א. מִכְנָסַיִם 🔗
הָיֹה הָיָה חַיָּט זָקֵן אֶחָד.
וְהָיָה בְּאוֹתוֹ זְמַן גַּם בָּחוּר אֶחָד. (זֶה אֲנִי.)
וּפַעַם אַחַת, בֶּאֱמֶת זֶה הָיָה רַק פַּעַם אַחַת, הֵבִיאָה לְבֵיתֵנוּ הַדּוֹדָה שָׁרָה שִׂמְלַת־צֶמֶר קְרוּעָה וְאָמְרָה:
“זֶה צֶמֶר מִלִּפְנֵי הַמִּלְחָמָה. יֵשׁ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנוּ מִכְנָסַיִם אֲרֻכִּים לַבָּחוּר.” (זֶה אֲנִי.)
וּבַשְּׁכוּנָה נְוֵה־שָׁלוֹם חַי בְּבַיִת וָרֹד עִם תְּרִיסֵי תְּכֵלֶת חַיָּט אֶחָד זָקֵן. רָאִיתִי אוֹתוֹ יוֹשֵׁב וּבְיָדָיו מִסְפָּרַיִם גְּדוֹלִים כְּמוֹ שֶׁל חַיָּט; לֹא כָּאֵלֶּה שֶׁיֵּשׁ אֵצֶל כָּל אִמָּא.
עָלִיתִי בְּמַדְרֵגוֹת אֲפֵלוֹת, נִכְנַסְתִּי לְחֶדֶר קָטָן, רֵיק מֵאָדָם.
“פֹּה גָּר חַיָּט?”
אֵין תְּשׁוּבָה. עַל הַשֻּׁלְחָן מֻנָּחִים הַמִּסְפָּרַיִם הַגְּדוֹלִים. חֲתִיכוֹת בַּד עַל הַסַּפְסָל. וְעַל הַקִּיר, שֶׁסֻּיַּד הַרְבֵּה פְּעָמִים, וְכָל פַּעַם בְּגָוֶן אַחֵר, נִרְאוּ כְּתָמִים בְּצוּרוֹת שׁוֹנוֹת, כְּמוֹ סוּסִים וַעֲנָנִים.
“בָּחוּר, הָבֵא לִי מְעַט מֶלַח,” נִשְׁמַע קוֹל שֶׁל אָדָם זָקֵן מִן הַחֶדֶר הַשֵּׁנִי.
בָּחוּר – זֶה אֲנִי. יָרַדְתִּי, שָׁאַלְתִּי מִן הַשְּׁכֵנָה קַמְצוּץ מֶלַח וְעָלִיתִי בַּחֲזָרָה. הַחַיָּט הַזָּקֵן כְּבַר עָמַד בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר וּבְיָדָיו סֵפֶל מַהְבִּיל.
“אֲנִי מַטְבִּיל לֶחֶם יָבֵשׁ בְּרוֹתְחִים לַאֲרוּחָתִי, וְחָסֵר לִי מֶלַח,” אָמַר. יָצַק טִפּוֹת שֶׁמֶן עַל מַאֲכָלוֹ, בָּחַשׁ וְשָׁאַל: “מָה רְצוֹנְךָ?”
“מִכְנָסַיִם אֲרֻכִּים. מִזֶּה!”
פָּרַשְׂתִּי עַל הַשֻׁלְחָן אֶת הַשִּׂמְלָה הַקְּרוּעָה. נִדְמֶה לִי שֶׁגַּם הַחַיָּט רוֹאֶה בָּהּ עוֹד אֶת הַדּוֹדָה שָׁרָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כְּאִלּוּ הָיִינוּ שְׁלֹשָׂה בְּחֶדֶר זֶה.
“אֲרֻכִּים?”
“אֲרֻכִּים.”
“יֵשׁ חוֹרִים.”
“הַדּוֹדָה שָׁרָה אָמְרָה שֶׁאֶפְשָׁר לְאַחוֹת אוֹתָם בְּחוּטִים אֲפֹרִים.”
“דּוֹדָה מְדַבֶּרֶת כָּךְ; אֲבָל חַיָּט־גְּבָרִים אֵינוֹ מְאַחֶה בְּחוּטִים. תָּפַרְתִּי לְגֶנֶרָלִים. לִי יֵשׁ מִסְפָּרַיִם!”
הַחַיָּט אָכַל אֶת אֲרֻחַת־הָעֲנִיִּים שֶׁלּוֹ. עֵינָיו הָיוּ שְׂמֵחוֹת, עוֹר פָנָיו מָתוּחַ כְּשֶׁל תִּינוֹק. הִצְטַחֵק וְאָמַר:
“שְׁמַע נָא מַה שֶׁאַגִּיד לְךָ. אֶגְמֹר – אֶגְזֹר. מִכְנָסַיִם, לֹא גַּרְבַּיִם. גַּרְבַּיִם מְאַחִים בְּחוּטִים. יֵשׁ חוֹר – אֵין לְהִתְבַּיֵּשׁ בּוֹ. תּוֹפְרִים עָלָיו טְלַאי גָּדוֹל שֶׁל בַּד חָזָק מְרֻבָּע, עִם תֶּפֶר כָּפוּל סָבִיב, כְּמִסְגֶּרֶת לְשֵׁם נוֹי. כְּאִלּוּ בְּכַוָּנָה.”
הַמִּסְפָּרַיִם הַגְּדוֹלִים, אֵלֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֵּית־קִבּוּל עָמֹק לַבֹּהֶן וְשֵׁנִי לָאֶצְבָּעוֹת, הִתְחִילוּ לְהִפָּתַח וּלְהִסָּגֵר וְהִשְׁמִיעוּ קוֹל גְּזִירָה; אִוְשָׁה נְעִימָה וְרַכָּה. הֵם הָיוּ פּוֹתְחִים פֶּה רָחָב וְהִתְקַדְּמוּ בְּבִטָּחוֹן, לְפִי קַו־הַגִּיר שֶׁהִתְוָה הַחַיָּט. הָיָה לָהֶם חֵן שֶׁל סְפִינַת־קְרָב חוֹתֶרֶת בַּמַּיִם. כָּל מָה שֶּׁעָשׂוּ – הָיָה עָשׂוּי. הֵם גָּזְרוּ כָּל מָקוֹם פָּגוּם וְהִשְׁלִיטוּ סְבִיבָם סֵדֶר וּמִשְׁטָר. הָיָה בָּהֶם חֵן שֶׁל מוֹסָד צִבּוּרִי, שֶׁכָּל מָה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה יֵשׁ בּוֹ יֹשֶׁר, נִקָּיוֹן וּמְמַדִּים גְּדוֹלִים.
שִׂמְלַת הַדּוֹדָה שָׂרָה הָפְכָה לִגְזָרִים רְבוּעִים, חֲתוּכִים יָפֶה. לִמְקוֹם הַמּוֹשָׁב גָּזַר הַחַיָּט שְׁנֵי טְלָאִים גְּדוֹלִים, מְשֻׁלָּשִׁים, כְּמוֹ לְמִכְנְסֵי רְכִיבָה. לְיַד הַמָּתְנַיִם הִצְמִיד טְלַאי מְרֻבָּע, לְכַסּוֹת בּוֹ חוֹר שֶׁבַּבַּד. נַנִּיחַ שֶׁיֵּשׁ לִי שְׁעוֹן־כִּיס. מִן הַדּוֹדָה שָׂרָה לֹא נִשְׁאַר זֵכֶר. עַכְשָׁו הָיִינוּ בַּחֶדֶר רַק הַחַיָּט וַאֲנִי.
כְּשֶׁהָיָה הַחַיָּט הַזָּקֵן מֵרִים אֶת עֵינָיו מֵעֲבוֹדָתוֹ וּמַבִּיט בִּי, הָיוּ עֵינָיו הַיְּרֻקּוֹת מְאַבְּדוֹת אֶת מַבָּטָן הֶחָמוּר, מַבָּט עוֹשֶׂה שְׁפָטִים, וּמִתְרַכְּכוֹת בְּאוֹר רַךְ. מָה יֵשׁ לְהַגִּיד? בָּאתִי לְבֵיתוֹ שֶׁל אָדָם רוֹחֵשׁ טוֹב.
בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה סִפֵּר לִי הַחַיָּט עַל גֶּנֶרָל רוּסִי אֶחָד, שֶׁהָיָה מַזְמִין אֶצְלוֹ אֶת בְּגָדָיו.
ב. גֶּנֶרָל (הַחַיָּט מְסַפֵר) 🔗
מֵבִיא אֲנִי אֶת הַבֶּגֶד הֶחָדָשׁ וְאוֹמַר לוֹ:
“לְבַשׁ, גֶּנֶרָל!”
לוֹבֵשׁ, מִסְתּוֹבֵב עַל עֲקֵבָיו, מִצְטַחֵק וְאוֹמֵר:
“בֶּאֱמֶת, הוּא טוֹב עָלַי כְּאִלּוּ אֵינִי לוֹבֵשׁ בֶּגֶד. אַתָּה יוֹדֵעַ, חַיָּט, אוֹסִיף לְךָ רוּבָּל, כִּפְרָס עַל עֲבוֹדָתְךָ.”
“תּוֹסִיף שְׁנַיִם, כְּתַשְׁלוּם,” אוֹמֵר אֲנִי לוֹ.
“אַתָּה חַיָּט כָּאֶרֶז! מָצָאת חֵן בְּעֵינַי. אֶתֵּן לְךָ שְׁלוֹשָׁה.”
“אֲנִי נוֹטֵל רַק אֶת שְׂכָרִי – שְׁנַיִם.”
הַגֶּנֶרָל מִתְהַלֵּךְ בַּחֶדֶר בְּחָזֶה בּוֹלֵט.
הִכְנַסְתִּי לוֹ שָׁם כָּרִים שֶׁל צֶמֶר־גֶּפֶן וְשְּׂעַר־סוּס. הוּא מַבִּיט בִּי, צוֹחֵק צְחוֹק גְּדוֹל, מַכֶּה בְּיָדָיו עַל יְרֵכָיו מֵרֹב הֲנָאָה וְאוֹמֵר:
“אָח, חַיָּט, חַיָּט! הֲלֹא אַתָּה פָּשׁוּט אֵינִי יוֹדֵעַ מָה. אַתָּה פָּשׁוּט… מָה אַתָּה?”
“חַיָּט לִגְבָרִים, גֶּנֶרָל,” אֲנִי אוֹמֵר.
לְאַחַר חֳדָשִׁים אֲחָדִים נוֹפֵל הַגֶּנֶרָל הַזֶּה בַּשְּׁבִי בִּידֵי הַתּוּרְכִּים. חַיָּל תּוּרְכִּי אֶחָד חוֹמֵד אֶת בִּגְדוֹ, מַפְשִׁיט אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ:
“בְּרַח!”
בִּזְכוּת הַבֶּגֶד זוֹכֶה הַגֶּנֶרָל בַּחֹפֶשׁ. עָלָיו רַק לְהִמָּלֵט וּלְהַגִּיעַ בְּשָׁלוֹם לְאַרְצוֹ. אַךְ מֵרֶגַע שֶׁנִּפְשַׁט מֵעָלָיו הַבֶּגֶד שֶׁלּוֹ, נַעֲשִׂים חַיָּיו בְּזוּיִים. מִסְתּוֹבֵב לוֹ בֵּין הַכְּפָרִים בִּבְגָדִים אֲחֵרִים שֶׁקָּנָה. אֵיפֹה גִּזְרָה? אֵיפֹה תְּפָרִים? וְאֵיפֹה חָזֶה? לְבַסּוֹף מֵאִיר לוֹ מַזָּלוֹ, הוּא שָׁב אֶל עִירֵנוּ וּמִיָּד קוֹרֵא לִי שֶׁאֶתְפֹּר לוֹ בֶּגֶד חָדָשׁ:
“הַיָּשָׁן,” אוֹמֵר הוּא, “הָלַךְ לְטַיֵּל מִמֶּנִי לְאַחֵר. וַאֲנִי אוֹמֵר לְךָ: אֵין חַיִּים בְּבֶגֶד שֶׁלֹּא אַתָּה תּוֹפֵר.”
“בְּגָדִים שֶׁלִּי, גֶּנֶרָל,” אֲנִי עוֹנֶה לוֹ, “עֲשׂוּיִים וּשְׁמוּרִים לְבַעֲלֵיהֶם.”
לְאַחַר אֵיזֶה זְמַן בָּאָה מִשְׁלַחַת שֶׁל קְצִינִים תּוּרְכִּים לְיַשֵּׁב אֶת הַסִּכְסוּךְ, אֶת “אִי־הַהֲבָנָה” שֶׁהָיְתָה בַּגְּבוּל וַאֲשֶׁר בִּגְלָלָהּ נִלְקַח הַגֶּנֶרָל בַּשֶּׁבִי. יוֹשְׁבִים סְבִיב הַשֻּׁלְחָן, מְקַבְּלִים הֶסְבֵּרִים, מְבַקְּשִׁים סְלִיחָה, מִתְכַּבְּדִים בְּכוֹס תֵּה וְעוֹמְדִים לַחְתֹם עַל מִסְמָךְ.
מִסְתַּכֵּל הַגֶּנֶרָל בַּקָּצִין הַתּוּרְכִּי אֲשֶׁר מוּלוֹ וְתָמֵהַּ: “מִי צִפּוֹר זוֹ?” הוּא מֻכָּר לוֹ. פָּנָיו זָרִים אָמְנָם, אוּלָם הוּא בְּגוּפוֹ בְּכָל־זֹאת מֻכָּר לוֹ. מָה הָעִנְיָן? בּוֹלֵשׁ בְּעֵינָיו וּפִתְאֹם מְגַלֶּה עַל הַתּוּרְכִּי אֶת שְׁנֵי הַמְשֻׁלָּשִׁים שֶׁעַל מִכְנָסָיו מֵאָחוֹר, כָּאֵלֶּה הֲגוּנִים, עִם מִסְגְּרוֹת שֶׁל תְּפָרִים כְּפוּלִים.
חוֹתֵם הַגֶּנֶרָל שֶׁלִּי עַל הַמִּסְמָךְ, נוֹתֵן אוֹתוֹ בְּיָדוֹ שֶׁל הַתּוּרְכִּי וּמוֹסִיף וְאוֹמֵר:
“אֲבָל אֶת הַמִּכְנָסַיִם שֶׁלִּי הָשֵׁב תָּשִׁיב!”
“חַיָּט, חַיָּט!” כָּךְ הָיָה אוֹמֵר לִי הַגֶּנֶרָל, “עֲבוֹדָה שֶׁלְּךָ כְּמוֹ חֲתִימָה שֶׁלְּךָ. מִתּוֹךְ אֶלֶף אַכִּירֶנָּה, בֶּגֶד שֶׁלְּךָ עוֹשֶׂה מִבַּרְנָשׁ – אָדָם!”
“וּבֶאֱמֶת,” סִיֵּם הַחַיָּט אֶת סִפּוּרוֹ, “אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַמִּסְפָּרַיִם שֶׁלִּי. הֵם תָּמִיד לְיַד תִּיק הַטַּלִּית וְהַתְּפִילִּין שֶׁלִּי.”
ג. מִכְנָסַיִם אֲרֻכִּים 🔗
לְמָחֳרַת הַיּוֹם הָלַכְתִּי לְקַבֵּל אֶת מִכְנָסַי. כָּל שְׁיָרֵי הַבַּד שְׁהִתְגּוֹלְלוּ אֶתְמוֹל עַל הָרִצְפָה סֻלְּקוּ. שֻׁלְחָן־הָעֲבוֹדָה הָיָה מְסֻדָר. הַמַּגְהֵץ הַקַּר נִצַּב עַל בְּסִיסוֹ הָאֲחוֹרִי. הָיְתָה הַרְגָּשָׁה שֶׁל בֵּין נִתּוּחַ לְנִתּוּחַ, גַּם הַכֵּלִים רוֹצִים לָנוּחַ.
הַחַיָּט עָטַף אֶת הַמִּסְפָּרַיִם שֶׁלּוֹ בְּמַטְלִית לְבָנָה, בִּזְהִירוֹת וּבַחֲשִׁיבוּת, כְּמוֹ שֶׁסָּבָא עוֹשֶׂה לַאֲפִיקוֹמָן, וְהִנִּיחַ אוֹתָם עַל הַסַּפְסָל. הֵם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם סוֹדִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְמַתָּנָה אֲרוּזָה וּלְמִזְוָדָה שֶׁל עוֹשֵׂה לְהָטִים.
נִכְנַסְתִּי לְתוֹךְ מִכְנָסַי הָאֲרֻכִּים, הַחֲדָשִׁים – מִכְנָסַיִם עִם קֶמֶט חֲגִיגִי. זוּג טְלָאִים מְשֻׁלָּשִׁים, יָפִים, גְּלוּיִים וּגְדוֹלִים הָיוּ לִי מֵאֲחוֹרַי, כְּמוֹ בְּמִכְנְסֵי רְכִיבָה. עַל מָתְנַי כִּיס הָגוּן. נֹאמַר שֶׁיֵּשׁ לִי שְׁעוֹן־כִּיס גָּדוֹל.
הַחַיָּט הִבִּיט בִּי וְאָמַר:
"כְּשֶׁלּוֹבְשִׁים מִכְנָסַיִם אֲרֻכִּים חֲדָשִׁים, יֵשׁ לָשִׁים יָד אַחַת בַּכִּיס וּלְחַיֵּךְ קְצָת. צְעַד!
מַבִּיט אֲנִי סָבִיב וְנִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי גָּבוֹהַּ כְּמוֹ פֶּסֶל־הַחֵרוּת שֶׁל אֲמֶרִיקָה. הָרִצְפָּה לְמַטָּה – רְחוֹקָה. אֲנִי עוֹשֶׂה צַעַד וּמַרְגִּיש: אֲנִי חָסֹן. עוֹד צַעַד: אַלּוֹן! מָה שֶּׁעָשׂוּ לִי הַמִּכְנָסַיִם!
אֲנִי צוֹעֵד הַבַּיְתָה. יָד בַּכִּיס – וְחִיּוּךְ.
וְהִנֵּה הַדּוֹדָה שָׂרָה עוֹמֶדֶת בְּפֶתַח בֵּיתָהּ, מִסְתַּכֶּלֶת בִּי בְּתִמָּהוֹן וְאוֹמֶרֶת:
“רְאוּ נָא, חָשַׁבְתִּי שֶׁבָּא אֵיזֶה בָּחוּר!”
אָז יָדַעְתִּי: הָאָדָם הַזֶּה, הַצּוֹעֵד בְּמִּכְנָסַיִם אֵלֶּה, כְּבָר נַעֲשָׂה בַּחוּר. (וְזֶה אֲנִי).
