לוגו
הגלות והגאולה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

עם ישראל שרוי בגלות והציוניות באה להיות “אתחלתא דגאולה”. והגאולה צריכה להיות לפי הגלות: כשם שהגלות היא חמרית ורוחנית, כך צריכה גם הגאולה להיות חמרית ורוחנית. וכשם שסבתן של הגלות החמרית והגלות הרוחנית אחת היא בעיקרה: פזור ישראל בעמים ובארצות הרבה, – כך צריכה ויכולה מטרתן של הגאולה החמרית והגאולה הרוחנית להיות אחת ויחידה: קבוץ נדחי ישראל וכנוסם לארץ אחת, ארץ ישראל. הציוניות, האומרת להיות אתחלתא דגאולה, צריכה, איפוא, להיות חמרית ורוחנית כאחת. ובכן אי־אפשר, לכאורה, לדבר על ציוניות מדינית בלבד ועל ציוניות רוחנית בלבד. הצרה החמרית והצרה הרוחנית שבגולה אינן שני דברים, שאפשר לאחד בלא חברו ורק במקרה נמצאים הם זה אצל זה. אי אפשר לפזור חמרי שלא יגרור אחריו כליה רוחנית, ואל אפשר לכליה רוחנית במקום שאין פזור חמרי. ובכל זאת יש לנו ציוניות מדינית וציוניות רוחנית; ולא עוד אלא שהציוניות הרוחנית מתנגדת לציוניות המדינית, ו“אחד העם”, המדבר בשם הציוניות הרוחנית, חושב את המלחמה בציוניות המדינית למלחמת־מצוה.

הבה נתבונן אל סבתה ויסודה של התנגדות זו.

הציוניות המדינית שמה את מעינה בצד החמרי שבגולה ושבגאולה, והציוניות הרוחנית – בצד הרוחני שבהן. אבל אין כל יסוד לומר על הציונים המדיניים, ש“הצד הרוחני שבדבר נראה להם כטפל ובלתי שוה בעמל העבודה”. הציוניים המדיניים חושבים, כי “בהיותנו משתדלים לברא בארץ ישראל ישוב בריא ומסודר כראוי, הרי בזה עצמו אנו בוראים את הבסיס הטבעי הנחוץ לתחית־רוחנו שם”; הם חושבים, שכשתתגשם שאיפת הציוניות לקבץ המון רב מבני ישראל בארץ־ישראל ולתת לו שם חיים חפשיים של עם בלתי תלוי בדעת אחרים, – אז יגאל ישראל גם מצרתו הרוחנית; במרכז גדול של יהודים בני חורין יוכל רוח היהודים להתפתח באופן חפשי מלחץ השפעות זרות ולהתגלות בכל עצמיותו. ו“שתי המטרות האלה החמרית והרוחנית, דרך אחת להשגתן”. והרי גם הרוחני אחד העם מודה, ש“אין אדם יכול לאמר, כי הישוב החמרי אין לו שום יחס לשאלתנו הרוחנית וכי אפשר לח לזו למצא פתרונה בהחלט בלי עזרתו של זה”. מצד זה אין, איפוא, מקום למחלוקת. שתיהן מודות בנחיצות ישוב מסודר בארץ־ישראל, ובכן גם בנחיצות ההכנות להישוב והאמצעים הדרושים בשביל ההכנות האלה. יכולים, אמנם, עוד להיות חלוקי־דעות גם בזה: איזו אמצעים דרושים ואיזו הכנות נחוצות; אבל דעות אלו אין להן יחס אל ההשקפה הרוחנית, ויש לא רק “ציונים רוחניים”, אלא גם “מדיניים”, ש“העבודה המדינית בצורתה של עכשיו אינה מניחה את דעתם”, ולא כל המחזיקים בציוניות המדינית “שוים בהשקפותיהם על כל חלקיה ביחס אל האמצעים”.

אולם אחד העם חולק על הציונים המדיניים ואומר, ש“הצרה החמרית של עמנו לא תעבור מן העולם גם אחרי הוָסד המקלט הבטוח, מפני שאין שום יכולת בדרך הטבע להמעיט מספר בני ישראל – ע”י העברתם אל המקלט – בארצות, ששם עתה רוב מנינם ושהרביה הטבעית מוסיפה עליהם הרבה רבבות בכל שנה“. וכי מפני זה צריך “אחד העם” להלחם בציוניות המדינית? אילו היה ל”אחד העם" פתרון אחר לשאלה החמרית, אז היה מוכרח להלחם בציוניות, האוכלת את כח העם בחלומותיה ומסיחה את דעתו מן הפתרון הנכון, כמו שעושות זאת כתות ידועות ממתנגדינו. אבל “אחד העם” אינו נותן פתרון אחר לשאלה החמרית לעומת הפתרון, שמציעה הציוניות המדינית. יותר מזה, אחד העם עוסק לא בשאלת היהודים אלא בשאלת היהדות, ושאלת־היהדות יכולה גם לפי־דבריו להפתר בהחלט רק על ידי ישוב בריא ומסודר כראוי.

אולם בזה אנו מוצאים את המפתח לחידת הדבר, שהמדבר בשם הציוניות הרוחנית רואה חובה לעצמו להלחם בציוניות המדינית.

הציוניות המדינית רוצה לגאול את היהודים. ומן הצד הרוחני שלה רוצה היא לשחרר את רוח היהודים, והציוניות הרוחנית רוצה לא לשחרר את רוח היהודים. אלא לשחרר ולהחיות את רוח “היהדות”2.

ואולם היהודים והיהדות רחוקים זה מזה מהלך של הרבה מאות שנה. רוח היהודים ורוח היהדות הם שני דברים שונים ורחוקים זה מזה – וזוהי הצרה הרוחנית היותר גדולה, שבאה עלינו בסבת־הגלות. גם הרוחות, ככל הכחות שבעולם, כיון שאינם שוים זה לזה, הרי הם סותרים זה את זה ומתנגדים זה לזה. וזהו הדבר המכריח את הציוניות הרוחנית להלחם בציוניות המדינית.

רכושו ויצירותיו של כל עם, שהוא – שלו וחייו – שלו, שכל מה שהוא רוכש ובורא הוא רוכש ובורא לעצמו, הולכים ומתפתחים יחד עם העם; רוח העם, ההולך ומתפתח ומתחדש תמיד, הולך ומתגלה בשנוייו ברכוש הלאומי, ורוח הרכוש הלאומי הוא הוא רוח העם.

לא כן הדבר בעמנו.

מיום שהלך ישראל בגולה ופסק לחיות בצבור מיוחד לעצמו, נקרע הקשר שבין היהודים והיהדות, ויותר שארכה הגלות יותר נתרחב קרע זה. העם ורכושו הלאומי, היהודים והיהדות, פסקו מלהתפתח. אולם העם פסק מלהתפתח רק בתור עם, שיש לו אחדות לעצמו, אבל לא בתור סכום של אנשים יחידים, של פרטים רבים. היחיד, ככל דבר חי, לא פסק מלהתפתח; התפתחותו לא היתה חפשית, הוא נמצא תחת השפעת מרכזים זרים לרוחו והתפתחותו נטתה לצדי דרכים, אבל להתאבן ושלא להתפתח כלל אי־אפשר היה לו; ואנחנו, היהודים בני הדור האחרון, נושאים בקרבנו רוח, שהתפתח במשך שנות־אלפים. לא כן הדבר ברכוש הלאומי שלנו. הוא התפתח במדה ידועה, אבל רק לארכו ולא ברחבו אף לא בהקפו. ה“יהדות” כמעט שעמדה על מקום אחד. כשנעקרה האדמה מתחת רגלי העם נעקר גם הגליון המיוחד, שהיה לו בספר ההיסטוריה. הוא חי בתוך עמים אחרים ובשתוף עמהם, וכל מה שעשה לא עשה אלא לחשבון האחרים. היצירות, שיצרו בני ישראל במקצועות־חיים משותפים להם ולכל העולם, נרשמו בספר ההיסטוריה על חשבון העמים האחרים, שבתוכם חיו ויצרו בני ישראל אלו. נשאר לנו רק מקצוע אחד, שלאחרים לא היה בו חפץ, הוא מקצוע הדת העברית; וזאת האחרונה עם תורת־המשפטים ותורת המוסר הקבועות בה התפתחו במדה ידועה. זהו מה שאמרתי, כי רכושנו הלאומי התפתח במדה ידועה לארכו, אבל רק לארכו ובמדה ידועה, מפני שלעומת זה נשלל מאתנו לגמרי מקצוע אחר, שבו יכול רוח עם להגלות ושהוא גם אחד הגורמים הראשיים בהתפתחות הדתות, המשפטים והמוסר. אני מכוון בזה למקצוע החיים הצבוריים. במקצוע זה, שעבודת־היחיד אינה ניכרת בו כמעט לעין מפני שהוא נברא ע“י שתוף־הכחות של אישים רבים, לא יכלו היהודים לעבוד אלא יחד עם האחרים ובעד האחרים, שהיו מרובים מהם, ורוחם נתבטל ברוב. ובהעדר מקצוע זה נשארה גם בשביל התפתחותם של הדת, המשפטים והמוסר מסגרת צרה מאד, לבד מה שאבד לה בזה אחד מן הגורמים להתפתחותה. אולם גם במקצועות אחרים, שבהם עבודת כל יחיד היא דבר שלם לעצמו, כהספרות, המדעים והאמנות למיניהם השונים, – גם בהם לא יכלה עבודת בני ישראל להעשיר את רכושנו הלאומי לא בכמות ולא באיכות, מפני שיצירותיהם של היחידים נפזרו לכל רוח ולא נתכנסו למרכז אחד, השייך לנו לבדנו. רוח היהודים הלך והתפתח, הוא השתנה והתחדש, היהודים הסתגלו למקצועות חדשים והוכשרו לברוא יצירות חדשות, הסתגלו והוכשרו – וגם בראו ויצרו: בכל מקצוע שבחיים נמצאו בין העובדים אנשים מבני עמנו; בין חכמי כל העמים והארצות נמצאו חכמים עברית על פי מוצאם. אבל כל אלה הגדילו והעשירו בכמות ובאיכות את הרכוש הרוחני של העמים האחרים ולא את זה של עם ישראל, – לא מפני שעבדו בכרמי אחרים ואת כרמם הם לא נטרו, אלא מפני שיצירותיהם ופרי עבודתם לא נרשמו על חשבון עמנו, מפני שעצי החיים, ששתלו העברים, נשארו חוץ לגדרה, שגדרה בו ההיסטוריה את כרמנו והגבילה בו את תחומנו, תחום ה”יהדות“, מתחומים אחרים. קו הָעבר תחת רכושו הלאומי של עמנו: כל אשר ממעל לקו נשאר לנו וכל מה שמתחתיו לא לנו הוא עוד; כל אשר עד הקו הוא “יהדות”, מכאן ואילך אינו עוד “יהדות”. היהודים עבדו, אמנם, גם במקצועות שמתחת לקו, אלא שעבודתם זו היתה בשביל אחרים: עבודותיהם לא נכנסו אל תוך ה"יהדות", וכך התרחקו היהודים מן היהדות מעט מעט. רוח היהודים התרחק מרוח היהדות. אבל רוח־היהדות, שהוא רוח עם ישראל של העבר, הלך ונחשב גם מכאן ואילך לרוח העם בהוה, מפני שרוח העם בהוה, בהתפזר יצירותיו לכל רוח, נשאר סמוי מן העין. כאדם הפרטי כן גם העם “ניכר בשלשה דברים: א) במחשבותיו והשקפותיו היסודיות, כן מצד תכנן וכן מצד צורתן; ב) בדרכיו ומנהגיו התמידיים בכל ענפי החיים;‏ ג) באופני התפעלותו ממקרים פתאומיים ופעולותיו הבאות לרגלם. ובהיות כל אלה הדברים, בין באדם בין בעם, הולכים ומשתנים מתקופה לתקופה מסבות פנימיות וחיצוניות, על כן אין ההכרה שלמה ואמתית אלא אם כן נדע כל דבר בתולדותיו מראשית הויתו, עם כל השנויים שנעשו בו במשך הזמן, וסבותיהם”3. אולם כשם שהכרת כל דבר4 נתונה לנו בעיקרה ויסודה לא ע”י למוד והתבוננות לשמה, אלא על ידי הרושם, שאנו מקבלים ממנו בסקירה כללית, שהיא מקפת את כל צדדיו ותכונותיו או את רובם, – כך

נוסדה גם הכרתנו, שאנו מכירים את רוח העמים, על הרושם הכללי, שאנו מקבלים מאופני חייהם התמידיים והעוברים, עד כמה שאפשר לנו לסקור אותם בכלליותם, מבלי שיהיה לנו צורך לחפש אחריהם. ובזה נפלינו לרע מכל שאר העמים. כל שאר העמים שהם חיים, על כל פנים ברובם הגדול, בצבור מיוחד להם וחייהם מתגלים במדור אחד כחטיבה אחת, עושים עלינו רושם כללי, קודם כל, בחייהם ההווים, ועל כן אנו מכירים את רוחם כמו שהוא בהוה. לא כן העם העברי, שהוא וחייו בהתגלותם מפוזרים – מיום שהלך בגולה – בין אחרים ואינם מצטרפים מאליהם לחטיבה אחת. יצירותיו הולכות ברובן ונעלמות מן העין, את ההוה שלו בחלקו היותר גדול קשה לנו לסקור מפני שהוא מובלע בחייהם ההוים של שאר העמים, ועל כל פנים אין ההוה שלו בולט ככל הצריך עד כדי להתרשם בנו מאליו. ורק הוא עד כמה שנשאר ממנו ברכושנו הלאומי, צבור ובולט לעין, ורק הוא עושה עלינו רושם כללי עד כדי להכיר על ידו את רוח העם שנתגלה בו. ומאחר שהעם העברי קים גם בהוה, חושבים אנו בעל־כרחנו את רוח ה“יהדות”, שהוא באמת רק רוח העם בעבר, לרוח־העם סתם. דבר זה גרם, כי אנשים בעלי רוחניות בולטת, שעסקו באותם המקצועות שהאנושיות יצרה או חדשה אותם אחרי חתימת ה“יהדות”, – כי אנשים כאלה חשבו את עצמם לעומדים חוץ ליהדות, חשבו בעצמם את עצמם לאינם־עברים ברוחם, מפני שלא מצאו כדומה להם וליצירותיהם בגבול היהדות. היחיד, שהרגיש בעצמו, כי נטיות רוחו והכרותיו אחרות הן מאלה של רוח העם, – של רוח ה“יהדות”, שנחשב כרוח־העם בהוה, – חשב את עצמו לזר בתוך העם ההוא, והעם גם הוא נחשב כמו זר לו, ולפעמים גם היה לו לזרא. רבים, רבים מן האנשים־היהודים, שעזבו את עמם לחלוטין, עשו כזאת מפני שרוחם היה זר ליהדות ורוח היהדות היה זר להם, וכל זה בא מפני שהתפתחות של מאות בשנים מונחת בין ה“יהדות” וביניהם. כל האומר, שתקופת ההתבוללות לא באה לעולמנו אלא מפני בטול־ישותם של העבדים, שרצו להדמות לאדוניהם, כל האומר, שבשביל נזיד־עדשים מכרו המתבוללים הללו את בכורתם, – אינו אלא טועה. הם מכרו את בכורתם מפני שלא הכירו בעצמם שום בכורה; הם עזבו את היהודים מפני שלא חשבו את עצמם ליהודים, מפני שלא יכלו לחשוב את עצמם ליהודים. הם מסרו את נפשם לאחרים ויצאו מכלל ישראל, מפני שנפשם היתה מסורה לדברים הנמצאים בידי אחרים, מחוץ לתחומה של היהדות.

קרע אוביקטיבי זה שבין היהודים והיהדות הוא גם סבת הקרע הסוביקטיבי שבלבם של רבים מצעירינו, אותו הקרע, שיש בנפשו של כל אחד מאלה בין האדם שבו ובין היהודי שבו, כלומר: בין היהודי בן המאה העשרים שבו ובין היהודי בן המאה הראשונה שבו, בין הנטיות והכשרונות, הנובעים ממהותו הנפשית הפרטית, ובין הנטיות של ה“יהדות”, שהוא נושא אותה בקרבו רק בתור חלק ממנו והיא פועלת עליו באמצעות ההכרה, והוא חושב את עצמו לחלק ממנה, באשר הוא חלק מן העם.

והקרע הזה הוא הוא שמביא, לפי דעתי, את אחד העם, נושא דגל הציוניות הרוחנית, להלחם בציוניות המדינית במרירות ובלי לאות. ציוניותו של אחד העם מכוונת רק לשחרור רוח העם מהשפעות זרות, מהשפעת־רוחם של העמים האחרים. כל לבו נתון לשאלה, עד כמה יכולה לבוא גאולה רוחנית מן הגלות הרוחנית על ידי הציוניות. ורואה הוא אחד העם את המרחק שבין היהודים והיהדות; רואה הוא שהרוח המתגלה בחיי היהודים עתה ברוב היקפו אינו זה של היהדות; רואה הוא זרמים ספרותיים, נטיות ודעות מוסריות, כשרונות אמנותיים וכדומה, שרוח העמים האריים בולט מתוכם ורוח היהדות אינו נכר בהם כלל. וחושב הוא אחד העם, שהרוח האירופי הזה, המתגלה בין היהודים עתה, בא אך ורק ע"י השפעת ההוה של העמים האירופיים עלינו. כשניסד לנו מרכז רוחני, שיהיה חפשי מהשפעת חוץ, יחל רוח היהודים לפעול ולהתגלות בעצמיותו ביצירות העם. אולם מרכז־רוחני־יהודי יהיה לנו רק אז, אם נכוון את עבודתנו מתחילה לזה, אם נשתדל לברוא שמה את כל אשר נברא – ברוח היהדות. כי אם לא כן נעשה, אז נבוא אל המרכז המקווה עם כל נטל ההשפעה הזרה ונברא לנו מרכז של יהודים ברוח זר, מרכז, שיוסיף לטשטש את עצמיותנו ולעצור בעד רוח היהדות מלהתפתח ומלהתגלות, באשר יהיה מרכז של יהודים והרוח הזר, שיתגלם בו, יחשב בעיני עצמנו לרוח העם. הציוניות המדינית, שכל שאיפתה היא ליסד בארץ ישוב בריא ומסודר של יהודים ואינה מתכוונת לנטוע בו את רוח היהדות, תביא, איפוא, רוח זר אל המרכז הנבנה; תביא איפוא את העם למצב רוחני, שיהיה יותר רע ממצבו עתה; היא, איפוא, האויב היותר גדול של רעיון־שחרורו של הרוח – וצריך להלחם בה.

יסוד אחד וסבה אחת למלחמת אחד העם עם הציוניות המדינית ולמלחמתו עם בעלי הערכין החדשים, שרוצים לברוא יהדות חדשה. הצעירים אומרים: “היהדות נבראה בשביל היהודים, ולא היהודים בשביל היהדות; אין העם חי בשביל יהדות קבועה ואינו מושבע ועומד להחזיק ביהדות קבועה. היהדות הקבועה היתה סכום הערכין של היהודים עד עתה. אנחנו אנשים אחרים אנו ובכן אנו גם יהודים אחרים, יהודים חדשים, הכרות חדשות לנו, ערכין חדשים, כשרונות חדשים ותביעות חדשות. נפיץ את ההכרות ואת הערכין החדשים בתוך היהודים ותהיה לנו יהדות חדשה”. ואחד העם יודע, שהיהודים לא נבראו בשביל היהדות, אלא שהוא אומר כי “מכיון שהיהדות נבראה בשביל היהודים, ולא רק בשביל היהודים, כי אם על ידי היהודים עצמם, שהקדישו לבריאותה ושמירתה מיטב כוחותיהם במשך אלפי שנה, – הרי ניכר הדבר, שבודאי צריכים הם לה ואי אפשר להם בלעדיה”5. יודע הוא, שאין העם חי בשביל יהדות קבועה, יודע הוא, שאי־אפשר כלל שתהיה יהדות קבועה, כמו שבכלל אין דבר קבוע לעולמים, אלא שהוא אומר, שאי אפשר לעם למחוק את העבר שלו ולהתחיל את ההיסטוריה שלו ממקום שירצה. ההתפתחות עושה את דרכה לאט לאט, קפיצות אין בהיסטוריה; יהדות “חדשה” לגמרה אי אפשר שתהיה; אפשר שתהיה יהדות “מחודשת”, שתהא המשכה של היהדות הישנה, אבל יהדות חדשה אינה יהדות.

אבל כשם שאי אפשר להסכים לדעת הצעירים, האומרים לאחה את הקרע שבלב ולברוא יהדות חדשה בגולה ע“י ערכין חדשים, כך אי־אפשר להסכים לדעת אחד העם, שבא אלינו תמיד בטענת ההתפתחות. שתי הדעות המתנגדות האלה נובעות מתוך הנחה לא־נכונה אחת. שני הצדדים חושבים, כי בעמנו מצאה מקום – הפסקתה של התפתחות אוביקטיבית: נחתם ספר התורה, נתאבנה היהדות או נתאבן הלב העברי, ולפיכך נשארה היהדות על מקומה, מבלי לזוז ממנו ולהתקרב אל החיים (במובן זה יהיו גם ה“יהדות” גם רוח העם – “אוֹבּיקטים” והתפתחותם והפסקת התפתחותם אוביקטיביות הן). עכשיו, כשהולכים ומתגלים לעינינו בתוך העם תביעות חדשות, כשרונות חדשים וערכין חדשים אומרים הראשונים, שהלב העברי המאובן מתעורר ושב לתחיה ונחוץ רק לתת מהלך להתעוררות הזאת; הרוח החדשה תברא יהדות חדשה והכל על מקומו יבוא בשלום. ואחד העם, שאינו מסיר מעל עיניו את אספקלרית ההתפתחות, זוכר את “רוח היהדות” ומסתכל ברוח השאיפות החדשות – ואינו יכול להאמין, שהאחרונות הן לפי רוח העם, מפני שתהום נוראה בלי כל גשר ומעבר מפסקת ביניהם. ועל כן חושב הוא, שהשאיפות החדשות הללו “ילדי נכרים” הם, פרי השפעת החוץ, השפעת ההוה; ולפיכך הוא חושב, ש”הספרות המאוחרת, מימי הבינים ועד עתה, בעברית ובלשונות אחרות“, היא על הרוב רק פרי החקוי של הספרות הקדמונית או של ספריות זרות”6. אולם השקפה זו מוטעית היא בעיקרה. הפסקת ההתפתחות, שמצאה מקום בתוכנו, היא לא אוביקטיבית, אלא סוביקטיבית; לא נתאבנה התורה (היהדות), גם לא נתאבן הלב (היהודים), אלא “מושג” היהדות נתאבן. “במושג היהדות אנו כוללים כל מה שמלמדנו להכיר עם ישראל ותכונת רוחו הלאומי” – אומר אחד העם. ולהלן: “אוצר היהדות צריך לכלול, איפוא, לא כל החומר הרב המקושר באיזה אופן לשם ישראל, כי אם רק מה שנכנס במושג היחדות לפי הגדר המבואר, כלומר: החזיונות ההיסטוריים, הרוחניים והגשמיים, התמידיים והזמניים, שבהם נגלה רוח ישראל הלאומי מימי קדם ועד עתה. וגם ביחס לחזיונות כאלו יהיה הגדר הזה לקו המדה למדוד בה את ערכם למחלקותיהם השונות בשביל לדעת במה להאריך ובמה לקצר”. – פה יש מה שקוראים בתורת־ההגיון בשם Petitio principii. הרי על זה אנו מצטערים, שלא כל הדברים, שבהם נגלה רוח ישראל הלאומי מימי קדם ועד עתה ושעל ידם היינו יכולים להכיר את עם ישראל ותכונות רוחו הלאומי בהתפתחותו עד עתה, – שלא כל הדברים האלה נכנסו לתוך “מושג” היהדות. דבר זה, שהתפתחות האישים הפרטיים מעמנו לא יכלה להתגלות כהתפתחות־עם ויצירות־היהודים לא נרשמו על חשבון עם ישראל, לא נחשבו ליצירות יהודיות ולא נצטרפו אל ה“יהדות”, כלומר: אל הרכוש הלאומי, שהיה לנו עד שגלינו מארצנו, – דבר זה גורם ל“מושג'” היהדות, שלא יזוז ממקומו, לא ישתנה ולא יתרחב. ועכשו אנו באים ועושים את ה“גדר” הזה לקו־המדה, כדי למוד בו את ערכי־חזיונות־החיים של עמנו ולהכיר על פיו, עד כמה נגלה בחזיונות האלה רוחו הלאומי של עמנו. ‏זוהי הצרה הרוחנית היותר גדולה, שבאה עלינו על ידי הגלות, לא די שעבודת רבים מטובי בנינו, שהיתה יכולה להצטרף לרכוש לאומי גדול, נלקחה מאתנו ונזקפה על חשבון אחרים, אלא שאנחנו חדלנו מלהכיר את עצמנו, ואת הרוח, החי ומפעם בנו, חושבים אנחנו לאינו־עברי מפני שאין כדומה לו ב“יהדות”.

כל עוד שישאר עם ישראל בפזורו, כמו שהוא עתה, ויצירות היהודים לא יתרכזו, לא יצטברו למקום אחד, מיוחד ליהודים, אלא יהיו הולכות ונזקפות על חשבון אחרים, הולכות ומתעלמות מן העין, הסוקרת את פעולת עם ישראל לכשעצמו, – אי אפשר שתברא לנו יהדות חדשה, יהדות שלמה. רוב היצירות שבהן יתגלה רוח עמנו המחודש והמתחדש, תשארנה גם להבא מחוץ לחוג־סקירתנו, והרושם הכללי של היהדות, שממנו אנו דנים על היהודים, ישאר כמו שהיה עד עתה. רק הטעם החדש בספרות ומקצת מן האמנות הציורית יזכו להתקבל תחת כנפי השכינה, מפני שהספרות בלשוננו לנו היא ואין לאחרים חלק בה, – והציורים, שילווּ אל הספרות, ישארו במחנה ישראל. המושג “יהדות” לא יתרחב על ידי זה, שסופרים אחרים יבארו אותו במובן יותר רחב ממה שהיו רגילים אצלנו לבארו עד עכשו. הרושם הכללי, שיעורר בנו המושג “יהדות” יבוא לנו מן היצירות, שייצרו יהודים במקצועות “יהודיים”, שלא יתעלמו מעינינו, ורוח היהודי, המוכשר ליצירות אחרות במקצועות אחרים, לא יהיה שוה גם בעתיד לרוח ה“יהדות”. הקרע שבנפש היהודי ישאר כמו שהיה. נפשו של היהודי הלאומי תקלע גם להבא בכף־הקלע. היא תנוע ותנוד בין העבר הרחוק ובין ההוה, שהם כל כך רחוקים זה מזה ואין מעבר ביניהם, מפני שהעבר הקרוב, המונח ביניהם, נתעלם מן העין. והיהודים שאינם לאומיים ביותר יהיו מוכרחים לעזוב את עמם גם להבא מפני שלא ימצאו בגבול היהדות כדומים להם וליצירותיהם.

רק כשיבראו בקרב ישראל תנאי־חיים נאותים, שבהם אפשר יהיה ליצירות היהודים להשאר בין היהודים, יוכל מושג היהדות להתרחב ולהקיף לאט לאט את היצירות, שבהן יתגשם רוח העם בהוה. ורק אז יהיה רוח ה“יהדות” שוה לרוח היהודים.‏ תנאי־חיים כאלה אפשריים הם רק בישוב חפשי של יהודים, ומצב כזה רוצה הציונות המדינית לברוא.

אולם כשנבוא לברוא מצב כזה, – ובזה אני פונה כלפי אחד העם, – אין אנו צריכים לכוון שיבּרא ברוחנו הלאומי ולהשתדל שתוכר בו עצמיותו של העם העברי; ולא עוד אלא שגם אין אנו רשאים לעשות זאת וגם – אי אפשר דבר זה כלל.

ודבר זה אני אומר מטעמו של אחד העם.

אין אנו צריכים לכוון לזה, סוף מעשה במחשבה תחילה, מפני ש“קבוץ של יהודים” הוא ממילא “קבוץ יהודי”, ובקבוץ חפשי של יהודים, שרוח היהודים יוכל להתפתח בו חפשי מהשפעות חיצוניות, יתגלה הרוח הלאומי מאליו, בין אם נכוון לזה בין אם לא נכוון לזה.

אין אנו רשאים לעשות זאת, מפני שאין קפיצות בהיסטוריה ואי אפשר לעם למחוק את העבר שלו ולהתחיל את ההיסטוריה ממקום שירצה. אין קפיצות בהיסטוריה לפנים, ומכל שכן שאין קפיצות לאחור. אי אפשר לעם למחוק את העבר שלו; ואם נרצה לקשר את ההוה שלנו אל העבר הרחוק, הידוע לנו מתוך ההיסטוריה ומתוך היהדות, הרי נרצה בזה למחוק את העבר הקרוב, שבאמת הוא נמצא בהתפתחות היהודים והוא מונח בין ההוה ובין העבר הרחוק, אלא שלא השאיר רשמו ב“יהדות” מפני שנתפזר לכל רוח ונעלם מעינינו. ואילו היתה אפשרות ליסד ולכונן מרכז עברי, שתוכר בו עצמיותו של העם העברי לפי מה שאנו יודעים אותה מתוך ה“יהדות” (ומקור אחר אין לנו לדעת ולהכיר על ידו את עצמיותו של עמנו), אז היתה צפויה סכנה לעמנו ממרכז כזה. תחית רוח העם כמו שהיה בעבר הרחוק והתגשמותו בחיים ההוים במרכז עברי היה מגדיל את הקרע שבנפש היהודי פנימה ואת הקרע שבין היהודי בעל רוחניות בולטת ובין העם, מפני שרוח ה“עם”, הזר לרוחו הוא, היה נראה אז לעיניו באופן יותר מוחש משהוא נראה עתה. מה שהמרכז היה נוסד על “יסודות אנושיים כלליים” לא היה מקטין את הקרע. העיקר הוא – רגש הקורבה אל הרוח המתגלה בחיי העם או ההתרחקות ממנו. היחיד שבפנימיותו הוא מכיר את רוחו כמו שהוא, היה חושב ומרגיש את עצמו לזר בתוך המחנה של מרכז רוחני זה, והיה נדחף על ידי הרגש הזה לעזוב את המחנה. ובתוך היהודים, שהיו נשארים באירופה, היתה תנועת ההתבוללות הולכת ומתגברת וטובי בנינו היו עוזבים אותנו במספר יותר גדול משהוא עתה. הציונות המדינית, השואפת לשחרור העם ולאחדותו, היתה צריכה לראות בציונות הרוחנית של אחד העם את הצרה היותר גדולה לעמנו, צרה שלא היתה כמוה בכל ימי הגלות, והיתה צריכה להלחם בה בכל כחותיה. אולם מלחמה זו למותר היא, מפני שהגשמת האידיאל של אחד העם לא תוכל בשום אופן לצאת אל הפועל.

דבר כזה אי אפשר הוא, מפני שחומר לבנין־המרכז נקח – אם נרצה או לא נרצה – מן ההוה. יהודים מן העבר הרחוק נמצאו בעבר הרחוק, ועבר זה – עבר ואינו עוד. והיהודים, שיתישבו במרכז המקוּוה ויחיו בו, יהיו יהודי ההוה.‏ ליהודי ההוה יש כשרונות־ההוה, נטיות ההוה, דרישות־ההוה, ומפני זה גם – ערכי־ההוה; והכשרונות, הנטיות, הדרישות והערכין של ההוה יבראו בעל כרחם מרכז עברי ברוח ההוה, ברוחו של העם העברי – בהוה. אלמלי היינו מוסרים לאחד העם עצמו את יצירתו של המרכז המקוּוה, לא היה יכול להגשים בו את רוח העם שעבר. דבר זה היה אפשר במדה ידועה, אלמלי היה המרכז נבנה בסדרי חיי הצבור של העבר הרחוק; אולם אחד העם לא יחפוץ באלה, ולא כמו שאמר עליו נורדוי ב“מאמרו” ב“וועלט” (יסלחו לי הסופרים והספרות, כי קורא אני לדבריו אלה של נורדוי בשם “מאמר”!); אחד העם לא יחפוץ בזה, מפני שאחד־העם של ההוה הוא ואי אפשר לו שלא לרצות, שיבנה הכל “על יסודות אנושיים כלליים”, כלומר: על יסודותיהם של חיי־הצבור בהוה. כשיהיה אחד־העם הבונה את בית ישראל לא תנוח דעתו, המבקשת לראות תיכף את עצמיותו של העם, גם בעבודתו הוא, כמו שעכשו אין הוא מוצא נחת־רוח בעבודת־אחרים ובציורים, שיש להם מעבודתנו הקרובה; וכל זה מפני שהאידיאל של “תחית־הרוח”, כמו שהוא מרחף לנגד עיני אחד העם, אינו במציאות. האידיאל שלו אינו האידיאל של העתיד, אפילו לא של העתיד הרחוק, אלא של העבר, של העבר הרחוק, וכל מרכז, שיבנה על ידי היהודים בהוה, ישא בקרבו את רוח היהודים בהוה, שאין אנו מכירים עתה כמעט את ההבדל שבינו ובין הרוח האירופי ושעל כל פנים אינו דומה לרוח זה, שאנו קוראים אותו בשם “רוח היהדות”.

– ועצמיותה של האומה?!

עצמיותה של האומה תתגשם באמת גם ביצירות הראשונות של היהודים במרכזם העתידי, אלא שאנחנו לא נראה אותה, לא מיד ואף לא לאחר עשרים שנה, מפני שאין לנו כמעט שום מושג מעצמיותה של האומה בהוה, יותר מזה, מפני שיש לנו מושג מוטעה מעצמיותו של עמנו, כי את רוח־ה“יהדות” אנו חושבים לרוח־היהודים. ביצירות הראשונות של היהודים, שתשארנה בגבול ישראל, לא נהיה יכולים להכיר את עצמיותם של היהודים, מפני שאין לנו אבן בוחן כדי לבחון על פיה את יצירתו של היהודי וכדי לבור אחר כך את הצד המיוחד, שבו מתגלה עצמיותו של היהודי מתוך שאר הצדדים, שהם משותפים לכל בני־האדם. עצמיותה של כל אומה מתגלית לעינינו ברושם הכללי, שרכוש האומה עושה עלינו, ועצמיותה של אומתנו בהוה תהא יכולה להתגלות לעינינו רק מעט מעט לאחרי שיצטברו יצירות של יהודי ההוה בכמות מרובה. הרבה שנים תעבורנה אחרי שיוסד המרכז העברי – ועדין לא תוכר בו עצמיות האומה. רק כשיהיה לנו רכוש גדול, שנצבר בלי הפסק על ידי עבודתם של הרבה דורות תכופים,‏ כשיהיה לנו רכוש לאומי היסטורי, שיהא תוצאתו של ההוה, רכוש שפרץ את “גדרה” של ה“יהדות” במובן המצומצם שלנו ונכנס לתוכה בעל כרחה, אז רק אז יוכר הרוח־העברי. אז תהיה לנו יהדות שלמה, אז תחלוף ותחדל הצרה הרוחנית שבגולה.

ולזה שואפת – הציונות המדינית.




  1. נדפס ב“השלח”, כרך י“א, תרס”ג.  ↩

  2. במלה “יהדות” אפשר להשתמש בשני פנים: א) כדי לסמן את האומה הישראלית (מה שהאשכנזים מכנים בשם: Judenheit). החלוק שבין ה“יהודים” וה“יהדות” במובן זה הוא – ש“היהדות” מסמנת את היהודים באחדותם. במובן זה אפשר לדבר ע“ד גאולת ה”יהדות“, אם חלק ידוע, לוא גם קטן, מן היהודים יחיו בארצם בלתי תלויים בדעת אחרים, אף על פי ש”היהודים“, רוב בני העם, ישארו בגלותם. במובן זה משתמש אחד העם במלה ”יהדות“ במאמרו ”ד“ר פינסקר ומחברתו” ועוד במקומות אחדים; ב) כדי לסמן בה את חיי העם העברי בהתגלותם (מה שהאשכנזים מכנים בשם Judentum), החלוק שבין ה“יהודים”

    וה“יהדות” במובן זה הוא זה שבין “נושא” ל“נשוא”; ה“יהדות” היא – חיי העם ורכושו הרוחני: “החזיונות ההיסטוריים הרוחניים והגשמיים, התמידיים והזמניים, שבהם נגלה רוח ישראל הלאומי”, ו“היהודים” הם העם החי ומתגלה ברוחו בתוך החזיונות האלה (“על פרשת דרכים”, “הוספה” ל־“על דבר אוצר היהדות”), במובן זה משתמש אחד העם במלה “יהדות” ברוב דבריו. במקום שמדברי ע“ד ”רוח היהדות“ בנגוד אל ”רוח־היהודים“, צריך להבין את המלה ”יהדות" רק במובן האחרון.  ↩

  3. עפ“ד, הוספה ל־ע”ד אוצר היהדות.  ↩

  4. ההכרה במובן הפשוט, ההכרה היסודית, שעל ידה אנו מברילים, למשל, בין שולחן לכסא או בין שולחן זה לשולחן אחר, וכדומה.  ↩

  5. הקדמה ל“עפ”ד", מהדורה שניה.  ↩

  6. שם, ב“הוספה” הנ"ל.  ↩