(בתרגומו של אהרן אמיר)
אירועים יומיומיים מתגלגלים ומידרדרים באורח פאטאלי כל כך, עד שגיבור הסיפור מסתבך במעשה־רצח ונידון למות (אי־אלה אסוֹציאציות עם “המשפט”). כאן נוטל המחבר על עצמו את המשימה הקשה, לתאר את מצב־רוחו של האיש בתא כלאו תוך ציפיה לגרדום. אף־על־פי שקרקע זה כבר נחרש היטב בידי יוצרים גדולים, שקדמו לו, מרחיב ומעמיק קאמי את הסוגיה האיומה, וזאת בכוחו של ההוגה שבו. המשורר והפילוסוף בסיפור זה הם בחינת “איש את רעהו יעזורו”.
כמה מקודמיו נתנסו בעצמם בכך ומבשׂרם חזוּ, ואילו הוא נעזר רק בכוח האינטוּאיציה בלבד. תיאוריו הדקים בכל זאת נאמנים עלינו וסוחפים אותנו. ניכרים דברי אמת.
בעמודים האחרונים, אמנם, הדברים מגומגמים קצת ואינם משכנעים ביותר. ניכר שכאן טרח ויגע המחבר למעלה מכוחותיו. אבל ההרגשה־ההתגלות בסיום, זו ההתלכדות עם היקוּם באדישוּתוֹ, הולמת באמיתותה ומרוממת את היצירה הזאת על כל אחיותיה הקודמות.