רבים ושונים הם המשוררים וההוגים, עליהם כותב מי“ב בספרו השני (“כל מאמרי מ. י. בן־גריון”, הוצ' “עם עובד”), אבל על שלמה מיימון, ניתן לשער, כתב בהמיית לב מיוחדת (עמ' ר"א). שכן אי אפשר שלא חזה בו מעין “אני” שני: אותם התנאים והנסיבות החיצוניים, אותו ה”קרקע", מתוכו שניהם עקרוּ את עצמם וגם קרבת אוֹפי וּמַהוּת.

אמנם, יש הבדל. בעוד ששלמה מיימון היה “בעל שׂכל מוּפשט”, בעל פילוסופיה לשמה (ספירת ההכרה וכל הכרוּך בה), הרי מי"ב, כנראה, לא גרס ביותר את “התבוּנה הטהורה”, שדבר אין לה עם החיים וערכיהם, עם גוי ואדם וכו', ואבק־היתול אנו מבחינים בדבריו, כשהוא אומר על מיימון “שאינו רואה מכל אשר סביבו. בא להמבּוּרג ואינו רואה, לאמסטרדם ואינו רואה… הכניסה לעולמות חדשים דברים טפלים הם אצלו לגבי ספר פילוסופי או ספר בחכמת החשבון”…

האמנם? הנה הוא מביא כאן את דבר השתאותו של מיימון הנער ל“בת האציל היפהפיה” וכן כיצד נפעם נער זה למראה השפחה הקטנה, בת גילו, “בקפצה ערומה אל הנחל השוטף”, ועוד ועוד. ובכן, ראה גם ראה!… הרי שגם בו במיימון היה הרבה מיסוד השירה וההסתכלות העליונה. ומי“ב עצמו, מאידך, האם הביט וראה כהלכה? בדבריו הבלטריסטיים מכרעת הראיה הפנימית, ואילו ה”פלסטיקה" צולעת מאוד. כי שניהם היו מאותו הסוג, עליו כתבתי פעם (“ראיה מתוך פיזור הנפש”, כרך ד‘, עמ’ 249, עיי"ש): “הרואים הגדולים לא הביטו ועל כן ראו”.