מבעד לכיסא העמוס בספרים
מבעד לתנור המקולקל
מבעד לקופסאות הקרטון
הפרוקות על הרצפה
וזו על זו
וזו על כיסא
והבגדים גולשים מבטנן
מבעד לוילון המשוך לצדדים
מבעד לחלון
מבעד לסורגים
מבעד לתריס המקופל
מבעד למרפסת הסמויה מעיני
מבעד לגשם ולרוח
נושאות כפות דקל שלי
את חנן בתנועה
ומעבר להן עץ שאיני יודעת שמו
מסתיר בתי אבן סגורים
מבעד לכפות התמרים
הרוקדות בלחישה
פוגשות עיני
בדבר־מה שקוף
שאליו רוחי הומה.
חנוכה תשנ"ג
ט וַיִּשְׁמַ֥ע הָאֱלֹהִ֖ים בְּק֣וֹל מָנ֑וֹחַ וַיָּבֹ֣א מַלְאַךְ֩ הָאֱלֹהִ֨ים ע֜וֹד אֶל־
י הָאִשָּׁ֗ה וְהִיא֙ יוֹשֶׁ֣בֶת בַּשָּׂדֶ֔ה וּמָנ֥וֹחַ אִישָׁ֖הּ אֵ֥ין עִמָּֽהּ׃ וַתְּמַהֵר֙
הָֽאִשָּׁ֔ה וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֣ד לְאִישָׁ֑הּ וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּ֨ה נִרְאָ֤ה אֵלַי֙
יא הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁר־בָּ֥א בַיּ֖וֹם אֵלָֽי׃ וַיָּ֛קָם וַיֵּ֥לֶךְ מָנ֖וֹחַ אַחֲרֵ֣י אִשְׁתּ֑וֹ
אשת מנוח, שופטים י"ג. ט'.