קסם מיוחד היה למלה זו בחוּגי הלמדנים במשך דורות. כיצד קימטוּ ראשי הישיבות את מצחיהם הגדולים, כדי לתרץ איזו קוּשיה, שהקשוּ על “הקונטרס” בעלי התוספות או נושאי־הכלים המאוחרים. בו האמינוּ ופירוּשיו נתקבלו כנתונים מפי הגבורה. הלא דבר הוא!
במסכת “סוכה” וב“בבא בתרא” הראה ידיעה הגונה בגיאומטריה. השכלה חילונית לא היתה אצלו תכלית לעצמה, כמו אצל הרמב“ם, למשל, אלא חשוּבה היתה לו רק עד כמה שנזדקק לה לרגל המלאכה הפרשנית אשר לפניו. טפלה היתה לגבי העיקר היחיד והמיוחד. קדושת התפקיד הגדול שנטל עליו היא היא שסילקה אצלו כל מעצור מחוסר ידיעות חיצוניות איזו שהן; אלה צצוּ במוחו תוך כדי ביאוּר והסברה. “ביקורת התבונה הטהורה” אילוּ נמצאה בש”ס כאחת המסכתות, היה כותב פירוּש גם למסכת זו.