הם לוקחים יותר משהם נותנים, דולים יותר משהם משקים. איזו נביבות טראגית בעיניהם. גם האשה המשוררת עיניה נראות כמשבצות – והיהלומים אינם.
אל הנערות היפות הם נושאים את נפשם, אבל מכיוון שהם נותנים בהן עין – כוחן תש. כך הם ממיתים כל יופי, כל שגב, כל הוד וסותמים את מקורות ההשראה זה בפני זה. “ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו”.
הנה הם מבקרים בגן־החיות כנטות היום ועוברים מכלוב אל כלוב. הארי בסוגרו שוכב לישון, פושט רגליו האחוריות, היחפות, ללא מכסה – צער בעלי חיים!
דלדול ומיעוט דמות בכל אשר יפול מבטם. את נשמת היקום הם מוציאים ומציגים אותו כלי ריק. על שפת הים, עם שקיעה, קולטות עיניהם בבואת זוהר כלשהי, אבל הים – אללי! – הים הגדול, האדיר, השגיא, מצטמצם תחת הסתכלותם, פוחת והולך מרגע לרגע; עוד אחת מעט ויחרב!