אלפי דרוזים ואזרחים מכל הארץ חגגו אתמול את סיום החג הדרוזי נבי שעיב (יתרו) ליד קבר הנביא שבכפר חיטין.
חבל שלא הייתי גם אני שם. לפי פרצופי שיכיהם וכוהניהם הייתי אולי מקבל מושג־מה מדמות דיוקנו של חתן החגיגה, של יתרו עצמו, אבי אבותיהם, כי בעולם ילדותי תפס חותן משה מקום רב.
הנה הוא בא אל המדבר ועמו צפורה בתו ושני ילדיה, בא והציץ. סקר את עיסוקיו של משה, עמד מיד על הליקויים והעיר מה שהעיר ויעץ מה שיעץ. כרועה עדתו אף הוא, כוהן מדין, היה בשטח זה רב־נסיון יותר מחתנו הצעיר. ומשה קיבל וציית וגם ביקש שילווהו בדרכו הקשה, הגורלית ויוסיף לעמוד לימינו. “והיית לנו לעינים”.
ניכר שנוכחותו של חותנו השרתה עליו רוח עידוד ובטחון, ועל כן קשתה עליו הפרידה כל כך. “אל נא תעזוב אותנוּ”! – התחנן אליו ממש.
עם פסוק זה לפני רבי ב“חדר”, זכורני, נכספתי גם אני שיתרו לא ישוב לארצו, לבל יישאר משה נעזב במדבר לנפשו, בראש צאן מרעיתו.
ברם הוא סירב. הכל טוב ויפה, אבל… “כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך”. ואל נא נהרהר אחריו. כי חלף סירובו זה היה הוא הראשון בעצם, שהחדיר לתוך הכרתנו את חוק־העולם: איש איש וארצו, איש איש ומולדתו!