חוץ מאותם שני העניים, המחזרים על הפתחים, אשר תיארתים בסיפורי “ליד הדרך”, השנַים הללו, שריח תורה היה בהם, נטה ללון מפקידה לפקידה עוד אחד, עם־הארץ גמור, בביתנוּ, שעמד בקצה העיר, על פרשת דרכים. האַלאַדץ היה שמו, מגושם ורב־כוח. על פי רוב הופיע האיש במקלו ובתרמילו לפני החגים בדרכו ברגל ממרחקים חזרה לביתו ולעירו. ככל בני “מקצועו” לא התבייש כלל, עד שפעם אפילו הביא עמו כ“שוליה” גם את בנו, משנעשה הנער בר־מצווה.

ובביתנו בחורף היה קר. את מקור החום היחידי היווּ העצים, עצי ליבנה, שהאיכרים מהכפרים מסביב הביאו העירה למכירה. את אלה צריך היה לבקע בקרדום, כדי שיהיו נוחים להסקה. עיסוקי שלי היה זה, שחיבבתיו מאוד. והנה פעם טרחתי בכל כוחותי על בול עץ מסוקס (הסיקוס, “סוק” בלע"ז, היה “שם דבר” במשכנות ישראל, בזמנים ובמקומות ההם), ולא יכולתי לו. ראה זאת האַלאַדץ, נטל מידי את הקרדום וניגש הוא אל המלאכה והנער עזר לו. ארוכות־ארוכות עמלו שניהם, האב ובנו, הזיעו, הלמו בעושף הגרזן על גבי טריז, עד שסוף־סוף ניצחו את ה“סוק” – ופני אמי נהרו.

דבר גדול נפל בחלל ביתנוּ אותה שעה, חג להוויה כולה: פּושטי יד בזיעת אפּיהם.