הנער היפה “מן בני גלותא די יהוד”, מן הילדים “אשר אין בהם כל מום וטובי מראה”, ודאי נהנה מחיבה יתירה בארץ שביו. נקרא לעמוד לפני המלך “ולאכול מפתבגו ומיין משתיו”. כל שכן לאחר שנתגלה כחכם הרזים, כמי שיודע לא רק לפתור לאיש את חלומו, אלא גם להזכיר לו את חלומו הנשכח. “אנת מלכא חזה הוית”… בכל זאת, בכל זאת נהה בלבו אחר אויר מולדתו. ו“כווין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם” (וחלונות פתוחים לו בעלייתו כלפי ירושלים).
הרבה פסוקים בתנ"ך עשויים לעורר ולהגביר את התרפקותנו על חלון של חוץ, בו אנו נושמים כיום, אבל פסוק דניאלי־ארמי קצר זה מכריע את כולם.
“וכווין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם” – –