בעד החלון מבחוץ נראה הפרופיל המאושר שלה שעה שהיא מסתכלת במשקפתה בבני־מעיו של השעון הקטן. שענת ולא שען. הרי היא האשה היחידה בארץ שאומנותה בכך, ואולי, מי יודע, בעולם כולו.

– “אני אוהבת את המקצוע הזה” – היא מבליעה בנעימה תוך שיחה עם לקוחותיה על פרשת עברה רב־ההרפתקאות, על נדודיה בעמקי רוסיה, שגורלה הדיחה לשם בימים הטרופים ההם. ורק מקצועה זה, הוא שעמד לה בכל אתר ואתר, בכל מצב ומצב, והצילה מכל רע.

כך היא מספרת והולכת, וניכר שעכשיו היא שמחה בחלקה ובמקום־מקלטה. קטן וצר חדר עבודתה, ד' על ד', אבל פניה נוהרים. את השעון הזערער היא מַחזקת אחרת, לא כשען־הגבר; באהבה, ברחמים היא מחזקת אותו, כאם את עוללה.

אנדרלומוסיה מסביב. יום יום וזעזועיו. מבית ומחוץ. ברם היא, האשה העדינה, לא תשעה אל כל אלה. משקפתה על עינה האחת, היא מחזירה נשמות ליצורי המתכת ומעמידתם על רגליהם. חיים היא חותכת להם, חיים. האם יש תעודה גדולה מזו?

גורמי חוץ וגורמי פנים, אחת אבקש מכם: אל נא תחרידו את השענת הזאת מקן אשרה!