עם כל הרפש והבוץ אשר במוטול וּבפינסק, ניכר בכל זאת, שהאדמה שם טובה מאוד, עידית שבעידית, אם מתוכה צמח הוא.

כן, רפש ובוץ ושטפונות באביב ובסתיו, לפי המתואר ב“מסה ומעש”. נוגע עד הלב סיפורו, כיצד “נפל פעם מלוא קומתו לתוך שלולית קרה כקרח” (עמ' 31), והוא נער, תלמיד הגימנסיה, בהיותו חוזר על הפתחים, אחוּז להט נעורים, מבית לבית לשם איסוף כספים לצרכי “ציונות”. כולנו, הנערים בני גילו, אולי צעירים ממנו בכמה שנים, נפלנו אז לא אחת בחושך וחלקלקות של המקומות ההם, ברם אלה היו נפילות סרק, ואילו נפילתו שלו אחרת היתה; הוא נפל כדי… להקימנו. אותה שעה התחילה מנהיגוּתו.

עיקר חשוב אחד יש, שאין להתעלם ממנו במיוחד, והוא: בין כל מנהיגינו הגדולים, לרבות משה, היה הוא היחידי, ויהא שגם גורמי חוץ סייעוּ לכך, שבעצמו נכנס לארץ ובתוכנו ישב. היה בזה, כביכול, משום ערובה לשלומנו ותריס בפני כל מיני פורענוּיות ו“סיבובים” נוספים. במחיצתו הורגש בטחון.

בספר חייו הנ"ל, בפרק ילדוּתו, הוא מספר על מות אביו זקנו, אחריו כרוך היה ביותר, לאמור: “סבא נפטר בהיותי בן שמונה. זוכר אני את הצער שתקפני במותו, אף־על־פי שאני עצמי לא הבינותיו כראוּי. כששאלוני למה אני בוכה, עניתי: סבא כואב לי” (עמ' 13).

כן, נשיאנו, אשר עזבנו, “כואב” לנו.