במסיבה של סופרים לפני כמה שנים נתגלגלה השיחה על הירידה בפולחן הספר, על “התלמידים שמתמעטים והולכים”, על האהבה לספר ששוב איננה ושאותה יש למצוא פה ושם רק אצל זקני תלמידי החכמים. אז ענה חלקו המדקדק הישיש אף הוא וסח לאמור:

– אשר לדביקות בספר מסוים, הרי אני עבדכם אחד השרידים שיודעים את טעמה. אני מתכוון ל“משפט האוּרים” ליהושע שטיינברג. לא רק מפאת ערכו כשהוא לעצמו, למרות כל הפגימות, שעמדתי עליהן במרוצת הזמן, אלא גם בעקב הרושם הכביר, שעשה עלינו עוּלי הימים עם הופעתו. כאן הכל יחד: אהבה, הערצה וזכרונות־נעורים. עד היום איני יכול ליטלו ביד בלי רטט עליון.

והנה בעת האחרונה סבלתי מהעוּבדה, שהכריכה נתרפטה ונתמרטטה והדפים התפוררוּ, עד שנתעוררתי ונשאתיו אל כורך־הספרים (מובן שאכסמפלרים לא מעטים נתחלפו בידי). לא תוכלו לשער לכם את שמחתי, כשבאתי אל האומן ביום הקבוּע והוּא הושיט לי את הספר בכריכה החדשה, הנאה, המוצקה. נדמה היה לי, שאני עומד שוב בן שבע־עשרה, אחוז־אושר, וקונה אותו בחנות־הספרים במינסק… ברם, יחד עם זאת לא שכחתי את גילי וכמעט שאני מתבייש להודות, מה היה החשש, אשר זע בי ברגע זה: שמא לא רחוק קצי ולא אספיק להתענג עליו בכריכה החדשה די שׂבעי.

כה גילה את לבו לפני שנים אחדות המדקדק הזקן והחשש שלו לא היה לשוא.