(מסיפורי חברי)
“האלמנה העליזה”, אופּרטה חדשה בימים ההם, משלה בכיפה, ה“שלאגרים” המתוקים שלה כבשו את האויר הלבובי והיא שהוסיפה כוח למלכל’ה היפה, זו האלמנה הצעירה, דקת־הגו, שאנחנו, בחורים אכסטרנים, דייריה היינו בפנסיון הקטן אשר לה ואוכלי שולחנה.
כולנו חזרנו אחריה בחשאי, תוך קנאה ותחרות וחשדות, ולא ידענו, למרות כל הניחושים, עם מי בינינו הענין רציני.
אחד הדיירים היה גם צעיר מקרובי משפחתה, סנדלר לפי מקצועו, פישל שמו, בחור עליז, ליצן, קצר־ראות, שהמשקפיים שיווּ לו צורה אינטליגנטית. כמה סימנים רמזו על כך, שהסנדלר הממוּשקף הזה הוּא הוּא. בעיקר, זו הנעימה המיוחדת בה הטעימה “האלמנה העליזה” את השם “פישלה”.
תכופות נפלו דברי ריבות בין מישהו מאתנו ובין אשת־מדוחים זו על דא ועל הא לכאורה, ואילו הרקע האמיתי לכל מיני חיכוכים אלה היה אחר לגמרי. מתקוטטים היינו קצת ומתפייסים. והנה בוקר אחד פרץ ריב בינה ובין… פישל. הפּעם יצאה מלכל’ה מגדרה, כפי שלא ראינוה בכך קודם לכן. שוב לא הכרנוה כלל. נסתמקה, נשתלהבה עד שצעקה בקול לא לה: “אני אשליך עצמי בעד החלון!!” ורצה אל החלון הפתוּח…
עתה ידענו.