בימים ראשונים העסיק הרבה את דמיוני. עדנה מיוחדת, לא רוּסית (אמו פּוֹלניה היתה), הורגשה בסיפוריו: “המנגן העיור”, “היער רועש”, “בלילה”, “חלוֹמוֹ של מאקאר” ועוד. הוּמוֹר דק וגם יחס נטוּל שנאה לרחוב היהודי, לוֹ הקדיש כמה נוֹבילוֹת. “למדן” גדול, אמנם, לא היה. במלה “בּאלאגוּלה” (בעל עגלה), למשל, הוּא מכנה לא את העגלון, אלא את העגלה עצמה, ויהודים עטורי תפילין מופיעים אצלו ביום־כיפּוּר; אבל על הכל נסוּך רוּח חן וחיוּך טוב.

גם דיוקנו כבש את אהדתי. דשי מעילו מוּפשלים כלפּי מעלה (כך ראיתיו בתצלוּם הראשון שנזדמן לידי), כמי שכוּתנתוֹ אינה “בסדר” והריהו מתכוון באופן כזה לכסות עליה, כשמישהו מפתיע אותו בביקוּר. פשטות וביתיוּת מלבבת.

פּוֹפּוּלארי ביותר נעשה בכוח רשימתו הידועה “אוֹגוֹנקי” (אִשים, אוֹרוֹת), אותה נתן בשעתו לקובץ ספרותי רוסי־יהודי, אשר הוּצא אז לטובת נגוּעי הפּרעות. “שיר בפרוֹזה” זה הלם מאוד את הלכי הרוחות ברחבי רוסיה של הימים ההם. כאן הוא מתנה את היותו שט בלילה אחד בסירה, לאורך נהר סיבּירי “שחור כדיוֹ” (גוֹלה פּוֹליטי היה שם) – “ופתאום לפנינו, תחת ההרים האפלים, ניצנץ אור”. וזה שימח את לבו, בהיותו מבשר מקום לינה. ברם האור הזה רק נראה כקרוב, ובאמת עוד רחוק היה מאוד. והוא מסיים: “ובכל זאת… בכל זאת לפנינו – אוֹרוֹת!”…

כך חזה הוא את עתידו של המין האנוֹשי. אבל מנַיִן לך, ולאדימיר גאלאקטיונוביץ, שמאחורי “אוֹגוֹניוֹק” זה נמצא בית אנשים טובים, ולא קן מרצחים?… מי יודע?!

ידידנוּ היה, כפי שהוכיח במשפט בּייליס, ובפּוֹלטאווה עיר מולדתו התרוֹעע עם אלכּסנדר זיסקינד רבינוביץ. בשעת ביקורי אצל זה האחרון בתל־אביב, והוא קרוב לתשעים וסגי נהור, אבל ההוּמוֹר שלו עמו, ביקשתיו שיספּר לי על קוֹרוֹלנקוֹ. בין השאר חקרתי:

– איש בריא היה, כנראה, רוּסי חזק?

– איך האֶבּ זיך מיט אים ניט געבּאֶרעט (לא נאבקתי עמו) – ענה אז"ר.