בכתבי טוֹלסטוֹי, בדברי ההגוּת שלו במיוּחד, אנו נתקלים הרבה בחזרות תכופות על מלה מסוּימת, דבר המתנגד, כידוע, לדרישת הסגנון הטוב. והנה שתי סיבות לכך. ראשית, לפי השקפת עולמו ולפי כל מַהוּתוֹ בכלל, היתה בעיניו הבהירוּת עליונה על כל, ולה, לבהירוּת, הקריב את “תפארת המליצה” ודש במגפיו עוונות סגנוניים.
שנית, זו העבודה הפנימית העצומה, שליוותה את כתיבתו (עליה מעידות הטיוטות הרבות עם השינוּיים והתיקוּנים שאין להם סוף). בהיותו עובר בינתיים בפנימיותו דרך ארוכה מאוד, נדמה היה לו, כאילו במלה זו השתמש לא זה עתה, אלא…. אשתקד.
וזוהי הסיבה השניה.