בספרו “על הספרות” מצויים מכתביו של קורולנקו אל סופרים מתחילים, שהתדפקו על שערי ירחונו “העושר הרוסי”. במכתביו אלה הוא חורץ משפּטו על כתב־היד, אם לשבט או לחסד. כותב בזהירות, שלא לצער יותר מדי, אבל בכל חומר הדין. הנה מכתבו אל הסופר היהודי־הרוסי נאוּמוב (1893־1863), קצר הימים, בו מצד אחד הוא משתתף בשמחתו על שסיפורו נתקבל. “בקרוב תטעם את טעם ההדפסה הראשונה. אני זוכר אפילו את ריחו של צבע הדפוס, שנדף מסיפורי הראשון”. אבל יחד עם זאת הוא יועץ לו, למספר הצעיר, שלא יפריז בערכה של הצלחה ספרותית ראשונה זו ושיבנה את עתידו על יסודות אחרים.

ברשימה אחת, אגב, הוא מביא אפיזודה מתוך סיפורו של אותו נאומוב. עלם יהודי ישב וקרא בהתמדה ב“רשימות הצייד” של טורגנייב. אביו, יהודי חרד, המצוי אצל ספרי יראים, ניגש אליו וביקש, שיקרא באזניו מקום זה, שהוא שקוע בו, שכן סוף־סוף הוא רוצה לדעת, ממה ההתפעלות כאן, והבן מציית וקורא: “בחצר נוברים היו האפרוחים באשפה. הכלב הזקן התחיל נובח, והסוס, שעמד בשער, כישכש בזנבו”. האב יצא מגדרו: "איך לא תתביישו לקרוא דברים בטלים כאלה?! זאת היא ההשכלה, שאתם מתפארים בה כל כך?!!

מי יודע, אם יהודי בר־אוריין זה לא צדק קצת?