זהרורי שקיעה ריצדו בין עצי החורשה, מסביב לבית הורי החתן. עצי המחט העתיקים הללו, אשר נדמו כאֵלוני ממרא. נדמו? אולי… הם הם! והחופה באמצע.
נהדרים היו שניהם בשעה נעלה זו, גם החתן וגם הכלה. כל הטוב והטהור והאצילי בגזענו כאילו נתרכז עתה בזוג צעיר זה. בן־ישראל ובת־ישראל מצאו זה את זו; אני ואַת, אני ואַת ועלינו – מפני כל הנחשולים מסביב – סוככת החופּה.
החופּה הנצחית, אזרי עוז!