יום יום לפני הצהרים הם מתכנסים בקפה הקבוע שלהם, ה“חלטורניקים” הללו, אנשי במות ליליות שונות. המוקיונים שבהם, המפליאים לעשות העוויות משונות, מעמידים עכשיו פנים סולידיים מאוד, וקשה לשפוט, מתי כשרונם השחקני בא לידי גילוי יותר, בשעת ה“הופעות” בערבים או עכשיו בקפה.
בוהימה. קריצות־עינים הדדיות. רמיזות מובנות רק להם בלבד. ברם, מאחורי כל אלה ניבט עצב כבד, סבל לבטי־קיוּם.
מבצר מעט מהווה להם חברם האתליט, שובר־הברזל. במבודד יושב הענק הזה, בירכתי הקפה, במקומו הקבוע ואינו מרבה שיחה. אבל כולם, כביכול, חשים עצמם שרויים בין כתפיו החסונות.
והנה הגיעוּ ימים, שגם מבצר זה התחיל מתמוטט. בהופעותיו תמול שלשום בקברט הזיע מאוד. אמנם, את מעשי גבורתו ביצע עד תום, אבל בקושי. כך לפעמים אנו רואים את הארי בכלובו, כיצד הוא מגרם את העצמות המוטלות לפניו ביגיעה רבה, בשארית כוחותיו. צער בעלי חיים!
עד… עד שכוס היגונים נתמלאה. ויהי יום ומקומו בירכתי הקפה נפקד. שובר הברזל נפטר אמש מהתקפת־לב.
“ויראו כי מת גיבורם” – –