לוגו
הקורנס והסדן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1


“הקורנס צריך רק לסדן! כלום אנו חסרים אלא עם שומע, אזנים בריאות, פתוחות, צעירות. לא הספרות צריכה לרפואה, אלא העם; לא האִלמות היא מחלתנו, אלא החרשות! הבו לנו רופאים שירפאו לא רק את קיבת העם, את שרירי העם, את מוח העם, – אלא בראש וראשון את אזני העם. זה קודם לכל! רפאו נא בראש וראשון את אזני העם החולות, השיבו לו את כח השמיעה, – כי אש אלהים בוערת בנשמתנו ואנו רוצים לדבר!” – בדברים האלה מוצא הד"ר עהרנפרייז (“הספרות האלמת”, “השלח”, חוברת המאה) תשובה ונחמה על השאלה המנקרת במוח הסופרים העבריים: “מי ומי נטל את כח־הדבור מספרותנו המתנערת, ואם אלמות זו היא מחלה עוברת או אין לה תקנה עולמית?”

“זה מקרוב התעוררה (ספרותנו) לצעירות חדשה ולפריחה חדשה… שרה, צירה, ספרה, חקרה, בארה, הוכיחה ויסרה, עודדה ונחמה, זקפה כפופים, סמכה גופלים והחיתה מתים במאמרה, – וכמעט בין לילה עזבה כח הדבור… היא נתאלמה פתאום… הפה הכללי, פי האומה, הפה בעל אלפי הפיות נסתם ונשתתק!” והד"ר עהרנפרייז מתנחם: “לא הספרות (כלומר: הסופרים) צריכה לרפואה, אלא העם, לא האלמות היא מחלתנו, אלא החרשות”, “הקורנס צריך רק לסדן”, “כלום פסק הקורנס להיות קורנס, מפני שברגע ידוע אין לו סדן?” “הבו לנו רופאים שירפאו את אזני העם החולות”…

אבל כלום צבת לא בצבת עשויה, וקורנס בקורנס, וכלום לא קורנס עושה סדן?

“הבו לנו רופאים!” “רפאו נא בראש וראשון את אזני העם החולות!”

למי פונה הד"ר עהרנפרייז בקריאה כזו אל העם שנתחרש? האם לא אלה שיש בהם “כח הדבור” צריכים לכרות אזנים לעם? כל דברן מוצא לו שומעים, בורא לעצמו שומעים, וזה שאין לו כח לברוא לעצמו קהל שומעים איננו דברן. “כח הדבור” הוא הכח לעשות את הדברים לנשמעים: דבור שאין לו שומעים הוא פטפוט, וכח הדבור שכזה הוא כח הפטפוט.

דברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב, כלל גדול הוא בכל מקום שהלב הוא חי. אבל הוא הדבר, צריך שהלב יהיה חי, גם הלב שממנו יוצאים הדברים וגם הלב, שהדברים צריכים להכנס אל תוכו. והראשון עיקר. כשלב חי מוציא דברים אי אפשר לו שלא ימצא לב־חי מכניס. ‏כל חי – וגם כל היוצא מן החי – מחיה. “דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב” – זו היא גירסה ראשונה. הגירסה האחרונה היא: דברים היוצאים מן החיים נכנסים אל החיים.‏ וגירסה זו היא הנכונה, שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע.

מודה במקצת וכופר בכל: –

“כח הדבור עזבני – אומר עהרנפרייז – בה בשעה, שנתברר לנו, ביחוד לרגלי המאורעות הנוראים, שנפסק הקשר בנינו ובין רוב חלקי העם, שאין ניצוצות נתזים מאתנו אליהם ומהם אלינו, שנסתמו צנורות ההשפעה מהכא להתם ומהתם להכא”, ש“אנו נדרשים ללא שאלונו, שקולנו הוא קול קורא במדבר, שאנו מדברים אל העצים והאבנים. בשביל כך נשתתקנו! המניעה לא היתה בנו, אלא מחוצה לנו”.

מודה הוא הסופר, שאין ניצוצות נתזים אליו מהם (מרוב חלקי העם), שנסתמו צנורות ההשפעה מהתם (מלב העם) להכא (ללב הסופר) ותוך־כדי־דבור הוא חוזר ואומר: “המניעה לא היתה בנו, אלא מחוצה לנו”, כאלו לא די הוא, שהצנורות לא יביאו את ההשפעה “מהכא להתם” אם נסתמו צנורות ההשפעה “מהתם להכא”.

סופר לעמו צריך להיות בן־עמו. וסופר לדורו – בן דורו, וכל שאינו מושפע מן החיים – אי אפשר לו שישפיע על החיים.

“כל עיקר עבודתנו – אומר הד”ר עהרנפרייז – היה חפוש הסינתזה הגואלת בין היהדות והאירופיות, על כן מלחמה לנו עתה מפנים ומאחור: עם האבות הכופרים באירופיות ועם הבנים הכופרים ביהדות.‏ ישראל סבא אינו שומע לנו, מפני שאזניו אזני יעקב וקולנו הוא לו קול עשו; ישראל הצעיר נתחרש בשבילנו, מפני שקולנו קול יעקב ואזניו אזני עשו. האבות, בהכרח, התרחקו מאתנו בה במדה, שהתקרבנו לאותה הסינתזה המבוקשת… הקולות החדשים לא יכלו להתמזג עם הזכרונות הישנים, התרועות מהיום לא יכלו להתאחד עם האנחות מאתמול – וישראל סבא נתחרש! והבנים? המעט הלכו מאתנו בראותם, שאין אנו יכולים להפוך את הקערה על פיה ושעדיין שורש בארץ־הדורות גזענו.‏ ורובם עדיין לא שבו אלינו, עדיין לא התחילו לשמוע את קולנו. ‏אין להם אזנים בשבילנו, אין להם הרצון לשמוע. את הכל הם שומעים, יותר מכפי יכלתם, רק לא את קולנו. הם “חרשים לדבר אחד”, הם חרשים בשבילנו".

משל לדברים שאין בהם רוח חיים, לחלקים מפוזרים של מכונות עץ וברזל, אלה מונחים מעבר מזה ואלה מעבר לזה הרחק מאתנו, אנחנו עומדים באמצע וידנו קצרה להגיע אליהם, לתפוס אותם, לקבצם, לסדרם ולהביאם במצב של תנועה.

אבל בחיים אין הדבר כן. ‏האבות והבנים כולם מושפעים מן החיים שמחוצה להם, ובינם לבין עצמם הם גם כן משפיעים אלה על אלה ומושפעים אלה מאלה. חטיבה אחת של אנשים חיים, אומה אחת שלמה, כשנמצאים גורמים בה בעצמה או בסביבתה – או גם בה וגם בסביבתה – שהביאו אותה להתפלגות פנימית, אי אפשר שחלקיה יתפרדו לשני פלגי־גופא קיצוניים, רחוקים זה מזה, כל אחד לעצמו, בלי חלקים אמצעיים, ממוצעים, העומדים בתווך, ושיש להם קשר גם עם אלה העומדים מעבר מזה וגם עם אלה העומדים מעבר מזה, ומשמשים מעבר לשפע הרוחות מעבר מזה ומעבר מזה.

כל דיפרנציאציה חברותית אי אפשר לה להתגלות בצבור אלא ע"י חלקי הצבור, על ידי האנשים הפרטים. ההתפלגות מתחילה קודם בתוך האדם הפרטי: הרגשות השונים, הנטיות השונות, שהם הולכים וגומלים בתוך הצבור לשאיפות ברורות, לדעות מיוחדות, לשיטות ולתורות שלמות של מפלגות שונות ומעמדים שונים הרחוקים זה מזה והמתנגדים זה לזה – מקומם בראשונה בתוך האדם הפרטי, שם מתחלת ההתפלגות בזעיר אנפין. כל תקופות המעבר מצוינות בזה, שבהן מרובים האנשים בעלי מלחמה פנימית, בעלי רוחות מתנגדות מתרוצצות בקרבם. ולאו כל אדם זוכה, שאחת הרוחות – אחת היא אם צפונית או דרומית, אם רוח הקדושה או רוחא דסטרא אחרא – תתגבר בו ותכריע את השניה, מבלי השאיר לה מקום כל שהוא בפנת הלב.‏ רוב האנשים נשארים אחוזים ראשם ורובם בסבך של רגשות בלתי ברורים ושל נטיות סותרות זו את זו, נבוכים ומתנודדים הנה והנה. הנבוכים האלה צריכים למורים, לסופרים, והם גם החומר ליוצרי החיים החדשים. ‏ כך הדבר בכל מקום ובכל תקופה וכך הדבר אצלנו בתקופתנו.

ואם בימות הרת עולם כבימינו אלה מוצאים הסופרים העברים, שבכל מפלגות העם “אין מבין אותם ואין שומע להם” אין הם רשאים להתנחם בלמוד זכות על עצמם ובלמוד חובה על העם (אוי לאותה נחמה!), שהם – “אש אלהים בוערת בנשמתם והם רוצים לדבר”, אלא שנאטמו אזני העם, – כי אם עליהם בראש וראשונה לפשפש במעשיהם.

“כל עיקר עבודתנו היה חפוש הסינתזה הגואלת בין היהדות והאירופיות, על כן מלחמה לנו עתה מפנים ומאחור: עם האבות הכופרים באירופיות ועם הבנים הכופרים ב”יהדות".

“מלחמה לנו”! למי, להסופרים השותקים? להספרות האלמת? “מפנים ומאחור”! עם מי, עם אלה שנתחרשו, שאינם שומעים אותנו ואינם מבינים אותנו?..

והאמת היא, שאין לסופרים העבריים עתה מלחמה לא מפנים ולא מאחור, שאין הם לוחמים כלל, וגם זה מפני שכל עיקר עבודתם של רוב הסופרים היה ונשאר כמו שהיה – חפוש הסינתזה הגואלת בין היהדות והאירופיות, בשעה שסינתזה זו כבר פסקה להיות עיקר בחיי העם, וחסרונה – במדה שעודנה חסרה – פסק להיות מורגש בחיים.

יודעים אנו את עבודתו של משה בן מיימון בחפוש הסינתזה בין היהדות ובין החכמה היונית, ששתיהן היו להן מעריצים מאמינים, והוא חפש ומצא והיה למורה נבוכים לדורו והיהדות כולה קלטה את תורתו, שהיתה לנחלה לדורות רבים אחריו.

יודעים אנו את עבודתו של משה בן מנחם בחפוש סינתזה בין תורת משה ובין חופש המחשבות והדעות (ירושלים) והוא חפש ומצא דברים נוחים ונכונים לדורו והראויים להשמע גם עתה.

יודעים אנו את עבודתו של נחמן קרוכמאל בחפוש סינתזה בין היהדות ההיסטורית ובין תורתו של היגל, שהיתה לבני דורו לאמונה חדשה הצריכה להיות יסוד לכל תורה ולכל מעשה, והוא חפש ומצא והיה מורה לנבוכי הזמן.

כל אלה חפשו סינתזות של דעות, תורות ואמונות בשביל נבוכי דעות, תורות ואמונות.

וזוכרים אנו עוד את עבודתם של טובי סופרינו – בתקופה שקדמה לנו – בחפוש סינתזה בין היהדות והאירופיות, כלומר: בין מנהגי היהדות המקובלים ובין מנהגי אירופה, בין צורת החיים של היהודים ובין צורת החיים האירופיים. הם החלו בחפוש סינתזה של דעות ואחרי זמן מה עברו לחפוש סינתזה של טעמים וחושים. בימיהם נפרצו מעט חומות הגיתו, שהקיפו רוב מנינו ורוב בנינו של ישראל, הרוח האירופי החל לנשב בי כתלי בתינו, אבד החן של פאות ארוכות ושל ציציות סרוחות מארבע כנפות עד לברכים; ניטל הטעם מ“אץ קוצץ”; נפגם הערך של בטלנות שאינה מכירה בצורת מטבע, ושל פרישות שאינה מבחנת בין זכר לנקבה; נתחללה הקדושה של חוסר ידיעת לשון הגויים, ויפיפותו של יפת התחילה מושכת את הלבבות. עברו שנים ורבים מבנינו הלכו מאתנו למקום שמשם לא ישובו, והאבות לא חלו ולא הרגישו; עטופים עמדו בטליתותיהם ונהנו מזיווֹ של “הנר־תמיד” ומעומקא דדינא של קדשים וטהרות. ובשעה שהאבות עמדו בעינים עצומות ועסקו בעשית פגם בחוטמה של צורה בולטת על המנורה, כדי שלא לעבור על “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”, הלכו רבים מן הבנים ועזבו אותם, עזבו אותם והלכו – להשתחוות לצלם.

ואולם יותר מאלה שהלכו נשארו על מקומם ברחוב היהודים, מוכי אור ושואפים לחופש ומעשה אבותיהם בידיהם, נבוכים ומתנודדים ואובדי דרך; צריכים היו למורים, והמורים נמצאו לדורם. הסופרים מצאו להם אז עינים רואות ואזנים קשובות. הוציאו אוצרות מני קדם, שהיו טמונים ומכוסים אבק בארכיון של היהדות המורשה והעם ראה את המאור שבתורה; הכניסו מיפיפותו של יפת באהלי שם, הכשירו את הפסול, עשו חולין את הטמא וקדשו את החולין והעם שמע להם, רכש לו את הטעם הטוב ותחי נפשו. היהדות נתחדשה ואתה נתחדשו היהודים, נוצר הסגנון החדש, נוצרה הספרות החדשה, נוצרו – ויצרו.

ואולם התקופה ההיא כבר עברה ואנו עומדים עתה בתקופה אחרת. מהפכות שלמות באו בחיי החברה, המדינות והצבורים. האדם התחיל להכיר בזכותו על עצמו ועל סדור חייו. חיי החברה התחילו להתחדש ולהסתדר ממטה למעלה. התחילה האקטיביות של העם. והיהודים, שנתחדשו ויצאו בחיי החולין שלהם לאויר העולם, עומדים באמצע ואינם יכולים גם הם לעמוד על מקומם בלי “תנועה” ובלי מעשה, מתנועעים גם הם עם החיים ומניעים את החיים. והחיים הכלליים מוציאים את הבנים מעולם היהדות בעל כרחם. והאבות עומדים אובדי עצות, רואים באָבדן בניהם ליהדות ועיניהם כלות ואינם יכולים לעשות מאומה. אינם יכולים לעשות, מפני שאין להם הכח ואין להם הרצון לעשות דבר־מה שלא לשם מצוה, שלא לשם היהדות; וה“יהדות” היא להם רק אמונה צרופה או מנהגים משוכללים – ציבור של זכרונות לאומיים; חסר להם החוש המדיני ואינם יכולים להתנועע גם הם ולהניע או היהדות כולה אתם יחד.

ואולם יותר מאלה ומאלה נשארו באמצע, מתנודדים הנה והנה, אובדי דרך ונבוכי הזמן. צריכים הם למורים. למורי דרך בחייהם ולאומיים והמדיניים, בחיי החולין, והמורים לא נמצאו להם: הסופרים העברים “כל עיקר עבודתם הוא חפוש סינתזה בין היהדות והאירופיות”…

סינתזה זו בין צורת היהדות ובין דרישת הטעם האירופי, בין היהדות הטרדיציונית ובין הקולטורה הרוחנית של המאה העשרים – רוחנית היא, כזו שנחפשה ונמצאה בשעתה בין עיקרי אמונתנו ובין חכמה יונית או בין היהדות ההיסטורית ובין תורתו של היגל. הצד השוה של התקופות הללו הוא התנגדות הרוחות והצד השוה של כל הסינתזות הללו הוא הסתגלות הרוחות. בתקופות הקודמות תפסו הדעות והאמונות מקום עיקרי ברוח האדם ועל כן היתה דרושה לנו סינתזה בין דעות ואמונות סותרות. בתקופה האחרונה שקדמה לנו תפסו החוש והטעם מקום עיקרי ברוח האדם, ועל כן היתה דרושה סינתזה בין צורת היהדות ודרישת היופי.

אבל עתה חסר לנו דבר אחר לגמרי. דרושה לנו סינתזה בין החיים המדיניים ובין אחדות העם. סינתזה מעשית, חומרית, והסופרים אוצרים “רוח” בחפניהם.

חיים אנו בתקופה של עבודה ומלחמה צבורית. כל אדם ואדם צריך לעבוד ולהלחם לשנוי מערכות, לסדור חיי עמו, חיי מדינתו וחיי האנושיות כולה. ‏ כל צבור וצבור, כל עדה ועדה, כל עם ועם צריכים לעמוד על נפשם, לבנות את עתידם, לרכוש את זכויותיהם. כל אחד ואחד – לפעמים עם האחרים ולפעמים נגד האחרים ותמיד בשביל עצמו. והיהודים אינם יכולים ואינם רשאים גם הם להשאר פסיביים בשעת תנועה כזו. צריכים הם להיות אַקטיביים גם בשביל המדינה כולה וגם בשביל עצמם; וצריכים הם לעבוד בהכרה ברורה, שעובדים הם גם בשביל המדינה וגם בשביל עצמם, מפני שמצד האובייקטיבי הם עצם מעצמי המדינה ומצד הסובייקטיבי – גם שלהם וגם של האחרים – הם עצם מיוחד לעצמם. נחוצה לנו איפוא סינתזה לא בין רוח היהדות ורוח האירופיות, אלא בין העבודה הלאומית ובין העבודה המדינית והצבורית הכללית. וכל עוד שלא תמצא סינתזה זו ילכו בנינו מאתנו לעבוד בשדה אחרים, ילכו מאתנו בעל כרחנו ובעל כרחם, מפני ששדנו לא נחרשה, מפני שלא נקבעו גבולים בין שדה עבודתנו ובין שדה עבודת אחרים, בין סדר־העבודה שלנו ובין סדר־העבודה של אחרים. ורבים ההולכים מאתנו, אבל יותר מאלה עומדים בינינו והם נבוכים, מלאי שאיפות לאומיות וצבוריות כלליות, מבקשים עבודה, ואין מקום: לא הוברר, לא הוגבל להם המקום.

והמורים? המורים יראים את החיים, את העבודה, שמא יסחפו בזרמם את רוח היהדות. המורים אינם רואים את החיים, אינם שומעים את דרישותיהם ואינם מרגישים בצרכיהם, וחושבים ש“רוח” רעה צררה בכנפיה את הדור החדש, ונלחמים בריחיים של רוח או שותקים כאבלים ומתנחמים באש אלהים הבוערת בנשמתם, שהדור אינו ראוי לה…

“הפובליציסטיקה העברית – כותב לי סופר אחד – כנראה הושלכה אחור ע”י המאורעות האחרונים הרבה צעדים. ‏ומתירא אני, שכבר אבדה את הקשר עם הקוראים ולא מפני הסבות שדבר עליהן… (בא שם סופר אחד, מראשי המדברים בספרותנו האלמת), אלא מפני שאין היא חיה חיי הקורא ואינה רוצה לראות את התמורות, שבאו ברוחו והלך מחשבותיו… ואותה האמונה ב“העבריה” וב“סיני”, בכלל בעבודה קולטורית המצטמקת רק בהפצת שפת עבר ובהרחבת הספרות העברית, – מה ילדותית היא, איני רוצה להגיד בטלנות"…

ספרותנו – אלמת, דבריה אינם נשמעים, השפעתה אינה ניכרת על העם, מפני שאין ניצוצות נתזים מן החיים אל הספרות, מפני שנסתמו צנורות ההשפעה “מהתם להכא”…

ואל יאמר הקורנס: אין סדן.‏ יש סדן; ואלמלא היה, כלום לא קורנס עושה סדן?

אבל בין הקורנס והסדן צריך להיות איזה חומר; ובשעה שבין הקורנס והסדן אינו אלא חלל ריק, מלא חפנים עמל ורעות “רוח”, אז הקורנס רק פוגם את הסדן ודוחף את הסדן.




  1. נדפס ב“הד־הזמן”, תרס"ח, גליון 93.  ↩