נהיה “נתינים אמריקאים”.

אחה"צ אנו נוסעים באופנינו אל בית השידור, בשיירה. כי אופניים נחשבים עדיין לסחורה נדירה ומי שרוכב על אופניו בגפו, צפויה לו סכנה שיקפח את רכבו. בבית השידור פותחים את “ברית התרבות להתחדשות הדימוקרטיה הגרמנית”. אנדריק מנצח על התזמורת הפילהרמונית.

האולם מלא מפה אל פה. כולם רוצים להתחדש ברוח הדימוקרטית. בכולם מפעם הרצון הכן לתקומת ההריסות ולביצוע משימות אחראיות. לו רק נמנעו מלדבר כל־כך הרבה. פרנק היושב על־ידי פוזל כבר בשלישית לעבר השעון, בהבעה של יאוש. מזה שעתיים וחצי מושמעים ללא הרף נאומים: “אנו אנשי האמנות, אנו אנשי המדע… אנו אנשי גרמניה החדשה.” איש מבין שמונת הדוברים המכובדים, העושים כאן חשבון נפש עם העבר והמשתדלים לטהר את חיי התרבות שלנו, אינו חש עד כמה נכשל הוא עצמו בטיהור סגנונו הלשוני. הם עדיין מדברים בסופרלטיבים – מזכירים מטרות נעלות ביותר, מאמצים עילאים, משימות כבירות, דברים שברומו של עולם. ללא מבוכה הם מדברים על הכשרה, תכנון, יעוד וכיוון. והיכן הנשים?

מאוכזבים במקצת אנו מתכנסים לבסוף בחדר האמנים כדי להתכונן לשיבה הביתה. משום מה תיאר לעצמו כל אחד מאתנו בדרך שונה לגמרי את האתחלתא דהתחדשות הדימוקרטית.

יום שבת, 7 ביולי 1945.

העיר כולה שרויה בצהלת ציפיה. הכל שופעים חדוות יצירה, כל אחד היה רוצה שיהיו לו אלף ידיים ואלף מוחות. האמריקאים הגיעו. גם האנגלים. אומרים שגם הצרפתים הולכים וקרבים. ברלין כולה כמרקחה. אם יבינו עתה לרוחנו ויגלו נכונות למחול לנו, יוכלו להשיג אצלנו הכל. הכל! בנקל יוכלו להביא אותנו לידי התנערות מן הנאציזם, להעדפה מודעת של המשטר החדש, לעבודה קשה ולמצב שבו נהא נכונים, באורח עקרוני, לגשת לכל ענין ברוח טובה. מעולם עוד לא היינו כה בשלים לגאולה כעתה, כה מואסים באימת הטירור, בפחד ובאי־הצדק. אם מנצחינו רק יקיימו את אשר הבטיחו לנו…

יום ב', 9 ביולי 1945.

מצלצלים בפעמון הדלת. אני נחרדת משנתי. מבטי המבוהל חולף על פני מחוגי השעון המעורר. השעה היא שש פחות עשר דקות. אלוהים ישמרני! מי שמצלצל בדלת לפני שש אינו בא בכוונות טובות. גרוני ניחר.

אני פותחת את הדלת. לפני, על המדרגה העליונה, אני רואה צרור בלואים שמתוכו מזדקרים פני־אדם… פניו הכחושים של גבר. “מה רצונך?” אני שואלת, נבוכה. הזר מזדקף. “כוס מים וכן…”, הוא מהסס, “גם פרוסת לחם, אם הדבר אפשרי.” וכאילו מתבייש הוא בשל בקשתו, הוא מחטט בחופזה בכיסו ומעלה מתוכו מכתב מקומט. אכן, מכתב. אני קוראת את שמי על המעטפה המזוהמת. “השולח: קונראד באואר. באד הומבורג שעל הגבעה”. – "אתה בא משם? הוא מאשר את שאלתי בניד־ראש. “ברגל?” שוב הוא מניד ראשו ומצביע על נעליו הקרועות. “כבר שלושה שבועות אני בדרך. חציתי את הגבול הירוק.” השליח הראשון “משם”. הדואר הראשון מאז סיום המלחמה. בלהיטות אני קורעת את נייר המעטפה. “יקירי”, כותב ידידנו קונראד. “ידידי היקרים לי מאד. אנו חיים ומאחלים לעצמנו שמכתב זה ימצא גם אתכם בחיים, על אף כל הסיפורים המחרידים המהלכים כאן על אודות המתרחש בברלין. כיתבו. שמרו על עצמכם! חיבוקים מאת שלכם – קונראד.”

“קונראד” מרצדת המחשבה במוחי. “מה יפה שגם הוא הצליח לעבור את זה והוא חי.” אחר כך אני מחליקה בעדינות את המעטפה המקומטת ופונה אל השליח. “התרצה להיכנס לרגע, בבקשה?” הוא משרך רגליו בעקבותי. כה רבה עייפותו שהוא מתנדנד כשיכור. “אתה כנראה עייף מאד” אני אומרת ומזיזה בשבילו כיסא אל שולחן המטבח. חברת החשמל רחומה הפעם. כעבור חמש־עשרה דקות מוכנה ארוחת הבוקר. “ספר” אני פונה אל אורחי. “יודעים כאן כה מעט אך שומעים כה הרבה.” בכבדות הוא מתחיל לדווח. אחר כך הוא שואל אותי אם אמת הדבר, שכל מי שמבקר כאן באסיפה קומוניסטית מקבל שני סיגרים ורבע קילו חמאה. אני נדהמת נוכח כסילות כזו. אך כשאני משמיעה באוזניו את השערותי על גרמניה המערבית, אין תגובתו שונה משלי. לו אחד מאתנו דיבר מאלאית לא היינו מתקשים יותר למצוא לשון משותפת. גורל נפרד יוצר עולמות נפרדים. כמה זמן יצטרך לחלוף עד שחיינו יתנהלו בצוותא ולא יסתתרו עוד מאחורי החומות של ארבעה אזורי כיבוש, הרחק מטווח ידיעתה של דעת הקהל העולמית?

יום ג', 10 ביולי 1945.

לשכת יוצרי האמנות היתה למוקד חיי התרבות של ברלין. היא מסתעפת למחלקות שונות: אחת למוסיקה, אחת לאמנות הבימה, אחת לאמנות הסרטים ואחת לספרות. כאלוהים אדירים חולש על הכל כבוד הנשיא, השחקן פאול וגנר. אנדריק נמנה על חברי מועצת הנשיאות של “רשות המופת לשאיפה אמנותית דימוקרטית”. מאד היה רוצה לשמש מופת, כמוהו כשאר חברי מועצת הנשיאות. רק חבל שבישיבותיהם אין ביכולתם להימנע מן הפיתוי להיגרר לריב ומדנים. דווקא היום דרושים לנו אנשי מופת יותר מאי פעם: האישים הנכונים במקומות הנכונים. הטבע ייחד לכל עם את אותו שיעור האישים, פחות או יותר. עשרה אחוז מנהיגים לעומת תשעים אחוז מונהגים. פירושו של דבר שמבין ששים מיליון גרמנים מצויים כששה מיליון החושבים, שוקלים ופועלים באורח עצמאי, לעומת חמישים וארבעה מיליון שהם אדישים, קטינים על פי גילם, או אנשים שהם באורח עקרוני “נגררים” תמיד! אך מה נותר לנו מעשרת האחוזים היקרים הללו כתום עשרים וחמש השנים האחרונות? מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השניה, תנועת ההגירה, כבשני הגאז, מרתפי הגיסטאפו ומחנות הריכוז תבעו את חלקם. אסוננו הוא עתה שאנו תלויים באנשים מדרג שני, שלישי ורביעי, משום שהאנשים מדרג ראשון קבורים מתחת לאדמה, ניתלו או הוטלו לתוך תנורי הגאז.

האיש הנכון במקום הנכון. אכן, משתדלים להגיע למצב כזה. בלשכה הוקמה “רשות לשיקומם של נציונלסוציאליסטים”. זהו בית משפט של ממש, עם אב־בית־דין ושופטים, המפריד את העתודים מן הכבשים. מתפקידו להפריש את בעלי העבר הנאצי ממוסדות תרבות ורשויות אחרות. אב בית הדין הוא ידידנו גריגור שולץ, מארגנם של מיבצעי ה’לאו'. אכן, איש מזהיר ופיקח שאי אפשר לשחדו, אבל… מי בעולמנו זה אובייקטיבי עד כדי כך שיידע לחרוץ משפט־שלמה על שבעה מיליוני חברי המפלגה לשעבר?

יום ה', 12 ביולי 1945.

האמריקאים הפקיעו את ארמון טיטניה. הוא ישמש כמועדון לחייליהם. אנדריק מתרוצץ ביאוש כדי לבטל את רוע הגזירה. זהו אולם הקונצרטים היחידי בכל האזור האמריקאי! מה יעלה בגורלה של התזמורת הפילהרמונית?

גם “ארמונון האדריים” הופקע. הייקה ופאביאן מציפים את שלטונות הכיבוש בבקשות.

מילוי שאלונים: “ציין את רווחיך השנתיים החל משנת 1933. עבור איזו מפלגה הצבעת בנובמבר 1932? נקוב במספרי כל חשבונותיך בבנקים, בקופות חסכון ובנק הדואר, וכן במספרי החשבונות של הוריך, אחיך ואחיותיך, דודיך הישירים ובני דודיך.”

יום א', 15 ביולי 1945.

ההפקעות נמשכות. דירות מופקעות בדאהלם ובוואנזה; מדברים על מחוזות מגורים שלמים בצהלנדורף ובשרלוטנבורג. ודאי, חילות הכיבוש זקוקים למקומות מגורים. אין הם יכולים לגור בתלי־חרבות. גם חיילינו הפקיעו דירות ברוסיה ובצרפת. אנדריק בוכה: הקונצרטים שלי! פאביאן נאנק: הקבארט שלי! מכאיב כשצריכים לחסל מרגע אחד למשנהו את אשר בנו בעמל ויצרו יש מאין במשך חדשיים וחצי.

יום ד', 18 ביולי 1945.

אנדריק הצליח לבטל את רוע הגזירה! כעבור ימים של נסיעות על אופניו מרשות אחת למשנה. לאחר הגשת בקשות לאין ספור ומו"מ לאין קץ נמסר ארמון טיטניה שוב לרשות התזמורת. לפחות לשעות אחדות, לעריכת חזרות וקונצרטים.

יום ה', 19 ביולי 1945.

שכנתנו, אם לחמישה ילדים, שאת בעלה לקחו במאי, שוכבת במיטה ואינה רוצה עוד לרדת ממנה. “בגלל הרעב”, היא מסבירה בלחש מרוב תשישות־כוחות להייקה המגיעה לחדרה כדי להתענין בה. עקרות בית, חסרי מקצוע ונאצים מקבלים כרטיסי מזון מדרג ה‘. מה עושה אם המקבלת רק שלוש מאות גרם לחם ליום? מחלקת אותם בין ילדיה ושוכבת במיטה “בגלל הרעב”. ההימנעות מכל תנועה היא הדרך הטובה ביותר לחסוך בקלוריות. בעלי כרטיסי מזון מדרג ה’ האיטו את קצב תנועותיהם בשבועות האחרונים במידה ניכרת. זה חוסך סוליות־נעליים, כוחות וגם קלוריות. שוב ושוב נשמעת אותה הנמקה. ישנו פתגם האומר: “בעוד הקרקע מצמיח דשא מתפגרת הפרה”. בפוטסדם נפגשו “שלושת הגדולים”. כל הסביבה כותרה. רגלו של גרמני לא תדרוך במחוזות המקודשים בהם מתנהל המשא־ומתן. מי יתן ומחוזות אלה יצמיחו את הדשא, בטרם יתפגרו הפרות.

יום ו', 20 ביולי 1945.

המו"מ בפוטסדם מתנהל בסודיות. המצב אינו טוב בפוטסדם, מתלחשות הבריות. משתתפי הועידה משמיעים בה דעות מנוגדות לגמרי. “הם אפילו נמנעים מלברך איש את רעהו ברחוב, עונדי המדים מבנות הברית. מתקבל הרושם שהם אינם אוהבים אלה את אלה אהבה יתרה. אולי תפרוץ מלחמה.”

יום ד', 25 ביולי 1945.

“הרשות לשיקום נציונלסוציאליסטים” יצאה לפגרא זמנית, עד ל“בירור סמכויות” מטעם ראש העיר המרכזי ומועצת הנשיאות. חברי הרשות הסתכסכו. כשהמתיחות מגיעה לשיאה, הם משתמשים בלשון קשה למדי איש כלפי רעהו. המהגרים שחזרו ממוסקבה – המכונים מוסקוביטים בפי העם – סבורים שהם לבדם היו האנטי־נאצים המובהקים ביותר ועל כן מגיעה להם זכות ראשונים בהבעת דעה על עיצוב העתיד. אלה שנשארו בגרמניה מביעים דעה מנוגדת. אנטי־נאצים ניצבים מול אנטי־נאצים. כמה תמימים היינו אך לפני שבועות ספורים כשסברנו שכולם ימשכו בקצה האחד של החבל.

יום ב' 30 ביולי 1945.

אלוהים אדירים! מה גדולה יכולה להיות המצוקה! בלכתנו ברחוב דומה שאיננו מסוגלים עוד לשאת את מראה הסבל. בינות עונדי מדים אמריקאים מצוחצחים, מבין חיילי הכיבוש הנזונים היטב, מופיעים, כחושים ובלויי־לבוש, מבוהלים ומדוכדכים, כגנבים בלילה, ראשוני החיילים הגרמנים. כצללים הם חומקים ברחובות העיר. קשה להסתכל בהם והמחשבה הראשונה המתבקשת היא: האלה הם הלוחמים המזהירים שהיטלר שלח אותם למלחמה, חמושים היטב, לפני שנים? כשרידים ופליטים הם שבים הביתה. קטועי רגל, גדועי זרוע, נגועי מחלות מידבקות, חולניים, זנוחים ועזובים, אבודים. שעוּן על קיר עומד לו גבר קשיש בעל זקן־שיבה, לבוש מעיל צבאי בלוי. הוא כובש את פניו בידיו ובוכה חרישית. עוברים ושבים נעצרים ויוצרים סביבו גורן של קהל נירתע. הוא אינו מבחין בו. בכפות ידיו הוא סוכך על פניו, ובמחווה של חוסר אונים הוא מתיפח בבכי כתינוק. “אמא… אמא… אמא…” – ”האם אתה רעב?" שואלת אותו אשה אחת ומחטטת במבוכה בסל הקניות שלה. “אולי אתה חולה…?” הוא אינו שומע אותה. הוא בוכה. איום ונורא הוא מראיהם של אנשים מגודלי זקן־שיבה כשהם בוכים. מה גם כשאינם יכולים עוד לחדול מלבכות.

לעתים רואים רק גזרי־גוף. קטועי אברים עד למתניים הם יושבים בארגז־מרגרינה שהותקנו בו גלגלי־הסעה, דוחפים עצמם בידיהם כנווטי־דוברות ומתמרנים את ריכבם העגום בזרם המכוניות והמשאיות. “הייל היטלר!” מתחשק לנו לקלל, ביצר־רחמים ניזעם, כשהם נקרים בדרכנו.

יום ג', 31 בילי 1945.

המלחמה נגד יפן נכנסה לשלב חדש. כל צבאות הברית שהשתחררו באירופה בעקב סיום המלחמה ביבשת זו מתרכזים עתה במזרח הרחוק ומתכוונים לפלישה הגדולה אל אי־האם היפני. ארה"ב, אנגליה וסין הציגו ליפן אולטימטום. הן תובעות את כניעתה ללא תנאי. “הברירה ליפן היא: הרס מוחלט” קובע האולטימטום החד־משמעי.

לאחר נצחון הלייבור בבחירות באנגליה חזר אטלי במקומו של צ’רצ’יל לשולחן הדיונים בועידת פוטסדם. כבר בימים הקרובים עומדות השיחות להגיע לקיצן. אנו מחלקים את התרגשותנו בין פוטסדם לטוקיו, בין הפסקות בזרם החשמל להפקעות של דירות־מגורים.

שבת, 4 באוגוסט 1945.

כותרות גדולות מתנוססות בכל העתונים. “הסכם פוטסדם” הן מבשרות, “בכל אזורי הכיבוש – מדיניות משותפת. הסכם על משטר השלום באירופה”. אבן נגולה מעל לבנו. אם־כן: לא תהא מלחמה חדשה. “קימום משותף של ההריסות ומשטר משותף. ועידת השלושה חיזקה את היחסים בין שלוש הממשלות והרחיבה הרחבה נוספת את תחומי שיתוף הפעולה וההבנה ההדדית” מטעים החוזר המסכם את תוצאות הועידה. אמנם לא תוקם לפי שעה ממשלה גרמנית, אך כשלב מוקדם יתמנו מספר מנהלי מיניסטריונים גרמנים שינהלו את עניני התחבורה, הכספים, סחר־החוץ והתעשיה בהיקף כלל־ארצי. “כל עוד יימשך עידן־הכיבוש, תיחשב גרמניה כשלמות כלכלית אחת, בעיקר ביחס לניצול המחצבים, החקלאות והתפוקה התעשייתית, הקצבת המזונות, הבנקאות, התחבורה, תשלום הפיצויים על נזקי המלחמה והמטבע.” – “אם אמנם יקיימו את כל זה, לא ירחק היום וגבולות האזורים יהיו מיותרים לגמרי.” – “אל תשמחי מוקדם מדי”, מזהיר פרנק, “לא כל הכלול בהחלטות אלו מתגשם באור ורוד כפי שהדבר נראה על גבי הנייר. ומה שנוגע לסעיפים על תשלום הפיצויים בעד נזקי המלחמה, על קריעת שטחים ועל הגבול המשותף עם רוסיה, שלא לדבר על העברת המיעוטים הגרמנים – קרי פליטים – מן השטחים שהופרדו מעל גרמניה, הריני מתחלחל כשאני רק חושב על התוצאות.” פרנק מונה על אצבעות היד: “קניגסברג והשטחים הגובלים יהיו תחת שלטון רוסי, פרוסיה המזרחית, פרוסיה המערבית, פוזנן, שלזיה ופומרניה עד לנהר האודר יהיו בשליטת פולין. באזור הכיבוש הרוסי יפורקו מיתקני תעשיה וכלכלה בשווי בלתי מוגדר לסיפוקן של תביעות הפיצויים הרוסים. תביעות לפיצויים מצד בנות הברית המערביות יכוסו מנכסיהם באזורי הכיבוש המערביים ומנכסים גרמנים בחו”ל."

בכך נתדלדל מלאי אצבעותיו. “מה דעתך?” הוא שואל, “מאילו משאבים יוכלו הגרמנים לקחת את האמצעים לביצוע תכנית זו, כפי שנאמר בהחלטות, מבלי להזדקק לתמיכה מן החוץ? כיצד יוכלו להבטיח את קיומם? אם החלטות אלו יבוצעו הלכה למעשה, הרי זה שגעון ממש! העברת מיעוטים גרמנים מפולין, או, כפי שהם מכנים זאת, החזרת המיעוטים הגרמנים! זאת אומרת במידה והם רואים את פומרניה, פוזנן, שלזיה ואת מחצית פרוסיה כשטח פולני: עקירת מיליוני גרמנים מבתיהם. תודה רבה! אין אלה אלא סעיפי־גומי שניתן למתחם לכאן ולכאן בהתאם למצב הרוח.” הסכם פוטסדם מתחיל להצטייר בתודעתי כדבר המטיל אימה ופחד.

יום א', 5 באוגוסט 1945.

קשרי הדואר חודשו בברלין. החל מאתמול מחלקים שוב מכתבים.

יום ד', 8 באוגוסט 1945.

פצצת האטום! הנשק האיום והנורא המשמש כבר שבועות נושא לרינונים, הופעלה, זו הפעם הראשונה ביפן. הטילו אותה על העיר הירושימה. כוח הנפץ שלה היה חזק אלפיים מונים מזה של פצצה אנגלית בת עשרת אלפי קילוגרם. נראה שפצצת האטום הפכה את העיר על תושביה לערימת עפר. הירושימה היא עתה תל־חרבות. מחר יגיע אולי תורה של יפן כולה.

יום ה', 9 באוגוסט 1945.

העולם עוצר את נשימתו. צפויות התקפות נוספות בפצצה האטומית. ובעוד עשן־המוות מיתמר מעל הירושימה, מודיע הרדיו זה עתה שרוסיה הצטרפה למלחמה נגד יפן. חמש דקות לפני נעילת השערים.

יום ד', 15 באוגוסט 1945.

המונים צובאים על פתחי “תיאטרון הבל” בשטריזימאנשטראסה. בזו אחר זו מגיעות מכוניות ובהן ראשי חילות הכיבוש. הם באים לפתיחתו החגיגית של התיאטרון שיציג במהדורה חדשה את ה“אופרה בגרוש”. השעה היא ארבע אחה"צ, זמן בלתי מקובל ליצירת האוירה החגיגית הדרושה להצגת תיאטרון. אך באחת עשרה מתחיל העוצר. מי שנמצא לאחר אחת עשרה ברחוב, צפוי למעצר ועלול אף להירות. לכן מתחילה ההצגה במועד המאפשר לקהל להגיע הביתה עם סיומה מבלי להסתכן.

תהליך ההתארגנות של הלהקה התחיל לפני חודש וחצי. בזה אחר זה הצליחה להתגבר על כל המיכשולים. הנה נשבר הכבל החשמלי והיה צורך להשהות את הצגת הבכורה בשלושה ימים לפחות. הנה נגנבו התלבשות, הושחתו התפאורות. כל רכישה חדשה היתה כרוכה בקשיים בל יתוארו. אחר כך ירד גשם והגג דלף. הטיפות חדרו לתוך אולם הצופים. שבר־ענן קיצי כמעט ושטף את התפאורות מעל לבימה. ללא לאות ערכה הלהקה חזרה אחר חזרה. לפעמים מתחת למטריות, לעתים בחושך מצריים. לזה דרוש אידיאליזם ראוי לשבח מצד השחקנים, לשנן לעצמם יום־יום בלהט את ה“אופרה בגרוש,” לאחר צעדה של שעות מן הבתים לתיאטרון ותזונה המוגבלת לעתים לפרוסת לחם בלבד. היום מתקיימת הצגת הבכורה. ושוב אנו חולפים באופנינו דרך רחובות העיר ההרוסה. תודה לאל – הפעם לא נותק שום כבל חשמל, שום שבר ענן ושום תקלה טכנית לא עשו את המאמץ לאל. “אתם רבותי המלמדים אותנו כיצד לחיות חיים שקטים ולהימנע מחטא ועוון” בוקעת הזימרה מן הבימה. גרוני ניחר ואני נחנקת מרוב התרגשות. זה היה “שירנו”, השיר אותו שרנו בתקופת מאבקנו הבלתי חוקי. “תחילה עליכם לתת לנו משהו למילוי הקיבה, אחר כך מותר לכם לדבר, זוהי ראשית חכמה.” הקהל פורץ בתשואות סוערות. “לא נעים” חושבת אני בלבי. האמנם מוכרחים אנחנו להדגים את ראשית תודעתנו הדימוקרטית דווקא על־ידי מתיחת ביקורת על הדימוקרטים הותיקים?

יום ה', 16 באוגוסט 1945.

המלחמה ביפן נסתיימה. בעשירי לחודש הצהירו היפנים שהם מוכנים לקבל את תנאי הכניעה של פוטסדם, בהסתייגויות מסויימות. באחד־עשר הגיעה תשובת בנות הברית. בארבעה־עשר נכנעה יפן ללא תנאי. אתמול, בשעה שתיים לפנות בוקר נמסר בלונדון, מוסקבה, ושינגטון וצ’ונגקינק על סיום המלחמה.

שבת, 18 באוגוסט 1945.

האם יש להשמיד חיים או לשמר חיים? חמש שעות דנים הרופאים הממשלתיים של ברלין בסוגיה זו. על הפרק עומד סעיף 218 לחוק הפלילי: “אשה מעוברת המבצעת במתכוון הפלה או הממיתה את פרי בטנה ברחם, צפויה למאסר עד חמש שנים. קיימות נסיבות מקילות – לא יופחת העונש לפחות מששה חדשי מאסר. לאותם עונשים עצמם צפוי גם כל מי שיפעיל, בהסכמת האשה המעוברת, את האמצעים לביצוע ההפלה או ההמתה של העובר.” – לויכוח עומדים הסעיפים 177 ו־178 של החוק הפלילי הנ"ל: “עונש מאסר עם עבודת פרך צפוי למי שמאלץ, תוך איום לפגוע בגופה או בנפשה, אשה למשכב מיני מחוץ לנשואים…”

הזרע שנזרע על־ידי מנצחינו בשבועות הראשונים של חודש מאי נבט בינתיים. בטרם יחלפו ששה חדשים ייוולדו אלפי ילדים שאינם מכירים את אבותיהם, שנוצרו מתוך אלימות, שאמהותיהם התעברו בהם מפחד, שנולדו בחרדה. הלהניח להם לראות את אור העולם?

רופאי הממשלה מתדיינים מאחורי דלתיים סגורות ובהיעדר מעצמת הכיבוש השולטת באזור. מחצית נשי ברלין נאנסו, מאשרים הדינים והחשבונות שלהם. עשרה אחוז מן הנשים נדבקו במחלות מין. אכן, מחלות מין אפשר לרפא. כבר כעת מציעים בסתר קילו קפה תמורת תהליך־ריפוי בעזרת סלברזן. קילו קפה או מאה מרק תמורת כל זריקה. סולפונאמידים כמעט ואינם בנמצא. ומי שאתרע מזלו הרע להידבק בעגבת “מונגולית”, לזה בכלל אין להושיע, כפי שאומרים. פניצילין? – אולי, אך פניצילין אינו קיים בשבילנו. זכות־הבעלות על תרופה זו שמורה לבנות הברית בלבד.

בחושים המומים יושבות נערות ונשים בחדרי ההמתנה של הרופאים. “האמות? האשאר נכה?”, שואלות אחדות. “היש הכרח שאלד את הוולד?” שואלות אחרות, אחוזות פחד. סעיף 218 עודנו בתוקפו. מעולם לא הועמדה מידת התאמתו למציאות במיבחן כה חמור כמו עתה. “ברור שאנו מחייבים את האינדיקציה” אומר פרנק בהטעמה כמי שמתוודה על ענין שבהכרה. “ילדים שניכפו על אשה בניגוד לרצונה אינם אלא פגיעה בכבוד האדם. גם לאשה הזכות להכרעה עצמית. הגיע הזמן שניסוג סוף סוף מנקודת הראות חסרת־התקוה הרואה באשה מכשיר לביצוע לידות ותו לא. אמצעי למטרה, פרה חולבת שמתפקידה לקדם את מדיניות ריבוי האוכלוסין. המין האנושי לא יכחד מעל פני תבל אם יבטלו את הסעיף מס' 218. ומאידך לא יגלו הגברים מידה יתרה של אחריות אם ישאירו סעיף זה על כנו. בודאי שעולמנו לא ייעשה על־ידי כך חופשי יותר או בעל הכרת כבוד עצמי מובהקת יותר.” – “ומה יהיה באמת: הישאירו אותו על כנו, את הסעיף?” אני שואלת. “כוונתי כעת… בנסיבות הקיימות?” פרנק מסתכל בי בצורה רב־משמעית: “וכי כיצד את רוצה לבטל אותו, ללא כוח שלטוני, ללא גיבוי החוק? ברור שהוא נשאר בתוקפו. אולם על פי הסכמה שקטה מצד כל הגורמים…” הוא שותק. – “… יוציאו אותו למעשה ובאורח ארעי מכלל שימוש” מפרשת אני את שתיקתו. ונושמת לרווחה שלנוכח עודף האוכלוסין שלנו, לנוכח הרעב ומצוקת הדיור והסבל הכללי, לא יוולדו עוד רבבות ילדי־רוסים נוספים בתשעת החדשים הבאים.

יום ה', 23 באוגוסט 1945.

הצלחת הקונצרטים של אנדריק הולכת וגוברת. הופעותיו מהוות כבר נקודת שיא בחיי התרבות של ברלין וחלק בלתי נפרד מהם. בחדר האמנים שלו שוכחים לצלילי צ’איקובסקי, ביטהובן וריכארד שטראוס שמלחמה זו נסתיימה במנצחים ומנוצחים. הערב אנו מוזמנים לביתו של מכר אנגלי. בשעה שבע צריכה מכוניתו של הקולונל הבריטי לבוא לקחת אותנו. הוא אוהב מוסיקה. בעיקר את באך, הנדל ובראהמס.

יום ו', 24 באוגוסט 1945.

הוי אנדריק, אנדריק האמיץ! – בשעה שבע מביאה אותנו מכונית הקולונל אל חוילתו שבגרוניוואלד. אנו יושבים בכיסאות נאים, שותים ויסקי ואוכלים כריכים לבנים־לבנים, שכבר שכחנו את טעמם, כריכים עם בשר אמיתי־אמיתי שאף כמותו לא אכלנו מזמן. השעות חולפות ביעף. רבע לאחת עשרה. בעוד חמש עשרה דקות נכנס העוצר לתוקפו. בבהלה אנו נזכרים שקיימים עדיין חוקי־כיבוש. “אביא אתכם הביתה”, אומר הקולונל. אנו נוסעים דרך הרחובות אפלים. כמעט ואין לראות עוד גרמני בדרך. רק פה ושם עומד לו איזה חייל זר לצד הכביש ומנופף באגודלו כלפי מעלה. “היטשהייקינג” (טרמפ) אנו מפרשים את תנועת ידו, ומתגאים במלה החדשה שלמדנו. – הנה כיכר הקיסר, ה“קייזרפלאץ”. מתחת לגשר הרכבת עומדים שלושה צללים ומנפנפים בפנסים. האמנם גם הם רוצים “טרמפ”? אנדריק יושב במושב שלפני. אני רואה את דיוקנו הנאה המופנה לעבר ידידנו האנגלי. הם משוחחים על הקונצרט הברנדנבורגי השלישי. “בפעם הבאה”, אומר אנדריק, "אנגן לך את באך – – – " רחש משונה. כאילו מישהו השליך חופן חצץ על דפנות המכונית. אני שומעת איזה רעש. אני שוקעת חזרה אל כרי המושב. עתה פולחת יריה את האויר. משהו מותז סביב פני, כתפי וזרועותי סופגות חבטה חדה וכבדה. ריח של אבק שריפה נישא באויר. ריח חריף וגפריתני. ואף ריח שני, נוסף. מה מריח כאן כה מוזר?… טק־טק־טק… טק־טק־טק… המכונית נעצרת. פחות מעשרים מטרים מאחורי המעבר שמתחת לגשר. האם מישהו ירה? הנפגעתי? המומה אני מזדקרת. “אנדריק!” אני קוראת. “מה קרה? –… אנדריק!!!” דומם, כתפיו רכונות קדימה, יושב אנדריק במכונית. הרוח הרימה לו את שערותיו. כמו זר של אש הם מתנוססים סביב ראשו. “אנדריק!” אני קוראת שוב. דממה. כתפיו רכונות קדימה, משל היה הוגה במשהו, יושב אנדריק לפני. מדוע אינו עונה? בקפיצה אחת אני יורדת מן המכונית, פותחת במשיכת־תנופה את הדלת הקדמית. אל אלוהים – מה זה? משהו נוטף בכתפיו של אנדריק. משהו כהה וסמיך. דם… אני חושבת בתדהמה… דם. אני שומעת את טיפטופו, כמו מתוך מרזב. דם דביק… דביק עד כדי להחריד, הוא על ידי, מתחת לרגלי. “הצילו…” אני זועקת. “הוא מתבוסס בדמו, הוא מדמם למוות…” מכיוון המעבר שמתחת לגשר מופיע ידידנו האנגלי. פניו חוורים כפני מת. מדוע הוא בא משם, אני חושבת כהרף עין. מדוע אינו כאן? האם לא השגחתי כלל שהוא קפץ אל מחוץ למכונית? בעדינות רבה ובפנים מרצינים למדי הוא פוסע לעברי. “אני חושש…” הוא אומר ומשתתק. “אני חושש… שכבר מאוחר מדי…”

העולם שוקע באין־סוף. כל מה שקורה לאחר מכן הנו בלתי מציאותי, משל היה מתהווה בממלכת צללים. אנדריק יושב במקומו במכונית. ללא הרף נוטפות הטיפות על ידיו ומשם על מיפתן המכונית ועל הרחוב. אני מהלכת הלוך וחזור ליד הרכב. מישהו אומר שהזמינו אמבולנס. שהאמבולנס יקח את אנדריק עמו. מבעד לענפיהם הירוקים של העצים מהבהב אורה הצהוב של מנורת־קשת. אנדריק… אנדריק. הזמן הפסיק את מהלכו. לפתע מועדות רגליו של מלווי. הוא מתנדנד וצונח על הכביש המרוצף כשק קמח כבד. מקימים אותו. “הוא רק התעלף” אומרת בת קול. לאחר מכן מגיעה המכונית של בית החולים. ואחר כך אופף הלילה את הכל. עד שאני רואה עצמי עולה במדרגות ביתנו, בשיכון שליד מגדל המים. אני מעירה את פרנק, את יו, את הייקה ואת פאביאן. “אנדריק מת”, אני אומרת “קומו והתלבשו.”

בשמונה מופיע הידיד האנגלי. במשך כל היום אנו נוסעים לאורכה ולרוחבה של ברלין. פרנק, הוא ואני. מרשות אחת למשנה. אנו מבקשים את אותם הדברים. ארון־מתים בשביל אנדריק. קבר בשביל אנדריק. הלויה הראויה לכבוד אנוש. אנו מתחננים בכל מקום – אך לשווא. “גם את החיילים האמריקאים קוברים בבד־אוהלים”, אומרים לנו. “איננו רואים כל סיבה לנהוג בגרמני לפנים משורת הדין.” – “גם לא כאשר יריתם בו אתם למוות ללא סיבה?” הייתי רוצה לשאול. אך אינני שואלת. השאלה לא תשיב את אנדריק לחיים. ועל־כן היא מיותרת. אנו נוסעים ונוסעים. חותמות, אישורים, הפקעת הגופה, שיחרור הגופה. “אנדריק מת… אנדריק מת” מהדהדת המחשבה בראשי כהלמות פטישים. צריכים היינו להודיע למקר איבנוב, נזכרת אני לפתע. מקר איבנוב הוא ידידו של אנדריק. חבר נעורים ממוסקבה. כשהרוסים כבשו את ברלין, לקחו אותו כמתורגמן. באיזה שהוא משרד ממשלתי הנמצא באחד הרחובות שמאחורי תחנת הרכבת שבפרידריכסשטראסה. “אנחנו מוכרחים לנסוע לתחנת הרכבת של פרידריכסשטראסה”, אני מבקשת את הידיד האנגלי, “כדי להודיע למקר איבנוב”. הוא מניד ראשו. חצי שעה לאחר מכן אנו נעצרים לפני קסרקטיני מגורים שסויידו מחדש. בחשדנות סוקר הזקיף הרוסי את המכונית הצבאית האנגלית. “ברצוננו ללכת אל מקר איבנוב”, אנו מבקשים ממנו, באמצעות מתורגמן. הוא מנענע ראשו לשלילה ומסתכל במקלע שבידו. “קרה מקרה אסון” אומר הידיד האנגלי. “מנצח התזמורת הפילהרמונית… במכוניתי… אני קולונל בריטי… ברצוננו להודיע על כך לידידו, מקר איבנוב…” הזקיף מוסיף לנענע בראשו כאינו מסכים. החושש הוא שנטיל פצצה? “אולי לפחות תבקש שיקראו לו החוצה?” מנסה אני את מזלי זו הפעם השלישית. משא ומתן ממושך. כעבור עשר דקות מופיע מקר איבנוב. “לאנדריק קרתה תאונה” אני מבשרת לו. “אולי יתנו לך חופשה עד לאחר ההלויה.” מקר איבנוב נעלם. אנו ממתינים על המידרכה שממול. כעבור עשר דקות נוספות הוא חוזר אלינו. החופשה אושרה לו. בהיכנסו למכונית, תוך שאנו מפליטים אנחת־רווחה, מגיח לעברנו מן הצד השני של הרחוב קצין רוסי. במשיכת־יד פרועה הוא פותח את דלת המכונית ומשמיע קריאה קצרה. היא אינה משתמעת כידידותית ביותר. אך איננו מבינים בין כה וכה מלה.

שבת, 25 באוגוסט 1945.

עתה אנו יודעים מה קרה. השתלשלות מקרים ארורה… בלילה שלפני העשרים ושניים באוגוסט התנהלו חילופי יריות בין רוסים לאמריקאים, בטבורה של העיר, כפי שקורה כמעט מדי לילה. אולי זה היה הפעם חמור מן הרגיל. אולי זה הניע הפעם את שלטונות הצבא האמריקאים לעצור, החל מן השעה האחת עשרה, כל מכונית העוברת את גבול האזור האמריקאי לתוך האזור הסובייטי ולירות ללא אתרעה אם היא לא תיעצר. למכוניתו של ידידנו היו אורות חזקים, משום כך לא ראו הזקיפים האמריקאים, כפי הנראה, את סימני ההיכר הבריטיים שעל שלט המספרים. הם חשבו את המכונית לרכב סובייטי. וכאשר היא בוששה להיעצר, ירו בה. ירו בה על מנת לפגוע, כיוון שהרוסים אינם מגיבים על יריות באויר. ייתכן והתכוונו רק לצמיגים. ואולם שש יריות נורו על המכונית שלנו, בזו אחר זו, מתוך המקלע האוטומטי המהיר ביותר שלרשות צבא ארה"ב. היורים לא התכוונו לאנדריק. הם התכוונו רק למלא אחר פקודה ולתת פורקן לזעמם מן הלילה שחלף. אך היריה כיבתה את פתיל חייו של אנדריק.

בשעות הערב המוקדמות אנו נוסעים לאופרה העממית. מנגנת שם התזמורת הפילהרמונית את תכניתו של אנדריק. אנדריק הוא שהכין אותה לקראת ביצועה. אך במקומו עומד עתה אדם אחר על דוכן המנצחים. התכנית כוללת יצירות משל צ’איקובסקי, ביטהובן וריכארד שטראוס. רק את ביטהובן החליפו. במקומה של הסימפוניה הראשונה מהדהדים בכבידות ואיטיות צליליו של מארש האבל. “אנדריק” אני חושבת ומשתוממת על שאינני מסוגלת לבכות. מאוחר יותר מביא אותנו הידיד האנגלי לאחד הפרברים, הרחק הרחק מן העיר. באחד מחדריו של בית חולים אנגלי מוטלת גופתו של אנדריק… על מיטה צחורה. בדומיה הוא שוכב שם, צנום וחגיגי. לפפו את ראשו בתחבושות ושמו לו זר שושנים לתוך כפות ידיו המוצמדות. למרגלותיו עומד שולחן המכוסה מפה לבנה. מעליה פרושות הפרטיטורות של הקונצרט הברנדנבורגי השלישי ומתחתם – שרביט המנצחים. “אני מודה לך” פונה אני לידיד האנגלי, “אני מודה לך” אני חוזרת על דברי. ולפתע אני חשה כי עתה יכולה הייתי למרר בבכי קורע לב.

יום ד', 29 באוגוסט 1945.

בנין הכנסיה הקטנה שבבית העלמין נהרס בהפצצות. כל הטקס מתנהל ללא הכנה מיוחדת מראש. אך יש פרחים, הרבה מאד פרחים, וארון־מתים ממשי, והשמש זורחת. את קברו של אנדריק כרו מתחת לעץ אלון. “יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום” מתפלל הכומר. השמש זורחת ממעל. קרניה נופלות על הקבר ועל ארון המתים ועל הפרחים. קרניה מלטפות את הכל ברוך מלבב – ואולם אנדריק מת. הוא לא היה זקן כשפגע בו הכדור הקטלני: טרם מלאו לו ארבעים ושש! והוא אהב לחיות.

יום ב', 3 בספטמבר 1945.

מקר איבנוב רוצה לבקש חופשה נוספת. היום לפני הצהריים הלך למשרדו לשם כך. הוא התכוון לחזור בשתיים. כעת כמעט עשר. נותרה עוד שעה עד להתחלת העוצר. היכן הוא יכול להיות?

יום ה', 6 בספטמבר 1945.

אנו שואלים, אנו מחפשים, אנו ממתינים. אין זכר ממקר איבנוב. איננו מעיזים לשאול עליו במשרדו הרשמי. אולי עשינו משגה שנסענו אז לשם במכונית. אולי… אילו רק אנדריק היה כאן כעת. קשה כל כך להסתדר כשאין יודעים אפילו את השפה.

יום א', 16 בספטמבר 1945.

בתיאטרון על־שם הבל חולקים כבוד למשוררי שנות העשרים. הספרים, שהועלו על המוקד ב־1933 בכיכר שלפני אוניברסיטת ברלין, חוגגים עתה את “תחיית המתים” הנאותה: יצירות משל טולר, טוכולסקי, ברכט, היינריך מאן, אריך מיזאם, פרנק, רובינר, פויכטוונגר וכל השאר.

“אני כבר הסגרתי את הרוזנברג שלי” נשמע קול בהמולת מחיאות הכפיים. “שריפת יצירות של הספרות הנאצית. כתוב היום בכל העתונים”. בהשתוממות אני מסובבת את הראש. הגברת שזה עתה דיברה מעלה חיוך בלתי נעים על שפתותיה. “שורפים אותם על המוקד”, היא אומרת, בתקיפות תגרנית. אילמלא התאפקתי, הייתי משיבה לה תשובה קולעת. בהגיעי הביתה אני מסתערת על העתון. “ביעור נגע הספרות הנאצית… טיהור הספריות עד לאחד באוקטובר… העלאה על המוקד בפומבי”… אני קוראת. זה נכון, אם כן. האמנם צריכים דווקא היום…

יום א', 23 בספטמבר 1945.

לפני חודש מת אנדריק. היום קיבלנו את אות החיים הראשון ממקר איבנוב. “עזרו לי!” כתוב בקוי עפרון רוטטים על פיסת ניר קרועה. “עזרו לי, למען השם…” – “הם משברים עלי אלות. הם אומרים שאני מרגל.”

ודאות מדהימה! מקר איבנוב המסכן. מה עוללנו לך!? המכונית הבריטית, הקולונל הבריטי! ודווקא בחזית בנין של רשות סובייטית שאת שמה וכתובתה המדוייקת אסור היה לך בתכלית האיסור לגלות! – כיצד נוכל לעזור לך? אולי יאשימו גם אותנו בריגול ביום מן הימים… את פרנק מתיס ואותי או את הייקה ואת פאביאן.

לפני יומיים פירסמו הרוסים דין וחשבון על ההרס שנגרם לברית המועצות בעטיו של הכיבוש הגרמני. בהתאם לדו"ח זה הועלו באש 1670 כנסיות יווניות־אורתודוכסיות ו־237 כנסיות קתוליות, 69 בתי תפילה קטנים ו־532 בתי כנסת. מספר בתי המגורים שנהרסו מגיע ל־4 מיליונים לערך. ניספו גם מיליון וחצי סוסים, תשעה מיליון בהמות, 12 מיליון חזירים, 13 מיליון כבשים ועזים. כמויות עצומות של כלי בית, מכונות, קטרים, מנועים, מכוניות וספרים הועברו למקומות אחרים, הושמדו, הופקעו או הושחתו. – אפשר להבין שהם שונאים אותנו.

יום ד', 3 באוקטובר 1945.

אני מדברת עם מי שעומד בראש אחד המשרדים הסובייטים. הוא פיקח ואדיב. פיקח עד כדי הטלת אימה – – כמרבית הקצינים בעמדות המפתח של הממשל הצבאי הסובייטי. בברלין מסכמים את חמשת חדשי הכיבוש הראשונים במימרא: “האמריקאים שלחו לגרמניה אנשים ממדרגה שניה, האנגלים – ממדרגה שלישית, הרוסים – ממדרגה ראשונה.”

המאיור הרוסי מקבל אותי בסבר פנים יפות. “מקר איבנוב” אני מתחילה להתחנן. “בודאי יש כאן טעות. השתלשלות מקרים מצערת. הוא עבד במשרדכם שברחוב פלוני…” מאיור הצבא האדום מחייך. “אינני מכיר משרד ברחוב פלוני.” – “אל אלוהים, הוא משקר!” אני חושבת, נדהמת כולי. הן כל ילד יודע ששם נמצאים משרדי הג.פ.או. תמיד כשמישהו אינו דובר אמת עמי אני מתחילה לאבד את בטחוני העצמי ולהיות נבוכה. “אוכל אולי להתעניין”, מעיר המאיור כלאחר יד. “…אוכל אולי לשאול את המפקד…” אני מנידה ראשי באורח מיכני. העיניים המופנות אלי חודרות דרכי. כאילו הייתי עשויה זכוכית. באיזו קרן זוית של נשמתי עלי להסתיר את מקר איבנוב? אני קמה ללכת. “תודה רבה”, שומעת אני את קולי שלי. המאיור קד קידה. מקר איבנוב אבוד. עתה, בזה הרגע, יודעת אני בבטחה ששום כוח בעולם לא יוכל עוד להצילו.

יום ו', 19 באוקטובר 1945.

בנירנברג התכנס בית דין בינלאומי כדי לשפוט את פושעי המלחמה העיקריים. היטלר, הימלר, גבלס ובורמן, אלה ראשי הכנופיה האמיתיים, לא יישבו על ספסל הנאשמים. היטלר המית עצמו בירייה, כמוהו כגבלס, הימלר הרעיל עצמו ובורמן הסתלק ליעד רחוק ובלתי נודע. עשרים וארבעה נאשמים. המשפט עומד להיפתח בעוד שלושים יום. כתב האישום משתרע על שבעה עמודים עם אותיות דפוס צפופות בעתון. השמדת היהודים, פשעים נגד האנושות, פשעים כנגד השלום, רצח של בני ערובה, התעללות בשבויי מלחמה, המתת חולי רוח במסווה של רצח מתוך רחמים, כבשני גאז, מחנות ריכוז, עבודת כפיה. הצטברות של מעשי נבלה המבוצעים ביד אנוש. ובאיזו אדישות עוברות הבריות בקריאה רופפת על המסמך בן שבעת העמודים! כאילו כל זה אינו נוגע להן כלל. לא הפשעים ולא הפושעים, לא האשמה ולא העונש. “זה למעלה מהבנתנו!”, אומרים נציגי בנות הברית. “חידה ממש! היכן השנאה התהומית שכביכול ליכדה מיליוני גרמנים להתקומם נגד המשטר?”

שבעה חדשי רעב, יאוש, מלחמת קיום וחוסר בטחון היה בהם די והותר כדי ליטול את העוקץ משנאה זו. כן, אז בפברואר, או במרס, או באפריל, בשבועות האחרונים של המלחמה, כשאף השוטה הגדול ביותר הבין באיזו שפלות נבזית רומה על־ידי הנאציזם, אכן אז היינו בשלים לעריכת החשבון. לו ניתנה לנו אז שהות של שלושה ימים בין ההתמוטטות לכיבוש, היו אלפי אלפים מאתנו נוקמים את נקמתם באויביהם עם הסכין ביד. כל אחד היה בורר לעצמו את מעניו האישיים. “עין תחת עין” נשבענו אז. “השעה הראשונה לאחר ההתמוטטות תהא קודש לסכינים הארוכים”. אך הגורל רצה אחרת. השעה הראשונה, היום הראשון, אף השבועות הראשונים שלאחר ההתמוטטות עמדו בסימן אימת מעשי האונס. לא ניתנה לנו ארכה של רגע בין מעשה זוועה אחד שירד על ראשינו למשנהוּ. ובטרם יכול היה לבוא ליל ברתולומיאוס זה שציפינו לו, היו עלוקות העבר לאחים לסבל בהווה. משום כך החמצנו את ההזדמנות. קייטל, רוזנברג, ריבנטרופ, פריק – מה איכפת לרוב העם מה יהא בגורלם? לא כדי להתנקם ברעיון הנאצי השחזנו באביב את הסכינים הארוכים, אם להשתמש בהשאלה מתוך הימנונו של הורסט וסל, אלא כדי לערוך את החשבון עם הממונה מטעם המפלגה שירד לחיינו, עם המשגיח ממחנה הריכוז שהתעלל בנו, עם המלשין שהסגיר אותנו לידי הגיסטאפו. והנה בא הגורל והכשיל את משאלתנו ליישב את חשבונותינו הפרטיים. כעת עומדים ראשי העסקנים לדין בפני בין דין לא־גרמני. וחלף נקמתנו האישית שנשמטה מידינו זכינו באשמה קולקטיבית מופשטת, פחות מדי מוגדרת מלהטריד את מנוחתו של הגרמני הפשוט במידה יתירה. קולקטיבית מדי מכדי שאדם בעל אחריות אישיות יוכל להבינה כהלכתה.

יום ב', 29 באוקטובר 1945.

לפני שלושה שבועות ננקטו הצעדים הראשונים נגד חברי המפלגה לשעבר. מוציאים את כל הנאצים מעמדות המפתח בתעשיה ובחיי הכלכלה. כל חברי המפלגה לשעבר מורחקים מפעילות תרבותית. מעתה ואילך הם רשאים לעבוד רק כפועלים פשוטים. המפר חוק זה צפוי לעונש. המעלים את עברו המפלגתי מתחייב בדין. נוסף על כך לא יינתן החל מן ה־1 בנובמבר כרטיס מזון למי שאינו יכול להמציא לשלטונות פנקס עבודה. זוהי בשורה מרה לכל אלה שלא ייחסו חשיבות יתירה אחרי גמר המלחמה לאמירת האמת. בעלי “מצפון־השאלונים המוכתם” מוצאים לעצמם עתה פורקן במחאות על הפגיעה שפגעו בהם, מסוג: “נבזות שאין כדוגמתה, הטירור הזה! עוול חדש זה מסמר שערות! הן אי אפשר להעמיד עשרים אחוז מן העם אל מחוץ לחוק המקובל!” מי אומר שאי אפשר? האמנם הם שכחו כבר שחוקים מיוחדים אלה מנוסחים כמעט כלשונם ולפי מתכונתם של חוקים אחרים שהוטלו שמונה שנים קודם לכן על היהודים? דומה שעם השיכחה של השתייכותם המפלגתית ירד גם לתהום הנשיה אצל מרביתם זכר מהותם של חוקי האפליה הנאצים, זכרונם לדראון־עולם. מי בעם הגרמני התאונן אז על טירור ועל עוול כשהתקנות ההן פורסמו בעתונים? אכן, רצוי היה עתה לרענן את זכרונם ההשוואתי, לדאוג לכך שסמל צלב הקרס לא יתחמק עתה מן השותפות הנסיבתית עם המגן דוד היהודי שעליו הטיל את צילו.

יום ה', 1 בנובמבר 1945.

החל מהיום פועלים שירותי הדואר בכל תחומי גרמניה. שוב צעד המרחיק אותנו מן הבידוד, הזדמנות משמחת לחדש באורח חוקי את הקשר עם ידידים מעבר לנהר האלבה. היום עובר עלי בכתיבת מכתבים. “האם אתם בחיים? האם דירתכם עומדת על תילה? היש להם לחם לאכול?” מכתבים להינריכס ולקונראד באואר. יכולה הייתי למלא מאות דפים כדי לשקף בהם, ולו בתמצית של רמז, את אשר התרחש כאן בינתיים. “אנדריק מת” כותבת אני זו הפעם החמש עשרה.

יום ו', 16 בנובמבר 1945.

ברלין האהובה עלי, מי ידמה לך? באיזו עיר אחרת יסכים הקהל להתענג ולהתלהב במשך ארבע שעות רצופות מהצגת מקבט כשמד החום מצביע על כמה וכמה מעלות מתחת לאפס? רועדת מקור עומדת הליידי על הבימה. ענני אדים מתהוים מסביב לפיות השחקנים. העצים שעליהם מתנדנדות המכשפות מצופים במעטה של קרח מחליק. ובאולם? באולם מתעטף הקהל בשמיכות. רגלי הצופים תקועות בשקים, הם יושבים במעילים מורמי צווארון, חבושי כובעים היורדים להם עד מעל לאוזניים. באומץ הם קופאים בקור. באומץ קופאת גם ליידי מקבט על הבימה בשמלת המשי הדקיקה שלגופה. באומץ ראוי לשמו קופאת גם הייקה, הצעירה שבמכשפות, על העץ התיאטרוני שלה העוטה קרח. מעולם לא גילתה ברלין מיצבור כזה של רצון־חיים, שאפה כה עזות להשתלב בחיי התרבות, כבימים אלה. הן זה שכרנו על פני האחרים שנתברכו במידה יתירה של רווחה. אותנו אין עוד מרתיע הוויתור על כרחנו למרוח לכה על הצפורניים בצבע האופנה האחרונה. לא איכפת לנו כשהכובע שלראשנו התיישן מכבר. שייקספיר חשוב יותר. ועוד יותר חשוב הוא התענוג, שאין לו אח ודוגמה, לגלות את שייקספיר בדרך חדשה לגמרי, מתוך להט של התעקשות, בתנאי קור של כמה וכמה מעלות צלזיוס מתחת לאפס.

שבת, 1 בדצמבר 1945.

משלוח־הדואר הראשון הגיע מן האזורים המערביים. ארבעה שבועות הוא היה בדרך. זרות, כאילו נכתבו ביבשת אחרת, נראות לנו הידיעות משטוטגארט, קלן, המבורג ופרנקפורט. אולם הן מצביעות על חידוש הקשר, על־אף הכל. הינריכס חי. הוא רוצה לשוב לברלין. קונראד מנסה להשתרש במערב.

יום ב', 3 בדצמבר 1945.

לשכת יוצרי האמנות פורקה בפקודת הקומנדנטורה. שמועה אומרת שהדבר קשור ב“מאבק בין המזרח למערב”. המהגרים המוסקוביטים עומדים על תביעתם למעמד מועדף ואינם מוכנים להכיר בפליטי היטלר הנתמכים בידי מעצמות המערב. פחות ופחות זוכרים לנו השליטים החדשים מן המזרח את חסד מאבקנו נגד היטלר. גריגור שולץ מאוכזב מרה. בדעתו להגר מכאן מהר ככל האפשר.

במפלגה הסוציאליסטית הגרמנית דנים בליכוד כל המפלגות השמאלניות.

האמנם ימנע ליכוד כזה את הפילוג ההולך ומסתמן באופק? הרושם הראשון הוא שהחתירה לאיחוד אינה ספונטאנית אלא מוכתבת ממעל, שאינה קשורה כלל באינטרסים גרמנים, אלא מהווה רק מהלך על לוח השחמט של המדיניות הבינלאומית. אך מה יכול כבר להיות ערכם של אינטרסים גרמנים כשמכתב מפרנקפורט לברלין נמצא בדרך ארבעה שבועות?

יום ג', 11 בדצמבר 1945.

ברובע טירגרטן, באזור האנגלי, מתגורר אחד מידידיו של מקר איבנוב, הבארון הבאלטי פון קאולברס. בהיותו שלישו של קנריס השליכו אותו הנאצים למחנה ריכוז. “אני אוהב את רוסיה” אמר הבארון כתום המלחמה. “אף כי אינני קומוניסט, הריני חותר להבנה עם הממשלה הסוביטית.” על־כן שב מן המערב לגור בברלין והתישב בדירתו משכבר הימים ברובע טירגרטן. לפני ימים אחדים הופיעו במעונו שני אדונים. הם ביקשו ממנו בנימוס להילוות אליהם לשם בירור בקומנדנטורה הבריטית. “כמובן”, הסכים הבארון ועלה על המכונית שהמתינה להם למטה. חלפו שלוש שעות, ורעייתו החלה לגלות סימני דאגה. לבסוף הלכה אל הקומנדנטורה הבריטית. “אנחנו הזמנו את בעלך?” שאלו אותה שם בהשתוממות. “לנו לא ידוע דבר על כך.” – “ריבונו של עולם, משמע שהיתה זאת המשטרה החשאית הרוסית, ה’ג.פ.או'” נחרדה האשה. – המפקד הבריטי התקשר עם עמיתו הרוסי. “זה לא ייתכן” מחה הרוסי. “דבר כזה לא ייתכן באזור שלנו.” הוא הבטיח להתענין ולמסור לעמיתו הבריטי תשובה תוך עשרים וארבע שעות. עשרים וארבע השעות חלפו ואז הגיעה התשובה: “חקירתנו העלתה שהבארון לא הוזמן לשום משרד ממשרדי הרשויות שלנו.”

איש שוב לא יגלה את עקבותיו, אלא אם כן ירצה לכתת רגליו ממחנה ריכוז אחד למשנהו באזור המזרחי או לשוטט לאורכה ולרוחבה של הממלכה הרוסית. אז – אולי – ימצא גם את מקר איבנוב.

שבת, 22 בדצמבר 1945.

“אם את מעונינת, אוכל לסדר לך קשר עם ארצות חוץ” אמר לי לפני חודש הידיד האנגלי. מסרתי לו שלוש כתובות: את זו של אמי מאמצתי בקליפורניה, את זו של קרלה סימסון ואת זו של אריך טוך, ששניהם נמצאים בבנקוק. חמש שנים בקירוב חלפו מאז ראיתי את קרלה ואת אריך לאחרונה. ב־7 באפריל 1941 נפרדנו מעליהם בתחנת הרכבת.

עתה אני יושבת וקוראת מכתב המשתרע על חמישה עמודים של כתב יד מצופף, ואני בוכה כתינוק. הם חיים. מצבם טוב. הוי, אמי מאמצתי הרחוקה והיקרה, ידידתי החביבה קרלה, אריך טוך החביב…

יום ג', 25 בדצמבר 1945.

חג המולד הראשון שלאחר המלחמה. כמה שונה תיארנו לנו אותו בדמיוננו. חג מולד ללא עץ אשוח, ללא מתנות, ללא אנדריק. המתנה היחידה שקיבלנו היא שהחל משלשום הסירו את העוצר, שאנו רשאים שוב לצאת מפתח ביתנו אחרי אחת עשרה בלילה.

שבת, 5 בינואר 1946.

עיסקי השוק השחור פורחים. אנשים מוסרים את חפצי הערך שלהם תמורת קדלי חזיר, סוכר, יי"ש, קפה או טבק. אט אט מתחילים להתרגל לכך שבעיני חלק מן האוכלוסיה דינו של שטר בן אלף מארק כדין פרוטה. הגיחוך שבניגודים הכלכליים הולך וגובר. גברים ונשים שפג כוחם להתפרנס מעבודה זכאים לתמיכת סעד מירבית, הנעה בין שלושים לארבעים מארק לחודש. עשרים ואחד מארק דרושים להם לקניית מנות המזון הקצובות. מסתבר איפוא שלסיפוק שאר צרכיהם נותרים להם בסך הכל תשעה־עשר מארק לחודש. משמעו של דבר שעליהם לחשוב בכובד ראש על כל פרוטה שאותה הם מוציאים, לחשוב פעמיים בטרם יוציאו מארק אחד מכיסם. הם מעדיפים ללכת ברגל ובלבד שלא להוציא עשרים פפניג על נסיעה בחשמלית. עשרים פפניג! מה הם עשרים פפניג? שויים של שבעים גראם שומן שהאזרח הממוצע זכאי לו במנה קצובה, או של מיליגראם ושלושת רבעי המיליגראם שומן בשוק השחור! עשרה גרם שומן עולים בשוק השחור חמישה עשר מארק. אפשר למרוח בהם פרוסת לחם. בשבע פרוסות לחם מרוחות חמאה אי אפשר להתקיים משך עשרה ימים. נוצרת איפוא הבעיה כיצד להשיג פרוסות לחם מרוחות שומן די הצורך. סוגיה זו משנה, בהיסח הדעת, את כל המיבנה החברתי, יוצרת מעמדות חדשים, מישורי־דרג כלכליים חדשים. מושג ההון אבד עליו כלח. מצד אחד קמו ניאו־קפיטליסטים, מצד שני נוצר מעין ניאו־פרוליטריון. מי שקיומו תלוי אך ורק בכרטיסי המזון הרשמיים, משתייך למעמד של חסרי כל. קפיטליסט חדש הוא זה שיש באמתחתו כמות מספקת של סחורות רבות־ביקוש כדי הבטחת קיום על רמה טרום־מלחמתית. במושגים של כסף: למי שלרשותו סחורה בשווי של עשרים אלף עד שלושים אלף מארק לחודש על־פי ערכה בשוק השחור. אלה המקיימים שקלא וטריא בסחורות רבות־ביקוש, יצרני סחורות רבות־ביקוש והמגישים שירותים רבי־ביקוש מהווים כיום בברלין מעמד של פריצים. ואילו האחרים, שהקצבת מזונם החודשית מהווה אמנם את בסיס קיומם, אך לא את מקור קיומם היחיד, יצרו שכבה רחבה של מעמד בינוני חדש. הונם הצנוע והמקרי נובע מיחסי סחר־מכר עם איכרי הסביבה, מעסקות מקריות, מטיולי יום א' שמגמתם אגירת מצרכים ומהמרת חפצי ערך אחרונים לקלוריות נוספות.

יום ב', 14 בינואר 1946.

עצמאות או התמזגות? שאלה גורלית זו צפה ועולה שוב ושוב בכל אסיפת חוג או התכנסות אחרת של חברי המפלגה הסוציאל־דימוקרטית. מזה עשרים ותשע שנים נחשבת ברית המועצות של הריפובליקות הסוציאליסטיות להתגלמות הסוציאליזם ועמה בכפיפה אחת מושגים כמו קפיטליזם ממלכתי, ג.פ.או, דעת קהל מכוונת. מזה תשעה חדשים היתה הצייתנות לפקודות מוסקבה מסממניה המובהקים של התנועה הקומוניסטית. אנו סולדים מצייתנות זו. ברגע שנכניס את ראשנו לתוך לולאה זו, נהיה אנחנו, ברלין ואף גרמניה המזרחית כולה, אבודים. אבודים לדימוקרטיה. לעומת זאת ניהפך לנכס בעל משקל בידי הבולשביקים הלאומיים בשאיפתם להשתלט על העולם.

יום ג', 29 בינואר 1946.

“ולפי־כך אנו נשבעים לך, עם גרמני, להקדיש את עבודתנו ואת ידיעתנו מעתה ואילך אך ורק לטובתך ולטובת האנושות.” בחגיגיות מהדהדים דברי הנדר מפי נציג הסטודנטים.

המעמד הוא: פתיחתה מחדש של אוניברסיטת ברלין. הטקס מתקיים בארמון האדמירלים. אנו יושבים שלושתנו, פרנק, הינריכס ואני, באולם המלא עד אפס מקום. מעודי לא ראיתי ריכוז כזה של אנשי בינה ודעת במקום אחד. התכנסה כאן סלתה ושמנה של ברלין: משפטנים, רפואנים, חוקרי דת ומדעני טבע, הוגי דעות, מלומדים וראשי הממשל העירוני. לבי הולם בי בחוזקה מרוב שמחה וגאוה. אם אכן אלה יהיו ראש הגשר לחתירה אל אופקים חדשים, דיינו.

יום ד', 6 בפברואר 1946.

פרנק קיבל הצעה להצטרף לסגל האקדמאי של האוניברסיטה. לפי שעה מוגבלת פעילותו למאמצים לתיקון הגג ההרוס של מרפאתו העתידה. יש גם צורך לקומם מן ההריסות את המעבדות, להשיג מיטות בשביל החולים ולהיאבק ללא לאות כדי שיוכנסו שמשות לחלונות חסרי הזיגוג. פקידי הממשל הרוסיים עוזרים במידת יכולתם. מזריחת החמה ועד לשקיעתה הומה שטח בית החולים ‘שאריטה’ כמרקחה: מתרוצצים בו כנמלים פועלי בנין, בעלי מלאכה, ארכיטקטים, משאיות. “תרבות” אומרים מנצחינו מן המזרח – “אנו מתייחסים לתרבות ביראת כבוד”. אין דבר קרוב לליבם מקידומה וטיפוחה של התרבות ברוחב לב, הם מצהירים.

אולם בריחוק מאתיים מטרים נמצא בנין המשרדים של הג.פ.או. בו נעלם לבלי שוב מקר איבנוב לפני חמישה חדשים.

יום ג', 26 בפברואר 1946.

המאבק על ההתמזגות המוצעת הולך ונמשך. “חזית אחידה!” גורסים הקומוניסטים. “דיקטאטורה עד לנהר האלבה!” אם לא תיאות המפלגה הסוציאל־דימוקרטית לבצע את הסיפוח מרצון, יכריחו אותה להסכים לו, הם מאיימים. “זאת נראה!” מגיבים חברי המפלגה. “חלפו־עברו העתים שבהם אפשר היה לכפות עלינו הכרעות מבלי שיהא בקרבנו פוצה פה ומצפצף.”

נראה שמר גרוטיווהל, יו“ר המפלגה הסוציאל־דימוקרטית הגרמנית, חולק על דעתם של חבריו למפלגה. מתלחשים שכבר ביצע את הסיפוח על דעת עצמו. בתוקף סמכותו כיו”ר המפלגה הסוציאל־דימוקרטית בסניף ברלין: מבלי לשאול איש, מבלי לקבל הרשאה מאיש, ללא סמכות. מחרתיים בשעה תשע בבוקר ייערך בארמון האדמירלים בירור בהשתתפות שאר העסקנים.

יום ד', 27 בפברואר 1946.

מה קורה כאן, בעצם? “לעולם לא תהא עוד מלחמת אחים” אמרה המפלגה הסוציאל־דימוקרטית הגרמנית אחרי המלחמה, והציעה לקומוניסטים לייסד מפלגה משותפת. הקומוניסטים גילו היסוסים וביקשו תחילה בירור אידיאולוגי. במקום מפלגה אחת קמו שתי מפלגות.

בדצמבר החלו הקומוניסטים לפתע ליזום את איחודן של כל המפלגות השמאלניות באזור המזרחי. אותם קומוניסטים שאך לפני חדשים מועטים היתנו הסכמתם להצעה בליבון אידיאולוגי מוקדם על הנושא, לוחצים עתה על מיזוג מוקדם ככל האפשר. לעומתם תובעים הסוציאל־דימוקרטים כתנאי למיזוג, ששלטונות הכיבוש הסובייטים יחדלו בהם מלקדם באורח חד־צדדי את המפלגה הקומוניסטית בתחומי כיבושם. תנאי נוסף: ששתי המפלגות יכריעו לטובת המיזוג בועידות ארציות מרכזיות. כזאת היא, מכל מקום, תביעתו של יו“ר הסוציאל־דימוקרטים בברלין, אוטו גרוטיווהל. “אין צורך בכך” אומרים הקומוניסטים, “אפשר להתמזג גם על בסיס מקומי, מחוזי או אזורי”. – אם אין ברירה אחרת – כן, אך איננו רוצים שלא תהא לנו ברירה אחרת” משיב להם גרוטיווהל. “איננו מתנגדים לעצם שיתוף הפעולה, אך אנו מתנגדים לשיטות החפוזות והבלתי דמוקרטיות להגמשת שיתוף פעולה זה הלכה למעשה. היאך נגיע להתהוות מעמד פועלים גרמני אחיד אם האיחוד יקום אך ורק באזור כיבוש אחד ויחידי?”

מרכז המפלגה הסוציאל־דימוקרטית נמצא באזור הרוסי של ברלין. ב־21 בדצמבר מתכנסים עסקני המפלגה של העיר כדי לדון בעניני האיחוד. הם מצפים לבואו של גרוטיווהל. הם ממתינים לו שעות רבות. גרוטיווהל שנקרא להתיעצות בקארלסהורסט אינו נוטש את הדיון הנמשך עד אור הבוקר. כחסיד האיחוד המותנה הוא נסע לשם, כחסיד האיחוד המידי ללא תנאי הוא חוזר לברלין. עסקני המפלגה מוכים תדהמה. מה שאומר, כותב ועושה יו"ר סניף מפלגתם החל מן ה־22 בדצמבר אינו שייך עוד לשום עקרונות סוציאל־דימוקרטיים.

יום ו', 1 במרס 1946.

בארמון האדמירלים מתקיים כינוס־עסקנים. כבר זמן רב לפני התחלת הדיון תפוסים כל מקומות הישיבה באולם. אלף וחמש מאות עסקנים מצפים בדריכות לדבר יו"ר מפלגתם. ב־11 בפברואר צידד מר גרוטיווהל, לאחר שיחות עם נציגי המפלגה מן האזור הסובייטי, בשם נשיאות המפלגה הסוציאל־דימוקרטית בברלין, בועידת האיגוד המקצועי החופשי, אכן, צידד גרוטיווהל באיחוד מפלגות הפועלים שבאזור הכיבוש הסובייטי. “לא שאלתם את פינו” מוחים עסקני המפלגה בברלין. “שאלתם רק את אלה שאינם יכולים לומר לאו. את אותם פעילי המפלגה הנוהגים להוציא את כל אומרי הלאו מן המפלגה על־פי פקודת מעצמת הכיבוש. אולם אנחנו רוצים לומר לאו. באנו כדי להגן על זכותנו זו בשם חברי המפלגה בגרמניה כולה.”

האוירה מתחשמלת מרגע לרגע. עוד לפני השמעת ההרצאה המרכזית מתקבלים בשולחן הנשיאות עשרות פתקים של חברים המבקשים להשתתף בויכוח. עתה עולה אוטו גרוטיווהל על דוכן הנואמים. “צייתן!” ניטחות כנגדו קריאות הביניים הראשונות מאחת הפינות באולם. “לך לקארלסהורסט, אוטו!” גרוטיווהל אינו מאבד את עשתונותיו. קריאות המחאה ההולכות ורבות, הופכות נלהבות ונזעמות יותר ויותר. “משאל חברים כללי! אנו תובעים משאל חברים על־ידי הצבעה!” מאות ידיים מורמות לאות הסכמה. ההחלטה לערוך משאל־חברים במסגרת הצבעה של כל חברי הסניף מתקבלת ברוב עצום. מישהו מתחיל לשיר את הימנון הסוציאל־דימוקרטים הגרמנים “אחים, לשמש, לדרור…” כאילו מאליהם מצטרפים החברים לשירתו במקהלה. “הפעם לא נכנענו. זו הפעם הראשונה מאז שלוש־עשרה שנה ידענו להגן על חירותנו.”

יום ג', 5 במרס 1946.

פרנק נקרא למנהל הארגוני של מרפאתו וקיבל נזיפה חמורה על שהשמיע כביכול הערות אנטי־קומוניסטיות. המרפאה נמצאת באזור הרוסי.

אומרים שמעצמות הכיבוש לא יסכימו להוציא רשיון לעריכת משאל החברים. גם בממשל העירוני מתייחסים למשאל בהסתייגות. מר פיק ומר גרוטיווהל מצטלמים בצוותא.

“עזרו לנו” שטוחה תחינתנו בפני ידידינו המערביים. “אנא תבינו שעניננו גם ענינכם הוא. אם מפלגת הסוציאל־דימוקרטים בברלין תיבלע על־ידי המפלגה הקומוניסטית, יקיץ הקץ על הדימוקרטיה בברלין. וגם על הדימוקרטיה בכל גרמניה.” אולם הללו מגיבים במשיכת כתף. “זהו ענין פנימי־גרמני” הם משיבים, מתוך השתמטות. “בני בריתנו הרוסים…”

יום ה', 14 במרס 1946.

נשיאות סניף המפלגה הסוציאל־דימוקרטית עושה את כל המאמצים כדי לבטל את הצורך במשאל. בדעתה להיכנס במו"מ נפרד עם מתנגדי המיזוג כדי לשדלם אחד־אחד לשנות את דעתם. במאה שבעים וחמש אסיפות־הסברה צריכים נואמים מוכשרים לסתור את כל הטענות והנימוקים של מתנגדי האיחוד.

הקרע במחנה מעמיק והולך ככל שהרוחות נסערות. הניגודים מקבלים יותר ויותר צביון אישי. אנשים שנסתייעו אך לפני שנה איש ברעהו כדי להינצל מאימת הגיסטאפו, שסיכנו את חייהם איש למען אחיו, משמיצים היום זה את זה כאויבים מושבעים. למען האיחוד ונגד האיחוד. בן בליעל או ג’נטלמן. גם ידידנו הותיק פלאם גורס את האיחוד, בניגוד לדעתנו. הוא נתמנה לעורך ראשי בעתון המופיע באזור המזרחי. בני ברית לשעבר נעשים יריבים פוליטיים קיצונים.

יום ג', 19 במרס 1946.

בממשל העירוני מאיימים בפיטורי כל העובדים המתנגדים לאיחוד. אין ספק: כל מי שיבחר במפלגה הסוציאל־דימוקרטית הבלתי תלויה לא יוכל לצפות לחסדים באזור המזרחי של גרמניה או של ברלין. “השוב עלינו לעבור לאופוזיציה?” שואלים עצמם הפועלים. “העלינו לסכן שוב, בשנית, לזמן בלתי מוגבל, את עבודתנו, חירותנו ואף חיינו?” אכן, זוהי הכרעה קשה לכל אלה שציפו בשלוש עשרה השנים האחרונות בחוסר סבלנות ליום השחרור, במחנה הריכוז או במחתרת.

שבת, 30 במרס 1946.

מחר יתקיים משאל־החברים. נשיאות המפלגה הסוציאל־דימוקרטית מחרימה את ההכנות לקראתו ככל העולה בידה. בכל מחוזות ברלין שורר תוהו ובוהו. כאן חסרות רשימות חברים, שם חסרים פתקי הצבעה, כאן אין רשימה של בעלי זכות ההצבעה, שם לא הגיעו ההודעות לבוחר אל תעודתן. חסרות קלפיות, חסרות כרזות, חסרים כרוזים, תאים לבחירה, עפרונות ומעטפות. עתון המפלגה לא מצא לנכון לציין את כתובות לשכות הקלפי. אלפים מבין בעלי זכות ההצבעה אינם יודעים עד היום היכן עליהם לשלשל את מעטפתם. החברים המתנגדים לאיחוד עובדים עבודת פרך, מכינים רשימות שמיות, מעבירים הודעות בכתב, מנסחים כרוזים ומתכוננים להשליכם מעל גגות ובנינים במרכזי העיר.

בנות הברית הבטיחו לסייע בביצוע התקין של הבחירות. רק הקומנדנטורה הסובייטית מתנה את מתן ההיתר לעריכת המשאל במחוזות כיבושה בבירור בעיות כה מסובכות שאיש לא יוכל לפתרן עד מחר.

יום ב', 1 באפריל 1946.

נפלה ההכרעה. ברוב של שמונים ושנים אחוזים וחצי הכריעו הבוחרים הסוציאל־דימוקרטים של ברלין כנגד המיזוג. הקומוניסטים מכנים את תוצאות משאל החברים “נצחון מזהיר של חזית האיחוד”. אף המתימטיקאי המוכשר ביותר יתקשה להבין על סמך אילו להטוטי חשיבה הגיעו למסקנה זו. נשיאות המפלגה עמדה בהתנגדותה עד לרגע התחלת הבחירות, ללא הועיל. חרף אלימות, איומים ותעמולה ניצח הרצון להכרעה עצמית, ולו רק בשנים־עשר מתוך עשרים מחוזות בחירה. באזור הרוסי לא ניתן ההיתר לעריכת הבחירות, “בגלל תקלות טכניות”.

יום ב', 8 באפריל 1946.

בבית הספר צינוואלד שברובע צהלנדורף הוקמה אתמול מפלגה סוציאל־דימוקרטית חדשה שהנהלתה מסתייגת מן הנשיאות הישנה ואינה עוד מכירה בה. “פלגני צהלנדורף” מכנים אותה היריבים בלעג. הם מעמידים פנים כאילו לא נתקבלה הכרעה ברוב של שמונים ושניים וחצי אחוז בבחירות המפלגה. “ואם אפילו תעמדו על הראש – באחד במאי יהיה האיחוד לעובדה מוגמרת” אומרים מכרינו הקומוניסטים. “או אז גם נבלע בתנופת הגוש האנטי־פאשיסטי את מפלגת הדימוקרטים הנוצרים. מעט הקולות של המפלגה הליברלית הגרמנית יילכו לטמיון בין כה וכה, ובעוד חצי שנה נתבע את הסיפוח.” זו הפעם הראשונה יצא המרצע מן השק. נודף ממנו ריח מדאיג של בעלות סובייטית. האמנם מנהלים אנחנו מאבק אבוד מראש?

הצילו! הצילו!

שבת, 20 באפריל 1946.

כל רכושה של המפלגה הסוציאל־דימוקרטית – מזומנים, משרדים, ריהוט, ניירות וטפסים, העתון המפלגתי, כל כיסא, כל שולחן – הכל נשאר בידי הנשיאות הישנה של המפלגה. בעזרת שולחן שנתקבל כתרומה מנדבן כלשהו, מכונת כתיבה שהושאלה להם וכמה תריסרי גליונות ניר שאותם “שנוררו”, מחדשים “פלגני צהלנדורף” את מאבקם למען הדימוקרטיה. איום ה“אחד במאי” תלוי מעל לראשם כחרב פיפיות. ועדת האיחוד, לעומת זאת, קיבלה הקצבה של שמונה טון ניר ממעצמת הכיבוש הסובייטית, לשם הכנת כרזות וכרוזים. משמונה טון אפשר להכין שלושה מיליוני כרוזים שייאבקו בקומץ אביונים הנאלצים להתחנן כעניים בפתח על כל פיסת ניר. המפלגות האזרחיות עומדות מנגד בחוסר מעש. “זה אינו נוגע לנו” אומרים הדימוקרטים הנוצרים. רק המפלגה הליברלית הגרמנית נחלצת לעזרת הנצורים בכרוז. “בל ישובו לעולם ימי הדיקטאטורה!”, מכריז הכרוז מעל קירות הבתים. “טרם איחרנו את המועד, דימוקרטים!” הוא לפחות קורא לילד בשמו ומעביר קו הפרדה בין שני המחנות הניצבים זה מול זה.

יום ד', 1 במאי 1946.

היתה זאת מלחמת חזקים בחלשים. ואף על פי כן היתה ידם של החלשים על העליונה. מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, שנוסדה באזור הרוסי של גרמניה ושל ברלין ביום א' של חג הפסחא, עורכת חגיגה לכבוד האחד במאי. מתקיימת תהלוכה רבת משתתפים. אולם הסוציאל־דימוקרטים אינם נוטלים בה חלק. הקומוניסטים לא “בלעו” את הדימוקרטים הנוצרים, כוחם של הליברלים הגרמנים לא הלך לטמיון, אף לא אחת מן המפלגות המערביות ביקשה להיספח אל המזרח. המפלגה הסוציאל־דימוקרטית של ברלין שומרת על קיומה העצמאי.

יום ג', 14 במאי 1946.

לדגמר עבר החשק להישאר בברלין. אין היא הראשונה היוצאת ברגל לדרך אל המערב. חבושת כובע ברט, נעולה מגפי־סקי, לבושה חליפת טריינינג היא עומדת מולי כדי להיפרד מעלי. “כאן בין כה וכה אי אפשר לצאת אל המרחב מבחינה כלכלית”, היא מתוודה ומרימה את תרמיל הגב שיש בו מטען השוקל שלושים קילו. דגמר מאירוביץ. רק עתה אני נזכרת ששכחנו אותה לגמרי בחדשים האחרונים! “דגמר” אני פונה אליה, מבוישת. מאד הייתי רוצה לכפר על מחדלי. לכפר על ששכחתי אותה ועל שהיא עוזבת את ברלין, על המחסור ברחשי ידידות שהיה מנת חלקה ועל אכזבתה מעירנו. אך ככל שאני משתדלת לפייס אותה, מתחוור לי במידה הולכת וגוברת השינוי שחל בינתיים ביחסנו. המגנט שליכד את האנטי־נאצים: הזעם המשותף כנגד העסקנים המנוולים, הפחד המשותף מפני ההפצצות, המיבצעים המשותפים כנגד היטלר, סכנת הנפשות שבה היינו נתונים יום יום ושעה שעה – לכל אלה אבד כוח משיכתם. “סלחי לי, דגמר” אני חושבת בלבי, אך אינני מבטאה את המלים. רק “היי שלום” אני אומרת, “ואם פעם תצטרכי משהו, כתבי לי” היא מנידה ראש. ולפתע, כאילו והזכרונות המשותפים גברו עלינו וכפו זאת עלינו, אנו מתחבקות ומתנשקות שלוש פעמים על הלחי, כפי שאנדריק נהג לעשות. “תיוותרי בחיים!” אנו לוחשות בכוח ההרגל את ברכתנו האנטי־נאצית הנושנה.

שבת, 25 במאי 1946.

גם את פאביאן רואים לעתים רחוקות יותר ויותר. הוא מחבר ספרים ומחזות תיאטרון, שותה לשכרה ונשבע פעם על צידקת המערב ופעם על צידקת המזרח. נראה כי רק הסכנה המשותפת שאימה עלינו הפכה אותו באורח ארעי לבעל עמדה עקבית במקצת. מדי פעם כשהמקרה העיוור מזמן אותנו יחדיו, הרינו שואלים זה את זו בצחוק: “התזכור?” או “העודך נזכרת בכך וכך…?”

הרחק הרחק, מעבר לכוחו של דמיון אנוש, חבויות קורות העבר.

יום ד', 29 במאי 1946.

לנו הנצחון! בישיבתה מיום אתמול אישרה מועצת הפיקוח של בנות הברית את המפלגה הסוציאל־דימוקרטית ואת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי כמפלגות עצמאיות בכל ארבעה אזורי הכיבוש של העיר. אם כן, המאבק לא היה לשווא.

מפלגת האיחוד הסוציאליסטי יוצאת בתרועות נצחון ומפרסמת הכרזות יומרניות. “סיסמתנו היא: נגד קיום מפלגה בודדת, אך למען חיזוק חזית האיחוד הסוציאליסטי. העתיד הוא למפלגת האיחוד הסוציאליסטי. מאחוריה עומדים מיליוני חברים, ולצידה אין מקום לאורך ימים לקבוצות פלגניות” כותב בטאונה המרכזי של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי “נויס דויטשלנד” (גרמניה החדשה). אני מתקשה להבין את ההגיון שבדבר. מפלגה בודדת – לא, אך “לא יהיו לך אלים אחרים זולתי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי”…

יום ב', 17 ביוני 1946.

“הסבור אתה שתפרוץ מלחמה? החושב אתה שההפרדה לאזורי כיבוש תאריך ימים?” אני מציגה שאלות אלו לידידו האנגלי של אנדריק, שעה שאני יושבת עמו, בחוילת השרד שבה הוא מתגורר, ולוגמת קוקטייל על המירפסת. הוא מחייך. “אינני מאמין לא בזה ולא בזה. מדוע את שואלת?” “משום שכולם מציגים לעצמם את אותה השאלה.” הוא שוקע בהירהורים. “אולי בעוד עשר שנים. אולם אם אז תפרוץ מלחמה או לא, על זאת נדע בוודאות רק בעוד שנתיים.” – “אך הלא צריך לעשות משהו למניעת הדבר”. – “לא להרבות בדיבורים על כך, אלא להדליק נרות קטנים. עם כל נר נוסף הנדלק נוסיף קמצוץ אור על חשכת עולמנו.”

“להדליק נרות קטנים” מהרהרת אני בדרכי הביתה. – אולי פירושו של דבר הוא גם: להתמיד בישיבה בברלין, להתגונן כנגד השרירות, להתחיל את המאבק המיגע נגד טירור וקולקטיביזם עוד הפעם מלכתחילה.

יום ג', 16 ביולי 1946.

ידידים הביאו לנו היום את הידיעה הראשונה מקורט אקארדט, המהפכן והחבלן האנטי־נאצי. גם הוא נשאר בחיים. אומרים שהוא עובד בשירות ארגון מערבי לריגול נגדי. מוזרות הן הדרכים המפזרות את אנשי חבורתנו לכל עבר.

כמעט כל אחד מאתנו עושה דברים שאך לפני שנים מועטות לא היה חושב עצמו מסוגל לעשותם. מי גם יכול היה להעלות אז על דעתו שיושיט ידו לעבר שיירי טבק של אנשים זרים, שיאסוף אותן באצבעות חשופות ממאפרות הרכב הציבורי. מי היה מאמין שיחטט בפחי אשפה תוך כדי צודו אחר קלוריות, שילקט שיירי אוכל ממיצבורי אשפה של מטבחי בנות הברית. האמנם זה בלתי אפשרי? הכל הוא אפשרי, כשרעבים ללחם. כשלאדם שהתרגל לעשן אין מה לעשן, הוא מתחיל למחול על כבודו. “תפוס!” אומר חייל אמריקאי וזורק לגרמני סיגריה שאותה עישן למחצה. הגרמני עט על בדל הסיגריה, מתכופף ומרימו. החייל צוחק. לו היה מעמיק חשוב, צריך היה לבכות.

ציידי שלל שורצים מסביב למטבחי בנות הברית. “תפוס!” הם חושבים בלבם ונוטלים עמם הביתה את קופסאות השימורים שהושלכו לערימת האשפה, כדי לגרד מתוכן את השאריות ולהכין מהן, בתוספת מים, מרק חם. “תפוס!” אם אתה רעב, עליך להתגבר על רגשי הגועל התוקפים אדם רגיל, שבע.

יום ג', 1 באוקטובר 1946.

פושעי המלחמה הראשיים נידונו בנירנברג לעונשים כבדים. שנים עשר מתוך עשרים ושניים הנאשמים למיתת־תליה. שלושה למאסר עולם. ארבעה לעונשי מאסר הנעים בין עשר לעשרים שנות כלא. שאכט, פאפן ופריצשה זוכו. הוצאות מיוחדות, הודעות מיוחדות ברדיו, כתבות מצולמות, צילומי בזק של פני השופטים בעת קריאת פסק הדין. ראיון עם פאפן. האסירים בתאם. בקשות־חנינה. מועד להוצאת גזרי דין המוות. אף בכפרים הנידחים ביותר על פני תבל מתעניינות הבריות בגורלם של פושעי המלחמה הגרמנים. “להתעלם מהם היא הצורה הנאותה ביותר של ביצוע פסק הדין” אומר פרנק ומפסיק את הרדיו שגילה לנו זו הפעם השביעית באילו נימי נימים של התרגשות קיבל כל אחד מן הנידונים למוות את גזר דינו. רגשותיו של ויצלבן לא העסיקו את הבריות בזמנו בצורה כה מסעירה.

יום א', 6 באוקטובר 1946.

עשרים וחמישה אלף מפועלי ברלין מכריזים על שביתת אזהרה כמחאה על זיכוים בדין של פאפן, שאכט ופריצשה. מה יאמרו לכך חברי המפלגה הקטנים? מיליונים מהם עודם יושבים וממתינים לדינאציפיקציה שלהם. הם ממלאים שאלונים, משיגים לעצמם תעודות־יושר, כותבים תולדות־חיים, הצהרות והצטדקויות. הם סובלים רעב על פי כרטיס מזון מדרג ה‘, מסתתים אבנים, מפנים הריסות, עובדים כשליחים־שרתים ולאחר שסוף סוף זכו “להיטהר” מן הנאציזם הם ממתינים חדשים על גבי חדשים עד אשר גם מועצת הפיקוח של בנות הברית תכיר בדינאציפיקציה שלהם. בלי זה אין חוזה־עבודה. בלי זה לא ייזכו בתעסוקה בעלת רמה. “מה עשינו אנחנו לעומת מעשיו של פאפן?” הם שואלים בהתמרמרות. "האם אנחנו שידרנו ברדיו דברי פרשנות על נאומיו של גבלס או ההיה זה האדון פריצשה? אולם את מר פריצשה זיכו בדין. הגב’ גרינג מתגוררת באחוזתה הכפרית בבואריה, מצטלמת מדי יום עם נציג אחר מבנות הברית ואילו אנחנו מסתתים אבנים. היכן כאן הצדק, כשאנו נאלצים לסתת אבנים שעה שמר פאפן הולך לטייל?"

יום ה', 17 באוקטובר 1946.

גם גרינג התחמק מביצוע גזר דינו. שלוש שעות בטרם צריך היה להיטלטל על עץ התלייה שלח יד בנפשו בתא המעצר. היטלר, הימלר, גבלס, גרינג. איש מאלה לא מצא את מותו באופן שבו דנו הם מיליוני בני אדם למוות אכזרי.

ועתה הוצאו להורג ריבנטרופ, קייטל, רוזנברג, פרנק ופריק. כמוהם כיוליוס שטרייכר, קלטנברונר, זאוקל, יודל וסייס־אינקווארט. “ריבנטרופ הוכרז כמת כעבור 14 דקות ו־45 שניות. פרפורי מותו של יודל נמשכו קצת יותר מזה” כותב העתון “דר אבנד” (הערב) המופיע בברלין. בצורה מסוכנת למדי ניטעים דבריהם האחרונים של הנידונים למוות בלבות הציבור הנוח להתרשם מהם. “אל תשחקו באש”, היינו רוצים להשביע את כתבי העתונים שנשלחו לסקר את משפט נירנברג. לשווא. הם אינם מוכנים לוותר על מריטת מיתרי הרגשנות הסנטימנטלית, ואפילו תהא זו חסרת טעם.

יום א', 20 באוקטובר 1946.

היום נערכות בחירות עירוניות בברלין! קרוב לתשעים אחוז מן התושבים נוטלים בהן חלק. שמונה מאות חמישים ואחד אלף גברים, מיליון וחצי המיליון נשים. “נשי ברלין החליטו להצביע נגד המאהב הרוסי” אומר בעוקצנות אחד מחברי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי כשהתוצאות הסופיות של הבחירות מתפרסמות מאוחר בלילה. 48,9 אחוז הצביעו בעד הסוציאל־דימוקרטים, 21,5 אחוז בעד הדימוקרטים הנוצרים ורק 20,44 אחוז בעד מפלגת האיחוד הסוציאליסטי. לנצחון מזהיר כזה לא פיללו אפילו רואי הורוד המובהקים ביותר במחנה הסוציאל־דימוקרטי. אך כנראה שחלק נכבד מן הבוחרים לא התכוון כל־כך למצע מפלגתם משהתכוון לחזית נגד המזרח.

יום ד', 23 באוקטובר 1946.

מזה יומיים נשלחים פועלים גרמנים לברית המועצות באישון־לילה. זה התחיל ערב ה־21 באוקטובר, בשעות החשיכה, וטרם פסק. באזור הכיבוש הסוביטי נלקחו מבתיהם באורח מפתיע פועלים מקצועים, מדענים ומומחים שעבדו בתעשיות־מפתח שונות. הם הועמסו על רכבות־משא והוסעו ליעד בלתי נודע בכיוון מזרחה. בלשון הדימוקרטים זה נקרא גזל־אדם. לעומתם מכנים זאת דיקטאטורים “מילוי התחייבויות קודמות”. קשה לברר מתוך דברי הפרשנות מי התחייב כאן כלפי מי. משפחות המגורשים שרויות בבהלה והתרגשות. יו"ר המפלגה הסוציאל־דימוקרטית פרנץ נוימן מגיש מחאה. בלהט האמונה הוא פונה אל מצפונה של מעצמת הכיבוש הנוגעת לדבר. “עזרו לנו”, אנו מתחננים, “אל תרשו שיגנבו אותנו כפרי מן העץ”.

יום ד, 30 באוקטובר 1946.

במועצת הפיקוח של בנות הברית דנים בגירושי פועלי הכפיה. “אנו נתעניין בדבר” מבטיח הנציג הסובייטי. “ידוע בדרך כלל שמומחים גרמנים נהגו גם בעבר לנסוע למשימות עבודה בברית המועצות על פי הסכמים מפורשים.” בסדר. אך מדוע הם יוצאים לעבודה זו באישון לילה? הרכבות נוסעות ושום שאילתא הנשאלת במועצת הפיקוח אין בכוחה לעצור את גלגליהן.

שבת, 2 בנובמבר 1946.

הפסקות חשמל. מפלגת הסוציאל־דימוקרטים מתחילה את שלטונה העירוני במשיכת־אשראי כבדה. המפלגה עסוקה למעלה ראש במילוי שלל המשרות שנפלו בחלקה בעטיו של נצחונה בבחירות: עד כמה שזה יישמע מגוחך: הן למפלגת הסוציאל־דימוקרטים והן למפלגת הדימוקרטים הנוצרים אין די אישים מתאימים למילוי משרות אלו. העסקנים מתדיינים. הלכן אמרו ‘לאו!’ ב־21 במרס, כדי שב־1 בנובמבר יהא נבצר מהם לדעת כיצד לתרגם לאו זה לשפת המעשה?

מבוקשים: חברי מועצת העיריה, מבוקשים: פקידים מקצועים, מבוקשים: ראשי מועצה מחוזיים, מנהלי מחלקות ויושבי ראש של מחוזות. חברי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי מחייכים בשמחה לאיד. לו אנחנו היינו במקומכם, היינו יודעים מה לעשות, אומרת הבעת פניהם. אנחנו לא היינו צריכים לשבור לעצמנו את הראש באילו אנשים למלא את המשרות שהתפנו.

יום ד', 20 בנובמבר 1946.

תושבי ברלין מרימים את צווארוני מעיליהם כדי להתגונן מפני הקור, נושפים מהבל פיהם לתוך כפות הידיים ומכניסים את חתיכת העץ האחרונה לתוך התנור. עתוני המערב הברלינאים רבים בינם לבין עצמם על אודות השאלה אם היתה קיימת בגרמניה תנועת התנגדות נגד הנאצים או לא. גבריאלה שטרקר, האשה הגרמניה הראשונה שנסעה באוקטובר לארה“ב, השיבה שם בלאו על שאלה זו. גם העתון “טגסשפיגל” משיב עליה בשלילה. והעולם מוציא את המסקנות המתבקשות מ”לאו" זה. עד היום אין בגרמניה שום מסגרת ארגונית אחידה לאלה שנלחמו בנאציזם. שום מסגרת כפי שהיא קמה, בדרך משל, בפולין, או בצרפת, או בהולנד, בבלגיה או בנורבגיה. מה שהצליחו להקים אצלנו עד כה אינו אלא ברית קרבנות הפאשיזם: אגודת הסובלים, שותפות סוציאלית של הכבשים שהועלו לטבח.

פרנק קורא לשארית חוגנו להתכנס. “עלינו ליצור גוש” הוא ממריץ אותנו. “נפרסם קריאה, נוציא כרוז! כולם יחתמו. אסור לנו להרשות שההתנגדות שקמה מצד הגרמנים תיגזר לגזרים על־ידי גרמנים שעמדו מנגד ולא עשו מאומה.” הוא אוסף עשרים ושלוש חתימות. אך בשל עשרים ושלוש חתימות לא כדאי להטריח ארבע מעצמות כיבוש להוציא לנו רשיון לייסוד אגודה. ובלא רשיון אין מרשים הקמת אגודה. – “להדליק נרות קטנים!” ככל שאני מרבה להגות בכך, הריני מבינה ביתר שאת כי זהו הדבר היחידי שנותר לנו לעשות.

יום ו', 6 בדצמבר 1946.

בד בבד עם שקיעתו התלולה של מד החום שוקעת גם האופטימיות שלנו. היעלה בידינו להחזיק מעמד בחורף זה? “מי שנותר היום עדיין בחיים, אשם בכך לבדו. פצצות נפלו די והותר כדי להרגו” מתלוצצים אנשי ברלין בדרך ההסתגפות העצמית ומסתגרים, רועדים מכפור, בד' אמותיהם.

שבת, 21 בדצמבר 1946.

“מה דעתך על אשוח לחג־המולד?” שואל אותי הבוקר פרנק. “חיובית מאד, אך מניין נקח את העץ?” משיבה אני. “אלא אם כן יש לך תעודה של בעל משפחה מרובת ילדים או מסמך המעיד עליך כקרבן הפשיזם”. פרנק צוחק. “או משור” הוא משלים את הערתי בערמומיות. אנו מסבים יחדיו לפת השחרית: לחם, מרגרינה וקפה פושר. בחוץ קור של עשרים מעלות מתחת לאפס, במטבח מעלה אחת מתחת לאפס, בחדר האמבטיה ארבע מעלות מתחת לאפס. כבר פעמיים קפא הבקבוק החם במיטתה של הייקה בלילות האחרונים. מאז הופסקה לנו אספקת המים בשיכון, לפני חדשים, אין לנו מים בברזים. מנהל השיכון טוען שצינורות המים התפוצצו בשבעים מקומות ואין במה להלחימם. אין סיכויים שהתקלות יתוקנו בטרם יחלפו שלושה חדשים. סיכויים מזהירים! נותרו לנו רק עוד עשרים ושתיים קוביות פחם במרתף. מפסיקים לנו את זרם החשמל לשמונה עד עשר שעות ליממה. – אין מים, אין אפשרות לבשל ואין כל סיכוי שנוכל להשתמש בבית השימוש או באמבט. “הגם את קופאת מקור כמוני?” שואל פרנק. בתשובה אני משקשקת בשיניי. “לו לפחות אפשר היה להשיג נפט, או נר של ממש.” – “נר אחד עולה ששה מארקים” משיב פרנק בקול יבש. “בשוק השחור אפשר להשיג כל כמות שתרצי”. הוא מרים את צווארון מעילו, מתעטף בכמה צעיפי צמר ונותן לי נשיקת פרידה. “ובכן, מה בדבר עץ חג המולד?” אני מנידה בראשי. “בשלוש, אם תוכל, בשש מתחיל להחשיך.”

בשעה עשר מופיעה הייקה. אפה אדום והיא לובשת מעיל פרווה ונועלת ערדליים. “אם לא אקבל מיד כוסית יי”ש, שוב לא אמס לעולם" היא אומרת בנימת יאוש. אני מוזגת לה את הטיפה האחרונה מתוך בקבוק הקוניאק. “בדחילו ורחימו, יקירתי” אני משביעה אותה, “ותדעי לך, שאת לוגמת זהב טהור.” שבע מאות מארק עבור בקבוק הוא מחיר מפולפל למדי. אחר כך אנו מסיקים במשותף את תנור הפחמים החדש שאותו רכשנו לא מכבר. הוא מוציא עשן, כמדי בוקר, ואת החום שהוא מקרין אנו מוציאים שוב דרך החלון שמן ההכרח לפתחו כדי להפסיק את התקפי השיעול שתקפו אותנו מחמת המחנק. סחיבת מים, חיטוב עצים, רדיפה אחר חידוש אספקת החשמל, שפיכת שפכים להריסות סמוכות – בעיסוקים מיגעים כאלה עובר היום עד שלוש אחר הצהרים. לאחר מכן יוצאים פרנק ואני למבצע השגת עץ לחג המולד, כשהמשור מוסתר מתחת המעיל. השלג מכסה את גני הירקות השוממים משל היה צמר גפן. הוא עוטה גם את הבתים החרבים ואת קורות הברזל של גשרי התעלה המפוצצים. בניענוע ראש דומם, כמי שאינו מסוגל להאמין למראה עיניו, משקיף פרנק על הנוף השומם. “וזה נקרא כרך!” – “כבר לא” אני מתקנת אותו. “מזה חמש דקות אתה נמצא באזור הרוסי.”

בריחוק־מה מסתמן באופק סכר טלטוב. שם יש מחסום רוסי. עורכים לידו ביקורת תעודות זיהוי. “ריבונו של עולם, שכחתי את תעודותי בבית”. משותקת מרוב תדהמה אני נעצרת ומתחילה לחטט בכיסים. “נערה שוטה!” גוער בי פרנק. בתנועה החלטית הוא מושך אותי אל מאחורי גדר־הקרשים של בית המרזח במעבר הגבול. אנו חולפים דרך המטבח וחדרי השירותים עד לאולם המסעדה, תוך כדי מילמול סליחה. היציאה מאולם האורחים מצויה שלושה מטרים מעבר למחסום. ליד הבאַר אנו מעמידים פני אזרחים תמימים בעלי מצפון זך וטהור. אדם הנתפס ללא תעודות ברחוב צפוי לעונש. כל חוליית ביקורת רשאית לעצרו. מעצר בידי הרוסים? רבים חזרו לאחר תקרית מעין זו כעבור שבועות, אם בכלל חזרו. כשאנו רצים בחופזה מעוררת חשד מעבר אחד של הכביש למשנהו, מפנים לנו אנשי ביקורת הגבולות למזלנו את הגב.

מאחורי מעבר החציה מתחיל היער. סביבת ברלין אינה משופעת עצי מחט. “אורן יצלח גם כן” מחליט פרנק לאחר שפילסנו לנו משך שעה ארוכה דרך בשלג המגיע לנו עד לברכיים. מבט חטוף ימינה ושמאלה – “המבט הבלתי חוקי” כפי שכינה אותו אנדריק – ומנוסר למשעי מונח לידנו בשלג עץ־מחט יפהפה. בשעה שאנו גוררים אותו, בשטח תחנת הרכבת העירונית “דריי־לינדן”, לעבר הקרון המיועד ל“נוסעים עם משאות”, ניגלה לנו בדימדומי הערב אוסף שלם של עצי אשוח נוספים לחג המולד.

יום א', 22 בדצמבר 1946.

“לו ידעתי רק מה לתלות בו” מהרהרת הייקה כשהיא סוקרת את שללנו מאמש. מה לתלות בו ומה להניח מתחתיו? בעיה קשה. אכן, ישנן חנויות. אלא שאי אפשר לקנות בהן את אשר הן מציעות. והלא אי אפשר להעניק כתשורה בכל הזדמנות אריח הנושא ציורי־קישוט חסרי טעם, או מאפרה חדשה, או פרח מלאכותי מן הסוג שתוקעים בדש המעיל. וגם כושר הקיבול למפחיות לניפוח אש, כפות לריסוק תפוחי אדמה, כפות־מרק וכפות להקצפה הנו מוגבל. מאידך איננו מבריחים מקצועים היכולים להרשות לעצמם רכישת צרכיהם בשוק השחור. חפיסת סבון – ארבעים מארק. זוג נעלים – אלף מארק. חצי קילו שוקולד – חמש מאות מארק. בד אריג לחליפה – שלושת אלפי מארק. איש אינו מסוגל להרוויח באופן חוקי את אשר חייב הוא לשלם כדי להצטייד במצרכים החיוניים ביותר. על כן מנהלים חליפין. משלמים תמורת סיגריות, קפה, מעיל חורף ובד לחליפה בתיבת קישוט מכסף טהור שנשתמרה עוד מן הנדוניה. נותנים את מערכת כלי החרסינה של סבתא זקנתנו מתוצרת מייסנר חלף חמישה קילו סוכר, חמישה בקבוקי יי"ש, שלוש חפיסות טבק, שש מאות קילו פחם, זוג ערדליים. המחיר נקבע על פי הביקוש. למנצחינו ביקוש רב לחפצי ערך ותרבות. גדולה גם – גדולה למחפיר – היא להיטותנו למכור להם את מבוקשם. שמונים וחמישה אחוז מתושבי ברלין מתקיימים, בנוסף על ההקצבה הרשמית שלהם, ממצרכים שידם השיגה בדרך זו, קבע לא מכבר סקר שנערך על־ידי האמריקאים. פירוש הדבר שלמעלה משלושת רבעי האוכלוסיה נוטלים חבל בעיסקי השוק השחור.

“ובכן: מה נתלה בו ומה נשים תחתיו?” מפסיקה הייקה את מהלך מחשבתי הכלכלי. כתום התיעצות הנמשכת שעה, ולאחר יצירת קופה משותפת, מתגבשת בנו ההחלטה לקנות תריסר נרות, שמחירם שבעים ושניים מארק, שתי חפיסות חוטי מתכת לקישוט, בששה עשר מארק, תריסר פמוטים, שמחירם רק עשרים פפניג החתיכה משום שאפשר להשיגם באורח חוקי, וכן ממתקים ומאפה לחג למלא בהם ארבע צלחות. אחר־כך אנו מצרפים לזה מספר מתנות מתוך מלאי חפצינו: נרתיק־כסף כמעט חדש בשביל פרנק, צעיף ממשי בשביל יו.

יום ג', 24 בדצמבר 1946.

הערב חוגגים את ליל חג המולד. אך מה טעמו ללא שיר חג המולד? בערוב היום אני הולכת עם הייקה לכנסיה. על ענפי עצי האורן הגבוהים מימין ומשמאל למזבח דולקים בבדידות עגומה ששה נרות־פרפין. כצללים אפורים מתכרבלים על הספסלים כחצי תריסר מתפללים שבעי סבל. “ויעשה שלום בעולם…” אומר הכומר. כשהוא מרים את ידיו לברכה נחשפת מתחת לגלימתו אפודה אפורה, סרוגה. הוא רועד מקור ומעורר רחמים. גם אנחנו רועדים מקור. דומה שגם צלמו של ישו רועד מקור. בדיכדוך נפש יושב הקהל במקומו. כך הוא גם ישב, קרוב לודאי, בכנסיות משנסתיימה מלחמת שלושים השנים. בכזו עייפות, בכזאת דלות, בחוסר תקוה שכזה.

בבית ממתינים לנו פרנק ויו. לכבוד המאורע החגיגי קירבו את שולחן האוכל אל האח וערכו אותו לכבוד הסעודה. “ממרומי הרקיע מגיע אנוכי” מזמר הרדיו. פרנק מדליק את הנרות שעל האשוח המקושט. “אנדריק” מרצדת מחשבה במוחי, “אנדריק!”

יום ג', 31 בדצמבר 1946.

הלילה הוא ליל סילווסטר, אך אוירת החג היא מאתנו והלאה. היהיה לנו לפחות בשנה הבאה יותר טוב…? הבעת פניו המעוותים של יו טלר מסמלת את חוסר־התקוה. “את המשחק הזה הפסדנו” הוא פוסק. הוא מביע במלים את אשר מעיק לכולם על הלב כחלום בלהות. אכן, אפסה אצלנו כל תקוה. שכרון השמחה משנת 1945 נגוז ופינה מקומו לאכזבה מרה.

כולם נעשו עייפים בשנתיים האחרונות. חברי המפלגה לשעבר, הממתינים עדיין לדינאציפיקציה שלהם, מתקשים כבר מזמן להבין את מידת היחס שבין מעמד העבדים אליו הם משתייכים כיום להשקפת עולמם הפוליטית משלשום. ומה בנוגע למתנגדי הנאצים? מאה פעמים נזכרת אני בדבריו של אנדריק: “הרבה יותר קל היה לגלות סולידריות נגד משהו מאשר להתלכד במאבק למען משהו.” כיום הננו תמימי דעים רק בשאיפה להשמיץ איש את רעהו, למתוח ביקורת על המשגים של מעצמות הכיבוש או על השפל הכלכלי. מצד אחד מפלגת הסוציאל־דימוקרטים, מצד שני מפלגת האיחוד הסוציאליסטי. מצד אחד, באוואריה, מצד שני, פרוסיה. מצד אחד, כתב העת לנשים “זי” (היא), מצד שני כתב העת לנשים “פיר דיך” (למענך). מצד אחד, העתון “טאגסשפיגל” (אספקלריית היום), מצד שני “נויס דוטשלנד” (גרמניה החדשה). אנו מדברים על הקו הכללי, אך מתכוונים רק לעצמנו. מחודש לחודש מתחיל כל אחד מאזורי הכיבוש לסגל לעצמו יותר ויותר את צביונה של מעצמת הכיבוש שלשלטונה הוא נתון. מיום ליום מתרחבת התהום הרובצת בין האומות המנצחות. מי יודע אם לבסוף לא תהא תהום זו תופעה של קבע.

הרדיו משמיע שנים־עשר צילצולי פעמון. “תחי השנה החדשה!” מהדהדות קריאות מן החוץ. “הבה ונרים כוסות לתחייתה של תרבות אירופה!” אומר פרנק ומקיש את כוסו המכילה “קוניאק” מן השוק השחור בכוסותינו. ולאחר מכן אנו מפרקים את שאריות הנרות מעל לענפי עץ האורן, תוחבים אותן לכיסים ומטפסים על גדר בית העלמין. ליד קברו של אנדריק גדלים ששה עצי אורן צעירים. ורק לאחר שהדלקנו עליהם את הנרות, הננו חשים לפתע שוב בזו הסולידריות שאבד עליה הכלח. שוב אנו “סולידריים” במשהו.

יום ה', 9 בינואר 1947.

בשבוע של חג המולד הוצאו מן הקרונות של רכבות הפליטים שהגיעו מפולין חמישים ושלוש גופות של בני אדם שקפאו למוות. זהו אך חלק זעיר מאלפי אלפים שמצאו את מותם בשנתיים האחרונות בשעת בריחתם. “נדידת העמים הגדולה ביותר בכל התקופות” מגדיר זאת כתב־עת אנגלי. פרנק רשם לעצמו את המספרים. “זה שגעון, מסתבר כשמסכמים את זה” הוא אומר ותולה עיניו העצובות בפתק שבידו. הסטטיסטיקה העגומה אינה מסתיימת בכך. “עשרים מיליון עקורים, מהם שבעה עשר מיליון גרמנים. למעלה משלושה מיליון ניספו בדרך. בתוכם לפחות חצי מיליון ילדים.” – “חדל!” משסעת אותו הייקה וסותמת את אוזניה בכפות ידיה.

יום א', 12 בינואר 1947.

“ראי נא” אומרת הייקה ומוסרת לידי עתון. “העכברושים נוטשים את הספינה הטובעת”. אני מתבוננת בטור הידיעות המשפחתיות. “על ארושיהם מודיעים אווה שמידט ולסטר סטון, ניו־יורק… רינאטה הופמן ואדווארד גריי, צ’יקאגו…” שתים־עשרה מודעות משפחתיות, ומהן עשר המתייחסות לאירושים בין גרמניות לאמריקנים. “אולי הם נאהבים” אני מעירה. הייקה מנידה ראשה כמבקשת להביע ספק. “אולי”.

יום ו', 31 בינואר 1947.

מד החום הארור יורד שוב. גל־קור אחד מתחלף במשנהו. הפסקות החשמל המקוטעות מסתכמות בשמונה עד עשר שעות ביממה. מי שבכלל עוד יכול להסיק את מעונו, עושה זאת בחמרי הסקה “שחורים”. הציבור נודד לגרוניוואלד בתרמילים על הגב, סלים וילקוטי קניות בידיים. האנשים מצטופפים בקרונות רכבת ומבזבזים שעות על גבי שעות כדי לחפש חומרי הסקה שיספיקו להם לכל היותר ליום בודד. בלשון יבשה מודיעים העתונים: “אתמול נמצאו במיטותיהם ללא רוח חיים כתוצאה מרעב וכפור… הפנסיונר גרהארד צ. בן השבעים ושלוש… הגב' אנה ק. בת הששים וארבע… הגב' ברטה או. בת החמישים ותשע…, התינוק בן השנה יואכים ד. …”. ככל שמד החום מרבה לרדת, גואה ועולה הסטטיסטיקה המחרידה של קרבנות הכפור.

אני שבה מן העיר. באח בוערת אש־עצים דלה. פרנק יושב ליד השולחן, ראשו רכון מעל ערימת עתונים. “מנצחינו זכו לתגבורת” הוא קורא לעומתי, בתור קבלת פנים, ומוסר לידי את אחד הגליונות. “אוסטריה – הקרבן הראשון של תוקפנותו של היטלר…” אני קוראת שם. “תביעות אוסטריה לתשלום פיצויים יוגשו לגרמניה…” – “זה השיא!” אני המומה לגמרי. “דווקא האחים לשותפות הציר. דווקא אומרי ההן הנלהבים שקיבלו את חיילי היטלר בתשואות סוערות ב־1938!” פרנק צוחק בפה מלא. “הפרט הקטן הזה כנראה נשמט מזכרונם. וגם העובדה שהיטלר לא היה מימיו גרמני, אלא אוסטרי.” אני נזכרת זכור היטב בשאגות ה’זיג הייל' שיצאו מגרונות בני הארץ ההיא ב־12 במרס 1938 כשישבתי עם אנדריק ליד המקלט ולא יכולנו ולא רצינו להאמין שההתקוממות של בני אוסטריה תיהפך למיצעד נצחון של חיילי גרמניה הנאצית. “אוסטריה היא אחת מארצות הרייך הגרמני. סייס־אינקווארט הוא נציבה העליון. צבא אוסטריה נעשה לחלק בלתי נפרד מצבא גרמניה. כל אנשי הצבא, המשטרה והמנגנון הממשלתי ישבעו אמונים לפירר”. כך בקעו המלים מן הרם־קול ב־13 במרס 1938 בין תרועת חצוצרות לשיר הלכת ‘באדנוויילרמארש’ שאותו אימצו לעצמם הנאצים כסמל. הסירב מישהו מאנשי הצבא, המשטרה או מנגנון הממשלה האוסטרים להישבע אמונים להיטלר? הנמצא אחד מבני העם הזה שיקום וישליך למנצח עטור התהילה פצצה על הראש בשעת כניסתו לוינה? בשנת 1933 עוד לא פיללנו לאילו פשעים מחרידים מסוגל האיש. אולם בשנת 1938 ידעו זאת כולם, חייבים היו לדעת זאת כולם, מסיפורי המהגרים, בכוח חוקי האפליה האנטישמיים, בשל רדיפת הקומוניסטים, בגלל מחנות הריכוז. מדוע לא הוציאו האוסטרים את המסקנות אז? למה הם מעיזים להוציאם רק היום, כשהיטלר כבר מת? אז היתה אוסטריה אחוזת להט של שכרון לרגל סיפוחה לגרמניה. היום היא תובעת פיצויים. פשוטו כמשמעו: זה למעלה מבינתנו. “מה קרה כאן? האם העולם השתגע לגמרי?” – “מכל מקום הוא נוהג כך” רוטן פרנק ומשליך את העתונים בזעם אל תוך להבות האח.

יום ב', 10 בפברואר 1947.

היום הגיעתנו ידיעה מקונראד באואר. הוא רוצה לעבור אל אזור הכיבוש המזרחי. “אינני יכול עוד לשאת את החיים כאן” הוא כותב. “צחנת הנאציזם מרעילה את האויר. הטוב ביותר שאדם יכול לעשות הוא להצטרף למפלגה הנאצית. אז מקבלים לפחות עבודה, מתלוצצות הבריות. אתמול אחה”צ נתקלתי תוך כמה שעות בשנים־עשר ציורי קיר של הסיפרה 88. צירוף־מקרים? לא! כוונה תחילה, גילו לי במיצמוץ עיניים. “ה” היא האות השמינית באלף־בית הלועזי. 88 פירושו ‘ה־ה’, כלומר ‘הייל היטלר’. אלה תוצאות הימלטם של העסקנים הנאצים מברלין בשבועות האחרונים שלפני סיום המלחמה. האזור הבריטי הפך לגן עדן של נאצים. לא מן הנמנע הוא ששוב יביטו כאן על יהודי בבוז. לא, לי מספיק ודי. מחר אני מהגר אל האזור הרוסי…"

המחשבה מעוררת בי מרה שחורה. זאת אינה ברירה. אולם המדברים אנחנו עוד בכלל בלשון משותפת? ברלין: אזור רוסי, אזור אמריקאי, אזור אנגלי, אזור צרפתי. ארבע איים המתרחקים יותר ויותר זה מזה.

יום ב', 24 בפברואר 1947.

“מקרי המוות הולכים ותוכפים… מצב מלאי הפחם הולך ורע, אספקת החשמל מצטמצמת יותר ויותר, תנועת הרכבות הוגבלה. שלושת אלפי מפעלים בקירוב סגרו את שעריהם… בכל מקום קטסטרופות” אנו קוראים בעתונים.

נחמה פורתא היא לנו שגם אחרים סובלים מכפור כשם שאנחנו קופאים מקור מתחת לשמיכה במיטתנו. העתונים תובעים הגשת עזרה מקיפה. כיצד יכולה העיריה המרכזית לאחוז באמצעים יעילים להגשת עזרה לאוכלוסיה כשמכלל שבעים וחמש החלטות של מועצת העיר זכו מאז נובמבר 1946 בסך הכל שלוש באישור מועצת הפיקוח!? שאר ההחלטות או שנידחו, או שהן תלויות ועומדות עדיין ומצפות, לאחר ארבעה חדשי “הקפאה”, להכרעה סופית. עסקני המפלגה הסוציאל־דימוקרטית נפגשים כדי לנהל ויכוחים סוערים בינם לבין עצמם. “התפטרו!” דורשים הבלתי תלויים. “השליכו את כל המכשלה הזאת לרגלי מועצת הפיקוח! וכי עלינו למלא את תפקיד הליצן המסייע להם להעמיד פנים כאילו קיים כאן ממשל דימוקרטי? כדי שמפלגת האיחוד הסוציאליסטי תוכל לשבוע נחת ולהפיק את מלוא התועלת מן המצב! צריך לקרוא את הילד בשמו! צריך לחדול מן הנוהג לקבל החלטות שביצוען מוטל בספק. צריך להודיע לציבור שאנו מסירים מעלינו את האחריות, שזו נופלת אך ורק על מועצת הפיקוח בשל אי יכולתה להגיע לכלל עמדה מוסכמת.”

ב־10 במרס תיערך פגישת שרי החוץ של ארבע מעצמות המנצחים – מולוטוב, מרשאל, בווין ובידו – לשם בירור המצב. הפעם היא תתקיים במוסקבה, כדי שיהיה לפחות שינוי גיאוגרפי בסידרת הועידות התמידיות. העולם מגלה שוב אופטימיות ומצפה לתוצאות מוחשיות ממיפגש חדש זה.

יום א', 16 במרס 1947.

מולוטוב גילה את מספר שבויי המלחמה. לועידת מוסקבה היתה לפחות תוצאה יחידה זו. אך במקום אנחות־רווחה משתחררות מקרב העם נאקות אכזבה ויאוש. מספר השבויים מסתכם ב־890,532 בלבד, בפחות ממיליון. והיכן היתר? גילוייו של מר מולוטוב מחקו אותם מן הרשימה, פיזרו אותם לכל רוח, העלימו אותם לנצח נצחים מעל פני תבל. רק היום, שנתיים לאחר סיום המלחמה, נפלו בניהם של מיליון אמהות, ניספו למיליוני אחיות, ילדים ונשים האח, האב, הבעל או הידיד. הם נפלו בהישמע דבריו של מולוטוב: “נותרו עדיין 890,532 גברים בשבי הרוסי”. הורידו את דגלי הלאום לחצי התורן מעל גרמניה! בכי, בכי הקובה⁵!

יום ד', 26 במרס 1947.

שרי החוץ במוסקבה אינם מחליטים לבדם. גם הטבע משתדל לפתור את בעיית עודף האוכלוסיה הגרמנית בדרכיו־הוא. בדומה למצרים בימי קדם, פוקדות עתה גם את גרמניה כולה שבע מכות בזו אחר זו. רק נסתיימה המכה ששמה מלחמה, החלה מכת מעשי האונס. בעקבותיה באה מכת הסבל של הפליטים. ועוד בטרם הגיעה מכה זו לקיצה, מתחילה כבר מכת הכפור. מקרי המוות נמשכים. ב־14 במרס החלו מידות החום לעלות לפתע, תוך שלוש שעות, בצורה כה תלולה שגרמניה טרם ידעה דוגמתה מזה מאה שנים. מד החום כמעט “זנק” למעלה והגיע עד 25 מעלות מעל לאפס. התוצאה היתה: בוץ, מעטה קרח חלקלק, הפסקות בזרם חשמל. לאלפיהם התחלקו הבריות ברחובות וכל צעד בחשיכה היה בבחינת סכנת נפשות. מחול שדים זה מילא בין לילה את כל בתי החולים בנפגעים מתאונות רחוב. אחד עשר אלף איש ואשה לקו בשברי עצמות כתוצאה מהתחלקות, חמשת אלפים ושבע מאות נפגעו ברגליהם מנקעים חמורים. מספר אנשים ניספו משברים בגולגולת. מסתבר, אם־כן, שגם המכה הרביעית עשתה את שלה. עתה מתקרבת המכה החמישית: בעוד גושי הקרח נמסים בכל מקום, עולה כבר מן ההריסות צחנה המזכירה לנו את התוצאות הבלתי נמנעות של בקעים וסדקים בצינורות המים והביוב. תושבי ברלין נאלצים לנשום את ריח הצחנה לנחיריהם בשבתם ליד החלונות הפתוחים כדי להחדיר מקצתו של חום האביב שהופיע באופק אל תוך חדריהם הקפואים מקור. אותה שעה עולים על גדותיהם מימי נהר האודר, מציפים שבעים אלף הקטאר (כשבע מאות אלף דונם) של אדמת חריש, שוטפים עמם כפרים שלמים, בהמות, בתים, בני אדם. רק בעזרת סירות מצליחים האחרונים למלט נפשם, מבלי להציל דבר מרכושם זולתי הלבוש שלעורם.

“ארבע מאות ארבעים וחמישה מקרים חדשים של שחפת ריאות לשבוע, אחד מכל ששים ושבעה תושבי ברלין לוקה במחלת מין” מוסרים הנתונים הסטטיסטיים. “גילם הממוצע של הנפגעים במחלות מין הוא בין שבע עשרה לעשרים ושמונה”. עד לתוך רחם האם מתפשט גל התמותה הגדולה. אם גם ועידת מוסקבה לא תגיה אור לתוך החשיכה האפוקליפטית הזאת, כי אז אבדנו…

יום ד', 16 באפריל 1947.

ובעוד בקרמלין נמשכים עדיין בעצלתיים הדיונים היגעים, מתענה אוכלוסיית ברלין בסבך של תקנות חדשות המתפרסמות חדשות לבקרים. מעולם לא היה לביורוקרטיה שלטון כה מוחלט בארץ כלשהי על פני תבל כמו בימינו אלה בגרמניה.

אני משוחחת עם קבלן מן האזור המזרחי. “אם זה יימשך כך” הוא מתאונן, ומצביע על ערימה של טפסים המצטברת על מכתבתו, “תיבלע בקרוב גם שארית יוזמתנו שנותרה לפליטה בים הביורוקרטיה. הנה שלחו לי עשרים ושמונה שאלונים בחודש אחד. חודש שלם כבר אני נאלץ להעסיק מזכירה מיוחדת המטפלת אך ורק במילוי השאלונים והטפסים. צריך למסור להם דין וחשבון על מצב המפעל, דו”ח על מילוי נורמות התפוקה. דו“ח על מצב הייצור. מדי חמישה ימים צריך לדווח על מצב המלאי. יש דיווח הנעשה אחת לעשרה ימים ודיווח חודשי, ודיווח תלת־חודשי. אני שואל אותך: מניין יוותר לי הזמן לעבודה פרודוקטיבית?”

אחה"צ אני נוסעת לבקר את אחת מחברותיה של הייקה. “איזה מצב” היא מתאוננת ומצביעה על רגליה הנפוחות מרוב הליכה. “אם זה יימשך כך, אצטרך להפסיק לעבוד במקצועי. מזה שלושה ימים שוכבים ילדי במיטותיהם בגלל מחלת החצבת. בשתים עשרה בצהריים עלי לצאת לדרך כדי להביא לתינוק את מנת התינוקות. כתום נסיעה של שעה אני מקבלת חצי ליטר מזון נוזלי. בשתיים עלי לצאת לדרך בשנית, כדי להביא לבתי הגדולה את מנת המזון לתלמידי בתי ספר. נסיעה של שעה – חצי ליטר של מזון נוזלי. בארבע אני יוצאת לדרך כדי להביא לעצמי את מנת שחקני התיאטרון המגיעה לי. שעה וחצי נסיעה – חצי ליטר מזון נוזלי. בשבע בערב אני מכניסה את הכל לסיר אחד, מודה להשגחה העליונה ולבנות הברית שזיכו אותי ברוב חסדם במנה ליונק, במנה לתלמיד ובמנה לשחקן־תיאטרון ומתארת לעצמי מה יפים היו יכולים להיות החיים לו אפשר היה להביא את שלוש המנות הללו הביתה בבת אחת.” הזמן המתבזבז על נסיעות סרק גוזל שעות. לא רק משעות העבודה, אלא גם מן החיים הפרטיים.

יום א', 27 באפריל 1947.

שרי החוץ שבו ממוסקבה. התוצאה: הסיכויים להשגת שלום אמת, לפתיחת הגבולות ולידידות בין בנות הברית התרחקו שוב מרחק בלתי מוגדר, ואילו אנחנו נתיתמנו ממיליון גברים.

יום ב', 5 במאי 1947.

מאז סיומה של ועידת מוסקבה השתלט על תושבי ברלין חוסר אונים המרפה את ידיהם ומשתק את מחשבתם. “הלהישאר כאן?” – “הלהגר מכאן?” – “התפרוץ מלחמה?” – “היישמר השלום?” לחושינו אבדו הרגישות וכושר הניחוש הנכון. אנו מרגישים כאילו היינו כלים סבילים על לוח השחמט הבינלאומי. בימי שלטונו של היטלר היתה לכל אחד מאתנו מטרה מגובשת: לנאצים – נצחונו של היטלר, לאנטי־נאצים – הקץ לנאציזם. מהי המטרה כיום? הבנה? הפרדה לאזורי כיבוש? מלחמה? חרושת השמועות עובדת ללא לאות.

“מלחמה” אומר מוכר העתונים. “מלחמה” גורס גם הכרטיסן בחשמלית. “מלחמה” מתנבאים נושא המכתבים, הירקן ואשת בעל האטליז שבפינה. אותם אנשים שאך לפני שלוש שנים העדיפו לנגוס סוליות נעלים ובלבד שאימת ההפצצות האויריות תתקצר ביום אחד, מרבים עתה לדבר על מלחמה חדשה כמוצא היחידי מן הסבך. כבר מזמן חדלו הבריות לשאול את עצמן בכוח אילו נסיבות נגררנו למצב זה. הן גם שכחו כיצד נראתה גרמניה עם עלותו של היטלר לשלטון ומה היה מראה פניה ביום קיצו. עתה מלאו שנתיים מיום זה. אך מה שהתרחש בינתיים, נראה ליורשי ההתמוטטות כה בלתי־נסבל, שהם מעדיפים כבר כל קץ מלווה־אימה על פני אימה מתמדת זו ללא קץ.

יום ו', 6 ביוני 1947.

תמיד כשחושבים שכלו על הקיצים מתעורר מאיזה שהוא צד בלתי צפוי לפתע זיק של תקווה. הפעם הגיע אלינו זיק תקווה זה מן האודיטוריום של אוניברסיטת הארווארד. שם הכריז אתמול שר החוץ האמריקאי, מרשאל, באסיפת סטודנטים על תכנית סיוע מקיפה לשיקומה של אירופה. סוף סוף הצעה קונסטרוקטיבית. קונסטרוקטיבית כפל כפליים, משום שהיא מעניקה טובות הנאה במידה שווה למערב ולמזרח. גם הגרמנים נזכרים כנראה לפתע שהם מהווים שלמות אחת. אתמול נפגשו במינכן, לראשונה מאז גמר המלחמה, ראשי הממשלה הגרמנים של ארבעת אזורי הכיבוש, כדי לדון בצוותא על האמצעים למניעת סבלות מחודשים בחורף הבא. הנה מה כוחה של דוגמת בנות הברית…

שבת, 7 ביוני 1947.

…והנה עד כמה שדוגמה זו משמשת לגרמנים גם מופת כשהיא שלילית. שכן, עוד בטרם דרכה כף רגלו של השלישי מבין ראשי הממשלה מאזורי הכיבוש המערביים על מפתנו של בית הממשלה הבאווארי, היו עמיתיו מאזורי הכיבוש המזרחיים כבר שוב מחוץ לכתלי הבנין, באשר עזבוהו מתוך רוגז וחזרו לברלין. מסתבר שאפילו על קביעת סדר היום אי אפשר היה להגיע לכלל הסכם. תקוה באה ותקוה הולכת. אם גם תכנית הסיוע לאירופה תקדים להתנפץ אל סלעי הכשלון באורח דומה – אוי ואבוי לכולנו…

יום ה', 26 ביוני 1947.

השלטונות האמריקאיים הטילו איסור על ייבוא הסיגריות. והרי כאן, בגרמניה, משמשות סיגריות צ’סטרפילד זה משנים מדד ומטבע יחידי העובר לסוחר. ומה יהיה עתה? “כיצד, לדעתך, אפשר להילחם בשוק השחור בדרך היעילה ביותר?” שאל אותי לא מכבר מומחה אמריקאי לעניני כספים. “בכך שיתנו לנו סיגריות!” השיבותי לו. מן המבט אותו נעץ בי יכולתי להסיק שהוא חולק על דעתי. “הזכאי עם מנוצח לגלות ערגה כזאת לסמים משכרים?” שאל. אף אני שאלתי עצמי לא אחת מדוע התמכרו לפתע אנשים, שמעודם לא החזיקו סיגריה בין שפתותיהם, לעישון? מדוע הם ממירים את כרטיסי המזון בשוק השחור בחפיסת טבק הנרכשת במחיר שלא יסולא בפז? וזאת דווקא בתקופה שבה מגיעה ההקצבה של סיגריות ל־12 לנפש? כלומר, שתים־עשרה לכל גבר, שכן לנשים מקציבה המולדת רק מחצית ממנה זעומה זו. מדוע איננו נגמלים מן העישון? – משום שאיננו יכולים! יום־יום ושעה־שעה מעמיד אותנו הגורל בפני מצבי־אימה מחודשים. על ההזדעזעות של לילות־הפצצות, על אימת האונס, ועל חוסר הבטחון ששרר בברלין אין ביכולתנו לפצות את עצמנו בדייסת קואקר, ואף לא בדייסת גריסים או בקפה מימי ותפל. זהו סוד חשיבותה של סיגריית הצ’סטרפילד, שהעלה אותה למדד השערים של כל המטבעות.

יום ג', 1 ביולי 1947.

אמריקה זורעת ורוסיה קוצרת. במקרה זה, את פירותיו של מסחר הטבק בשוק השחור, ישר לתוך כיסיה. בשובה מן החזרה בתיאטרון הסמיכה היום הייקה מקלון לבן אל מתחת לחוטמי. “התדעי מה זה?” שאלה, ומבלי להמתין לתשובתי הוסיפה: “זהו דרוּג, ברוסית: חבר, ידיד. ידיד האביונים. זוהי השאיפה והתשועה של אלה שנפשם יוצאת לניקוטין”. ובהגביהה את הסיגריה הדקיקה היא ממשיכה: “זהו נצחון המזרח על המערב. בזאת הם הצליחו.” – “במה?” אני שואלת, מעוצבנת. “בכך שיזרימו את רווחי העסק הזה לכיסיהם.” היא מציתה לעצמה את המקלון הלבן ונשענת קמעה על משענת הכיסא שלי. "ובכן, מה אומר האמריקאי הפיקח? הוא אומר: הטבק הוא דם לבו של השוק השחור. אם נמנע את ייבואו, הנחתנו למסחר השחור מכה ניצחת. ומה אומר המעשן הפיקח? ללא טבק אינני יכול לחיות. האמריקאים הפסיקו את יבואו, על כן עלי להתכונן להכפלת מחירו. – ומה אומר הפולני הפיקח? בלא טבק אין הגרמנים יכולים לחיות. האמריקאים מפסיקים את יבואו, על כן נשקיע שלושים אלף דולאר, נקנה סיגריות אמריקאיות ונטיל אותן לשוק השחור הגרמני. תמורת חפיסה העולה לנו עשרים סנט נוכל לקבל מאה ועשרים מארק. פירוש הדבר שבעד כל דולאר נקבל שש מאות מארק. הידד, עשינו עסק! – מה אומר הרוסי הפיקח? – “בלא טבק אין הגרמנים יכולים להתקיים, וששה מארק לסיגריה זה למעלה מיכולתם לשלם לאורך ימים, מוטב איפוא שנתחיל בייצור המוני של ‘דרוג’ במקום ‘צ’סטרפילד’. שני מארק במקום ששה מארק. הידד, העסק הוא בכיסנו.” – “ומה טעמה של סיגריה זו?” – “לא רע. בכל אופן יותר טוב מבדלי הסיגריות של אנשים זרים” משיבה הייקה בצחוק רם ומניחה, ללא התרגשות יתירה לבדל סיגרייתה להישרף במאפרה.

יום ו', 4 ביולי 1947.

הציבור נתקף בהלה! גם ועידת פריז נסתיימה בכשלון חרוץ. “תכנית מרשאל מתכוונת לשלול את עצמאותן של מדינות אירופה הבלתי תלויות ולהעמידן תחת פיקוח אמריקאי” מצהיר מולוטוב. “לכן מתנגדת רוסיה לתכנית מרשאל, שכן זו מפלגת את אירופה לשני חלקים”. הוא קד קידה מנומסת, אמר ‘להתראות’, ומסתלק. מסייה בידו מלווה אותו עד לדלת. “סה פיני (זה נגמר)” הוא נאנח כשהוא חוזר לעמיתיו המערביים. הקיץ הקץ על התקוה לאירופה בלתי מפולגת.

ללא התראות ואזהרות מתחיל לרדת על נהר האלבה מסך הברזל בין המזרח למערב ומחיריהם של מצרכי מזון וסחורות מאמירים בשוק השחור בצורה תלולה. אין להשיג אף ליטר בנזין. אנשים משלמים מחירים דמיוניים תמורת מכוניות ואופנועים. “ההפרדה ממשמשת ובאה” – מגלים כל האמצעים הללו. "יציל את נפשו מי שיכול! מערבה… מערבה…!

יום ב', 7 ביולי 1947.

פרנק מסתער לחדרי, כולו נרגש. “נודע לי ממקור מהימן שבנות הברית המערביות יעזבו את ברלין תוך שלושה חדשים. העלי את המזוודות מן המרתף. הגיעה שעתנו לארוז”. אני מוכת־תדהמה. העובדה שמקץ שנתיים בקירוב עלינו להתחיל שוב בפינוי חפצינו משרה עלי רוח של יאוש. “זכרי את ידידינו היהודים”, מתריע פרנק. “כל המאחר לעזוב מביא על ראשו את מרבית הצרות.” – “וברלין? מה יהא על הגשר? מי יישאר כאן אם כולם ינהגו כמונו?” פרנק מצמיד אותי אליו, כמבקש לנחמני. “הן אין זה מן ההכרח שנלך מיד”, הוא מרגיע אותי. “ברצוני רק שנשלים עם הרעיון כי יום יבוא ונצטרך לעזוב”. שלוש שעות לאחר מכן מועברת המזוודה הראשונה באמצעות הדואר למערב. היא מכילה אי אלה חפצים של שנינו. ארזנו אותה כמתכונת מיטעני החירום שאותם נהגנו ליטול עמנו למרתף בעת ההפצצות.

בערב אני נוכחת בקבלת פנים לעתונאים על פי הזמנת שלטונות בנות הברית המערביות. “מה היית אתה עושה במקומנו?” מקשה אני לעבר אחד העתונאים האמריקאים. “אילו טרם מלאו לי שמונה־עשרה, הייתי מצטרף למפלה הקומוניסטית” הוא מפטיר. “לו הייתי מבוגר משמונה־עשרה, הייתי עוזב את אירופה”. – “מדוע דווקא למפלגה הקומוניסטית?” – “משום שאירופה תהא ממילא קומונסטית תוך עשר שנים”, הוא משיב. “ומשום שלאדם צעיר לא כדאי להימצא באופוזיציה כל ימי חייו.” אכן, סיכויים מזהירים! הקוקטייל חדל לערוב לחיכי. “אבל אתם תישארו כאן, הלא כן?” אני מעיזה לשאול אותו גלויות. הוא מעדיף להתעטף בשתיקה.

שבת, 2 באוגוסט 1947.

פינויה של ברלין נדחה. אין כל בטחון שאמנם התכוונו בכלל ברצינות לפנות אי פעם את העיר. “ארצות הברית לא נטשו מעולם עמדה קדמית” מטעימים החוגים המוסמכים של הממשל הצבאי.

הנתחזקה בשל כך תחושת בטחוננו בברלין? אמנם נכון שבנות הברית המערביות לא ינטשו את ברלין. אולם מאידך, גם לא יעלה בידם למנוע שברלין תיהפך לעיר נצורה. “רבון העולמים” אנו מתחננים. “תן לנו אות!” – ככל שמתגבשת בנו ההכרה שלא יהא מנוס מנטישתנו את ברלין במוקדם או במאוחר, בה במידה פוחת גם כושר הכרעתנו להוציא את המסקנות. שמא תולים אנו את תקוותנו במינהרה תת־קרקעית שתוליכנו אל החופש דקה אחת לפני שעת האפס?

יום א', 17 באוגוסט 1947.

הגורל נטל מפרנק את עול ההכרעה וזימן לו עבודה במינכן. באחד בספטמבר יעזוב את ברלין. צמרמורת עוברת בי בחושבי על כך: העברת מכתב מברלין למינכן אורכת חמישה ימים. לפעמים גם עשרה. אתה כותב אל תוך החלל הריק ומן החלל הריק מגיעה אי פעם תשובה. לעתים יקרה שהמכתב נשאר בכלל ללא מענה. הכל תלוי במזל. שנתיים חלפו מאז ניספה אנדריק. פאביאן נסע. גם מדגמר אין לנו כל ידיעה מאז היא נמצאת “בעבר השני”. יו טלר גר בבית החולים. מהינריכס לא שמענו מאומה זה חדשים וגם ואלד לא התקשר אתנו מאז ביקורנו האחרון. כשנסתיימה המלחמה, היינו כולנו חבורה אחת. “הישאר כאן, פרנק”, רוצה הייתי לומר לו. אך אינני אומרת מאומה. יודעת אני שיהא זה נטול הגיון. דרושים כארבעה שבועות להשגת היתר יציאה, תעודת מעבר מאזור לאזור וכרטיס נסיעה. יום יום מתקוטטים בתחנת הרכבת של שארלוטנבורג, בין תשע בבוקר לאחת אחה"צ, על מקומות ברכבת הבינאזורית. “הישאר כאן, פרנק”, אני זועקת על קברו של אנדריק. אך האדמה שרויה בדומיה ומן הקבר אין מענה.

יום ו', 22 באוגוסט 1947.

…נותרו לי עוד תשעה ימים בסך הכל. מה חשוב יותר: הנאמנות לעיר או הנאמנות לאדם? “הן אני נשארת לך”, מנחמת אותי הייקה. “בודאי”, אני אומרת ומחייכת לעומתה בהכרת תודה. תשעה ימים קצרים בלבד…

יום ב', 1 בספטמבר 1947.

לארוז את התרמיל, למרוח כריכים, למלא את בקבוק הויסקי בקפה. שלושים וחמש שעות יימצא פרנק בדרך. אנו מסבים לפת־שחרית־של־פרידה בשיכון ליד מגדל המים. על השולחן ניצבת תמונתו של אנדריק. כל אחד שקוע בהירהורי לבו. הדחף לומר דברים כה רבים איש לרעהו גורר אחריו שתיקה תהומית. אתמול נודע לנו שמקר איבנוב נמצא בסיביר. הנה כי כן באיזו מהירות אפשר להגיע לסיביר. ומה רב הוא המרחק למינכן. פרנק מסתכל בשעונו וקם ללכת. מבטו מחליק על פני החדר. כאן זייפנו תעודות, כאן הסתרנו “בלתי־חוקיים”, כאן רעדנו מאימת פצצות האנגלים, כאן טיפחנו תקוות משך תשע שנים ארוכות, העזנו וגם פיקפקנו. ברגע זה – בזאת אני חשה היטב – תם ונשלם פרק קיום קבוצתנו, שוקע הוא לנבכי העבר לבלי שוב. עתה נסתיימה שותפות האחים ההדוקה ומתחוורת לי האמת שלבסוף נותר רק אותו קומץ קטן שהיה מתחבר יחדיו גם אילולי ארבה לו סכנה חיצונית יומם ולילה.

יום ד', 10 בספטמבר 1947.

“עקור” הוא אדם התלוש ממקומו המתאים. אתמול הורדו בנמל המבורג 4,500 פליטים יהודים מעל סיפוניהן של שלוש אניות קטנות שהובילו את “יוצאי מצריים” אלה של ימינו על כורחם לשני מחנות עצורים ליד ליבק. “ברצוננו להגיע הביתה, לבית כלשהו”, היתה החלטתם הנחושה. על כן הפליגו במחצית יולי לחיפה ללא נטילת רשות מן השלטונות הבריטים. מעשה זה קומם את רשויות העליה הארצי־ישראליות. חיילים בריטים עלו על אניית הפליטים בלב ים, הכריחו את המעפילים לעבור לשלוש אניות תובלה בריטיות על מנת להחזירם לאירופה. “ברצוננו להגיע הביתה, לבית כלשהו” אמרו העולים ובהמרותם את פי שוביהם ערכו שביתת רעב שנמשכה ימים רבים. האניות שטות לצרפת – נוסעיהן מסרבים לרדת אל החוף. “החזירו אותנו לארץ ישראל,” הם תובעים. חולף חודש ומסיעי המעפילים מכוונים את האניות לגיברלטר ומשם להמבורג. באזור הכיבוש הבריטי מורידים את נוסעי אחת האניות בכוח הזרוע. עקורים!

לברלין מגיעה קבוצה מתושבי קניגסברג. עיניים שקועות בחוריהן ניבטות מתוך פנים נפולים. ממאתיים אלף גרמנים שהתגוררו לפנים בעיר זו נותרו בה כיום ששת אלפים בלבד, מספרים הפליטים. הם גרים במרתפים, בכוכים, מתחת לפני הקרקע כחפרפרות. הם ניזונים מאשפתות ובוזזים גויות מתים. הם איבדו את צלם האנוש ודומים כבר יותר לחיות מאשר לבני אדם ולפגרים מתים מאשר לבעלי חיים. גם אלה המדווחים לנו על כך דומים אך במעט לבני אדם חיים. עקורים!

רכבת משא חוצה את אזור הכיבוש הרוסי. לובשי בלואים מצטופפים מאחורי חלונות הקרונות. יש ביניהם ילדים, נשים וגם ישישים. “מי אתם, מניין באתם?”, נישאת אליהם שאלה חטופה מקרונותיה של רכבת החולפת על פניהם בכיוון נגדי. “אנו תושבי ברסלאו האחרונים” צורחת ישישה ברטט, תוך שהיא חושפת את פיה חסר־השניים. – עקורים!

אלה הם בני המעמד השישי בסולם דרגות אנוש! העתונים מתאוננים על חוסר המוסריות במחנות המעבר, על השוק השחור הפורח בצריפי אונר“א. “יסודות אַ־סוציאלים”, הם מכנים אותם לגנאי, ולו ניתן להם היו בודאי גם מוסיפים: “עיניכם הרואות, אלה הם ככלות הכל יהודים!” היאך יוכלו להשתלב בחברה אנשים שנעקרו ממקומם? זה אלפיים שנה מצוי רוב רובו של העם היהודי שלא במקומו. זה עשרים שנה תלוש חלק מעמי אירופה ממקומו. וזה שנתיים שותף לגורל דומה חלק גדול של העם הגרמני. – עקורים! יום־יום כמעט נמלטת בזמן האחרון איזושהי אישיות חשובה מן האזור המזרחי לארץ זבת חלב ודבש של האזורים המערביים. ראש ממשלת טורינגיה ד”ר פאול, ראש העיר הבכיר מרטנס מיינה, הסופר פליביר. “יום יום והשר שלו”, מתלוצצות הבריות. ובעיקבות האישים באים פשוטי העם. למאות הם זורמים לילה לילה דרך הגבול הירוק. מי שמאיר לו המזל, מצליח לשחד זקיף־גבול רוסי. את הפחות מאושרים בוזזים, אונסים את נשותיהם או משליכים אותם לכלא למשך תקופה של ימים או שנים. מאז החלו הרוסים להעביד כל גבר מוכשר בטורינגיה וסאכסוניה במכרות האורניום, מתנהלת משם בריחה המונית. עקורים!

יום ה', 18 בספטמבר 1947.

הגיעתנו ידיעה מפרנק. את גרמניה הדרומית פוקדת בצורת, הקשה ביותר מאז מאה שנה. הנהרות מתיבשים ומחוזות שלמים נותרו בלי מים. התנועה משתבשת, מכת אבק וחום מציקה לתושבים. השישית במכות מצריים ירדה על ראשינו. תכולים־תכולים עד כדי להחריד זוהרים השמיים זה שבועות. הקציר קמל, הבהמות גועות מרעב באורוותיהן. ובני האדם תמהים לכושר המצאתו של רבון העולמים בחיפושיו אחר דרכים להעמידם במיבחן.

יום ד', 24 בספטמבר 1947.

בנירנברג מתקיימים המשפטים באורח שוטף. מעמידים לדין את משפטני הנאצים, את רופאי הנאצים, את המנהלים האחראים של קונצרן הצבעים אי־גה־פארבן, קציני צבא בכירים, מנהיגי מפלגה בכירים. מאז שנה וחצי אין עובר יום מבלי שהעתונים ימלאו לפחות טור אחד בעמוד הראשון בדיווחים על משפטי נירנברג. הקוראים אינם טורחים עוד להסתכל בידיעות אלו. בית דין עולמי כמוסד קבע חדל לעורר בהם חרטה. האישים הבולטים והבולטים ביותר נתונים באור הזרקורים של העתונאים כמהי הסנסציות. השטיחון שהיה פרוש ליד מיטתו של הימלר נמכר במחיר מפולפל לאמריקה. גביע כסף, שאינו אלא סמל של כיעור, מכניס לבעליו ארבעה קרטונים עם סיגריות צ’סטרפילד, רק משום שהלה התחכם וחרט בגביעו את המלים “מאדולף היטלר – לראש ציידי הרייך חביבו”. אלילת הצדק מסתירה את פניה מאחורי צעיף. ולמי הנצחון במרוץ־צבים זה מערכאה אחת למשנה? זה שעולה בידו להוכיח כי הצטרף למפלגה “רק מאונס”. זה העשוי לשכנע את השופטים שהיטה חסד ליהודי או היטיב לאחדים מהם בתקופת הנאצים. כשקוראים את הפרטי־כל על היוצאים זכאים, מסתבר שכנגד כל יהודי נרדף היו לפחות כששים חברי מפלגה שניסו להקל את גורלו האכזרי, ולו רק בכך שמדי פעם העניקו לו תשורה של תפוחי אדמה. באי אלה ממחוזות ברלין אפשר להשיג תמורת אלף מארק הוכחות על “ההצטרפות למפלגה מאונס” וכן עד יהודי מבין הנתמכים לשעבר בתפוחי אדמה.

“העיקרון הוא מוטעה”, אומרים הנבונים. "אם שופטינו מבקשים לחנך אותנו ברוח הדימוקרטיה, אסור להם לתת פרס על ההצטרפות מאונס. ההפך יהיה סביר: לפצותנו על ההודאה באשמה. שכן, על פי שיטתם הנוכחית הם מטהרים מאשמה צבא רב של חסרי אחריות. הליך־דינציפיקציה נמשך עשרה חודשים. ובינתיים שרויים הנוגעים בדבר בחלל הריק. הם אינם בבחינת טהור ואף לא בבחינת טמא, לא אזרחים ולא פושעים. אין הם אלא אנשים התלושים ממקומם – עקורים!

יום ד', 15 באוקטובר 1947.

אנו חרדים מפני החורף. האמנם נצטרך לסבול גם הפעם מקור כאשתקד? הייקה “מארגנת” שני תנורי־אריחים. רוכשת אותם “מתחת לדלפק”, שכן מצב שוברי הקניה שלנו הוא בכל רע. רק לפני זמן קצר הפסיקה אחת הרשויות להוצאת שוברי קניה את פעילותה, כיוון שלא עלה בידה לבצע במשך מחצית השנה יותר מעיסקת תיווך אחת – לרכישת ממחטה. התנורים עולים בארבע מאות סיגריות והצבתם עולה חמישים סיגריות. “ובמה את רוצה להסיק?” – הייקה מחייכת חיוך אמיץ: “נחיה ונראה”. וכאילו כדי להוכיח לנו שגם היא תהיה בין הנביאים מופיע, כעבור עשרים וארבע שעות, אדם בפתח הדירה המציע לנו את ראשית פתרון הבעייה. נבוך הוא מושך בכפתורי מעילו, ממלמל בחצי פה משהו על מציאה גדולה שהיא בבחינת הזדמנות חד־פעמית. מדבריו המגומגמים קולטת אוזני רק מלה אחת המחשמלת אותנו במשמעותה: פחמים. “כמה יש לך?” אני נחפזת לשאול. “טון אחד!” – “ומה מחירו?” שוב ניבלעת התשובה בגימגום של מילמול: “כל חמישים קילו שלושים וחמישה מארק או לחם במשקל קילו וחצי”, אני מפענחת בקושי את דבריו: “פועלים… לפרק… רעב…” הוא מוסיף למלמל משהו, טיפין־טיפין. במהירות הבזק אני עורכת חשבון המלאי שלנו. לחם יש לנו בשפע. כל המנה הקצובה לשבוע זה שמורה במטבח. אם כן, נשלם לו בלחם! ארבע כיכרות לחם נמסרות לאיש כמפרעה על חשבון התשלום והוא תוחב אותן אל מתחת לבית השחי. בעוד שעתיים יספק את הפחמים… אנו ממתינות עד חצות. אנו ממתינות עד שלוש לפנות בוקר. התנור קר וקיבתנו ריקה. לא נותר לנו פירור של לחם בבית. הייקה מסתובבת סביבי כחולה אנושה. “ארבע כיכרות לחם נתנו לו! לאיש זר שהופיע בפתח הדלת!” – “אבל הוא עשה רושם כה טוב”, מנסה אני להצטדק, בקול דממה דקה.

יום ב', 20 באוקטובר 1947.

היום לפני שנה נערכו בברלין הבחירות הראשונות לשלטון העירוני. מה יצא מהן? ראש העיר הבכיר שנבחר, רויטר, אינו זוכה להכרה מטעם הרוסים. שלטונות הכיבוש הסובייטיים מתערבים בעניני העיריה ככל העולם על רוחם. בכל ישיבת מועצת העיריה מתפתח ריב ומדון. חברי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי מגלים התנגדות סבילה לכל פעולה מצד המפלגות האזרחיות. ומאחר שכל פעולה חשובה של השלטון העירוני חייבת להתאשר פה אחד על־ידי מועצת הפיקוח, ניתן לצפות מראש מה תהא מידת מעשיותן של ההחלטות. “לאו!” אומרים הרוסים בתגובה לכל הצעה מצד הסוציאל־דימוקרטים ומעלים חיוך מנומס ביותר על שפתותיהם. “לאו” אומרות בנות הברית המערביות לכל הצעה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי ואינן מפגרות בהעלאת חיוכים מנומסים אחר הרוסים. השלטון העירוני של ברלין עומד כל הזמן על בלימה. זרים המזדמנים לברלין טוענים שזו העיר המענינת ביותר בעולם. הלואי והצלחנו להיות קצת פחות מענינים.

יום ד', 26 בנובמבר 1947.

פרנק נמצא במינכן, יו טלר מראה את פניו רק לעתים רחוקות. קונראד באואר וד"ר פלאם נמצאים מעבר לגבול – במזרח. עקבותיה של דגמר נעלמו מאז עזבה את העיר. את פאביאן שוב איננו פוגשים כמעט. ואנדריק… אנדריק אהובי. כשאני יושבת לעת ערב עם הייקה ליד האח הבלתי מוסק, עם שאנו נצמדות זו לזו, נדמה לי שלעולם כבר לא נתחמם.

שבת, 13 בדצמבר 1947.

להיט סובב בעיר. שרים אותו בקברטים, שורקים אותו ברחוב:

המדובר בהקצבת החשמל. קיצצוה שוב. והואיל והמצוקה מפתחת את כושר ההמצאה, המציאו את גוסטב הזעיר. זה מכשיר־הפלא ששמים אותו על מונה החשמל והופכים בו את היוצרות כדי שהמונה במקום למנות את הצריכה, ימנה לאחור. ללא הסקה הננו רק חצאי בני אדם. – עם הסקה – הננו חוטאי־חשמל. כשפעמון הדלת מצלצל, איננו מעיזות לפתוח. שמא יהא זה פקח החברה הבא לקרוא את ספירת המונה! – כשאחוז ניכר של האוכלוסיה עובר על חוק מסויים, יש לתלות את הקולר לא בעבריין אלא באותו חוק. שמעתי שבאנגליה אין חוטאי־חשמל. ממילא אין שם “גוסטב זעיר”. ברם באנגליה לא ייתכן שבני אדם ייעלמו בין לילה. איש אינו צריך שם לפחד פן ייענש על לא עוול בכפו.

יום ג', 16 בדצמבר 1947.

כתום שלושה שבועות של ישיבות־סרק נדחה המשך ועידת שרי החוץ בלונדון למועד בלתי מוגדר. “אין טעם להמשיך בויכוח” הכריז מרשאל. כזאת בדיוק היתה גם דעתנו עוד בטרם החלה הועידה. שוב מדברים על “דלתות פתוחות” ועל “יחסים שלא נותקו”. מוזר, כל תקופה מסגלת לעצמה סיסמאות משלה. בתקופת הנאצים נהגו ללא הרף לקרוע את מסכת האויב מעל פרצופו. עתה מתמידים במאמץ הבלתי־פוסק להשאיר את אחת הדלתות פתוחה. כאן רק השאלה מי יהיה הראשון שיקבל מזה נזלת.

שמועות עיקשות המהלכות כל הזמן מנבאות לריפורמה צפויה של המטבע. אט אט אנו מתרגלים גם לזה ומתייחסים למצב בשוויון נפש. הן אי אפשר תמיד להקדים חמישה חדשים בתשלום דמי השכירות. בין כה וכה ירדה חשיבותו של הכסף כגורם מכריע בתנועת העסקים היומיומית. אשה ההולכה למספרה כדי לחפוף את ראשה מתבקשת להביא עמה סבון, מגבת וחמש חתיכות עץ להסקה. תמורת חמישה קילוגרמים של סמרטוטים מקבלים מטלית לשטיפת רצפות. חלף חמישים קילוגרמים סמרטוטים רוכשים חליפה. בשביל שלושה קילו עצמות – מקבלים חתיכת סבון, תמורת שני קילו נייר ישן – ספר.

יום ד', 24 בדצמבר 1947.

זו הפעם הראשונה מזה שנים רבות חוגגות הייקה ואני את ליל חג המולד לבדנו. פרנק שלח מיברק ברכה. יו חוגג את החג בבית החולים. לעת ערב אנו מטפסות על גדר בית־העלמין. אנו פוסעות בשלג לעבר קברו של אנדריק. לפתע נעצרת הייקה. “הקשיבי נא” היא קוראת לעומתי בהתאפקות, “יש שם מישהו!” בנשימה עצורה אנו מקשיבות בדומיית הלילה. אני מפשפשת בארנקי כדי למצוא את הגפרורים. “היצאת מדעתך?” לוחשת לי הייקה. “אם תדליקי גפרור, יראו אותנו!” – אט אט מסתגלות עינינו לחושך. פתאום מתכופפת הייקה ומרימה משהו מן הקרקע. ענף של צמח אלמוות. מה זה?… הן רק אתמול הנחתי אותו על קברו של אנדריק. בשלוש נתירות אני מגיעה אל התל. גנבים פקדו את המקום בביקורם! – הם נטלו את הפרחים, וגם את האורנים הקטנים שנשתלו שם. אפילו את קרשי הספסל שעמד ליד הקבר. “דווקא בערב הקדוש” מתרתחת הייקה. אין זו הפעם הראשונה ששודדים מתנכלים לבין העלמין. לשם מה להם פרחים למתים, כשבני האדם החיים רעבים ללחם? מאחורי השיחים, בשביל הסמוך, מרשרש משהו בשלג. איננו רוצות אפילו להסתכל לשם.

יום ב', 19 בינואר 1948.

לפני שלושה ימים ביטל הממשל הצבאי הסובייטי את כל ה’פרופוסקה' – היתרי הנהיגה אל מחוץ לעיר. “רק לפי שעה”, מרגיעים פקידי הרשות המוסמכת את הציבור. “הכל נשאר על כנו.” – התוצאה הראשונה מן הצעד החדש היא שיתוק מוחלט של כל תנועת כלי הרכב אל מעבר לגבול. בכל הכבישים הראשיים נערכות בדיקות־ביקורת קפדניות. חוסמים גם את הכבישים הצדדיים במלכודות רכב מטעם המשטרה והצבא. הבריות מסתודדות ברחובות. “זה נראה לנו בצורה בולטת כחזרה כללית למיבצע גדול שיבוא לאחריה…” הם סבורים. ומרבים להתקוטט ביתר שאת על מקום ברכבת המהלכת בין אזורי הכיבוש.

יום ה', 29 בינואר 1948.

היישארו האמריקאים בברלין? “במקרה והרוסים יפסיקו את תנועת הרכבות, נביא אספקה לחילותינו בדרך האויר” – הכרזה זו מיוחסת לגנרל קליי. יפה וטוב, אך מי יזין את מיליוני בני ברלין? הייקה מחשבת את שארית ההקצבה שלנו לחודש זה על פי מה שנשאר לנו על כרטיסי המזון. ארבעה קילו לחם, קילו קמח. “כדאי שנכין לנו מלאי ברזל”, היא מציעה. “אני מעדיפה מרק־קמח על פני תרד־עשבים ותבשיל העשוי מקליפות עצים.”

יום ב', 2 בפברואר 1948.

עתה, כעבור תשעה חדשים, החליט הממשל הצבאי של אזור הכיבוש שלנו סופית להעניק היתר עבודה לבית ההוצאה שבו אני עובדת. זאת כאשר אספקת הניר נעשית קשה מיום ליום בשל ההכבדות על התחבורה מן המערב. אנו נלחמים על כל טון של נייר. ללא נייר אי אפשר להדפיס כתב־עת. לרוסים נייר, אך כפי שניתן לצפות, הם נכונים לתתו רק לאלה הנאותים להדפיס את תעמולתם. איננו רוצים לרקוד לפי חליל מוסקבה. הנסיון של שלוש שנות כיבוש שכנע אותנו שאין חליל זה מנגן לפי מיקצבנו. וגם הסוכריה של הענקות מזון סובייטיות המחולקות ברוחב לב בין כל יוצרי התרבות אינה שקולה כנגד שוט הג.פ.או. המעניש כל סטיה מן הקו הרשמי בחומר הדין. זהו החורף השלישי העובר עלינו ללא הסקה. במערכת מצטופפים הכל מסביב לתנור היחידי. “שוב אין לנו נייר”, מקבל את פני העורך הראשי. בשוק השחור האמיר המחיר לטון נייר בשעור שלושת אלפי מארק. אכן, הסובייטים מיטיבים לגבות מחיר מפולפל ממי שאינו שותף להשקפת עולמם. בהיסח הדעת מעלה העורך שלי כמה קישקושים על נייר־הספוג המונח לפניו. “אם יוסיפו להערים קשיים בדרכנו ולא יתנו לנו ‘פרופוסקה’, נצטרך לסגור את העסק עוד טרם הספקנו להתחיל בעבודה התקינה”.

יום א', 22 בפברואר 1948.

הניגודים הולכים ומחריפים. בפראג פרץ משבר ממשלתי. המיעוט הקומוניסטי שם נטל את השלטון לידו בכוח הזרוע. נראה שגם צ’כוסלובקיה “שבה הביתה” – אל הרייך הסובייטי. סטאלין מחייך ומכריז: “שח למערב!”

יום ב', 23 בפברואר 1948.

בלונדון נפגשים נציגי אנגליה, צרפת ואמריקה כדי לטכס במשותף עצה על שיקומה הכלכלי של אירופה. רוסיה מוחה. “שח למזרח!” מחייך טרומן.

יום ד', 25 בפברואר 1948.

מוסקבה מציעה לפינלנד הסכם צבאי במתכונת ההסכמים הצבאים שנכרתו עם רומניה והונגריה. אם ייצא הדבר אל הפועל, יקיץ הקץ על עצמאות פינלנד. “שח למערב!” מחייך סטאלין.

יום ה', 26 בפברואר 1948.

גם ארצות בנלוקס שותפו בשיחות בין שלוש מעצמות המערב שנערכו בלונדון. מתכננים הקמת ממשלה כל־גרמנית בדרך על־ידי הרחבת המועצה הכלכלית של שני אזורי כיבוש. “שח למזרח!” מחייך טרומן.

יום ד', 3 במרס 1948.

בצ’כוסלובקיה קמו ועדות פעולה כדי לערוך טיהור פוליטי בכל תחומי המדינה. אוי לו למי שחולק על דעת השליטים! “שח!”

שבת, 6 במרס 1948.

לפני יומיים החלו בבריסל דיונים על אודות חתימת ברית כוללת שתקיף את כל מדינות אירופה המערבית. “שח!”.

יום ג', 9 במרס 1948.

רוסיה מוחה כנגד החלטות ועידת שלוש המעצמות ויוזמת הקמת ממשלה לאזור המזרחי, תחת השם “ועדה גרמנית לעניני כלכלה”. שח, אולם עדיין לא מאט.

יום ו', 19 במרס 1948.

המפלגות של ברלין מארגנות עצרת עם לשמונה־עשר במרס, יום השנה של מהפכת 1848. “חרות, שלום, דימוקרטיה” קוראים חמישים אלף מפגינים בכיכר הריפובליקה שבאזור המערבי. הם עומדים מתחת לכיפת השמיים בגשם שוטף. “איננו רוצים דיקטטורה שניה! אנו דורשים את החזרת מגורשינו”, קורא פרנץ נוימן, יו"ר המפלגה הסוציאל־דימוקרטית בברלין ומרים אגרוף בכיוון האזור המזרחי. “חרות… חרות… חרות”, מריע לו ההמון. שני קצינים סובייטים עומדים בתוך המריעים מבלי להוציא הגה. פניהם מאובנים.

“חרות, שלום, אחדות” קוראים חמישים אלף מפגינים בין שוק הג’נדרמים לפרידריכסהאין באזור המזרחי. אף הם עומדים בגשם שוטף. “מחרחרי מלחמה, נאצים, אנשי ריאקציה, פלגנים”, קורא הנואם ומרים אגרוף בכיוון האזור המערבי. “אחדות… אחדות… אחדות” מריע לו ההמון. מספר כתבים אמריקאים עומדים בתוך המריעים מבלי להוציא הגה. פניהם מאובנים.

יום א', 21 במרס 1948.

בשבת עזבו הסוביטים, כתום ויכוח סוער, את מועצת הפיקוח. מפלגת האיחוד הסוציאליסטי מקימה ועדי פעולה מהפכניים, כדי לטהר בעזרתם את המפלגה מיסודות בלתי מהימנים. שוב מתחילה בריחה המונית למערב. הארגונים הארצייים באזור המזרחי של מפלגת הדימוקרטים הנוצרים והמפלגה הליברלית הגרמנית – שתי המפלגות היחידות שפעולתן הותרה באזור הכיבוש הסוביטי, בנוסף על זו של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי – עברו לפני כמה שבועות במפתיע למחנה המזרח ואימצו לעצמן את הדוקטרינה שלו. מיד החלה פעולת חתירה ניפסדת באזור המזרחי כנגד אותם האיגודים הברלינאים שטרם נכנעו ללחץ. יום יום כמעט נעלמים בני אדם באורח מיסתורי. “השתדלו להסתלק מברלין מהר ככל האפשר” כותב לנו פרנק. “אם תתמהמהו עוד הרבה, יהיה מאוחר מדי”. אך לאן נלך? מקום עבודתי נמצא בברלין וכשאני מעלה בשיחות עם פקידי הרישוי שלנו את אפשרות העברתו אל המערב, הם משתוממים ושואלים: “למה לכם לפנות את ברלין? אנחנו נישאר כאן!” – ומה יהא עלינו? זו הפעם המי־יודע־כמה משמשת שאלה זו נושא לויכוח במערכת. האמנם הם באמת יישארו כאן, כפי שהם מבטיחים? – “ברור שלא”, אומר מאן דהוא. “ברור שכן”, אומר שני.

יום ו', 2 באפריל 1948.

חילופי מערכה על במת התיאטרון! הסוביטים לחצו על הכפתור. “כדי לשים קץ לאי־סדרים ולהבטיח את התנועה התקינה בין האזורים” – הם מצהירים רשמית – יוטל מעתה ואילך פיקוח חמור על כל תנועת המשאות לברלין וממנה ועל כל תנועת הנוסעים החוצים את אזורם מכיוון מערב.

מאזורי הספר מגיעות ידיעות כבדות־משקל בזו אחר זו: “כוחות משטרה וצבא בהיקף גדול הוצבו בקטע של הלמשטדט… שתי רכבות השירות האמריקאיות המהלכות בצורה תקינה בקו זה עוכבו בתחנת הגבול של מאריינבורן… רכבות השירות האנגליות לא הורשו לעבור את התחנה… ששים ושבעה נוסעים שנמצאו ברכבת השירות הצרפתית עוכבו על־ידי חיילים סוביטיים ושוטרים גרמנים ונמנע מהם להמשיך בדרכם.” – בשער בראנדנבורג ובתחנות מעבר אחרות מאזור לאזור עומדים חיילים סובייטים או שוטרים גרמנים ועוצרים כל רכב. העיר גועשת וקודחת מרוב תסיסה. מעולם לא הורגשה אוירת המלחמה בצורה מוחשית כל כך כמו כעת.

אך הגעתי הביתה, וכבר אני מסתערת על מקלט הרדיו. ריאס – תחנת השידור האמריקאית: “לגנרל קליי ניתן ייפוי כוח מלא לפעול. אנו מוכנים לכל אפשרות.” אבן נגולה מעל לבי. ובכן, הם יפעלו! – תחנת השידור ברלין – קול רוסיה הסובייטית: “הרחבת התחבורה הבינאזורית”. – נדמה לי שלא שמעתי נכון, שיש כאן טעות. “בגלל העומס הבלתי רגיל על מסילת הברזל התעורר צורך בביצוע תיקונים במסילה ולפי־כך אי אפשר לפי שעה להפעיל את קוי הרכבת.” זהו זה. הנה לנו תיקוני הגשרים, ליקויי המסילה והתקלות הטכניות. כרוחות־רפאים המוכנים לשירות בכל עת מתייצבים הם ברגע שאלאדין סוקולובסקי משפשף את מנורת הפלאים.

יום א', 4 באפריל 1948.

באותיות בולטות כתוב היום בעתון: “לגנרל קליי ניתנו סמכויות לפתוח באש במקרה של צורך”. –…“לפתוח באש”, מהדהדים הדברים ונמסרים מפה לאוזן תוך שעה קלה. זה שבועות לא היתה לשום דבר שנאמר השפעה כה גואלת כמו לשתי המלים הללו. האמנם אנו ששים ברצינות אלי קרב ורוצים במלחמה חדשה? “אין מוצא אחר” אומרים רבים. “כל זמן שמאבק האיתנים בין רוסיה ואמריקה לא יוכרע לכאן או לכאן, לא יהיה לנו מנוח.” – “זה שגעון” משיבים מיושבי הדעת. אולם הנסיון לימדנו שדיקטטורים נוהגים להרחיק לכת עד כמה שהדימוקרטים מניחים להם לעשות כן. מהלך שח כנגד מהלך שח. מדוע אין גם האמריקאים חשים לפעמים בצורך לתקן גשרים?

יום ב', 5 באפריל 1948.

גם הקומנדנטורה של בנות הברית בברלין מתפרקת. “לשם פישוט העבודה והחשתה” הציע המפקד הסובייטי את ביטולן של כמה ועדות והוסיף, ששום נציג סובייטי לא ישתתף עוד בדיוניהן. לפני שלושה ימים הקימו האנגלים והאמריקאים מה שקרוי בפיהם “גשר אוירי”. באמצעות מטוסים כבר הובאו 25 טון מצרכים העירה. עשרים וחמישה טון הם 25,000 קילוגרם. והואיל ומספר תושבי ברלין באזורים המערביים מסתכם בשני מיליון לערך, מסתבר שלכל נפש מגיעה כמות של מצרכי מזון במשקל 12,5 גרם. זאת מבלי להביא בחשבון את אנשי חילות המצב. אלוהים ישמרנו מן האפשרות שדרך אספקה זו תיהפך להסדר של קבע.

יום ה', 8 באפריל 1948.

במפתיע, כפי שהתחיל, הוסר העוצר. איש אינו מדבר עוד על תקלות בקו מסילת הברזל וגם הגשרים תוקנו בין לילה כבמקל קסמים. מן האזורים המערביים מגיעים מכתבים באמצעות הדואר, האומרים: “התכוננו לצאת לדרך. נצלו את ההפוגה. לכשהדלת תיסגר בפעם הבאה בטריקה, היא שוב לא תיפתח בנקל.” אני מנסה בשנית למשש את הדופק אצל פקידי שלטון הכיבוש שלנו. הם משיבים בשלילה על גישושי אם לא יהא זה רצוי שכתב העת שלנו יעבור למערב. “אצלנו זה ענין של יוקרה”, הם אומרים. “יהיה אשר יהיה – אנחנו נשארים כאן…” “כמובן” אני מגמגמת, וחשה עצמי כבוגדת.

שבת, 17 באפריל 1948.

הדברים אינם כפי שהם נראים על פני השטח. מתחת למסווה של הסדר המדומה גועש הכל. ב־7 באפריל ניתנה הוראה לשלטונות הדואר של ברלין שלהבא יהיה עליהם להצטייד ברשיון רוסי לגבי כל משלוח שייצא למערב. עד היום לא הצליחו משרדי הדואר להשיג אפילו את הטפסים הדרושים, על אף מאמציהם. בבתי הדואר נערמות החבילות. מאה אלף – מאתיים אלף – שלוש מאות אלף. לשווא מתחננים מנהלי בתי הדואר ששלטונות הכיבוש המערביים יכריזו על אי קבלת חבילות נוספות. כמו דייסת הפלא באגדת הילדים, שאינה חדלה מלגלוש מן הסיר, נמשך “מטר הברכה” של חבילות מעבר ליכולת הקיבול של בתי הדואר. מאידך אין שום שריונות אמריקאים נראים עדיין על האוטוסטרדה בין הלמשטדט לברלין. “אי אפשר לפתוח במלחמה בגלל החבילות של ברלין”, מצטדקים האמריקאים. אכן, באמת אי אפשר. גם לא בגלל הפרוזדור שבין האזורים. דיינו בפרוזדור אחד שגרם לפרוץ מלחמת עולם אחרת…

שבת, 1 במאי 1948.

בבתי הדואר מתעצם מלאי החבילות במאה אלף נוספות. ובמאריינבורן עומדים, החל מאתמול, חמישה קרונות משא גדושים במכתבים מן המערב וממתינים שהרוסים יניחו להם להמשיך לנוע.

יום ב', 24 במאי 1948.

על שער ביתנו הודבקה כרזה בזו הלשון: “הדוף את מצוקת גרמניה – תן קולך למשאל־העם”. על שער הבית הסמוך לשלנו מודבקת כרזה אחרת: “גרמניה קרועה מאריכה את מצוקתנו – איחוד גרמניה מבטיח את לחמנו.” – הרחובות מוצפים כרוזים.

“ברלין נלחמת למען משאל־העם. מיבצע רבתי של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי למן ה־23 במאי ועד ל־13 ביוני. העם יכריע למען איחוד גרמניה.” – זה נשמע טוב. אולם מאחורי משאל העם עומד כנס העם. ומאחורי כנס העם – ממשלת האזור המזרחי. ומאחורי ממשלת האזור המזרחי המצ"ס (ראשי תיבות ל’ממשל צבאי סובייטי').

אנו יראים. מאז 1933 אנו יראים תמיד. תחילה פחדנו מפני הגיסטאפו, ממחנות הריכוז, מן הסיכון שהיה כרוך בהבעת דעה אנטי־נאצית בגרמניה של היטלר. אחר כך פחדנו מפני הג.פ.או. ממחנות הריכוז, מן הסיכון הכרוך בהבעת דעה אנטי־סובייטית בתחומי גרמניה הכבושה בידי הסובייטים. חשדנותנו גדולה מכדי שנוכל להתעלם ממגמת הסיפוח המשתמעת מבין השיטין של ההצהרות הפציפיסטיות. ריח של בתי כלא נודף מהצהרות אלו. לפי האומדן הועברו מאז 1945 כמאתיים אלף איש מן האזור המזרחי לרוסיה הסובייטית. כשלושים אלף עצירים מתנוונים במחנות הריכוז של זאכסנהאוזן ובוכנוואלד. ייתכן שגם מקר איבנוב נמצא בינם. אולי גם הבארון פון קאולברס. רשימת האנשים שאנו מתאבלים עליהם הולכת וגדלה. ייתכן שישנם אנשים בברלין, ואף באזור המזרחי, שאינם חשים בהיעדרו של אף אחד מידידיהם. גם בתקופת הנאצים היו רבים שלא ידעו מאומה על מחנות ריכוז ומעצרים ליליים, שלא הכירו אף יהודי אחד, אף נרדף אחד מטעם השלטונות, אנשים שהיו מוכנים להישבע כי כל שסופר על כגון אלה אינו אלא בדותה ותעמולת־זוועה. אולי היינו אנחנו חד צדדים מדי בבחירת ידידינו, כאז כן עתה.

יום ג', 1 ביוני 1948.

המחירים מאמירים. הסחורות המבוקשות ביותר נעלמות מן השוק השחור בזו אחר זו. ענין הריפורמה המוניטרית מתחיל לקרום עור וגידים. “פיחות פי 10… הרוסים משתתפים במיבצע… בברלין כולה יונהג המטבע המזרחי… בברלין יונהג מטבע מיוחד”. אפשר לברור בין כל השמועות והפתרונות שבצידן.

אחר הצהריים הולכות הייקה ואני “להשקיע רייכסמארקים”. אפשרויות ההשקעה מוגבלות למדי. אפשר לקנות צעצועים, כלי בית, מנורות, תכשירים קוסמטיים, תבליני אפיה ותכשיטים זולים.

נראה שאיננו היחידים המתמכרים לעיסוק זה. החנויות מלאות קונים כבימי שלום. “רק מה נעשה עם כל השטויות הללו?” שואלת אני את הייקה בזעם, עת שאנו צועדות עם רכישותינו לאורכו של הרחוב הראשי של שטגליץ. קנינו 6 סכיני מטבח קהי־להב, שש כפות־פח שקצוותיהן חדות כלהבי הסכינים, מערכת חסרת תכלית לסודה, לסבון ולחול לניקוי, ארבע כפות־טייחים ענקיות מעץ סדוק, שתי מנורות בלי בתי קיבול וללא מפסקים, חמש שפופרות של משחת שיניים, ששה שפתונים המתפוררים תוך כדי שימוש, וצעצועים – צעצועים בכמות שאפשר למלא בהם את כל השווקים לקראת חג המולד. – “אין דבר”, מרגיעה אותי הייקה. “ככלות הכל הורדנו את השמנת מן החלב. הבאים אחרינו יצטרכו להסתפק בדברים עוד יותר גרועים”.

יום ו', 11 ביוני 1948.

המחירים המוצעים תמורת סחורות מרובות־הביקוש הגיעו לשיאים שטרם היו כדוגמתם. חצי קילו תות שדה עולה 25 מארק, חצי קילו דובדבנים 12 מארק. – “לא נמסור את סחורותינו”, מתעקשים בעלי עצי־הפרי בשכונות המערביות, “נחכה עד לריפורמה המוניטרית”. – “חכו אם־כן עד שהפירות ירקיבו”, מתרתחים הקונים הלהוטים ונחפזים לתור אחר הזדמנות אחרת. להשקיע – להשקיע… רק לא להניח לכסף לרדת לטמיון! משעה לשעה יורד ערכו של הרייכסמארק. חמישה מארק דמי שתיה, עשרה מארק דמי שתיה, עשרים מארק נדבה לקבצן. מוציאים מאה מארק בבית המרזח, אלף מארק במקומות בידור בלתי חוקיים. שיחת היום ברכבת התחתית היא: להשקיע את הכסף. שיחת היום בבית ההוצאה שלנו: להשקיע את הכסף. מישהו אומר: “אני קונה קפה. קפה צריכים תמיד”, וקונה חמישה קילו קפה. הקילו עולה בסך אלפיים וארבע מאות מארק. סכום חסכונותיו משלוש שנות עבודה. פיחות של 1 ל־10. מישהו קונה מאה איזמלים, אחר, אלפיים מיבחנות, שלישי רפואה משלשלת תמורת שלוש מאות מארק, אחר תה־בריאות בתשעים מארק. בתחנות הרכבת העירונית גורפים נושאי־ילקוטים, שהזהירות יפה להם, רווחים שטרם היו להם דוגמתם על־ידי מסחר ב“שוקולדה אמריקאית” ושאר ממתקים. ברגע שכובע של שוטר נראה באופק, הם נעלמים, אך חוזרים מיד לאחר “טיהור האוויר”, בתוספת חברים למקצוע. ברלין מציעה את עצמה במכירת סוף העונה. ברלין מגיעה לשיא הפעלתנות. להשקיע… להשקיע… רק לא להותיר כסף שיילך לטמיון. כבהרות לבנות של מחלת קדחת מתפשטים השלטים “הכל נמכר” על זגוגיות הדלתות של החנויות ברחובות המסחריים. אני מבקרת בבית המרזח החביב עלי. רק לפני שלושה ימים הצטופפו כאן האורחים, אצו־רצו כאן המלצרים בין השולחנות, עם מגשים עמוסים, נרתיקי כסף תפוחים בכיס המכנסיים האחורי, מזיעים מרוב מאמץ. עתה מיותמים הכיסאות באין לקוח. לפני הבאר לוגם אורח בודד בעמידה כוס סודה. הבירה נמכרה כולה. מלאי היי"ש אזל. גפרורים, סיגריות, טבק אין עוד להשיגם. לא בא בחשבון! אני מבקשת. אני מתחננת. אני משביעה את המלצר, את המשרת, את בעל העסק. בקושי רב עולה בידי לבסוף להוציא מזה האחרון חפיסת צ’סטרפילד מעוכה. “רק משום שזאת את… זוהי חפיסתי האחרונה!” הוא אומר, ומשלשל ללא ניד עפעף ארבעים מארק לכיסו. “הקונה האחרון, קונה הכי ביוקר”, אני אומרת לנפשי וחשה שההידרדרות המוסרית לא פסחה גם עלי.

יום ה', 17 ביוני 1948.

כל שטר של כסף בוער לנו בידיים כאילו עלה באש. לקנות, לקנות, לא חשוב מה, לא חשוב אם החפץ שנרכש הוא בר־שימוש או לא. “בולי דואר יישארו בתוקפם בערכם המלא”, מתפשטת שמועה. בלהיטות מסתער המון הקונים על בתי הדואר ואשנבי הבולים. תורים ארוכים מתפתלים בהם עד אין סוף. אנשים מצטופפים וצועקים: “עשרה גליונות של בול בן 24 פפניג. חמש מאות גלויות מבויילות למשלוח במקום, חמש מאות גלויות־חוץ”. קרוב לודאי שעוד ניני הקונים יוכלו להשתמש במלאי הבולים הללו הנחטף כאן. אומרים שגם כרטיסי המינוי לרכבת העירונית יישארו בתוקפם ללא שינוי ערכין. וכן כרטיסי המינוי לחשמלית. איש אינו קונה עוד כרטיסים בודדים לשני אמצעי תחבורה אלה.

הודעה מיוחדת משודרת ברדיו. מחר בשעה שש בערב יימסר באזורי הכיבוש המערביים של העיר על מועד החלפת המטבע. הרוסים עזבו הלילה באורח הפגנתי את ישיבת הקומנדנטורה של בנות הברית.

יום ו', 18 ביוני 1948.

אנו צמודים למקלט הרדיו. חנויות ספורות בלבד נשארו עוד פתוחות. הקריין מחכך את גרונו. אנו שומעים את נשימתו הקצובה ואת רישרוש הנייר שממנו יקריא את ההודעה. “החוק הראשון לריפורמה של המטבע הגרמני, שנחקק על־ידי הממשלים הצבאיים של ארה”ב, בריטניה הגדולה וצרפת, ייכנס לתוקפו ב־20 ביוני. הפיחות יהיה לפי השער 10 ל־1. המטבע החדש יקרא ‘מארק גרמני’. הכסף הישן יוּצא מן המחזור החל מן ה־21 ביוני. מעות ושטרות כסף שערכם הנומינלי אינו עולה על סך מארק אחד וכן בולי דואר יישארו לפי שעה בתוקפם, על־פי עשירית מערכּם". ואחר מכן הוא מוסיף: "ההסדר החדש של הריפורמה אינו חל לפי שעה על ברלין. ברלין, כעיר הנתונה בפיקוחן של ארבע המעצמות הגדולות, תוסיף לעת עתה להשתמש במטבע המקובל על פי ערכו הנקוב הישן. שום סייגים כלכליים לא יוטלו בין ברלין לאזורי המערב בשאר חלקי גרמניה.

שבת, 19 ביוני 1948.

המינהל הצבאי הסובייטי הגיש מחאה. מפלגת האיחוד הסוציאלי הגישה מחאה. מועצת העם שכונסה לישיבה מיוחדת שלא מן המניין הגישה מחאה. המרשאל סוקולובסקי פונה בקריאה אל אזרחי גרמניה: “המטבע המערבי הנפרד אינו חוקי. ברלין הנה חלק מן האזור המזרחי. שטרות הכסף המוצאים באזורים המערביים אסורים לשימוש באזור הכיבוש הסובייטי ובתחומי ברלין רבתי המהווה כאמור חלק בלתי נפרד מן האזור הסובייטי. על יבואם צפוי עונש”.

לכל הרוחות! זה נשמע ברור מאד. “אם יהיה להם שכל, יחסמו את הגבול”, אומרת הייקה. “ולא – תומטר עליהם כל הברכה הזאת של המארקים הישנים המוּצאים מכלל שימוש באזורי המערב”.

הגבול חסום כבר. בשיקשוק ברזלים מחריש אוזניים נפל אתמול סופית בחצות מסך הברזל בין הלמשטדט למאריינבורן. כרגע הודיע הממשל הצבאי הסובייטי: "בהקשר עם ריפורמת־המטבע הנפרדת היה הממשל הצבאי הסובייטי נאלץ, להגנת האינטרסים הכלכליים של האוכלוסיה, לנקוט באמצעים הבאים:

"תנועת הנוסעים מאזור הכיבוש הסובייטי בגרמניה ולתוכו תיפסק מיד.

"כניסתם של כל סוגי כלי רכב, כולל עגלות הנגררות בסוסים, מן האזורים המערביים ובכלל זה על פני הכביש שבין המלשטדט לברלין, תיפסק מיד.

“מעבר הולכי הרגל מן האזורים המערביים לאזור הכיבוש הסובייטי בתחנות הביקורת לאורך קו התיחום – ייפסק מיד”.

את אשר יגורנו – בא. המלכודת נסגרה עלינו.

יום א', 20 ביוני 1948.

“מה יהיה עכשיו?” שואלת אני את הייקה. “מה יהיה עכשיו?” שואלים את עצמם כל תושבי ברלין ביום ראשון זה לשינוי המטבע המערבי.

מדברים על כסף חדש שיונהג באזור המזרחי. על החתמת שטרות כסף, על ניקובם והדבקתם במידבקות שיהפכו את הכסף הישן לכסף חדש לשעת חירום.

לנו כבר לא נותר שום כסף להוציא. מתח הימים האחרונים התפרק באורח פתאומי והפך לחלל ריק. ברלין כולה קילקלה לעצמה את הקיבה בנושא הריפורמה המוניטרית. כולם חשים עצמם כלאחר מישתה שנערך עד אבדן החושים וגרם למשתתפים בו מיחושי ראש בהקיצם בבוקר. נשארנו קרחים מכאן ומכאן. “בואי, נלך לטייל קצת” מציעה הייקה. “מוטב שנתאוורר מכל הצרות הללו”.

אחר הצהריים אנו מטיילות להנאתנו על חוף נהר ההאפל לכיוון מרחצאות קלאדוב. מזג האוויר חמים וקיצי. “מה דעתך על שיט בסירת משוטים?” שואלת אני ומתבוננת בערגה על הגלים המרעננים של הנהר הקריר. הייקה מביעה הסכמה. בתחנה להשאלת סירות אנו שוכרים סירת־קנו לשעה. שמה “קטן הכלי, אבל שלי” והיא אינה נראית יציבה ביותר. כעבור זמן קצר אנו נישאות על גלי הנהר בין החופים. מימיננו ומשמאלנו משתרעים יערות של עצי מחט. אי שם במרחקים נשמעים הדי יריות. “האם אנו נמצאות כרגע באזור האנגלי או האמריקאי?” שואלת אני את הייקה. היא צוחקת. “לא שם ולא שם. אולם אם את מתעניינת מאד במצב הגיאוגרפי, אתאר לך אותו לאשורו”. היא מצביעה לעבר החוף הימני: “הנה איזור הכיבוש הבריטי”. היא מצביעה אל החוף השמאלי: “והנה איזור הכיבוש האמריקאי”. היא מבליטה את סנטרה קדימה לכיוון השטח שלפנינו: “ושם נמצא איזור הכיבוש הסובייטי”. “ומה בנוגע לנהר?” אני שואלת. – “הנהר? הוא משולש לשלושת האיזורים. ובמקרה של ספק…” היא מצביעה על אותיות הפליז של שם הסירה. הסירה הרעועה מתנדנדת כקליפת אגוז בין חופי מעצמות העולם. “קטן הכלי, אבל שלי” הוא שמה. אם תפרוץ סערת רעמים, היא תתהפך. עלינו רק לקוות שמזג האוויר הנאה יתמיד.

יום ב', 21 ביוני 1948.

מצב רוחם של עובדי המערכת שלנו ירוד למדי. מפעלי הנייר המספקים לנו את נייר ההדפסה נמצאים מעבר לגבול. בנקל ניתן לחשב מראש את תוצאות הגזירה האחרונה. מלאי הנייר העומד עדיין לרשותנו הולך ומתדלדל. פירוש הדבר שמדי שבוע פוחתים סיכויינו להמשיך בהוצאת שבועוננו. אכן, לוּ היינו עתון בעל חשיבות פוליטית… אך ככתב־עת צנוע לעניני תרבות הנערך ומודפס בברלין הנצורה, שקיבל את רשיונו מן השלטונות המערביים והפסיד את עולמו אצל השלטונות הסובייטיים… קיצורו של דבר: “סיכויים קודרים”, מסכם מנהל ההוצאה את המצב.

שעתיים לאחר מכן נודע לנו מרשות־הרישוי שלנו שקיבלנו החל מהיום, היתר להדפיס חלק מכתב־העת שלנו בגרמניה המערבית. אך כיצד יגיעו האמהות לשם? ואיך ישלחו לנו את הטפסים המיועדים להפצה בברלין? “נחיה ונראה” אומר העורך הראשי, ופניו קורנות מרוב אופטימיות. “דבר אחד בטוח: שלא יפקירו אותנו…”

יום ג', 22 ביוני 1948.

חצי קילו קפה עולה כבר שלושת אלפי מארק. כיכר לחם – מאתיים מארק. חפיסת סיגריות צ’סטרפילד – שבעים וחמישה מארק. אנו תמהים, מניין באות הסחורות. מטוסים מזמזמים באויר כמו בתקופת ההפצצות. הממשל הצבאי האמריקאי הגדיל כבר בתוקף מידי את היקף הטיסות לברלין. “יש לנו אפשרות להבטיח את אספקתם של רבבת האמריקאים שבעיר לתקופה בלתי מוגבלת בדרך האויר” אומר הגנרל קליי.

“במערב אוכלים עכשיו עוגות־דובדבנים” אומרת הייקה כחולמת בהקיץ, כשאנו עולות על יצועינו תוך כדי זימזום מטוסים מעל. “והם מעשנים שם צ’סטרפילד הנקנים במחיר עשרה פפניג הסיגריה”, אני משלימה את ידיעותיה הנובעות משידורי תחנת ריאס האמריקאית. המציאות שלנו שונה, שכן בלב כבד מועכת אני את בדל הסיגריה שלי, הנמדד במילימטרים, על קצה המאפרה. אני ניגשת לחלון הפתוח ומסתכלת לתוך הלילה האפל. ריח של אדמה לחה ופרחים נבולים נישא לנחירי מבית העלמין. שם קבור אנדריק. “אנדריק!” אני קוראת. מה הייתי נותנת עתה לוּ יכול היה להשיב…

“עוגות דובדבנים” ממלמלת הייקה בשנתה.

יום ד', 23 ביוני 1948.

הוצאה מיוחדת של העתון “טגליכה רונדשאו”: “פקודת המפקד העליון של הממשל הצבאי הסובייטי בגרמניה, מס' 111. ריפורמה דימוקרטית של המטבע באזור הכיבוש הסובייטי ובברלין. החל מן ה־24 ביוני 1948 יוכנסו שטרי כסף חדשים לשימוש בכל אזור הכיבוש הסובייטי ובשטחה של ברלין רבתי: רייכסמארקים ורנטנמארקים במתכונת הישנה שישאו מידבקות מיוחדות. יהיה זה המטבע החוקי היחידי העובר לסוחר מלבד למעות הקטנות שיישארו בתוקפן. החל מן ה־26 ביוני 1948 יחדל המארק של רשויות צבאות הברית, וכן הרייכסמארק והרנטנמארק, לשמש מטבע עובר לסוחר אלא אם כן ישא הרייכסמארק והרנטנמארק את המידבקה המתאימה. על החתום: מרשאל ברית המועצות ו. סוקולובסקי”.

הוצאה מיוחדת של העתון “טלגראף”, היוצא לאור ברשיון שלטונות הכיבוש הבריטיים בברלין: “הפקודות הסובייטיות לשינוי המטבע בברלין רבתי נוגדות את הסכם ארבע מעצמות הכיבוש על אודות ניהולה המשותף של ברלין רבתי. באזורי הכיבוש הצרפתיים, הבריטיים והאמריקאים אין לפקודות אלו כל תוקף והן אינו מחייבות את תושבי האזורים הללו. כל הפועל בניגוד להוראה זו צפוי לעונש בהתאם לחוק. ננקטו האמצעים הדרושים כדי להנהיג בשלושת האזורים המערביים של ברלין רבתי את המטבע החדש הנהוג מכבר בשאר אזורי המערב”.

ובכן, זהו זה. במקום מטבע חדש יש לנו עתה שני סוגי מטבע. ולמסך הברזל על נהר האלבה מצטרף, החל ממחרתיים, מסך הברזל החוצה את ברלין. בשעה ארבע יתכנס בית הנבחרים העירוני לישיבה דחופה שלא מן המנין.

בשעה שלוש יוצאת אני עם הייקה לדרך אל בית העיריה. ככל שאנו מתקרבות לבנין, הולכת וגוברת הצפיפות ברחובות החסומים מרוב אדם. גם הכבישים חסומים על־ידי משאיות, רוכבי אופניים והולכי רגל. נראה כי כל חברי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי קיבלו פקודה להתיצב בהמוניהם. דגלים אדומים מתנוססים על הבתים. מעל לראשי ההמונים נפרשו טרנספרנטים: “אנו רוצים רק מטבע אחד!” מי שהוא שואג: “בוז לפלגנים!” מישהו משיב: “ארורים הסובייטים!” ההמון שמסביבנו משמיע קריאות־בוז. “הם מסתערים על בית העיריה!” צורחת אשה אחת. הזרם האנושי גורף אותנו עמו. “הם פרצו את הדלת” קוראים לפנינו. “הם תופסים את אולם הישיבות”. לשווא מנסה חבר מועצת העיריה אוטו זוּר, איש המפלגה הסוציאל־דימוקרטית, להשמיע את דבריו. “לא נתחיל בישיבה כל עוד הקהל לא יפנה את היציע!” הוא קורא אל תוך ההמון. הצעקות מבליעות את קולו. “תקעו לו פנס בעין… אנו רוצים לראות את הפלגנים”. עתה מתהוות מקהלות־קריאה. “ל־הת־חיל… ל־הת־חיל!” אחר כך באה לואיזה שרדר, ממלאת מקום ראש העיריה הבכיר. “היו נא נבונים! לכו הביתה! הן תוכלו לשמוע את כל הדיון הערב בתחנת השידור האמריקאית” היא מתחננת. לשווא. האורחים הבלתי קרואים אינם זזים ממקומם. סוף סוף עולה חבר מועצת העיריה מטעם מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, חוואלק, אל דוכן הנואמים. “חברים!” הוא קורא. “חכו בחוץ. סיעתנו תמסור לכם דין וחשבון שוטף על מהלך הדיונים”. דבריו גורמים לגל של התרגשות. מי שהורגל למשמעת מפלגתית, מציית לקול מנהיגו. עוד כחמש דקות נתונה ההכרעה על כף המאזניים בין מהומה לסדר, ואח"כ הכריע הסדר. “ההסתערות על הבאסטיליה” נסתיימה. לצלילי שיר האינטרנציונל מפנים המפגינים את אולם הישיבות.

יום ה', 24 ביוני 1948.

הסנקציות החלו. הבוקר הפסיקו הסובייטים את אספקת החשמל לאזורים המערביים. שוב אנו יושבים בבית ללא רדיו, ללא מאור וללא אפשרות לבשל בחשמל. הייקה מכינה פת שחרית המורכבת מלחם ושזיפים אפויים שהושרו במים. עד הערב נצטרך להשיג כמה נרות, ויהי מה.

היום מתחילה החלפת הכסף באזור המזרחי. תמורת תלוש מנת הסוכר לחודש יוני מקבל כל אזרח 70 מארקים עם מידבקה לפי שער החליפין 1:1. קוראים למטבע החדש “קוּפּוֹנמארק”. יתר הכסף מוחלף לפי השער 1:10, כשהגבול הוא 500 קופונמארקים הנמסרים למחליף סך 5,000 מארקים בכסף ישן.

הקופונמארק מוכר גם באזורי הכיבוש המערביים, אך רק לרכישת צרכי מזון בני פיקוח, לתשלום דמי שכירות ולרכישת כרטיסי נסיעה באמצעי התחבורה הציבורית. כמו כן אפשר לשלם במטבע זה אגרות דואר וטלפון ותשלומי חשמל, גאז ומסים.

מחר תתחיל ההחלפה בשלושת האזורים המערביים. תמורת הצגת תעודת הזיהוי והחתמתה יקבל כל אזרח 60 מארקים גרמנים לפי שער החליפין של 1:1. כל סכום העולה על זה חייב להירשם. המארק הגרמני אסור באזור המזרחי. כל מי שמכניס אותו למחזור, נחשב ל“עבריין על חוקי הכלכלה” וצפוי לעונש על פי פקודה מס' 111 של המרשאל סוקולובסקי.

בתחנת הרכבת של גן החיות, ה’באהנהוף צו', ובפינת הרחובות פוטסדמרשטראסה וקורפירסטנשטראסה, מקום שם נמצא קודם לכן מרכז השוק השחור ללחם ולחמניות מקמח לבן, מחליפים כבר גליונות מלאים של מדבקות תמורת רייכסמארקים, בשער העולה בחמישים אחוז על השער הרשמי. שטרות בני אלף נשלפים מן הכיסים ללא היסוס. כל אחד הופך לחרשתן של כסף חדש, לסיפוק צרכיו. מתרחקים מספר פסיעות מן ההמון, ומאחורי חומת החורבה הקרובה מדביקים לשארית המלאי של שטרות הרייכסמארק הישנים את המידבקות החדשות.

יום ו', 25 ביוני 1948.

היום הוא המועד האחרון לתוקפו של המטבע הישן. בציבור שוררת בהלה שלפני נעילת השער. באזור המזרחי לא הספיקה כמחצית האוכלוסיה להמיר את כספה הישן בהקצבה לנפש של כסף־מידבקות. הממשל הצבאי הסובייטי נתן פקודה להפסיק מיד אספקת סחורות כלשהן מן האזור הסובייטי או המחוזות הסובייטים של ברלין לאזורים המערביים של העיר. גם תנועת רכבות המשא המובילות סחורות מן המערב לברלין הופסקה מאתמול. הממשל הצבאי הסובייטי מצטער: “עקב תקלה טכנית בקו מסילת הברזל נאלץ מינהל הרכבות להפסיק באורח זמני, בעקבות הפסקת תנועת הנוסעים, גם את תנועת רכבות המשא. נעשים מאמצים להביא לתיקון התקלה בהקדם האפשרי”. מי שאינו מאמין, שלא יאמין. מאי נפקא מינה, כל עוד לא יימצא מי שימחה על כך בתקיפות של ממש.

חוגים אמריקאים בעלי דעה מדברים על “המשבר החמור ביותר”, מאז סיום המלחמה, ב“יחסים בין בנות הברית לברית המועצות”. – אנחנו מהווים את מוקד המשבר הזה. אין לנו לא מאור ולא רדיו. לאורן הקלוש של הנרות יש לנו שהות מספקת להרהר בדרכים שיחלצו אותנו מתהילתנו המפוקפקת.

שבת, 26 ביוני 1948.

החל מהיום הפך המארק החדש מטבע עובר לסוחר. באזור המזרחי בוצע מעצר ראשוני האנשים שברשותם נמצא כסף מערבי. כתב האישום קבע שהם התחייבו ב“מעשה מירמה” ובהפרת הפקודה מס' 111 של מרשאל סוקולובסקי. בקיוסק למכירת עתונים משלמים בעד עתון עשרה פפניג במעות קטנות או רנטנמארק אחד בשטח של נייר. בחנות המכולת משלמים בעד הקצבת עשירית החבילה של מרגרינה מטבע בערך נקוב של חמישים פפניג או 5 מארקים ללא מידבקות. שער החליפין של “כסף הטפיטים” יורד משעה לשעה. הבוקר עמד השער לרכישת כסף מערבי על 1:8, בצהריים הוא כבר ירד ל־1:18. בולי דואר שווים באזורים המערביים עשירית מערכם הנקוב. אך הואיל ואפשר לרכוש אותם גם תמורת כסף מזרחי, ניתנת לנו הברירה אם לשלם תמורת שני בולים בני עשרה פפניג סך עשרים פפניג במעות או שני מארקים נטולי מידבקות. ברלין כולה דומה לבית משוגעים. ובמערבולת אורגיות החליפין הבלתי מרוסנות מנצלים המבריחים את שעתם הגדולה.

האולי, המפקד האמריקאי הראשי, ניחם אותנו בהבטחה שאל לנו לחשוש מהפסקת זרם הסחורות מן האזור המזרחי, מהפסקת התנועה בין האזורים, מההפסקה באספקת החלב ממזרח ברלין. “לא נרשה שאוכלוסיית ברלין תסבול חרפת רעב”, הצהיר המפקד בלשון שלא נשתמעה לשתי פנים. אבן נגולה מעל ללבבות. ובכן, לא רק לחיל המצב האמריקאי ידאגו, גם לנו נותרה עוד תקוה… שכן, כל שהקולונל האולי הבטיח עד כה, הוא אמנם גם קיים.

יום א', 27 ביוני 1948.

יש לנו שעתיים חשמל ביממה. מטעמי צדק הוחלט לחלק קיצבה זו על־פי תור לרובעי־המגורים השונים. לנו מזרימים את החשמל מחצות ועד שתיים לפנות בוקר. זה כמה ימים משוטטות מכוניות־רמקול של תחנת השידור האמריקאית ברחובות האזורים המערביים של העיר ומשמיעות לנו את החדשות ככרוז. מרגיז להימצא במוקד ההתענינות העולמית ולא להיוודע על המתרחש אצלנו אלא בין חצות לשתיים לפנות בוקר.

לפיכך אנו רצים לשומעה, כל אימת שמכונית התחנה האמריקאית מגיעה לסביבתנו. היא מדווחת רק על ההתרחשויות החשובות ביותר. “הגשר האוירי תוגבר למאה מטוסים ביממה. הרחצה בנהרות ובאגמים הבינאזוריים אסורה, בשל סכנת הזיהום במי שופכין, כתוצאה מן ההפסקות התכופות באספקת החשמל. באזור המזרחי בוצעו מעצרים נוספים של מחזיקי מטבע מערבי. שער החליפין של כסף הטפיטים הגיע ל־1:30 לטובת המארק המערבי.” – מכונית השידור מתרחקת. חדשותיה אינן מעידות על שיפור המצב.

יום ו', 2 ביולי 1948.

“תארי לעצמך”, מתאוננת הייקה: “גפרורים אפשר לקנות תמורת כסף מערבי בלבד, בצל – חציו תמורת כסף מערבי וחציו תמורת מזרחי. מנת הצימוקים הקצובה נמכרת אך ורק תמורת כסף מערבי, סוכר קצוב – תמורת כסף מזרחי. ראש שום – בחצי־חצי. סבון־כביסה: בכסף מזרחי, פתיתי סבון – בכסף מערבי. מה הם חושבים לעצמם, שכולנו חייבים להיות גאוני חשבון?” “תארי לעצמך”, מתאונן מנהל בית ההוצאה שלנו: “עתונים נמכרים רק תמורת כסף מזרחי, אבל את חשבון הדפוס צריכים לשלם בכסף מערבי. לעובדים משתלם רבע משכרם בכסף מערבי, אך כל הכנסתנו מתקבלת על טהרת הכסף המזרחי. מה הם חושבים לעצמם, שכולנו חייבים להיות גאוני חשבון?”.

שבת, 10 ביולי 1948.

“זה ממש משגע, עד כמה שהכל השתנה כאן בשלושת השבועות האחרונים” כותב פרנק ממינכן: “אצלנו חדלו לדבר על קלוריות, כיוון שיש לנו אוכל בשפע. החנויות מלאות וגדושות כל טוב, ובקיוסקים אפשר להשיג מיבחר גדול של עתונים וכתבי עת. הדבר היחידי החסר לנו הוא – הכסף… הידיעות מברלין מפחידות אותנו. אני דואג לכם. בואו אל המערב!”

הללכת או להישאר? אני מתבוננת אל תוך החנויות הריקות. אני מחשבת כמה שווה כסף מזרחי לפי שער הכסף המערבי וכמה שווה כסף מערבי בקנה מידה של כסף מזרחי. אני קוראת ב“טגסשפיגל” שאין מנוס מקיצוץ הגאז הקצוב וכי אי אפשר עוד לקיים את קיצוב החשמל ברמתו הנוכחית. אני קוראת שחמישים אחוז מן המפעלים המצויים בברלין נאלצו כבר לנעול את שעריהם בגלל המחסור בחשמל. הרכבת התחתית והחשמלית מהלכות עתה רק עד שש לפנות ערב. אני שומעת שהממשל הצבאי הסובייטי הגיש כבר שלושים איגרות מחאה על הפרת כללי הטיסה בפרוזדור האוירי וכי הרוסים הפסיקו – החל מהיום – גם את אספקת המים בין ברלין לאזורי המערב, זאת בגלל “תיקונים בסכר ראטנוב”, כהנמקתם הרשמית. ואני חושבת בלבי: אכן, צריכים אנו ללכת. אני יושבת בחשמלית המסיעה אותי למואביט, לידי יושבת אשה אלמונית. היא מתכופפת מעל לילקוט הקניות שלה ומגששת בו בזהירות כאילו הכיל ביצים. אנו נכנסות לשיחה. “אני ממהרת לביקור אצל מכרים”, היא מגלה לי. “אומרים שהרוסים הפסיקו את המים במואביט. על־כן אני נוסעת לשם כדי להביא להם קצת מים, כדי שיוכלו לפחות להרתיח לעצמם קפה”. מים למואביט. מים המוּבלים לשם בבקבוקים של חומץ וסודה. אני חושבת בלבי: אכן, צריכים אנו להישאר כאן. אסור להפקיר אנשים המובילים מים להרתחת קפה משארלוטנבורג למואביט.

יום ג', 20 ביולי 1948.

ללכת? להישאר? ללכת? להישאר?

הגשר האוירי הולך ומתבסס. מזה כמה ימים מטיסים אפילו פחם לברלין. מטוס אחד נוחת מדי שלוש דקות בנמל התעופה. “ברלין נלחמת למען חירות אירופה. עמידתם האמיצה של תושבי ברלין המערבית מצילה את הדימוקרטיה האירופית” מצהירים באוזנינו בזה אחר זה המדינאים של גרמניה המערבית. מיברקי סולידריות מגיעים מכל קצות תבל. תושבי סאכסוניה התחתית תורמים מנת מזון יומית לברלין המורעבת, אוספים עבורנו ביצים, חמאה, בשר, גבינה, אבקת חלב ותרופות. “תודתנו לבירה האמיצה!” – הארגזים נערמים בנמלי ההמראה. חסר רק מקום להובילם במטוסים. ואנו טרודים מדי במלחמת קיומנו כדי שנתגאה בעמידתנו. ללא מאור, ללא רדיו, ללא חשמל לבישול. “טוב שעתה קיץ” אנו חושבים יום יום מחדש. הערבים מתארכים והולכים. למזלנו איננו סובלים כל כך מן ההכרח להגביל את תפריט מזוננו במשך ימים לכריכי לחם עם מרגרינה או שום. יכולים היינו בעצם גם לשתות מים לשם גיוון התפריט, אולם מאז אין מכוני החיטוי פועלים כתיקנם, רצוי לשתות רק מים מורתחים. להרתיח מים אפשר רק בלילה, בין חצות לשתיים לפנות בוקר, כשקבוצת הצרכנים מס' 3, שאליה אנו משתייכים, זוכה בהזרמת החשמל שלה. על כן עלינו לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לבאות. “אין זאת אלא שאלה של עצבים” נאנחים אנו. הנר דעך וכבה והרגעים מתמשכים לנצח. הייקה פורצת בבכי מרוב עייפות. – “אה!” נפלטת לפתע קריאת רווחה מפינו כאילו על סמך סימן מוסכם – “אור!” כ“מחושמלים” אנו מתרוצצות אנה ואנה, צוחקות, מרעישות, מתנהגות כשיכורים מיין. רצות למפסיק החשמל, לכירי הבישול, לרדיו. לבשל, לכבס גרביים, לגהץ, לשמוע חדשות. קודם כל לשמוע חדשות. תחנת השידור האמריקאית “ריאס” משדרת מהדורה אחת בכל שעה משעות הלילה. מעלינו מזמזמים מטוסים. מטוס אחד בכל שלוש דקות… אין זו אלא שאלה של עצבים. בין חצות לשתיים לפנות בוקר אנו חושבים כי עצבינו יציבים מאד. עצבינו המסכנים, עצביהם של מגיני החירות האירופית.

יום א', 25 ביולי 1948.

היום לפני חודש נולד מארק־הטפיטים. היום הוא שובק חיים לכל חי. באזור המזרחי של ברלין ושל גרמניה כולה ממירים, על פי פקודת המפקד העליון של הממשל הצבאי הסובייטי, את הקופונמארק למארק הגרמני של בנק שטרות הכסף הגרמני. שער החליפין הוא 1:1. ההקצבה לנפש – 70 מארק. החל ממחרתיים לא ישמש עוד מארק המדבקות, הקופונמארק, מטבע עובר לסוחר. לשכות החליפין נמצאות באזור המזרחי. הממשל הצבאי הסובייטי דחה את הצעת העיריה לפתוח לשכות חליפין כאלה גם באזורים המערביים. ועל כן נחפזות הבריות עתה לקפניק או לליכטנברג, לוייסנזה או להופיגארטן, כדי להפטר מן הקופונמארקים שלהן.

בשעה שש מפסיקות החשמלית והרכבת התחתית את מהלכן. “לנו אפשר לעולל הכל” רוגזים אנשי ברלין ונותנים פורקן למרירות לבם כשהם נדחקים לאמצעי התחבורה המלאים וגדושים. אין זו אלא שאלת עצבים.

יום ו', 30 ביולי 1948.

ב־6 ביולי מחו מעצמות המערב במוסקבה נגד הבלוקדה של ברלין, תוך כדי הבעת נכונות לפתוח במו“מ ברגע שבלוקדה זו תוסר מן העיר. ב־15 ביולי הודיעו הסובייטים לבנות בריתן המערביות שאף הם מוכנים למו”מ על בסיס דיונים בין ארבע מעצמות הכיבוש, אך מבלי שהסרת הבלוקדה תהא תנאי לכך. הנה לנו שתי “דלתות פתוחות” שאיש לא עבר דרכן. אולם כששלושת השגרירים של בנות הברית מבקשים למסור את תשובת ממשלותיהן למולוטוב, נאמר להם כי הוא נעדר ממוסקבה לזמן בלתי ידוע.

“הדלתות הפתוחות” חורקות ואנו מתכוננים אט־אט ליהפך לכל ימי חיינו לתושבי עיר־נצורה. אולי בכל זאת מוטב שנעבור למערב? אני מתעניינת במשרד הנסיעות האמריקאי באפשרויות הטיסה. “כל המקומות שתמורתם משלמים במארקים גרמנים נמכרו למשך השבועיים הבאים”, משיבים לי שם. אולי – מבט בוחן נשלח לעברי – אולי אם אוכל לשלם בדולרים… החזקת דולרים אסורה בתוקף החוק. בשוק השחור נמכר הדולר ב־28 מארקים מערביים. עושים זאת בצינעה, שכן אם תופסים גרמני כשדולרים ברשותו, הריהו מושלך לכלא. הטיסה מברלין לפרנקפורט עולה 28 דולר. 28 כפול 28. למי כבר יש 784 מארקים מערביים בשביל טיסה בודדת לגרמניה המערבית? בתוספת הסיכון שאם יגלו כי שילם בדולרים יושלך לכלא. – “בואי!” מפציר בי פרנק בכל מכתב. ולוּ עמד להוציא את נשמתו ולא אוסיף לראותו לעולם, גם אז לא הייתי יכולה לבוא. כל הכרטיסים שמשלמים בעדם במארקים גרמנים נמכרו למשך השבועיים הבאים. “שטרות־הטפיטים” שלי מונחים במזרח ב“חשבון חיסכון”. הכנסותיו של בית ההוצאה שלנו הן בכסף מזרחי בלבד. וכיוון שכתב העת שלנו אינו עתון לוחם אלא רק כתב־עת לעניני תרבות, יוחד לנו המקום האחרון בסולם העדיפויות של הקצבת הנייר באמצעות הגשר האוירי. עלינו עוד להיות אסירי תודה שמכירת מהדורתנו הזעירה מכסה לפחות את חלקן הארי של הוצאותינו במטבע מזרחי. ברלין דמתה לבית סוהר.

יום ג', 3 באוגוסט 1948.

אתמול היו שלושת השגרירים המערביים באורח אישי אצל סטאלין. אין תגובה.

יום ד', 4 באוגוסט 1948.

כל העתונים הרוסיים מפרסמים בהבלטה רבה את ההודעה הרשמית הסובייטית על השיחה בין סטאלין לדיפלומטים המערביים. ההודעה כוללת שלושים ושש מלים וזו לשונה: “נשיא מועצת המיניסטרים של בריה”מ, י.וו. סטאלין, קיבל ב־2 באוגוסט את שגריר ארה“ב וו. סמית, את שגריר צרפת שאטניו ואת פ. רוברטס, מיופה כוחו האישי של שר החוץ בוין. שר החוץ של בריה”מ וו. מולוטוב השתתף בקבלת הפנים". נקודה, סוף פסוק. ואנו יודעים בדיוק את אשר ידענו מקודם.

“אין תגובה” אומר שר החוץ האמריקאי מרשאל בוושינגטון. “אין תגובה” אומר שר החוץ הבריטי בוין בלונדון. “אין תגובה” אומר שר החוץ הצרפתי שומן בפריז.

יום ב', 9 באוגוסט 1948.

אין תגובה. אולם היום פתחו שלושת השגרירים בדיונים עם מולוטוב ומצפים שבעקבות דיון זה יבואו עוד הרבה דיונים נוספים וארוכים… אין זו אלא שאלת עצבים!

יום ה', 19 באוגוסט 1948.

מה עושה כתב עת לעניני תרבות במבצר ששמו ברלין כשאין לו אלא מעט נייר? – “להחזיק מעמד”, מיעצים לי. “להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי!” – “לא!”, אני מתקוממת כנגד ניסוחים פטליסטיים אלה שאני מכירה אותם היטב היטב ממשטר אחר. “אסור להפקיר את שותפות הגורל”, משמיעים באוזני טענה שלצידה לחץ מוסרי. “אמנם כן”, נאלצת אני להודות כמכה על חטא. ושוב מסתיים המאבק שבתוכי, המאבק שבין “הן” ל“לאו”, בנצחון ה“לאו”.

יום א', 22 באוגוסט 1948.

בכיכר פוטסדם, נקודת החיתוך של אזורי הכיבוש האמריקאי, הבריטי והסוביטי, נמתח הקו המפריד בין האידיאולוגיה המזרחית למערבית. במקום זה ירו, זו הפעם הראשונה, גרמנים על גרמנים. תושבי ברלין על תושבי ברלין. זה קרה לפני שלושה ימים. כבר לפני זמן רב למדי הצהיר המפקח הכללי של המשטרה, מארגראף, שלא יקבל עוד פקודות אלא מידי מעצמת הכיבוש הסובייטית. בתגובה על כך התירו בנות הברית המערביות את הקמתה של משטרה נפרדת באזוריהם. “משטרת המערב הבלתי חוקית” קוראים לה במזרח. “משטרת המזרח הבלתי חוקית” מכנים את המשטרה ההיא אנשי השכונות המערביות. במוסקבה נמשך המו"מ – ללא תגובה. בהֶרֶנכִימְזֶה מכינים הצעת חוקה מערב־גרמנית. מטוסי הגשר האוירי מביאים תוך 24 שעות מצרכי אספקה לברלין שמשקלם נע בין 3,000 ל־4,000 טון. ומספר המתאבדים בברלין, המגיע בזמנים תקינים בממוצע ל־1,5 ליום, עלה שוב ל־7 מקרים.

יום ד', 1 בספטמבר 1948.

הבלוקדה תוּסר. קשה להאמין, אך זוהי עובדה. אתמול אחה"צ נפגשו, לאחר הפוגה של חמישה חדשים, שוב ארבעת המושלים הצבאיים לישיבה משותפת בבנין מועצת הפיקוח, כדי לדון בהסרת הגבלות התנועה ובהנהגת מטבע אחיד לכל ברלין. רק לאחר שיתבררו הבעיות הטכניות לשתי נקודות אלו תתפרסם הודעה על מצב הדיונים במוסקבה. מספרים שבהלמשטדט עומדות כבר הכן רכבות משא עם מצרכי מזון ומשלוחי פחם כדי לנוע, רגע לאחר פתיחת הגבול, לכיוון ברלין. העיר מריעה. חסל סדר תפוחי האדמה המיובשים. חסל סדר אבקת הביצים, ההפסקות באספקת החשמל. יהיה לנו נייר להדפיס את כתב העת שלנו, ומה שחשוב ביותר – סוף סוף יבוא גם הקץ על רגשי האיבה, על שנאת בני ברלין את בני ברלין. – היום התחיל בעבודתו הפרלמנטרית בבון בית הנבחרים הגרמני הראשון שלאחר המלחמה. בערב מאירות הייקה ואני את דירתנו בארבע נרות במקום שניים. מי יודע, אולי נוכל כבר מחר להדליק את החשמל כמה שנרצה.

יום ה', 2 בספטמבר 1948.

ההתיעצויות בין המושלים הצבאיים נמשכות. השמועות על הסרת הבלוקדה לא נתאמתו. שוב אנו יושבות ליד נר אחד וממתינות לחידוש זרם החשמל בחצות.

“בואי למינכן” כותב פרנק. מכתבו היה 21 יום בדרך.

יום ב', 6 בספטמבר 1948.

הייקה מסתערת לחדר. “מהפכה בעיר!” היא קוראת בהתרגשות. “מפלגת האיחוד הסוציאליסטי משתלטת בכוח על העיריה!” – אני זונקת על רגלי. “היכן?” – “בפארוכיאלשטראסה. הם כבשו את בית העיריה. המשטרה המזרחית חוסמת את דרכי הגישה”. רבונו של עולם! לוּ רק יכולנו להאזין לחדשות! קבוצת צרכנים מס' 3 מקבלת השבוע חשמל מ־10 בלילה ועד חצות. אני מתבוננת בשעוני. השעה היא 25 דקות לתשע. נותרו עוד כשעה וחצי עד לחידוש הזרם. אני רצה לחלון, מתכופפת החוצה ומקשיבה לתוך דממת הלילה. הכל שקט ושלוו. בביסמארקשטראסה גוררות שתי נשים בניחותא עגלת גרר.

סוף סוף כבר עשר. תחנת ריאס: בשעה 11 לפנה“צ הופיעו לפני בית העיריה החדש מפגינים קומוניסטים בקבוצות, בשורות של צועדים ועל משאיות. הם שיברו את זגוגיות דלת הכניסה, גברו בכוח על סדרני העיריה שניסו להתגונן ותפסו את אולם הישיבות ואת יציע האורחים. בשעה שתיים אחה”צ פתח אחד מחברי מועצת העיריה, חבר נשיאות של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, ישיבה שלא מן המניין של מועצת העיריה, בה השתתפו אך ורק חברי סיעת מפלגתו וכן ראש שלוחתה של מפלגת הדימוקרטים הנוצרים באזור המזרחי. כעבור שעה לערך עזבו המפגינים את בית העיריה. הבנין נתפס בשנית, הפעם בידי שוטרים מזרחיים בשעה שמונה ורבע. גם כל דרכי הגישה אליו נחסמו. – עוד קודם לכן, בשש ורבע, התכנסו חברי מועצת העיריה, פרט לאנשי סיעת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, לישיבה שלא מן המניין ב“טברנה אקדמיקה” שבאזור הבריטי, בכיכר שטיינפלאץ. הם החליטו להתכנס מעתה ואילך באזורים המערביים עד שישררו שוב תנאים נורמליים. הם קבעו את יום ה־14 בנובמבר ליום בחירות לבית נבחרים עירוני חדש.

החל מן היום יש לנו איפוא לא רק שתי משטרות, אלא גם שתי מועצות עירוניות. כבר מחר יהיו לנו אולי גם שתי עיריות וברבות הימים גם חומה סינית שתתמשך לאורך קו התיחום בין האזורים כשעליה מגדלי תצפית וצריחי שמירה. אולי נזדקק אז באמת לאשרה קונסולרית כדי לנסוע משארלוטנבורג לשדרת אונטר דן לינדן.

יום ב', 20 בספטמבר 1948.

בנין מועצת הפיקוח עומד נטוש. ועידת המושלים הצבאיים נכשלה. נציגי המערב מתכוננים לצעד חדש במוסקבה. בדעתם לפנות לסטאלין בשנית. “הגנרליסימו סטאלין אינו במוסקבה”, מודיעה העתונות הסובייטית. “הוא עזב את העיר כבר לפני ימים אחדים ומבלה חופשה בת חודש על חוף הים השחור”.

אנו מכניסים את שארית הנייר שלנו למכבש הדפוס. “תוך זמן קצר לא נוכל להוסיף עוד להטיס לברלין נייר להדפסת כתבי־עת”, מבהירים לנו אנשי שלטון הרישוי שלנו.

אמנם אפשר גם להשיג נייר בשוק השחור. על אף הכל, שכן הרוסים מעוניינים בהכנסות בכסף מערבי. אך מניין נקח את הכסף המערבי? שער החליפין נע בין שלושה מארק וחצי לארבעה מארק וחצי. כל סחורה בשוק השחור עולה במטבע מערבי פי שלוש וחצי עד ארבע וחצי ממחירה במארקים מזרחיים. והרי אין כל תועלת למכור מוצר במחיר נמוך מהוצאות ייצורו. על־כן אנו מוותרים על הנייר “השחור”. “צריך להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי!”, עומד על דעתו העורך הראשי שלנו ומתעקש. אך כיצד לעשות זאת? גם הוא אינו קוסם.

יום ג', 5 באוקטובר 1948.

יו טלר עזב את ברלין. “אין טעם להישאר כאן”, הוא אמר לנו בעת הפרידה. “לברלין אין עוד כל סיכוי”. בזה אחר זה מתכונן כל אחד ליציאה. עם עשרים קילו מטען, כשהוא משתמש בגשר האוירי. עם תרמיל־גב ומזוודת־יד קטנה כשהוא מעיז לעבור את הגבול באורח בלתי חוקי. יותר ויותר מצטמצם חוג נאמנינו.

יום ה', 14 באוקטובר 1948.

העורך הראשי שלנו מצא דרך כדי להישאר בברלין אף ללא נייר. “ביצת קולומבוס!” הוא אומר וקורן מאושר. “אנו נסדר ונעמד בברלין, נטיס את אמהות־הדפוס באמצעות הגשר האוירי לדרום־גרמניה, נדפיס שם את העתון ונחזיר את המהדורה המוגמרת לברלין ברכבת העתונים”. – “אם כן, ארבע ביצי קולומבוס” אני מתקנת אותו, “כשהביצה הרביעית תלויה בחסדי הסובייטים”. הוא גוער בי במבטו. “אבל רכבת העתונים הרי מהלכת!” – האופטימיות שלו נוגעת ללבי. אני נותנת עיני בפניו הצנומים, סוקרת את חליפתו הגדולה למידותיו ולאבריו הכחושים. הוא אינו מתאונן על תפוחי האדמה המיובשים, הוא אינו בא בטענות בשל הפסקות החשמל. אצבעות ידו הימנית הצהיבו מרוב עישון הסיגריות עד תומן וכל מי שעוזב את ברלין נחשב בעיניו לבוגד.

היום עזב גם הממשל העירוני המערבי את בנין העיריה והתמקם בביתו החדש שבאזור הבריטי. עתה יש לנו איפוא שתי מועצות עירוניות, שתי משטרות ושני ממשלים עירוניים, ולאחרונה גם שתי אוניברסיטאות. החומה הסינית בגבול האזורים הולכת וקמה בקצב מהיר.

יום ד', 27 באוקטובר 1948.

“לכי למערב” מיעצת לי עתה גם הייקה. “למי שאין כאן להפגין בשביל משהו, מוטב שיסתלק. מיכללה אינה מתאימה לסטאלינגראד וכתב עת לבני הנעורים אינו מתאים למקום הנמצא בקו החזית הראשון”. – “ומה אתך?”, אני שואלת אותה. היא מושכת בכתפיה. “כל זמן שנוסיף לערוך כאן הצגות תיאטרון…” – “וכל זמן שרכבת העתונים עוד תוסיף להלך…” אני משיבה לה כגמולה לפי אותה שורת הגיון. שתינו איננו משלימות את המשפט.

יום ו', 29 באוקטובר 1948.

גם ידידו האנגלי של אנדריק עזב את ברלין. כששואלים את האנגלים כמה זמן עוד תימשך הבלוקדה לדעתם, הם מעלים חיוך פילוסופי על פניהם ואומרים: “או, אבאוט פיפטי יירס!” (חמישים שנה בערך). הרבה יותר קל לחשוב במונחים של חמישים שנה כשנמנים עם חיל המצב של מעצמת־כיבוש, כשיכולים להשתמש בחשמל בין חמש אחה"צ לאחת עשרה בלילה וכשחופשיים להחליט לשוב הביתה ברגע שהמצב הזה מתחיל להימאס. אך ביתנו שלנו היא ברלין. ברלין שיש בה מטבע מזרחי ומטבע מערבי. שדואגים לאספקתה באמצעות גשר אוירי, ברלין המופרדת משארית גרמניה על־ידי חגורה של אידיאולוגיה מזרחית.

בזמן האחרון משוטט הגנרל זיידליץ, מ"מ נשיא הועד הלאומי “גרמניה החופשית”, באזור המזרחי של גרמניה ופוקד בביקורו את יחידות המשטרה העממית. פליטים מספרים שהמשטרה העממית תוגברה לכדי מאתיים אלף איש ואף צוידה בנשק ותחמושת. “קשה להניח שנתנו להם את הרובים אך ורק כדי שיצחצחו אותם”, מפרשים הפליטים את דיווחיהם ומרמזים שניתן לצפות לנסיון הפיכה חדש תוך זמן קצר.

יום ג', 2 בנובמבר 1948.

בארה"ב נערכות בחירות לנשיאות. מהמרים על דיואי, מועמד הריפובליקנים. “אם הוא ייבחר, ייעשה הקו האנטי־רוסי תקיף יותר” מתנבאים תושבי ברלין ואינם יודעים אם זה יהיה לטובתם או לרעתם.

יום ד', 3 בנובמבר 1948.

להפתעת כולם ניצח טרומן, ולא דיואי. “זאת הוכחה, שהעם האמריקאי אינו רוצה במלחמה” פוסקים האופטימיסטים. “זאת הוכחה, שהבלוקדה תימשך” משלימים הפסימיסטים עם המצב. חמישים קילו פחם עולים בשוק השחור 25 מארקים מערביים. רוב בני ברלין קונים את חומרי ההסקה שלהם לשיעורין, קילו־אחר־קילו. הקצבת פחם אינה עומדת עדיין על הפרק. ברכבת התחתית וברכבת העירונית נדחקים האספנים של ענפי־עצים יבשים. אשה המצליחה לצאת מקרון כזה מבלי לקרוע את גרביה נחשבת לבת־מזל. בעלי הגינות גודעים את עציהם. “להחזיק מעמד…” לו רק ידענו כמה זמן עוד…

יום ו', 5 בנובמבר 1948.

הכל אבוד! רכבת העתונים פסקה מלהלך, “היא עוכבה ליד הגבול”, נאמר בהודעה הרשמית. חמישים אלף טפסים של כתב העת שלנו מונחים אי שם בין הלמשטדט למאריינבורן. במלים אחרות: פשטנו את הרגל. פרנק מבריק: “עלי על המטוס הבא”. – “להחזיק מעמד”, מתעקש העורך הראשי שלנו…

“ב־5 בדצמבר ייערכו הבחירות בברלין. ב־5 בדצמבר תיפול ההכרעה”.

יום ב', 22 בנובמבר 1948.

אנו קופאים מקור. הייקה מחטטת ברמץ שבתנורנו ונאנחת: “לו רק היו לנו עתה חמישים אלף הטפסים של כתב העת שלך! מי יודע באיזו תחנת גבול הם נרקבים”. ארון הבגדים שלנו מרוקן מתוכנו עד אחרון המלבושים. כשאנו עולות על יצועינו, הרינו מתעטפות כחברי משלחת לארץ האסקימוסים. “זה כל כך מכער אותנו” מצטערת הייקה תוך שהיא מתבוננת בבבואתה בראי, סוקרת את גיזרתה העטופה בשלושה מקטורנים סרוגים, מערכת כפולה של תחתוני־צמר וארבעה צעיפים שוני דוגמאות. “כל כך מתכערים” חושבת גם אני, מדוכדכת, כשאני מסתכלת בפניהם המכחילים מכפור של הסובבים אותנו.

יום ד', 1 בדצמבר 1948.

“מרבית חברי הממשל העירוני לברלין שנבחר ב־20 באוקטובר 1946 לא מילאו את חובותיהם, ועל כן מדיחים את הממשל העירוני”. כך, על כל פנים, החליט “הגוש הדימוקרטי של ברלין”. הדבר נמסר אתמול על־ידי מ“מ יו”ר הסיעה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, גשקה, בישיבה שלא מן המנין שנערכה באזור המזרחי: “לשם הכנת בחירות כלליות דימוקרטיות הוקם ממשל עירוני זמני דימוקרטי. פרידריך אברט, בנו של מי ששימש פעם כנשיא הרייך, יעמוד מיד בראשו ויתמנה לראש העיר הבכיר” – מזל טוב! לממשל העירוני הכפול מתווסף עתה, על פי שורת ההגיון, גם ראש עיריה בכיר כפול. ולפני אוניברסיטת־לינדן מפגינים מאה אלף מתושבי ברלין: למען השלום, האיחוד, הדימוקרטיה.

יום ג', 6 בדצמבר 1948.

ברלין המערבית בחרה. מסך כולל של מיליון וחצי המיליון בעלי זכות הצבעה הצביעו כמעט מיליון ורבע המיליון נגד מדיניותה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי. תוצאה ראויה להערכה, אם להתחשב בעובדה שהערכה זו עלולה להוליך להחרפת הבלוקדה, לחורף ללא פחמים, לערבים ללא מאור ולתפריט־קבע של תפוחי אדמה מיובשים, ירקות מיובשים ובשר־שימורים. “נפלא להיות תושב ברלין”, חשים אנחנו. “נפלא לגור בעיר המעדיפה מחסור ומצוקה על כניעה בפני דיקטטורה”. – “תודה ללוחמים למען החופש” כתוב במברקים המציפים אותנו מכל הכיוונים. אולם רכבת העתונים כבר אינה מהלכת וגם המאבק למען החופש זקוק לבסיס חומרני כלשהו.

יום ב', 13 בדצמבר 1948.

כל אימת שאני מגיעה למערכת, מקבל את פני העורך בהערה: “אין נייר”. וכשאני באה לשלטונות הרישוי שלנו, אומר לי הקצין המוסמך: “אין נייר”. – “זהו החורף המעורפל ביותר שפקד אותנו בשמונים השנים האחרונות”, טוענים המיטיאורולוגים. הגשר האוירי עושה כמיטב יכולתו. אך גם הוא אינו מסוגל לחולל את הבלתי אפשרי. תחילה מוכרחים להטיס לעיר פחמים בשביל הסקת הבתים והתנעת המכונות במפעלים, ובטרם מטיסים פחמים בשביל המפעלים מוכרחים להביא תפוחי אדמה מיובשים ופירות יבשים, אבקת ביצים, שומנים ופחמניות כדי לקיים את נפשם של עובדי המפעלים הללו. “עליך לצאת מכאן”, מפצירה בי הייקה. “הסתלקי מהר ככל האפשר”, כותב לי פרנק. “אנדריק” אני הוגה. “הן אי אפשר להפקיר את אנדריק בדד”. בבית העלמין עומדות המצבות בערפל ומזכירות רוחות־רפאים. התלים הלחים אינם נושאים בחובם שום נחמה. איזו טעות מצדי לחפש נחמה במקום כזה.

בשעות המוקדמות שלאחר הצהריים אני ניגשת אל משרד הנסיעות של חברת התעופה “אוברסיז איירליינס”. ליום ה־29 בדצמבר מוכנים לשמור לי מקום בהזמנה. הזמנה מוקדמת אינה עדיין הכרעה.

שבת, 18 בדצמבר 1948.

אני רשומה לטיסה בעוד אחד עשר יום. הייקה ואני ממעטות לדבר על כך. אני גם נמנעת מלהתכונן. אנו מעמידות פנים כאילו הכל יישאר כתמול שלשום. השיבה הביתה בחושך, ההמתנה עד התחדש זרם החשמל, השיחות על אודות הבלוקדה, ההירהורים על כסף מזרחי ומערבי, נשיקת הלילה־טוב החוזרת מדי ערב בערב. הוי, הייקה מתוקה, קטנטונת!

יום ד', 22 בדצמבר 1948.

קרה משהו איום ונורא. הכפר שטולפה, בקצה הצפוני של ברלין, שהיה שייך לשטח שיפוט העיריה, ובו כמעט אלף תושבים שהכריעו בבחירות שנערכו ב־5 בדצמבר למען החופש, אכן כפר זה הועבר על־ידי מעצמת הכיבוש הצרפתית לידי הסובייטים שסיפחו אותו אל אזורם. “הכפר ייכלל בתחומי מחוז בראנדנבורג, בהתאם להסכם מן ה־29 באוקטובר 1945”, נאמר בהודעה רשמית. – בין אחת לשלוש, לאור היום, נתפס הכפר במפתיע על־ידי חיילים סובייטיים. האוכלוסיה מיואשת. “ומה נעשה אם ברלין כולה תימסר ביום מן הימים לידי הסובייטים כמו הכפר שטולפה?” כולם מציגים לעצמם ולזולת את אותה השאלה: “האם כך ייעשה לאלה המעדיפים לבחור בחופש?”

הממשל העירוני המערבי מגיש מחאה בשם זכויות האדם. הוא מבטיח שייעשה הכל להגנת אותם מתושבי שטולפה שלא ירצו להישאר תחת שלטון סובייטי. אך מה יהא על בתיהם? על דירותיהם ושדותיהם ובהמתם? שוב בורחים בני אדם מעבר לאחד הגבולות. מוטב להם המוות ובלבד שלא יהיו עבדים. מוטב להם להימלט בחוסר כל אל המערב מאשר להישאר בבית, תחת שלטונו של משטר אימים.

יום ו', 24 בדצמבר 1948.

כל ניירותי סודרו. בעוד חמישה ימים אטוס לפרנקפורט והזמנת המקום במטוס היא הפעם סופית. חזאי מזג האויר מתנבא להמשך הערפל. מי יודע…

“אגב אורחא, השגתי לך זר של ענפי־אורן” אומרת הייקה לפנות ערב. אכן, כמעט שכחתי. הערב חוגגים את פרוס חג המולד. בהתחדש זרם החשמל, מכינה הייקה משקה חם – פונטש מיין וסוכר. “לחיים!” ממלמלת הייקה, אך אנו נמנעות מלהביט זו בפני זו.

יום א', 26 בדצמבר 1948.

הפרידה. אני מהלכת ברחובות. רוצה הייתי לגעת בכל אבן. אני מפנה שאלות כלשהן לאנשים זרים לי לגמרי. “אלה הם בני ברלין”, אני חושבת בלבי וגאוותי עליהם. כמה שאני אוהבת אותם! העורך הראשי שלי רואה בי עריקה. אך גם לו אבדה כבר כל תקווה. לא נותרו עוד הרבה אנשים שעלי להיפרד מהם. כבתוך חלום אני מהלכת ברחובות. – שם, לפני מינהרת־רכבת ההיא נפגע אנדריק למוות. גם הוא אהב את ברלין. מן הסתם לא היה רוצה שאטוש את העיר. והנה הבית שמתוכו לקחו הנאצים את משפחת יעקב, ואת משפחת ברנשטיין, ואת אבלינה הפעוטה שכבר אכלה פעם בארבע שנות חייה אגס “על באמת”. בית הקפה שבו הכניס היינריך מיזאם סדר בנירותיו אינו קיים כבר מזמן, כמוהו כחוילה באינהשטראסה שבדאהלם. אני מניחה זר אחרון על קבריהן של אורזולה רויבר ואווה גריכטר. אתן מיניתן אותנו לאפוטרופסים של משימת חייכן הבלתי מושלמת. האם עמדנו במיבחן, האם מילאנו את השליחות, האם נשאנו את הגחלת הלוחשת אל מעבר לעתים כדי להבטיח את אש החרות? אני נזכרת ברוזן מולטקה, בטרור, בוופלגנג קין, באנה להמן, בפטר טרנובסקי ובמרגוט רוזנטל. אני חושבת על מר אריקזון הבלתי ידוע לנו שלא רצה עוד להמשיך במשחק והחליט לפרוש ממנו. ואני נראית בעיני עצמי במקצת כבוגדת. אולם, האם מילוי השליחות שהוטלה עלינו אינו מצפה לנו גם מעבר לברלין, מעבר לזמן ולמקום? אני נזכרת בדבריה של פראיה מולטקה שאמרה כי חסד היא הזכות לשאת את הניצוץ.

השעה היא כבר מאוחרת כשאני מגיעה הביתה. הייקה רצה לקראתי בפרוזדור. היא מחייכת, חיוך מלאכותי במקצת. “כל כך התגעגעתי אליך!”

יום ד', 29 בדצמבר 1948.

מעודי לא ידעתי מה מועט הוא מטען השוקל עשרים קילוגרם. אני אורזת את המזוודה כשהיא מונחת על המישקל. בגדי חורף בלבד. ממילא אהיה בחזרה עד בוא הקיץ, אחזור עוד קודם לכן. אסור להתפתות עתה לרגשות סנטימנטלים. הייקה השיגה בקבוק קוניאק. “לחיים!”, היא מתאמצת לומר, ומרימה את הכוסית. ושוב אנו נמנעות מלהביט אשה בפני רעותה.

עתה הגיעה שעתי ללכת. הנסיעה עד לנמל התעופה טמפלהוף נמשכת שעתיים. הביקורת קפדנית מאד. בודקים את החפצים, עורכים גם חיפוש על הגוף. אני צריכה למסור הצהרה בשבועה שאינני מיצאת אלא 300 מארקים מערביים. אח"כ מפריד חבל ארוך ועבה בין הממריאים לנשארים. “הייקה”, אני ממלמלת. היא מנפנפת לי בידה. פניה הילדותיים משתקפים עדיין מבעד למעטה הערפל הכבד. “ערפל־קרקע” משננת אני לעצמי. “המטוס לא ימריא”. – בחוץ, במסלול ההמראה, מופעל עתה אחד המנועים. “הנוסעים מברלין לפרנקפורט מתבקשים לגשת למטוס ולתפוס בו את מקומותיהם”, בוקע קול הקריינית מן הרמקול. רגלי נושאות אותי אל המטוס כאילו מאליהן. מבלי להרגיש את אשר אני עושה שוקעת אני בתוך הכורסה וסוגרת את אבזם חגורת הבטחון. “נוסעים אל החופש!” מעיר שכני לכיסא. “אל החופש”, רוצה אף אני להשיב, אך הקול נחנק לי בגרון.

המנועים מתחילים לפתע ביללתם של טרם זינוק. אנו מחליקים על פני מסלול ההמראה, תחילה לאט־לאט, אחר כך יותר ויותר מהר, עד אשר המטוס מתרומם בתנופה פתאומית ונמצא באויר. מידשאות, אורות, קירות־בתים, קוי מסילה של הרכבת העירונית, רחובות נבלעים בערפל. אי שם למטה עומדת הייקה ובוכה חרישית כמוני, אי שם למטה שרויה ונבלעת בערפל זירת ברלין.