ספרה בשני כרכים “עמל חיים”, שהופיע לפני עשר שנים בהוצאת “הקיבוץ המאוחד” בתרגוּמו של מ. ז. ולפובסקי, הוא אחד הספרים הנצחיים, לא בשל המתואר והמסופר בו – כי מה כל אלה לעומת כל אשר קרה ויאת בימינו! – אל בשל האשה הריבולוציונרית הגדולה הזאת כשלעצמה. הסתכלו נא בפרצופה: זו הישרות, הרצינוּת העליונה וגם… היופי.

בעט־סופר רב־כוח כתוב הספר. ברם אני על “מומנט” צדדי אחד ברצוני להתעכב כאן. בכל הספר האבטוביוגרפי הזה אין רמז למשהו פּרטי־“אינטימי”, לא אומר לאיזה יחס־אהבה, אבל, לפחות, לאיזו התרשמות נשית פּשוּטה מפגישה עם גבר, יהיה מי שיהיה, והנה מצאתי סוף־סוף! גבר אחד עשה עליה רושם בקלסתר פניו, והוא לא חבר־ריבוֹלוּציוֹנר, אלא… המיטרוֹפּוֹלִיט אנטוֹני!… הכומר הגבוה הזה ביקר במבצר שליסלבּוּרג, מקום כלאה, ונכנס בשיחה עמה….“הכומתה הלבנה ריככה בחן את הסומק הבריא, הממוּזג, של הפנים, שקויהם הרוסיים הטהורים נסתרבלו משהו מחמת הגיל. וברק היהלומים, דומה, השתקף ברוֹך בעינים הכחולות־האפורות, המאירות. המראה החיצוני היה מלבב ונעים עד מאוד”.

ולהלן:…ודאי עשיתי עליו רושם לא נעים ביותר, רושם של קשי־לב, בעוד שהוּא מצא חן רב כל־כך בעיני…" (ההדגשה שלה, של פיגנר).

לכל מיני תהפוכות יש מקום בעולמנו.