ירושלים יום ג' 25.7.1989
לקום בחרדה על הבוקר
כמו הרבה בקרים
אולי כמו רוב הבקרים
ולדעת היום יותר מכל יום
כמה אנשים ממֵךְ נחרדים.
לדעת שסקאי מפחד
הן כך הוא אמר
וכך הוא חזר וכתב
וענת אומרת שצריך להאמין לו.
ואחר־כך לזכור שענן גם נבהל
וכולי וכולי
קדימה ואחורה
כל מחוזָרַיך כולם.
גם אלה שהעזו לגלות אהבה
בחסות בת־זוגם הרחוקה.
כולם פחדו מפנַיך כמו מאש.
אולי פחדו מלשונֵך, מתאוותֵך
ואולי רק חשו את חוצפת גאוותֵך
שמזלזלת בכל סדרי העולם
שלא מתחנחנת
ולא מחזרת
ומצפצפת על כל הצרות כולן
וממשיכה בשלה
למרות הכל
בלהט פנימי עצום
מנגד לכל היקום.
חוצפה של מלכה ענייה.
גבורה של אישה המוטלת חולה.
ביופי פנימי
שיודע ערכו
ושומר על כבודו
בלי שום גינונים
בלי חוקי מעמד טפשיים
עם הלב האוהב
עם כל האושר והכאב.
והם ידעו זאת היטב
שמי שמעז כבר להתקרב
ייחשף ומיד
עד עמקי נשמתו
ויישפט בחומרה
בלי פניות אישיות
למרות עוצמת אהבה.
והם ידעו זאת היטב
שצריך להישמר
ולשמור מרחק ביטחון
מכושר השיפוט
וכושר ההפשטה
והחשיפה
וההטפה
ומעוצמות האהבה.
ובכל זאת הם נמשכו
לאוזנֵך הקשֶבֶת
לליבֵּך הרחוּם
לעצתֵך הטובה
לברכתך
לחסותֵך המלווָה.
והם באו אליך במר ליבם
לשפוט בינם ובין העולם.
והם באו אלַיך
עם כל הבלבול
ועם עלבון חייהם
ומפני פגיעת הזלזול
והם באו
שתשיבי כבודם האבוד
בשרביט חסדָיך
מפני שאינך פוחדת מאיש
וממרום שבתך
אַת מעל לסולם החברה המצוי.
