אין חלום בלא דברים בטלים
בניגוד לאנשים, ששנתם בלילות בריאה, מתוקה, נטולת־חלומות, מצוּיים כאלה, שמרבים לחלום כל כך עד שחייהם חיים כפולים הם. “כי בא החלום ברוב ענין”. ופראנץ קאפקא, כנראה, הגדיל: עולם־חלומותיו הכריע את זה שבהקיץ. והוא זכר אותם, את חלומותיו אלה, אחרי היקיצה, הוי, כמה זכר! כתיבתו (פרט לחלק מסוים של “המשפט”) נראית כהעתקה מדויקת מחלומותיו, כאילו כתב ביום אשר חלם בלילה. הוא לא ראה, לא חזה, אלא חלם, ואנחנו רוצים להתנער מכל זאת עם סגירת הספר, כשם שאנו מתנערים בבוקר מחלומותינו שלנו על כל הדברים הבטלים שבהם.