סַפָּה יְרֻקָּה בַּעֲלַת קְפִיצִים, מְגֻבְנֶנֶת כַּעֲרֵמַת חָצִיר, הוּבְאָה יוֹם אֶחָד אֶל בֵּיתֵנוּ וְהָעָמְדָה בַּחֲדַר עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי. עַל סַפָּה זוֹ הָיָה נַח כָּל פַּעַם שֶׁעָיַף.

בְּאוֹתָם הַיָּמִים הָיָה אָבִי, הַסּוֹפֵר ש' בֶּן־צִיּוֹן, עָסוּק בַּהֲכָנַת מִקְרָאָה עִבְרִית לִילָדִים. הַמִּקְרָאָה נוֹעֲדָה לְהַקְנוֹת אֶת הַשָּׂפָה הָעִבְרִית כְּלָשׁוֹן מְדֻבֶּרֶת, וּלְשֵׁם כָּךְ צָרִיךְ הָיָה שֶׁתְּתָאֵר אֶת חַיֵּי הַיֶּלֶד הָעִבְרִי וְאֶת סְבִיבָתוֹ מַשְׁמָע, שֶׁהָיָה עָלָיו, עַל אָבִי, לִכְתֹּב אֶת כֻּלָּהּ, וְלֹא לְתַרְגֵּם סֵפֶר־לִמּוּד לוֹעֲזִי לְעִבְרִית.

לַיְלָה לַיְלָה הָיִיתִי רוֹאֶה אֶת אָבִי יוֹשֵׁב עַד שָׁעָה מְאֻחֶרֶת לְיַד הַשֻּׁלְחָן וּמְנוֹרַת הַנֵּפְט מְאִירָה אֶת סַנְטֵרוֹ וְאֶת יָדָיו שֶׁנָּעוּ עַל פְּנֵי הַנְּיָר הַלָּבָן; מַחְמִּיר מֵצַח, וְחוֹרֵק בָּעֵט – וּפִתְאֹם חִיּוּךְ שׁוֹבָב מַרְעִיד אֶת סַנְטֵרוֹ.

בְּבֵית־הַסֵּפֶר, שְׁבּוֹ לִמְּדוּ אָבִי וּבְיָאלּיק חֲבֵרוֹ, נִמְצְאָה גַּם דִּירָתֵנוּ. אַחֲרֵי שְׁעוֹת הַלִּמּוּד הָיָה אָבִי עוֹבֵר בַּדֶּלֶת שֶׁהִבְדִּילָה בֵּין בֵּית־הַסֵּפֶר לְדִירַת הַמְּגוּרִים, סָחוּט וְעָיֵף, וּמִשְׂתָּרֵעַ עַל הַסַּפָּה הַיְּרֻקָּה. אֵם נוֹתְרוּ לוֹ עוֹד חִיּוּכִים – הָיִיתִי רוֹאֶה אוֹתָם עַל פָּנָיו. כְּשֶׁיָּשַׁב לְאוֹר הַמְּנוֹרָה וְהִמְשִׁיךְ בִּכְתִיבַת הַמִּקְרָאָה שֶׁלּוֹ. שְׁמָהּ הָיָה “בֶּן־עַמִּי”.

בִּימוֹת הַחֹרֶף הַקָּרִים שֶׁבְּאוֹדֶסָּה נַהֲגוּ לִסְתֹּם בְּמֶרֶק אֶת הַסְּדָקִים שֶׁבְּחַלּוֹנוֹת, כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל הַחֹם שֶׁבַּחֶדֶר. אֲנִי, שֶׁלֹּא לָמַדְתִּי עֲדַיִן בְּבֵית־הַסֵּפֶר, בִּלִּיתִי כָּל יְמוֹת הַחֹרֶף בַּדִּירָה הָאֲטוּמָה. הַחַלּוֹן הַיָּחִיד בַּדִּירָה שֶׁפָּנָה אֶל הֶחָצֵר, הָיָה זֶה שֶׁבְּחַדְרוֹ שֶׁל אָבִי. זֶה הָיָה הַמָּקוֹם הֶחָבִיב עָלַי. שָׁעוֹת הָיִיתִי יוֹשֵׁב לְבַדִּי, וְכָךְ הָיִיתִי עֵר לְכָל מַעֲשָׂיו שֶׁל אָבִי.

עֲרֵמָה גְּדוֹלָה שֶׁל סִפְרֵי לִמּוּד מְצֻיָּרִים בַּשָּׂפָה הָרוּסִית הָיְתָה מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחָן־הַכְּתִיבָה שֶׁלּוֹ. הֵצַצְתִּי בַּצִּיּוּרִים וְרָאִיתִי בָּהֶם אִכָּרִים רוּסִיִּים חֲרוּמֵי אַף, בַּעֲלֵי בְּלוֹרִיּוֹת מְגֻדָּלוֹת, וְאַנְפִּילָאוֹת קַשׁ לְרַגְלֵיהֶם. יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ בַּחֶדֶר עֶלֶם צָעִיר בְּמַדֵּי סְטוּדֶנְט, אַבְרָהָם פֶפֶרְמַן שְׁמוֹ. הוּא נִתְבַּקֵּשׁ לְשַׁנּוֹת אֶת פְּנֵי הָאִכָּרִים הָרוּסִיִּים שֶׁבַּצִּיּוּרִים, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ יְהוּדִיִּים. וְאַף הֵכִין כַּמָּה צִיּוּרִים מִן הַהֲוַי הַיְּהוּדִי. לְיָּמִים נוֹדַע שְׁמוֹ כַּצַּיֹרָ אַבֶּל פַּן.

עַתָּה נִתְעוֹרְרָה בְּעָיָה חֲדָשָׁה. בְּרֹאשׁ הַמִּקְרָאָה צָרִיךְ שֶׁיָּבוֹא שִׁיר; שִׁיר קַל, בַּעַל מִלִּים פְּשׁוּטוֹת וּמִתְנַגְּנוֹת. צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה זֶה שִׁיר, מִשּׁוּם שֶׁלְּשִׁיר יֵשׁ קֶצֶב, הַקֶּצֶב מוֹסִיף שִׂמְחָה וְנוֹתֵן לַמִּלִּים הַפְּשׁוּטוֹת חֵן וְאוֹר מְיֻחָד. עַל־פִּי הַבָּעוֹת פְּנֵיהֶם הַחֲמוּרוֹת שֶׁל בְּיָאלִיק וְשֵׁל אָבִי הֲבִינוֹתִי כִּי דָּבָר זֶה קָשֶׁה מְאֹד לְהַשִּׂיגוֹ.

וְהִנֵּה, יוֹם אֶחָד נִפְתְּחָה לָרְוָחָה הַדֶּלֶת הַמַּבְדִּילָה בֵּין חַדְרֵי הַלִּמּוּד לְדִירָתֵנוּ – וְּבְיָאלִיק נִכְנַס, כְּפִי שֶׁהָיָה נִכְנַס תָּמִיד: כְּאִלּוּ נִדְחַף עַל־יְדֵי קְפִיץ. רֹאשׁוֹ נָטוּי לְפָנִים, כְּעָרוּךְ לְמַגָּח, וּבְעֵינָיו הַיְּרֻקּוֹת מְנַצְנֶצֶת שׁוֹבְבוֹת.

“יֵשׁ לִי! יֵשׁ לִי!” קָרָא כִּמְנַצֵּחַ.

אָבִי קָם לִקְרָאתוֹ בְּעַלִּיזוּת, וְאִמָא, שֶׁהָיְתָה כְּתָמִיד בַּמִּטְבָּח (חֲמִשָּׁה יְלָדִים!), הִכִּירָה לְפִי צְלִילֵי הַקּוֹל כִּי מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד עוֹמֵד לְהִתְרַחֵשׁ וְנִזְדָּרְזָה לְהִכָּנֵס לַחֶדֶר.

בְּיָאלִיק עָמַד בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר, פּוֹנֶה בְּקֶצֶב פַּעַם יָמִינָה לְעֵבֶר אָבִי וּפַעַם שְׂמֹאלָה לְעֵבֶר אִמִּי, וְדִקְלֵם (בַּהֲבָרָה אַשְׁכְּנַזִּית, כַּמּוּבָן):

“אֶפְשָׁר גַּם לִרְקֹד אֶת זֹאת!” הוֹסִיף.

וְשׁוּב קָרָא אֶת הַשִּׁיר כְּשֶׁהוּא מִתְרוֹמֵם עַל חַרְטוּמֵי נְעָלָיו וּמֵרִים עֲקִבָיו לְפִי הַקֶּצֶב. אֵינִי יוֹדֵעַ בְּעַד אֵילוּ סְדָקִים שֶׁבַּחַלּוֹנוֹת נִכְנְסָה הַשִּׂמְחָה לַחֶדֶר.

אֲבָל בְּיָאלִיק לֹא הִסְתַּפֵּק בְּהַדְגָּמַת קֶצֶב הָרִקּוּד בִּלְבַד. הוּא טִפֵּס וְעָלָה עַל הַסַּפָּה הַיְּרֻקָּה, הַמְגֻבְנֶנֶת כַּעֲרֵמַת חָצִיר, וְהִתְחִיל לְדַקְלֵם וְלִרְקֹד; וְכָאן חַיָּב אֲנִי לְהַסְבִּיר: בַּהֲבָרָה הַיְּהוּדִית־אַשְׁכְּנַזִּית, שֶׁהָיְתָה נְהוּגָה בְּאוֹתָן הַשָּׁנִים, נִשְׁמַע הַשִּׁיר הַמִּלְעֵילִי בְּעֵרֶךְ כָּךְ:

הוּא הִתְרוֹמֵם וְשָׁקַע וְנִקְלַע שׁוּב לַמַּעֲלֶה. גּוּפוֹ כִּסָּה חֲלִיפוֹת אֶת הַחַלּוֹן שֶׁלִּי, הַחַלּוֹן הַפּוֹנֶה לְמַאֲפִיָה, שֶׁסַּבָּלִים לִבְנֵי גַּב, הַמְּקַנְּחִים אֶת יְדֵיהֶם הַמְּקֻמָּחוֹת בְּעַכּוּזֵי־הַסּוּסִים, מִלְאוּ אֶת הַנּוֹף, אֲשֶׁר בּוֹ הִתְבּוֹנַנְתִּי כָּל יְמוֹת הַחֹרֶף. עַתָּה נִדְמֶה הָיָה לִי כִּי הַחַלּוֹן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ עוֹלִים וְיוֹרְדִים. פְּנֵי אָבִי אוֹרוּ: הִנֵּה נִמְצָא לוֹ הַשִּׁיר, אֲשֶׁר בּוֹ יִפְתַּח אֶת “בֶּן־עַמִּי”! הֵרִים גַּם הוּא אֶת רֶגֶל יְמִינוֹ, עָלָה וְעָמַד עַל הַסַּפָּה הַיְּרֻקָּה, וּשְׁנֵי הַגְּבָרִים הִנִּיחוּ יָדַיִם אִישׁ עַל כִּתְפֵי חֲבֵרוֹ וְהִתְחִילוּ רוֹקְדִים בְּמַעְגָּל.

“הַקְּפִיצִים!” קָרְאָה פִּתְאֹם אִמָּא וְהִצְבִּיעָה לְעֵבֶר הַסַּפָּה הַיְּרֻקָּה.

הִסְתַּכַּלְתִּי וְרָאִיתִי: קְפִיץ רִאשׁוֹן וּקְפִיץ שֵׁנִי יָצְאוּ בְּקוֹל פְּרִימָה מִתּוֹךְ הַמִּכְסֶה הַיָּרֹק שֶׁל הַסַּפָּה וְהִזְדַּקְּפוּ.

“אַבָּא! אַבָּא!” קָרָאתִי.

אַךְ הֵם הִמְשִׁיכוּ לִרְקֹד בְּהִתְלַהֲבוּת, עֵרִים וְעַלִּיזִים כְּתִינוֹקוֹת, וּלְזַמֵּר בְּקוֹל: