יש שחזרתי הביתה מן החוץ והנה את מלוא חדרנו הצר תופס הגב הרחב והחסון של שוטר הפרבר שלנו, אַדם שמו, ורצועת־החרב מתוחה עליו באלכסון. בענין ה“נאלוֹג” (מס) בא, ומפני שלא מצא את אבי־זקני בבית, ישב כאן וחיכה לבואו ובינתיים עיין בכריסטומאַטיה הרוסית, שהיתה מוטלת על השולחן.

תכופות בא אלינו השוטר הענק הזה, וּכפעם בפעם שיחדתהו סבתא בחשאי ב“פּיאַטאַק” (מטבע בן חמש פרוטות), כדי לדחות, לפחות, לזמן־מה את רוע הגזירה. אבל זו היתה רק תרופה לשעה ולא ארכו הימים והוא הופיע שוב. ה“נאלוֹג” ההוא, זכורני, ניסר בחלל ביתנוּ כל הימים והעיק על לבי, לב הילד, לא מעט.

ו“הגורודובוי”־האתליט, אגב המתנה לסבא, ישב ודיפדף בכריסטומאַטיה. לכאורה, מה לו, לשוטר מגושם זה, ולמשוררים הגדולים הללוּ שבספר? אבל אין לשכוח, כי עצמם ובשרם הוא. סוף־סוף קרובים הם לו יותר מאשר לנו. הנה הוא קורא בקול, בקושי, הברה הברה, כתלמיד לפני רבו:

הוּא נְשָׁמָה צְעִירָה בְּחֵיקוֹ נָשָׂא

אֶל עוֹלָם שֶׁל יָגוֹן וּדְמָעוֹת – – –