לוגו
חשבון עולמנו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1


 

1. תנועת העבודה ותנועת התחיה בישראל    🔗


תנועת העבודה, השאיפה לחיי עבודה, ותנועת התחיה הלאומית, שעלו ביהדות בתקופה אחת, כמעט בזמן אחד, היה תפקידן מראשית ברייתן לפרנס זו את זו. בארצות הגלות אין מקום להגשמת שאיפתם של המוני היהודים החיים מן האויר, של ההמונים הנכללים בשם “המעמד הבינוני”, לעבור או לפחות להעביר את בניהם לחיי עבודה. והתחיה הלאומית, שיסודה ופסגתה הם בנין ארץ־ישראל לישראל, אינה יכולה להתגשם בלי שבני ישראל החוזרים לארצם יבואו לעבדה ולשמרה. ואולם באותה התקופה עלתה ביהדות עוד תנועה אחת, תנועה שבאה לתוך היהדות מן העולם, שלא ינקה מחיי היהדות ולא באה לפרנס את היהדות, והיא – תנועת העובדים. מטבע מהותה של תנועה זו היה לעמוד כחיץ בין תנועת העבודה ביהדות ובין תנועת התחיה הלאומית. תנועת־העבודה ותנועת־העובדים גם הן תפקידן כאילו מראשית ברייתן להתפרנס זו מזו. תנועת העבודה, שיצאה מתוך הכרת המציאות שאין עתיד לעם בלתי־עובד, שאין קיום מבוסס ללא־עובד, נתחזקה ע“י ההכרה המונחת ביסודה של תנועת העובדים, שאין זכות קיום ללא־עובד. ותנועת העובדים, היונקת מתוך מציאות המונים המחפשים עבודה ואיננה, נתחזקה ונתפשטה ביהדות ע”י תנועת העבודה, ע“י שאיפת ההמונים מבני המעמד הבינוני לעבור לחיי עבודה והיא לא נמצאה להם. לעומת זאת היה זה כאילו תפקידן מראשית ברייתן של תנועת העובדים ותנועת התחיה לדחות זו את זו, לדחוק האחת את רגלי חברתה. אין נגוד, לא להלכה ולא למעשה, בין תנועת העובדים ובין הקיום הלאומי של כל עם ועם. ואולם יש נגוד, נגוד עצום למעשה, אם גם לא להלכה, בין תנועת העובדים שבאיזה שריד מעם ובין תנועת התחיה הלאומית של אותו השריד ובנין עם מחדש מאותו השריד. תנועת העובדים, שמטרתה היא תקון העולם, הוצאת ההיגימוניה בחיי הכלכלה מידי שכבה אחת של בני האדם ומסירתה לידי הכלל כולו, לא רק שאין בה כלום מן הנחוץ להפראת הכחות הדרושים לאחוד חלקי העם, אלא שיש בה הרבה מאד מן המעכב את גידולם של הכחות הללו. המטבע שלה הוא אחדות המעמד חסר־הרכוש של כל העמים וכנגדה – הצד השני של המטבע – רפיון האחדות החברתית של המעמדות השונים בתוך כל עם ועם. נוספת לזאת הדרך הכבושה של תנועת העובדים, מלחמת המעמדות לא רק לשם הטבת מצב העובדים באותו מקום ובאותה שעה, כי אם גם “לשמה”, לשם פרוד הלבבות של מעמד העובדים ומעמד נותני־העבודה. דרך זו, שאין בה משום סכנה לאומית לעם שהוא קיים ועומד, שמסגרת אובייקטיבית מדינית, כלכלית ותרבותית מאחדת את השכבות והמעמדות השונים שבתוכו, – דרך זו מפריעה לאחדות הלאומית שהתנוונה והיא עומדת בראשית תחיתה מחדש, לאחדות הלאומית של עם שנתפורר והוא צריך לאחוד מחדש, לקירוב עצם אל עצם; דרך זו היא תוהו־לא־דרך לעם, שאין לו עוד מן האחדות האובייקטיבית של עם ולא כלום ואת הכחות לבנינו הוא שואב ממקור האחדות הסובייקטיבית שהובש כמעט. אין איפוא לתמוה על זאת, שמנהיגי תנועת הפועלים ברובם, כיהודים כאינם־יהודים, התיחסו בשלילה לתנועה הציונית בראשיתה; שברוסיה ובפולניה לחמו מפלגות־הפועלים – הס. ד. והפ. פ. ס. – בציונות ושמפלגת הפועלים היהודית הראשונה שקמה ברוסיה – הבונד – העמידה בראש עבודתה את המלחמה בציונות “המערפלת את ההכרה העצמית” של מעמד העובדים. אדרבה, יש לכאורה להשתומם על זאת, שברחוב היהודים הופיעו וציאליסטים־ציוניים ‏ או ציונים סוציאליסטיים, שנעלם מעיניהם הנגוד־למעשה שיש בין דרכי העבודה להכשרת הלבבות לשני האידיאלים האלה, בין מלחמת המעמדות שבתוך העם, הנחוצה לשם אחוד המעמד העובד בעולם כולו ולשם טיפוח וגידול ההכרה העצמית של המעמד, ובין קירוב הלבבות של בני המעמדות השונים שבתוך העם המפורר, הנחוצים לשם גיבושו ותקומתו בארצו. אלא שבתקופה ההיא, שגם הסוציאליסמוס וגם הציונות היו עוד שניהם בבחינת “הלכתא למשיחא”, שעיקר העבודה הציונית היה המלחמה באידיאולוגיה של ההתבוללות, השיבה ליהדות, ועיקר העבודה הסוציאליסטית היה – ברוסיה – המלחמה במשטר המדיני האַבּסוֹלוּטיסטי, אפשר היה לא להתקל בנגוד זה שבין דרכי העבודה לשני האידיאַלים האלה. נוסף לזאת שבארצות הגלות אין במציאות גם הנגוד הזה למעשה. שם אין ליהודים משק לאומי, כלכלה לאומית, ובהכשרת הלבבות למלחמת המעמדות לא הועמד הבורגני היהודי דוקא לפני עיניו של הפועל היהודי, כי אם הבורגני סתם, אפשר לומר: הבורגני האַבּסטרקטי. בהרבה יכולה היתה לגרום לאי־שימת לב לנגוד שיש למעשה בין שתי העבודות הללו – הקליפה הקוסמופוליטית של הסוציאליסמוס, שהס. ד. ברוסיה, ערש התנועה של “פועלי ציון”, וגם “הבונד” לא הבדילו בינה ובין עצם הגרעין. הקליפה הזאת היא שעמדה קודם לכל בין הסוציאליסמוס ובין הציונות. ‏כל תשומת לבם של אלה שלבם הלך אחרי האידיאל של תקון־העולם הסוציאליסטי ואחרי האידיאל של תקון־עמם הציוני גם יחד היתה נתונה לקליפה הזאת, כל מחשבתם התרכזה בהסרתה, בביטולה. וכשדבר זה עלה בידם חשבו ששתי הדרכים סלולות לפניהם ושאין האחת נוגעת ופוגעת בחברתה. ואולם מה שנעלם מלפני עיניהם של ה”אידיאולוגים", ששתי נפשות שכנו בקרבם והם היו מוכרחים לחברן, על כל פנים להשלים ביניהן, דבר זה לא נעלם, כנראה, מעיני המוני הנוער, שאם גם הם לא ראו את הנגוד – מזלם ראה אותו, הרגישו בו הרגשה אינסטינקטיבית.‏ הרוב הגדול של הנוער לא הלך לציונות הסוציאליסטית או לסוציאליסמוס הציוני, אלא הלך אם לציונות הפשוטה והנקיה מתערובת המעמדיות המתעוררת להתקוממות או לסוציאליסמוס הפשוט והנקי מתערובת הלאומיות המתעוררת לתחיה. תנועת העבודה, השאיפה לחיי עבודה, עד כמה שנשארה מעורה בהכרה ציונית, חכתה לגאולתה בציון מתוך התעוררות העם לציון.


 

2. תנועת העבודה ותנועת העובדים    🔗


תנועת העבודה ביהדות הרוסית, שהדחיפות מבחוץ ניתנו לה מראשית המאה התשע־עשרה על ידי הממשלה – הנסיונות להושיב יהודים על האדמה – והדחיפה מבפנים ניתנה לה ע“י ראשוני המשכילים, לא הגיעה לעולם לידי ארגון. ‏המוסדות שעלו מתוכה ונוצרו לשמה, החברות להפצת המלאכה ועבודת־האדמה בין היהודים, הסתפקו בתפקיד של הדרכה כלפי פנים ושל שתדלנות כלפי חוץ. התנאים הפוליטיים לא היה בהם כדי להכשיר יצירת הסתדרות או חברה להשגת עבודה או ליצירת עבודה למבקשיה ולהשגת תנאי עבודה הוגנים למוצאיה. נביאי התנועה, בעלי תורת חשיבות העבודה, כלו מהר את נבואתם ונסתלקו; כשם שלא באו מתוך אידיאולוגיה של העבודה לשמה, אלא מתוך המציאות היהודית, שהצריכה להפנות את המוני היהודים לחיי עבודה, כך ירדו מעל הבמה, כשהמציאות היהודית הכריחה בעצמה את ההמונים לפנות לחיי עבודה ולא היה עוד צורך בתעמולה ובהכשרת הלבבות לכך. הצרת תחום המושב והרבוי הטבעי של היהודים הביאו לכך, שבעלי הון, קטן או גדול, פנו מהמסחר לחרושת ולתעשיה, וההמונים, חסרי הון, פנו מן הסרסרות, הרוכלות והחנונות הפעוטה – לעבודה. בראשונה, כשהדרישה לעבודה והצעת עבודה בתחום המושב היו בין יהודים ליהודים, שאז היתה עוד השפעת הרבנות והקהלה גדולה בתוך היהדות, לא היה צורך בהשפעה מסודרת בתקנות מיוחדות, כדי לסדר תנאי עבודה הוגנים פחות או יותר. שררו אז יחסים משפחתיים פטריאַרכליים בין נותני העבודה ומקבלי העבודה. ואחר כך, במדה שהיחסים המשפחתיים התחילו לעבור מן העולם, – נחלשה ההשפעה המוסרית של הרבנות והקהלה ולא היה בה עוד כדי להתערב ולהכריע בעניני העבודה ותנאיה, ומה גם כשהדרישה לעבודה והצעת עבודה אפילו בתחום המושב התחילו לצאת ממסגרת חיי היהודים בינם לבין עצמם. כך נשארה תנועת העבודה ללא סדור והעבודה ללא גואל ועוזר, עד שהגיעה לרחוב היהודים התנועה הסוציאליסטית הרוסית. הפועל היהודי, שהתחיל להסחף אחרי תנועת העובדים, נפל במקצתו לתוך הזרם הכללי (הס. ד. הרוסית והפ. פ. ס. הפולנית), ובמקצתו נתארגן לחוד והיה לפלג סוציאליסטי בפני עצמו (הבונד), שגם הוא היה מצד האידיאולוגיה שלו אנטי־לאומי בהחלט. הנסיונות שנעשו אז לארגן אגודות ציוניות של פועלים לשם העבודה הציונית בלבד לא היה בהם כדי להוציא את הפועל היהודי מתוך האַטמוספירה של התכחשות לאומית, ששררה אז בתוך תנועת הפועלים. בעבודה הציונית לא היה אז אף רמז לפתרון שאלות חיי השעה, לא של הפרט ולא של הכלל, והפועל היהודי מוכרח היה לחפש את הפתרון, את העבודה לפתרון שאלת חיי השעה, במקום אחר. כך גם לא הצליחו הנסיונות שנעשו אז ליצור ארגונים של פועלים לשם מלחמת־מגן בלבד, לשם הטבת תנאי העבודה במשטר המדיני הקיים ובסדר העולם הקיים, שבמשך זמן קצר הותרה הרצועה לכך על ידי הממשלה הרוסית.‏ גם הממשלה חזרה בה מהר מן ההיתר הזה, מפני שאי אפשר להגיע להטבת תנאי העבודה במדה הגונה, בלי שתבוא לכך גם עזרה מלמעלה ע”י חוקים וסדורים, שיש בהם משום ריסון הקפיטל והגבלת חופש השליטה בו. ודבר זה לא היה יכול לעלות על דעת שום איש מן הקרובים אל ההגה הממשלתי ברוסיה המפגרת בהתפתחות החרושת והתעשיה. תנועת העבודה מוכרחת היתה איפוא ליפול לתוך תנועת העובדים, לתוך התנועה הסוציאליסטית, אבל יחד עם הסוציאליסמוס, או בצדו, התפשטה בתוך הנוער היהודי גם הציונות, שנגוד פּרינציפּיוני, כאמור, אין ביניהם ושגם הנגוד שביניהם למעשה – הנגוד בדרך הכשרת הלבבות לזה ולזו – לא היה בולט שם. ומכיון שהמפלגות הסוציאליסטיות, גם הס. ד. וגם “הבונד”, היו אנטי־לאומיות בהחלט – אמנם לגבי הלאומיות הרוסית רק להלכה, אבל לגבי הלאומיות היהודית גם למעשה – היו מוכרחים היהודים, שהיו גם סוציאליסטים וגם ציונים, להבדל מחבריהם גם מזה וגם מזה וליצור מפלגה מיוחדת לעצמם, ש“תאחד” בתוכה גם את העבודה לציונות וגם את העבודה לסוציאליסמוס. העמדתי את המלה תאחד במרכאות, כי הרי אי אפשר שתווצר אחדות משתי תנועות, שהנגוד שביניהן למעשה אינו בולט רק משום שהן פועלות לא בשטח אחד. במקום “שתאחד” היו צריכים לומר “שתכלול”. ‏ואל נא יהי גם חלוף זה בשמוש הלשון קל בעינינו. המלה, ילידת בית המחשבה, מאחר שנולדה היא שולטת במחשבה, מכוונת את מהלכה ולפעמים קרובות מאד גם מתעה אותה. והמלה “תאחד”, שהשתמשו בה במקום,תכלול“, גם היא מלאה תפקיד ידוע בהתפתחות הענינים שלפנינו. והנה נוצרה מפלגת ציונים־סוציאליסטים, מפלגת ס. ס., שאחרי שרוב דבּריה ועסקניה נתפסו לטיריטוריאליסמוס באה במקומה המפלגה הסוציאליסטית “פועלי ציון”. ואולם באותו הזמן התחילו להתרקם ארגונים לציונות בתוך הנוער ההוא, שיותר משהושפע ע”י תנועת העובדים הושפע ע“י תנועת העבודה. הקונגרס הציוני הששי, שהחליט על משלחת לאוגנדה, החליט גם על התחלת הפעולה של הקרן הקיימת בגאולת הארץ. סודר בארץ משרד של ההסתדרות הציונית, “המשרד הארצישראלי”. בזאת נפתח פתח לציון לפני תנועת העבודה, פתח אמנם צר כנקב של מחט, אבל – לציון ממש. ארץ־ישראל חדלה להיות בציונות דבר של העבר והעתיד בלבד. היא היתה לענין של ההוה לנוער השואף לחיי עבודה, שלבו לציון ושלא צפה לגאולתו בדרך של תנועת העובדים ולא נסחף בזרמה. בתוך הנוער הזה עלו אז גידולים ארגוניים, כ”צעירי ציון“, הביל”ו החדש, שבארץ נתמזגו והיו לבשר אחד. בהבדל מן הפועלים הראשונים, מתקופת ביל“ו, ששאפו כמעט כולם להתישב על הקרקע, קראו הפועלים החדשים לעצמם בשם “הפועל הצעיר”, בראותם הם לעצמם ולאלה שיבואו אחריהם כאידיאַל – אידיאל ציוני וגם חברתי־מוסרי – יצירת מעמד פועלים עברים עובדי אדמה בארץ. “הפועל הצעיר”, שכלל – מראשיתו עד לאחרי מלחמת העולם – את רוב העולים מתוך הנוער, עלה ובא מתוך תנועת העבודה ולא מתוך תנועת־העובדים, והוא הוא שכבש את הדרך לעבודה העברית ולעובד־האדמה העברי בארץ. מתנועת העובדים באו אז אך מעט, כי המאורגנים בתנועת העובדים היו ברובם הפועלים, פועלים ממש, ומבין אלה הרי גם עכשיו מעטים הם החלוצים העולים לארץ. מציאותם של אלה שבאו לארץ מתוך תנועת העובדים לא היתה ניכרת כמעט, אלמלא היה ביניהם מדה ניכרת של האילימנט המנהיג, של אלה שהיו כבר “מנהיגים” בחוץ לארץ או שהרגישו בעצמם ניצוץ של “מנהיגות” לעתיד. בין המנהיגים הללו היו בלי ספק כאלה, שציונותם בלבד היה בה כדי להעלותם לארץ, אבל בלי ספק היו גם כאלה, שלא ציונותם, כי אם דוקא סוציאליותם הביאה אותם לארץ־ישראל.‏ הרי כבר הורה זקן, ז’יטלובסקי, זה הטפוס המשונה של יהודי מודרני, שהוא יהודי לאומי בכל רמ”ח איבריו והוא אנטי־ציוני ג''כ בכל רמ“ח איבריו, הרי גם הוא הורה עוד לפני 30 שנה, כסוציאליסט יהודי ותיק, לסוציאליסטים יהודים צעירים, שאם בארץ־ישראל יוצר מעמד של פועלים יהודים עליהם תהא החובה, החובה הסוציאליסטית, ללכת גם לארץ־ישראל. איך שהוא, אבל בגלל האילימנט המנהיג, שבא מתוך תנועת העובדים, היה רישומה של תנועה זו ניכר בארץ גם לפני המלחמה.‏ ואולם שוק העבודה היה סוף סוף בידי תנועת העבודה ולא בידי תנועת העובדים. והנביאים והכהנים לעבודה, אלה שגם תנועת העובדים שבארץ קדשה אותם ונתקדשה בקדושתם: א. ד. גורדון, ברנר, ויתקין, בוסל ז”ל וכל אלה החיים אתנו כיום אלא שלרגלי העבודה יצאו ממערכת העסקנים המנהיגים, כל אלה מתוך תנועת העבודה באו ולא מתוך תנועת העובדים. ולוא נמשך מהלך הדברים כך הלאה בלי ההפסקה בעליה ובבנין הארץ, שבאה בעקב המלחמה, ולוא נתרחב הפתח לציון בלי שקדמו לזה זעזועי המלחמה והתפוררות היהדות שבגולה הרוסית, – היינו אולי זוכים להתקדמות בנין הארץ בשתוף הכחות של הקפיטל והעבודה, ששניהם מכוונים לדבר אחד: לבנות את הארץ ולהבנות מתוכה ולא לבנות את עצמו ולהבנות מתוך חורבנו, או מתוך דכויו, של חברו. ולוא היינו זוכים לכך, היינו אולי גם זוכים לכבוש העבודה וליחסים הוגנים בין נותני העבודה ומקבלי העבודה מתוך הבנה הדדית והשפעת המוסדות המרכזיים של ההסתדרות הציונית והישוב. ואולם… ואולם “זכה – עוזרתו, לא זכה – כנגדו”, ואנחנו לא זכינו.


 

3. כבוש תנועת העבודה ע"י תנועת העובדים    🔗


באה מלחמת העולם ונסתם הפתח לציון. הארגונים שיצאו מתוך תנועת העבודה, מכיון שלא היתה לפניהם מטרה אלא זו של העליה לארץ, היו כלא היו.‏ לעומת זאת הוכן ביהדות הקרקע לקליטת האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שבעולם כולו נתכסתה אז בהמון גלי שנאת לאומים. הקנאה והשנאה בין העמים, שהציפה את כל העולם בלי הבדל מעמד, לא סחפה לתוך המערבולת את היהדות הרוסית. היא, היהדות הרוסית, לא היה לה משום מה לקנא את קנאת רוסיה ומשום מה לשנוא את העמים, שרוסיה נלחמת בהם. ההמונים של כל עם ועם האמינו, שלא עמם הוא המתנפל, אלא שהעם שכנגדו הוא הוא שהתנפל עליו או על בני־בריתו. ‏והגורם העיקרי למלחמת העולם – ההתחרות הבין־לאומית של הקפיטל – הסתתר מאחורי גבו של העם “המתנפל” ונעלם מעיני ההמונים של העמים שהיו בתוך המלחמה, אבל מעיני ההמונים של היהדות ברוסיה לא היה יכול להעלם. היהדות בתור עם, בתור אומה. לא היתה בתוך המלחמה. עליה לא התנפלו והיא לא התנפלה על אחרים. היא, בתור אומה, עמדה מחוץ למלחמת העמים. המלחמה והשנאה שבין העמים לא הסתירו מנגד עיניה את האופק. ‏היא יכלה לראות מה שמאחורי המלחמה. ואדרבה, הם, ההמונים היהודיים, לא יכלו לא לראות מה שמאחורי המלחמה. הם היו בתוך המלחמה יותר מבני כל העמים האחרים, אף על פי שעמם לא היה בין הנלחמים.‏ הם עמדו במערכות המלחמה בכל החזיות. הם היו מוכרחים להרוג איש את אחיו ולההרג איש בידי אחיו בן־עמו העומד במחנה האויב שאינו אויבו. דבר זה היה בו אמנם כדי להגביר את הרגש הלאומי, לפקוח יותר את העינים שתראינה את הטרגדיה של היהדות לכל נוראותיה ולחזק את ההכרה הציונית, אבל היה בו גם כדי למשוך את הלבבות למלחמה בשלטונו הפרוע של הקפיטליסמוס, שהוא הוא שהביא על היהודים את הטרגדיה של הורגים ונהרגים ושל חרב איש באחיו ללא אהבה לצד זה וללא שנאה לצד זה, ללא סיבה וללא מטרה וללא טעם. נתקבלה הופעה, שכדאי להתעכב עליה. לגבי כל העמים אין שום נגוד בין תנועת הסוציאליסמוס ובין האידיאלים הלאומיים, ואצלם ירד החום הסוציאליסטי במדה שעלה החום של הרגש הלאומי. לגבי היהדות יש נגוד, אמנם לא פרינציפיוני אלא רק למעשה, בין העבודה הסוציאליסטית ובין העבודה הלאומית להכשרת הלבבות, ואצלה עלה החום של שתי השאיפות גם יחד. והנה לכל תכלה יש קץ וגם למלחמת העולם הגיע הקץ. הארץ נכבשה על ידי אותו העם, שממשלתו הכריזה, שהיא מביטה בעין יפה על התנועה הציונית והבטיחה לתת לה את סיועה. ההכרזה נתקבלה בשעתה בתרועת שמחה על ידי כל היהדות בעולם כולו, מלבד מתי מספר או קבוצות מספר מן המתבוללים שבימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני, והיהודים ציפו בכליון עינים לעת קץ המלחמה, שאז גם תבוא ההתחלה של הקץ למציאות הטרגית של האומה. עוד לפני שנגמרה המלחמה באו לארץ צירים מן הגולה כמעט לכל ארצותיה. לועד הצירים הגיע גם כסף בשפע. בגולה הרוסית שיצאה מגבולות הקודמים של מדינת רוסיה, ביהדות שבפולין, ליטא, רומיניה בחלקה הביסרבי וגם בגולה הפולנית החדשה, בגליציה, נתעוררה תסיסה לעליה לארץ. ועם כל זה נשארה הארץ סגורה בפני עליה חדשה גם לאחר שנגמרה המלחמה והארץ ניתנה ע“י כל המדינות הנוגעות בדבר בידי שלטון בריטי. ביאור פרשה סתומה זו אינו ענין לכאן. ואולם אחת היא אם דחית העליה ועבודת ההתישבות הציונית באה מתוך הפוליטיקה הבריטית למורת רוחם של מנהיגי הציונות או שהיא באה בהסכמתם או שהיא באה לרצונם של מנהיגי הציונות, שהתוו לעצמם תכנית־עבודה, שדרשה הכנות מוקדמות, שאי אפשר היה עוד להגשימן באותה שעה, אחת היא. אבל מצב זה התחיל לעורר ביהדות, גם בארץ וגם בגולה, התמרמרות, רגש־אכזבה, יאוש ורפיון ידים, והציונות עמדה בפני הסכנה לא רק שתפוג ההתלהבות בעם אלא שהנוער שבגולה, שהיאוש יתקפנו, ישטה לצדי דרכים לאסון העולם ולאסון עמם גם יחד. ויחרת דבר זה באותיות זהב לזכרון לדורות, שמפלגות העבודה שבארץ הן הן, שבלחץ פעולותיהן הוציאו את ועד־הצירים מאפס־מעשה, כמעט שהכריחוהו להתחיל בעבודת התישבות, שע”י הקשרים שהיו ביניהם ובין חבריהם בגולה התחילו לארגן את התנועה החלוצית ושע“י הלחץ שלהם על מנהיגי הציונות וע”י הקשרים שהיו ביניהם ובין אישים בריטיים בעלי השפעה מדינית הביאו לידי פתיחת הארץ במדת־מה בפני עולים יהודים.‏ תעמוד להן זכות היסטורית זו, שהן הן שהוציאו את הכרזת בלפור מכלל הלכה כתובה בדיו בספר, מכלל הלכה ואין מורין כן, והעמידוה הלכה למעשה, הלכה כתובה בזיעה ובדם בספר החיים. ואולם… ואולם “זכה – עוזרתו, לא זכה – כנגדו”, ואנחנו לא זכינו אלא למחצה, לא זכינו אלא ל“עוזרתו” ביד האחת ול“כנגדו” ביד השניה. העליה שהתחילה אחרי המלחמה, עלית החלוצים, לא באה מתוך תנועת העבודה, כי אם מתוך תנועת העובדים, מתוך תנועת פועלי ציון, ששתי נשמות שוכנות בלבה. תנועת העבודה נבלעה בתוך תנועת העובדים וכמעט שלא נודע, כי באה אל קרבה. יש לשער, שארגון תנועת העבודה לארץ, ארגון החלוציות, שהדחיפה לכך יצאה ממפלגות העבודה שבארץ, לא מצא לו מגשימים אלא מתוך תנועת העובדים. תנועת העבודה לפי עצם מהותה לא היתה יכולה להיות מרוכזת בהסתדרות אחת כוללת ומקפת. היא הוציאה מתוכה תאים תאים, ארגונים חד־תאיים, כשנמצא לפניה פתח לעליה לארץ, שנמוגו כאשר נסתם הפתח, מאחר שתפקידים אחרים מלבד העליה לא היו לפניהם. לעומת זאת נשארה בעינה מפלגת פועלי ציון, שתפקידה הסוציאליסטי איננו דוקא מן המצוות התלויות בארץ ומנהיגיה הם הם שנענו לקריאת מפלגות העבודה שבארץ לגשת לפעולה בארגון חלוצים לעליה. אפשר שאם גם בראשית הפעולה השתתפו במדה שוה גם עסקנים מפועלי־ציון וגם עסקנים מתוך ארגונים אחרים, אם כבר היו כאלה באותה התקופה, בכל זאת היתה יד פועלי ציון על העליונה והשפעתם היתה המכרעת בסדור הכשרת החלוצים ובספוק המזון הרוחני להם, “צידה לדרך”. ‏העובדא היא, ש“השמאל שלנו (השמאל הסוציאליסטי) שולט על התנועה החלוצית ועל ההכשרה החלוצית”2, וטבעי הוא הדבר, שבהכשרה החלוצית הניתנת על ידי השמאל הסוציאליסטי שלנו תופסת מקום על יד הכשרת הגוף לעבודה, על יד ההכשרה הטכנית, גם הכשרת הנפש לעבודה, ההכשרה הרוחנית – ברוח הסוציאליסמוס, שמלחמת המעמדות היא אחד העיקרים שלו, אם לא יסוד כל היסודות. ‏וכך זכינו לעלית עובדים הבאים להיות “עזר” בשעה שבתוך תוכם, והם אינם מרגישים בדבר, מפעפע כבר הארס ש“כנגד”.


 

4. הבונה אינו מכיר את עצמו    🔗


“וכך זכינו לעלית עובדים הבאים להיות “עזר” בשעה שבתוך תוכם, והם אינם מרגישים בדבר, מפעפע כבר הארס ש”כנגד“.‏ איך ומתי נכנס הארס ללבם, בלי שהם עצמם הרגישו בזה? אל נתמה על הדבר הזה. הטרגיות של היהדות, שע”י מלחמת העמים האחרים ביניהם לבין עצמם הובלטה בכל נוראותיה, היה בה אמנם, כפי שאמרתי, כדי להגביר את הרגש הלאומי ולחזק את ההכרה הציונית, אבל גם כדי לקומם למלחמה בשלטונו הפרוע של הקפיטליסמוס, גם פדי להכשיר את הלבבות לקליטת האידיאולוגיה הסוציאליסטית. ונגוד אין בין שתי אלה. יתר על כן, יש כבר אחוד. הנה – פועלי ציון! הלא הם “אחדו”, כפי השיגרא דלישנא, את הסוציאליסמוס ואת הציונות.‏ מלבד זאת, מה קל הדבר להעביר את אחדות ה“נושא” על ה,נשוא“, נכון יותר: מה קשה הדבר לאדם, שאין זה מתפקידו להיות הוגה ומנתח כל רגש וכל מחשבה העולים בנפשו, מה קשה הדבר לאדם כזה לא להעביר את אחדות הנושא על הנשוא. נוסף לזה – התפקיד, או היעוד, של הפועל בעולם כולו; לפי האידיאולוגיה המקובלת בין נביאי הסוציאליסמוס ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, הרי הפועל הוא נושא הפרוגרס החברתי בעולם, הוא הכח הדוחף להתקדמות, לתקון, לבנין. והלא דיו הוא3, אם הפועל הוא הכח הדוחף להתקדמות ולבנין העולם כולו – ודאי שהוא הוא המיועד לכך גם בעולמנו אנו. ‏ ועוד – קל וחומר! ומה בעולם כולו, שסדרי החיים קבועים בתוכו מזה מאות ואלפים בשנים ויש כחות עצומים המעונינים בקיום הסדרים האלה – יש בכחו של הפועל להביאם לידי שנוי, לתקנם, להביא במקומם סדרים אחרים טובים מהם, – בעולמנו אנו, שאנו נגשים עכשיו לבנותו, על אחת וכמה. זאת היא האידיאולוגיה המקובלת והרווחת והיא היא הכובשת את לב הנוער הציוני. כאן אמנם יש לשאול: ומדוע, איפוא, אין הפועלים, הפועלים ממש, באים בראש החלוצים האחרים לבנות את עולמנו ורק מנהיגי הפועלים עומדים בראש להכשרת החלוצים, להכנתם להיות לפועלים – כפי שאנו רואים כאן וכפי שמעיד דרך אגב אחד מטובי העסקנים הציוניים היודע את תנועת החלוציות מתוך מרכזה הגדול, מווארשה4. אבל אין שום עובדא בעולם עומדת בפני האמונה, בפני אמונה בהשקפת עולם, ומה גם כאן, שהחלוץ המתכונן להיות פועל רוצה להאמין, באשר אמונה זו מוסיפה לו כח מוסרי להקדיש את עצמו לחיי עבודה המפרכת את הגוף ושאיננו רגיל בה מבית אביו. ואולם הדין אינו דין והקל וחומר יש עליו תשובה, תשובה פשוטה יותר מדאי. העולם כולו קיים כבר. בשביל שנוי סדרי החיים אין צורך ברכוש שלא בא עוד לעולם, אלא במה יש צורך? – בכח, כח מוסרי אר שכלי או גופני. ואולם לבנות עולם אי אפשר בלי רכוש, אם אין אנו רוצים להתחיל מבראשית ואין אנו מוכנים לשוב לחיי בראשית, והרכוש טרם היה בארץ, הרכוש הדרוש להמשכת הבנין, הוא צריך לבוא מן החוץ והוא צריך להיות מובא ע”י בעליו, אם אין אנו רוצים ואין אנו יכולים להסתפק ברכוש הלאומי שלנו, היינו בנדבות לקרן הקיימת ולקרן היסוד.‏ ומה יוכל הפועל בכל כחו וכח האידיאל שלו לעשות לבנין הארץ, אם בעלי הרכוש לא יאמינו או לא ירצו באידיאל שלו? להלחם בבעל הרכוש? אבל בעל הרכוש יוכל לא לחפוץ במלחמה והוא לא יצא ולא יבוא למלחמה… וההנחה הראשונה, היסודית, על דבר היעוד של הפועל להיות הכח הדוחף להתקדמות, לתקון, לבנין – גם היא אינה אלא עורבא פרח לגבינו, לגבי היהדות ותקונה ובנינה.‏ והוד היעוד הזה והדרו המסתורי המושך אליו את לבות הנוער שלנו לתנועת הפועלים ואל התהום של האידיאולוגיה שלה, שאין לה כל מקום בתנאי חיינו ועבודתנו בארץ, זר־הקוצים, שיש בו קצת נחמה וספוק פרטי לצעיר המקדיש את עצמו לחיים שהקוצים מרובים בהם על הפרחים, גם הוא אצלנו לא לפועל הוא, אלא לאחר. ולא מפני שאנחנו קורצנו מחומר אחר, לא ככל האדם, אלא מפני שגם לגבי כל העולם לא הפועל הוא נושא הפרוגרס החברתי, ואם זה גם נכון למעשה: לא תכונתו בתור פועל היא שעושה אותו לכח הדוחף להתקדמות, כי אם תכונה אחרת, שבה אנחנו כמעט כולנו בגלות “מבורכים”, ולא רק הפועל ולאו דוקא הפועל, ואולי הפועל דוקא פחות מהרבה, הרבה אחרים. התקדמותו של האדם בכלל לא באה אלא מתוך הכרח, מתוך אי־יכולת להסתפק ב“מה” שהיה וב“איך” שהיה. והתקדמות החברה בסדרי החיים אינה באה גם עכשיו ולא תבוא גם בעתיד אלא מתוך הכרח, מתוך אי־ספוק בסדרים הקיימים, מתוך הרגשת הצורך בסדרים אחרים. ואיזהו המרגיש יותר מן האחרים בצורך בסדרים אחרים, המוצא פחות מכל האחרים ספוק בסדרים הקיימים? הרי אין זה אלא מי שבסדרים הקיימים הוא מוצא יניקה לקיומו פחות מהאחרים, מי שהיניקה שהוא מוצא לעצמו אינה מספיקה לקיומו, או שאינה מספיקה אלא בקושי, מי שבסדרים הקיימים הוא מושרש בעולם פחות מהאחרים.‏ התלוש מקרקע החיים הוא הוא שיש לו צורך בתקונים, בשנוי הסדרים.‏ וכשהוא אינו בודד, כשהתלושים אינם מועטים וכולם יחד אינם בבחינת כמות מבוטלת, יש בלחץ הבא מצדו על האחרים כדי להניע את האחרים לשנויים ולתקונים. ואם התלושים אינם גם בבחינת איכות מבוטלת, אם האחרים אינם יכולים להתקיים בלעדיהם, אם גלגל החיים אינו יכול להסתובב בלעדיהם – יש בידי התלושים להכריח את האחרים לשנות את הסדרים, להביא בהם תקונים ידועים. ‏ואם עומד להגיע הזמן שהתלושים יהיו המרובים, והמושרשים יהיו המועטים – יהא אז בידי התלושים לשנות את סדר העולם מן הקצה אל הקצה ולקבוע סדר־עולם חדש במקומו. ואיזהו המעמד התלוש ביותר, המקבל יניקה לעצמו – בסדר העולם הקיים – פחות מאחרים ושהאחרים אינם יכולים להתקיים בלעדיו, הרי זהו מעמד הפועלים. ‏כן, כך הוא בכל העולם, אבל לא כך הוא הדבר בעולמנו אנו. איזהו המעמד בתוך היהדות בעולם כולו, התלוש מקרקע החיים יותר מהאחרים, מעמד הפועלים? – לא מיניה ולא מקצתיה! המעמד הבינוני הוא הוא המושרש בקרקע פחות מן האחרים, הוא הוא התלוש. “בעל הבית” של העירה היהודית, החנוני הקטן והסרסור שברחוב היהודים בעיר הגדולה, ואפילו היהודי ה“אמיד” שבעיר הגדולה וה“גביר” של העירה – הם הם התלושים מן הקרקע. ועל כולם – תלוש הוא הנוער היהודי, הנוער ה“מתלמד”, זה שהמשיך את למודיו בבית הספר התיכוני ואפילו גם בבית הספר הגבוה וזה שהיה מוכרח להפסיק את למודיו מחוסר אמצעים או מחוסר פרספקטיבה לעתיד, הנוער היהודי, בן המעמד הבינוני.‏ הוא תלוש מכל הצדדים, הוא תלוש מקרקע החיים גם בחומר וגם ברוח.‏ שם, בגלות, אין לו בסיס וגם אין לו תקוה לבסיס איקונומי ואין לו גם בסיס רוחני, אין לו גם אטמוספירה תרבותית להשתרש בתוכה, לינוק מתוכה ולהוציא גידולים מתוכו לתוכה.‏ הוא נעקר מן האטמוספירה התרבותית של אבותיו ואבות אבותיו, או שאטמוספירה תרבותית זו פרחה לה והשאירה אותו בחלל ריק, והאטמוספירה התרבותית של הנכרים זרה לו באשר הוא זר להם. הרגש היהודי הלאומי של הנוער בגלות – הרגשת מחנק כרוכה בעקביו, מחנק מאין אויר תרבותי־חברתי לנשימה בגלות. הנוער העברי בן המעמד הבינוני הוא הוא איפוא גם צמא יותר מאחרים לאטמוספירה יהודית, ליהדות שתקיף אותו כולו, בבית וברחוב, שתמלא את כל החלל שבתוכו יחיה.‏ אמנם גם הפועל היהודי בגלות הוא תלוש מהחיים לעומת הפועל הנכרי, אבל כך הוא גם הבורגני היהודי, הבורגני ממש, בעל רכוש גדול, תלוש מקרקע החיים לעומת בעל־הרכוש הנכרי. ואולם לעומת המעמד הבינוני היהודי, הם, הבורגני מצד זה והפועל מצד זה, הם מושרשים יותר, עד כמה שאפשר בכלל ליהודי להיות מושרש בחיים של העמים האחרים; הם המושרשים, הבורגני יותר והפועל פחות, אבל שניהם יותר מבן המעמד הבינוני. ‏הפועל היהודי, וגם זהו צד שוה בינו ובין הבורגני היהודי, אינו תלוש גם מחיי התרבות של הסביבה הנכרית שלו כבן המעמד הבינוני ואינו צמא כמוהו לאטמוספירה יהודית, כי הרי חיי החומר וחיי הרות אינם עולמות נפרדים ובמדה שאחד מושרש בחיי החומר של סביבה ידועה הוא מושרש גם בחיי הרוח שלה. ולכן – “הרי הפועל שלנו הנמצא בגלות לא נמשך עד כה אחרי תנועתנו ולא היה בו אותו הכח הרוחני הדרוש, כדי להתגבר על כל המכשולים העומדים על דרכנו בבנין הארץ”5, ממש כבורגני שלנו, שלאומיותו ואידיאליותו מביאות אותו לעבוד “למען ארץ־ישראל” מרחוק, לכל היותר – להכניס קצת מהונו לארץ, אבל לא את נפשו ומאודו, לא את עצמו ואת כל הונו. ולכן לא הפועל, כמו שלא הבורגני היהודי, הוא הכח הדוחף בתוך היהדות להתקדמות, לתקון חייה, לבנין עולמה; לא הפועל הוא המיועד לשנות את סדר העולם של היהדות מן הקצה אל הקצה ולקבוע סדר חדש במקומו, לבנות עולם חדש ליהדות, לבנות את היהדות בארצה. היעוד הגדול הזה הוא “הגורל” של בן המעמד הבינוני. המעמד הבינוני הוא הוא הדוחף לבנין, הוא הוא המיועד לבנות והוא הוא הבונה. זה בא בחביתו וזה בא בקורתו. האבות, שאין להם עוד כח לעבודה גופנית ושיש עליהם עול משפחה, שבעבודה גופנית לא יוכלו לשאת בו, באים אל הארץ אם יש להם מעט רכוש שבעזרתו יוכלו להאחז בה. והבנים, שאין עליהם עול משפחה ויש להם עוד כח לעבודה גופנית, באים אל הארץ לעבודה ממש, באים כפועלים. הפועל שבארץ לא בא אל הארץ מתוך שהוא פועל, אלא הוא נעשה לפועל והכשיר את עצמו להיות פועל, מפני שהקדיש את עצמו לבנין הארץ. ולוא הכיר הבונה את עצמו; לוא ידע וזכר כי כח “הפועל”, שבו הוא בא לבנות את הארץ, איננו “כח ראשון”; לוא ידע, שהיעוד להחיות את העם והארץ לא הוטל על הפועל היהודי, כשם שלא הוטל על הבורגני היהודי, אלא על מי הוטל? על המעמד הבינוני בנעריו ובזקניו, אלה במעט הכח הגופני ואלה במעט הכח הרכושני שלהם, כי אז היה הפועל בעולם הגדול משמש לו דוגמא לעשות בעולמנו הקטן כמעשהו ולא את מעשהו: מה שם יסוד היסודות הוא אחוד הכחות הבונים, אף כאן יסוד היסודות הוא אחוד הכחות הבונים; מה שם הדבר הראשון הוא אחדות ושלום, עזרה הדדית ואי־התחרות בין הכחות הבונים, אף כאן כך. לסכסוכים שבתוך מחנה הבונים היה אז יכול לבוא פתרון בדרך שלום, בדרך ויתורים הדדיים, בדרך השפעה צבורית־לאומית. ‏ואולם – אנחנו לא זכינו לכך.‏ עבודת ההכשרה של הנוער מהמעמד הבינוני נפלה לא לידי תנועת העבודה הלאומית, כי אם לידי תנועת העובדים הבין־לאומית. יחד עם ההכשרה הגופנית לעבודה הלאומית באה הכשרה נפשית לדרך העבודה של הפּרוליטריון הבין־לאומי.‏ וחורבן היהדות – כשם שחיזק את הרגש הלאומי ואת השאיפה הציונית, כך גם הכין את הלבבות לקליטת האידיאלוגיה של המלחמה בשלטון הפרוע של הקפיטליסמוס. ונגוד אין בין שני אלה. יותר מזה: יש “אחוד”. והיעוד הגדול והקדוש של “הפועל” לתקון העולם מעורר הערצה והתבטלות ורצון להצטרף אליו בכל. והמתכונן להיות פועל מתוך יעודו לבנות את עמו ואת ארצו רואה את עצמו כפועל מכבר ומיחס את יעודו הוא, את יעודו של המעמד הבינוני בישראל שבגלות – ל“פועל”. וכשהוא בא לארץ כבר אינו מכיר את עצמו, והוא בא להיות “עזר”, ובתוך תוכו, והוא אינו מרגיש בדבר, מפעפע כבר הארס ש“כנגד”. “הלנו אתה אם לצרינו – כל שאינו לנו הוא לצרינו”, – זהו כלל גדול בכל מחנה השואף לשנות את הקיים. וה־“לנו” של הנוער העברי הבא – אחרי קבלת “ההכשרה” – לבנות את הארץ אינו עוד מחנה הבונים בנעריהם ובזקניהם, מי במעט כחו הגופני ומי במעט כחו הרכושני, כי אם מחנה “הפועל”, המחנה היהודי של תנועת העובדים הבין־לאומית, שהפצת שנאה ותחרות בין אלה שהם “לנו” ובין אלה שאינם “לנו” היא בשבילו מלאכה שצריכה לגופה של מלחמת־המעמדות, הנושאת על כנפיה את הגאולה לעולם.


 

5. ההשתלטות בעבודת ההסתדרות הציונית    🔗


“לא הפועל הוא המיועד לשנות את סדר העולם של היהדות, לבנות את היהדות בארצה. היעוד הגדול הזה הוא הוא ה”גורל" של בן המעמד הבינוני" – אמרתי. ובכן גם אני בא באידיאולוגיה של מעמד, גם אני בא לרכוש נפשות לתורת המעמדות בעבודת הבנין הלאומי? לא! אני כופר בעיקר תורת המעמדות בשדה עבודה לאומית בכלל ובשדה העבודה הלאומית שלנו ביחוד.‏ ולא עוד, אלא שאני חושב, שהכנסת העיקר של המעמדיות לתוך העבודה הלאומית שלנו היא הכנסת רעל לתוך גוף האומה, שצריכה להבנות ואינה יכולה להבנות אלא בכל כחותיה כולם, – רעל המביא לידי גידול מופרז ומיותר של תאים ידועים, הבא על חשבון גידולם והתפתחותם של כל התאים האחרים שבגוף, שחיותו תלויה בהם. השתמשתי בלשון המעמדיות לא מפני שאני מודה בה בתור פּרינציפּ, בתור יסוד להלכה לכל התנאים האפשריים, כי אם מפני שבתנאי החיים של היהודים בעולם כולו, כמו שהם במציאות הקיימת, המעמד הבינוני – ולא הבורגנים מלמעלה ולא הפועלים מלמטה – הוא הוא למעשה הכח העולה מתוך היהדות כולה לבנות את הארץ ולקומם אותה מתוך חורבנה. השתמשתל בלשון המעמדיות גם כדי “לשבר את האוזן”, שאינה נזקקת אלא ללשון זו ואינה רוצה לקלוט דברים הנאמרים בלשון אחרת. ואולם עכשיו, לאחר שעשיתי כל מה שביכלתי הדידקטית כדי לפקוח את האזנים הסתומות בפני כל לשון בלתי־מעמדית, עכשיו – אם עלה או לא עלה הדבר בידי – אני יכול לשוב ללשון בני אדם פשוטה, ללשון הציונית הפשוטה, ללשון האבטואימנציפציה של היהדות, שהסיסמא שלה היא: אם אין אני לי – מי לי, וה“אני” הוא הרצון הקבוצי של האומה. ה“בונד” היה מונה את הציונים, ביחוד את הסוציאליסטים שבין הציונים, ב“פוליטיקה של כלל ישראל”. “כלל ישראל” זה, שרובו הגדול אינו “יוצר” והוא ניזון, ככמהין ופטריות הללו, מן הרקבון שבסדר החיים הקפיטליסטי, האם ראוי הוא, שסוציאליסטים יטפלו בו, האם ראוי הוא, שמי שהוא ידאג לקיומו? “כלל־ישראל” זה, שרובו הגדול שייך למעמד הבינוני, שנידון לכליה היום או מחר, על כל פנים בעתיד הקרוב, לפי אמונת המרכסיסמוס, במהלך ההתפתחות של חיי הכלכלה בעולם, – כלל ישראל זה, האם בכחו להנצל מן הכליה, לעמוד על נפשו, להוציא מתוכו כחות יצירה ובנין, אם גם ימצא מי שיטפל בו וידאג לקיומו, להמשכת קיומו? ו“פועלי ציון” מצאו תשובה לשני צדדי השאלה והתמיהה על “הפוליטיקה של כלל ישראל”. כלל ישראל זה, שרובו אינו “יוצר”, ראוי הוא שסוציאליסטים יטפלו בו, כשבדרך הטפול יהפך ל“יוצר”. ‏וכלל ישראל זה, שרובו הגדול שייך למעמד הבינוני שנידון לכליה, יוכל להוציא מתוכו כחות יצירה ולהנצל מן הכליה, כשיטפל בו מעמד הפועלים, שהוא הוא הכח הבונה בעולם ושתקון העולם כולו, ואי־אפשר שתקון היהדות לא יהא בכלל זה, הוא. יעודו. קשה להכריע, אם האמונה המסתורית ב“יעודו” של הפועל בעולם (גם המטריאליסמוס ההיסטורי אינו מגן בפני עלית ניצנים של אמונות מסתוריות במקום האמונות שנעקרו על ידיו!) או העמדת המסובב במקום הסבה (גם זאת היא הופעה אנושית תדירה!) או ששתיהן כאחת הביאו לכך, שמפלגת פועלי ציון האמינה, כי הפועל היהודי תפקידו הוא וכחו אתו לבנות את העם בארצו, שהוא הוא שההיסטוריה הטילה עליו להגשים את הציונות. ‏ והנה ה“בונד” – בעקב אי־התענינותו בקיום האומה ומתוך האמונה שהסוציאליסמוס מחייב את הקוסמופוליטיסמוס – טעה בדבר אחד, ופועלי ציון – מתוך שאיפה “לאחד” את הציונות והסוציאליסמוס ומתוך אמונה ביעודו של הפועל – טעו בדבר אחד. וטעותם של פועלי ציון מסכנת את הציונות לאין ערוך יותר מטעותו של ה“בונד”, כי על כן השאירה התנועה הציונית את טעותו של ה“בונד” במקומה, מחוץ לעבודה הציונית, וטעותם של פועלי ציון הוכנסה לתוך העבודה הציונית. ה“בונד” טעה בזה, שלא הבחין בין ליקוי אורגני לליקוי פונקציונלי ושכח שהרצון – שאמנם אין לו מקום בתורתו של מארכס –, המתעורר ע“י הופעה חיצונית מפתיעה, ע”י סכנה או ע“י שמחה הבאה פתאום, יש בו לפעמים כדי להחזיר לאדם שתוק־הלשון או שתוק־הרגלים, את כשרון הדבור ואת כשרון התנועה והעמידה על רגליו. אבל דבר זה לא נעלם ממנו, שהפועל, שיש בכחו לשנות סדרי עולם, אין בכחו לבנות עולם חדש, ש”בהוה – כף אנרגיה לבעל רכוש יוצרת עולמות, ואנרגיה חפנים של בעל עבודה ועמל, שאין אתה רכוש אלא מעט, אינה יוצרת אלא מעט, ואנרגיה חפנים שאין אתה רכוש כלל יכולה רק להרוס ולא ליצור“6. ו”פועלי ציון" ראו אמנם שהתגעשות הגלים של ים הגלות וגילוי המוצא להצלה בדרך הציונות יש בהם כדי להחזיר ליהדות את כשרון היצירה, את כשרון התנועה והעמידה על רגליה, אבל מתוך האמונה המסתורית ביעודו של הפועל באו לידי החלפת הסבה במסובב, ראו את הפועל, שהיה לפועל מתוך השאיפה הציונית, כאילו הוא הנושא את השאיפה הציונית, כאילו הוא הדוחף לציונות, כאילו הוא ה“כח־ראשון”, והעמידו את עצמם במקום העם כולו, העמידו את ה“אני” של תנועת־העובדים שביהדות במקום ה“אני” של היהדות כולה. ומכאן – ההשתלטות של “הפועל” בתוך התנועה הציונית בחוץ לארץ ובתוך החיים בארץ7. ה“אני” הוא היוצר. כל מה שמחוץ ל“אני” אינו אלא חומר או אמצעי ליצירה. ומובן, שהיוצר צריך לכבוש את החומר והאמצעים ולשלוט בהם. ומכאן – מתוך האמונה ב“יעודה” של תנועת העובדים לבנות את העם – העמדת החנוך לסוציאליסמוס במקום החנוך לאחדות לאומית, לאחוד הכחות שבעם. ומכאן סמיות־העינים עד כדי לא לראות, שבדרך העבודה של “הפועל” בארץ הוא “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח” – מול פני שותפיו, ואפילו מול פני חבריו לעבודה. כאשר בקרתי לפני שנים אחדות בנקודות הישוב שבעמק, בשנים הראשונות לקיומן, ראיתי במושב־עובדים את האנשים כורעים תחת משא העבודה, שהטילו על עצמם בגזירת “העבודה העצמית”. האשה, שיש לה גם ילדים קטנים, עובדת ביום למעלה מכחותיה במשק החצר, בגינה, בלול וברפת. והבעל העובד ביום יחידי למעלה מכחותיו בשדה ובנטיעות, אין לו די שעות־מנוחה להחליף כח, כי הרפת דורשת עין פקוחה ויד עובדת גם בלילה. דברתי אתם על עצם גזירת העבודה העצמית, המביאה אותם לידי התנוונות ללא עת, וכל המנוון נפש אחת מישראל כאילו מנוון עולם מלא. שאלתי, האם לא טוב היה להעביר לא“י חלק מההכשרה הניתנת לחלוצים בחו”ל ובמקום ההכשרה לעבודת אדמה במשקים של נכרים בחוץ לארץ, שסוף סוף אין בה כדי הכשרה גמורה לעבודת האדמה בחקלאות שבארץ, – האם לא מוטב היה לסדר חלוצים לשם הכשרתם במושבי העובדים, חלוץ חלוץ לכל משק, לתועלת החלוץ ובעל המשק כאחד? התשובה היתה: אין המשק במצבו עכשיו יכול לשאת בהוצאות להחזקת עוד אדם. שאלתי, אבל הרי אלה מכם, שיש להם בין בני משפחתם שבארץ או בחוץ לארץ מי שמוכשר לעבודה, מביאים אותו ברצון אליהם לעבוד ולחיות אתם יחד. התשובה היתה: קרוב היושב בבית די לו בכלכלה ואין צורך ליתן לו גם כסף במזומן, מה שאין כן אם ישב בבית חלוץ, לא בן המשפחה, שצריכים ליתן לו גם קצת כסף במזומן, וזה אין בכחם. באתי אחר כך לקבוצה. דברתי עם אחד הוויטירנים של תנועת־העובדים, שפרש מן העסקנות וחזר לעבודה כחבר באותה הקבוצה.‏ שאלתיו: האם לא מוטב היה להעביר חלק מההכשרה לא“י, לסדר חלוץ חלוץ אצל כל בעל משק שבמושבי העובדים, שהחלוץ ישב בביתו וקצת כסף מזומן הנחוץ לכל אדם היושב לא בתוך משפחתו תנתן לחלוץ ממקור אחר, מן המקור המיועד להוצאות ההכשרה? התשובה היתה: אם כן אתה מוצא בעלי המשקים במושבי העובדים נשכרים! (במובן: חוטא – נשכר). והנה גם לגבי תנועת העבודה וגם לגבי תנועת העובדים ערך חברתי אחד לקבוצה ולמושב העובדים.‏ ואדרבה, לגבי תנועת העבודה, שהסוציאליסמוס המוסרי תפס בה מקום חשוב מתוך האידיאולוגיה של תקון הכלל ע”י תקון הפרט, יש ערך עצמי “סוציאליסטי” לקבוצה, שאיננו למושב עובדים, והוא – הפרישה מן השאיפה או צמצום השאיפה לרכוש פרטי. לגבי תנועת העובדים, שהאידיאולוגיה שלה – וזוהי הנקודה היחידה הנכונה שבה – היא תקון הפרט ע"י תקון הכלל, אין כל ערך עצמי סוציאליסטי לקבוצה, שהרי גם היא כמושב־עובדים מיוסדת על הקנין הפרטי, אלא שהיא שולטת ברכוש – בשותפות. הערך הסוציאליסטי שיש לקבוצה לגבי תנועת העובדים אינו אלא ערך חנוכי: הדרכת האדם, ובעיקר: הדרכת מחשבתו של האדם, לצד הקוליקטיביסמוס. ועל כן מוטב, שהחברים לעבודה בבנין הארץ, שהכחות המעולים שבדור התחיה, שהם ובניהם נחוצים כל כך להקמתו ולקיומו של עולמנו, מוטב שהם יכרעו תחת משאם ויתנוונו ללא עת ובלבד – שלא ליתן “עזר'” לחטא העבודה בלי חנוך לסוציאליסמוס.

התחילה בארץ אחרי המלחמה עבודת ההתישבות במדה יותר גדולה מאשר לפני המלחמה וגם בתכנית מחושבת מראש, פחות או יותר, על ההשקעה הדרושה עד שיעמדו ה“מיושבים” על רגליהם. שאלתי את עצמי, האם בין כל ה“מועמדים” להתישבות לא היה צריך להנתן מקום, אם לא מקום בראש, לבני “החלוצים” מהדור הקודם, לבני האכרים מן המושבות הישנות של “פלחה”, שהמשק של בית־האב צר מהכיל את כולם, והם עוזבים את המושבה ועוברים לא לחיי־בטלה, כי אם לכל מיני עבודות קשות שבעיר? ועוד שאלתי את עצמי – ודבר זה שאלתי גם מאחד העובדים בהנהלת עבודת ההתישבות, לא בתור מנהיג, כי אם בתור מומחה, ותשובה לא קבלתי – הנה יש בארץ בית ספר מצוין לחקלאות; הבוגרים העוזבים את “מקוה־ישראל” נפוצים לכל רוח (אני פגשתי מהם וגם מבני האכרים – בעבודת ה“נהגות”), והם אינם טעונים “הכשרה” לעבודת האדמה; ויש ביניהם כאלה שעלו לארץ על מנת כך, על מנת לקבל את ההכשרה בארץ, ולא הכשרה לעבודת הגוף סתם וגם לא הכשרה דיליטנטית לחקלאות, כי אם הכשרה גמורה, תיאוריטית ומעשית, על ידי תורה ועבודה כאחת; האם הם אינם ראויים לכך והאם כל עבודת ההתישבות לא היתה זקוקה לכך, שהם “ייושבו” או יועמדו על הקרקע, אחדים־אחדים בתוך כל מושב ואחדים־אחדים על יד כל קבוצה, לתועלת עצמם ולתועלת האחרים גם יחד? והרי אילולא “בני־בנימין”, שעלו מתוך ריאקציה נגד ההשתלטות של תנועת העובדים – ומדרך הטבע הוא, שבכל תנועה הבאה מתוך ריאקציה יש הרבה מומנטים שליליים – ולולא אותו “הנדיב הידוע”, שנענה לבני “בניו” הראשונים, לא היה זוכה אף אחד מבני האכרים להתישבות, מלבד בודדים – אם היו כאלה – שנכנסו ל“מפלגה” ולקבוץ ולקבוצה. ושוב לולא אותו הנדיב הידוע, בצורת פיק“א, שנענה לבני מקוה־ישראל, הרי לא היה מגיע אף אחד מהם להתישבות. ומשום מה? משום שכבוש הכשרת העולים ע”י השמאל, שגרר אחריו מאליו את כבוש העליה החלוצית, העלה את השמאל להשפעה כבירה, אם לא לשלטון, גם בעבודת ההתישבות, ולדידיה, הרי ראוי ו“כשר” להתישבות אינו אלא זה ש“הוכשר” על ידיו, זה שהוכשר לסוציאליסמוס, מלבד העובדים החקלאיים הותיקים, השרידים מתנועת העבודה שהיתה בארץ, שלא פרשו מן העבודה ואי־אפשר היה לפסול אותם.


 

6. ההשתלטות בהסתדרות העובדים    🔗


מי שאינו מטפס אינו עולה ואינו יורד.‏ מי שמטפס והוא יודע את המלאכה – עולה. וכששנים עושים במלאכה אחת, האחד מטפס והשני אינו מטפס, המטפס עולה ושאינו מטפס – יורד. כך ירדה תנועת העבודה מהשפעתה בחברת העובדים העברית, כשהעובדים התאחדו ונוצרה “הסתדרות העובדים העבריים בארץ־ישראל”. בהסתדרות העובדים גברה מהר ידה של מפלגת הפועלים; יד מפלגת־העבודה – הפועל הצעיר – היתה על התחתונה. השפעת הרוב נתבטלה בפני השפעת המעוט. ואין לתלות את הדבר בכשרון

המנהיגים מצד זה ובחוסר חריצות המנהיגים של הצד השני. מפלגת הפועלים, שאינה מאמינה בכח המוסר ופניה למלחמה, שואפת – אנוסה על פי הדבור הסוציאליסטי – להיות השלטת בעם. מפלגת העבודה, המאמינה בכח ההשפעה המוסרית, פניה לשלום ואינה רוצה להשתלט ביד חזקה. מפלגת הפועלים מעמידה את “הפועל” ממעל לעם כולו, לכל השכבות והמעמדות האחרים שבעם: “הפועל” הוא היוצר, הבונה, כל השאר אינו אלא חומר ואמצעי לבנין. מפלגת העבודה רואה את עצמה רק כחלוץ העובר לפני המחנה, והוא חלק מן המחנה. מפלגת הפועלים מאמינה ביעודה היא לבנות עולם חדש, ומי שמאמין ב“יעודו”, הרי מלאך דוחפו לכבוש, להשתלט על האחרים. מפלגת העבודה מאמינה ביעודו של העם כולו, כולו כאחד, לבנות את עצמו, ועל כן אינה יכולה לשכוח, שנחוץ אחוד הכחות, שאינו בא בתנועה לאומית אלא מתוך אחוד הלבבות, שנחוצה אחדות הרצון, שאינה יכולה להיות בתנועה לאומית, כשחלק אחד משתלט על החלק השני, ומה גם כשהחלק המשתלט הוא המעוט בעם. מפלגת הפועלים ראתה – ואחרת אי אפשר לה לראות – גם את הסתדרות העובדים כאמצעי לאידיאל של המפלגה. מפלגת־העבודה ראתה – ואחרת‏ אי אפשר לה לראות – את הסתדרות העובדים כמטרה לעצמה. ולכן רצתה מפלגת העבודה, שההסתדרות תשלוט היא עצמה בעצמה. ולכן רצתה מפלגת הפועלים להיות היא השולטת בהסתדרות. ‏וכששנים עושים במלאכה אחת, האחד מטפס והשני אינו מטפס, – המטפס עולה ושאינו מטפס יורד. תנועת העבודה – השפעתה בהסתדרות העובדים פחתה והלכה; לשלטון בהסתדרות העובדים הגיעה תנועת הפועלים. ולוא היתה יכולה הסתדרות העובדים לשלוט בשוק העבודה, לוא היה שוק העבודה זקוק לעובדים העברים דוקא, ולוא היינו יכולים להסתפק בשוק העבודה הקיים, לולא היינו זקוקים לשם הגשמת השאיפה הלאומית להרחבתו, לולא היינו זקוקים לכניסת עוד ועוד נותני עבודה לארץ, – אזי לא היה לנו על מה להצטער. שלטונה של תנועת הפועלים בהסתדרות העובדים היה אז רק מגביר את לחץ העובדים על נותני העבודה להרמת שכר העובד.‏ כן, לוא… ולולא… אבל המציאות איננה כך, ואנחנו עוד רחוקים־רחוקים מלהגיע לידי כך. ובמציאות הנוכחית, שתמשך עד שלא יהא לנו עוד צורך בכניסת נותני עבודה יהודים מן הגולה ועד שהעבודה הזרה לא תהא זולה מהעבודה העברית, במציאות הנוכחית כרוכה בשלטון מפלגת הפועלים בהסתדרות העובדים תקלה מרובה, תקלה לכל הצדדים: לכבוש העבודה שישנה, ליצירת עבודה חדשה, וממילא גם להרמת שכר העובד ואפילו לאחדות־העובדים עצמה.‏ על הדבר הזה, ששלטון המפלגה בהסתדרות העובדים הוא הוא שהביא לידי אגודי עובדים מחוץ להסתדרות (ברית טרומפלדור, המזרחי) ודאי שאין צורך להאריך הרבה. לוא נשאר הדבר למעשה, כמו שנקבע להלכה, שההסתדרות והמפלגה הן שתי רשויות ואין האחת נכנסת לתוך תחומה של חברתה ואין המפלגה משתמשת בהסתדרות למטרותיה היא, ושההסתדרות אין לה ענין אחר מלבד הדאגה להשגת עבודה לחבריה ולהטבת תנאי העבודה, כי אז לא היו העובדים המתנגדים למפלגה השלטת מוצאים שום צורך להתארגן לעצמם מחוץ להסתדרות הקיימת; אז היה גם קל הרבה יותר למשוך אל ההסתדרות את העובדים העירוניים מתוך העדות המזרחיות, שלא מתוך הנוער, שאינם יודעים לא חילק ולא בילק וכל פוליטיקה זרה להם ולרוחם. אבל אין צורך גם להעמיק הרבה, כדי למצוא את התקלה הכרוכה בשלטון מפלגת־הפועלים בהסתדרות העובדים גם לכבוש העבודה וגם להטבת תנאי העבודה. במדה שיש צורך בהשפעה מוסרית־לאומית לשם כבוש העבודה, בה במדה יורדת היכולת ללחוץ בכח הארגון המעמדי להטבת תנאי העבודה; ולהיפך: במדה שכח הארגון המעמדי פועל להטבת תנאי העבודה, בה במדה נלקית ההשפעה המוסרית־הלאומית לכבוש העבודה. ברור הדבר, שבמצבנו ובמצב עבודתנו בארץ הדרך הסלולה לכבוש העבודה ולהטבת תנאי העבודה גם יחד היא דרך ההשפעה המוסרית־הלאומית. הדרך הסלולה לפועל בעולם כולו, בתנאי החיים של העמים האחרים, ללחוץ להטבת תנאי העבודה בכח הארגון המעמדי, אינה כלל וכלל דרך להטבת תנאי העבודה של הפועל העברי בארץ. היא צריכה להשאר אצלנו רק לשעת הדחק ובאין ברירה, וגם אז רק במקום שההשפעה המוסרית־הלאומית חזקה כל כך עד שהלחץ בכח הארגון המעמדי להטבת תנאי העבודה לא יוכל להביא לידי יציאת העבודה עצמה מידינו.‏ ודוקא דרך זו היא היא דרך המלך של הסתדרות העובדים העבריים הנהוגה ע“י מפלגת הפועלים, ולא עוד אלא שגם הרחיבו אותה. דרך ההשפעה המוסרית־הלאומית מוליכה רק ללא־עבדות, שם היא נגמרת, – להגיע בה עד לשלטון אי־אפשר. בשביל הסתדרות־עובדים די אמנם בלא־עבדות, בתנאי עבודה הוגנים, אבל בשביל המפלגה לא די בזה: האידיאל שלה הוא לשלוט. הסתדרות־עובדים מותר לה להסתמך, להשליך את יהבה על השפעה מוסרית, והיא צריכה לנהוג כך, כשאין דרך אחרת טובה הימנה. מה שאין כן מפלגת־הפועלים, שתורת־החברה המקובלת בידה מלמדת לזלזל בהשפעת הכחות המוסריים ומרגילה את האדם לפסוח עליה, לא לראותה. יתר על כן: מפלגת־הפועלים גם אסור לה להסתמך על השפעה מוסרית־לאומית, כי הסתמכות זו יש בה כדי להחליש את ההכרה המעמדית ולהשכיח תורת מלחמת־המעמדות מישראל. הסתדרות העובדים היתה רשאית והיתה צריכה – לשם השגת מטרותיה היא – לקבוע, שאין להכריז שביתה אלא אם נותן העבודה לא נענה לדרישת העובדים להביא את הסכסוך שביניהם לבוררות לעיון ולתווך, או אם הבוררות לא הצליחה לקבל את הסכמת שני הצדדים להצעתה. מפלגת־הפועלים – ה”דוקטרינה" אינה מתירה לה להסכים, שהפועל יוותר אפילו על משהו מן החופש לשבות, שיגביל במשהו את זכותו לשבות8. ומכיון שמפלגת הפועלים אין לפניה דרך אחרת להטבת תנאי העבודה אלא זו של מלחמת המעמדות, הרי אי אפשר לה לסגת אחור מעמדה, שכבר נכבשה על ידיה במערכת המלחמה, ויהא גם שמפני עמדתה זו נסוגים אחור נותן־העבודה והעבודה עצמה גם יחד. ויהא גם שיש בעמדתה זו כדי להניא את הקפיטל היהודי מלבוא אל הארץ ולעמוד במערכה למלחמת אחים9. ומכאן – ההתנגדות הנמרצת ליצירת לשכות עבודה משותפות או נייטרליות במקום לשכות העבודה הקיימות, לשכות העבודה של הפועלים, שאין מרותן יכולה להיות מוטלת על נותני העבודה אלא בדרך כפיה בכח הארגון המעמדי, שבשום פנים אינח יכולה להתקבל ברצון מתוך השקפה חברתית־מוסרית. ומתוך השקפה חברתית־כלכלית בחברה הבנויה על יסוד הרכוש הפרטי – עד כמה שהיא כבר בנויה – ושצריכה עוד להבנות בעזרת הרכוש הפרטי, ומכאן – האַבּסוּרד החברתי־המוסרי והחברתי־הכלכלי כאחד, שהסתדרות העובדים מופיעה מן הצד האחד כמתחרה ברכוש העובד בעבודה שכורה, ומן הצד האחר היא מכריחה את בעל הרכוש לשכור את העבודה הנחוצה לו מידי הארגון שלה, היינו להשליך את יהבו על המתחרה בו. תנועת הקואופרטיב היצרני של העובדים היא תנועה בריאה ורצויה מאד, ובלבד שהקואופרטיבים יתנהלו ע“י מומחים למקצוע ולא ע”י מנהיגים. אבל מי שאינו רוצה לעכב את היצירה הלאומית, עד שיהיה רכוש צבורי לעובדים, כדי לספק בדרך היצרנות הקואופרטיבית את כל הצורך, מי שאינו רוצה לנעול דלת בפני הרכוש הפרטי, דבר שגורר אחריו נעילת דלת גם בפני החלוץ, אינו רשאי לאחוז גם בזה וגם בזה: גם להופיע כמתחרה נגד היצרן או הקבלן הפרטי וגם לדרוש ממנו, שבקבלת העובדים הנחוצים לו יהיה תלוי בו, בזה שכנגדו, במתחרה בו.‏ התוצאה הטבעית מזאת היא, שהיצרן או הקבלן הפרטי פונה לעבודה שלא מתוך ארגון־הפועלים. ומה יכול מוסר־העבודה, בין אם זה אדם פרטי ובין אם זה מוסד צבורי, לדרוש מהקבלן במצב כזה, מלבד הדרישה שלא לעבוד בעבודה זולה, לא בעבודה זרה ולא בעבודה יהודית זולה? ומה יכול הצבור לדרוש מהעובדים הבלתי־מאורגנים, מלבד הדרישה שלא להוריד את שכר העבודה, המקובל בעבודה מאורגנת? לקבלן הפרטי קשה לעמוד גם במלוי דרישה זו, מפני שבקבלנות הקואופרטיבית מסתפקים העובדים בפחות ובלבד שיעבדו ברשות עצמם ולא יהיו זקוקים לעבודה ברשות אחרים. והאיש הפרטי או המוסד הצבורי, המוסר את העבודה לקבלן פרטי, מוכרח להוסיף על מחיר הקבלנות, כשהוא דורש מהקבלן לשלם לעובדים הבלתי־מאורגנים את שכר העבודה המקובל בעבודה המאורגנת השכורה. על כל פנים יותר מזאת אי אפשר לדרוש לא מהקבלן ולא מבעל העבודה הנמסרת לקבלן פרטי. וגם מי שרוצה בכל לבו לסייע לארגון העבודה אינו יכול במצב זה לתמוך בדרישה של עבודה מאורגנת. התלונות והצעקות נגד מוסד צבורי זה או אחר על שלא התנה עם הקבלן לעבוד דוקא בעבודה מאורגנת אין בהן אלא כדי לעורר מרירות והתמרמרות נגד האורגנים של ההסתדרות לסדור עניני העבודה גם בלב אלה שהם בפּרינציפּ בעד ארגון העבודה. אבל רע מזה הוא, שע“י כך מכריחה מפלגת הפועלים את נותני העבודה הפרטיים לחתור תחת ארגון־העבודה עצמו, שע”י כך מביאה מפלגת הפועלים את הצבור הרחב לידי יחס שלילי לארגון־העבודה עצמן כלארגון הבא לא לשם מלחמת מגן, כי אם לשם מלחמת תגרה, לא לשם “ללא־עבדות”, כי אם לשם “שלטון”10. ורע מזה הוא, שע“י כך דוחפת מפלגת הפועלים בעצמה את העובדים הבלתי מאורגנים מעל ארגון העבודה וגורמת בעצמה ליצירת ארגונים לעבודה מחוץ להסתדרות העובדים. ורע מזה הוא, שע”י כך נאלצים העובדים המאורגנים להלחם לכבוש העבודה גם מידי אחיהם העובדים הבלתי־מאורגנים וגם מידי העובדים הזולים – בכח פיסי, במעשי אלמות. וכך נזרעת ומשתרשת שנאה והולך ומתרחב הפרץ בין בוני החומה מעבר מזה ומעבר מזה. וכך אנו בונים! באחת ידנו עושים במלאכה והשניה מחזקת השלח מול חברינו לעבודה ומול שותפינו לבנין.‏ ואנחנו הלא אין אנו רק שותפים וחברים, כי אם אחים לצרה העמוקה מני ים, בנים לעם האומלל מכל העמים. ו“הפועל הצעיר” איהו? מדוע לא נשמע קולו, קול העבודה הלאומית, נגד קול העבודה המעמדית? – “הפועל הצעיר” מת בנשיקה ושבק חיים לכל חי. הרוב הגדול של ראשי המדברים ב“הפועל הצעיר” היו עובדים ממש, וכאשר זכו להתישבות צמצמו את עצמם בד' אמות של עבודה ועזבו את העסקנות. ‏ומנהלי הפוליטיקה שלו, יש מהם שהסתגלו למהלך השורר, כי על כן ההסתגלות הלא היא תכונת הפוליטיקאי בחסד עליון, ויש מהם – ואלה הם המעט – שהכירו בבדידות המצפה להם ונסתלקו לקרן זוית. עכשיו אין לנו עוד לא “פועלי ציון” (פועלי ציון שמאל, שאינני יודע מה להם ול“ציון”, אינם באים בחשבון) ולא “הפועל הצעיר”. ‏יש מפלגה אחת, “מפלגת פועלי ארץ־ישראל”; וכשם שאין הבדל בשמוש הדבור בין “ציון” ו“ארץ־ישראל”, כך אין הבדל בין מפלגת פועלי “ציון” למפלגת פועלי “ארץ־ישראל”. ועכשיו זכינו לכך, שבחגיגת יובל־העשר לקיומה של נהלל, שנבנתה משמנה וסלתה של תנועת העבודה, שבניה־בוניה הם מן הטובים והמעולים של “הפועל הצעיר”, הטיף מנהיג של מפלגת פועלי ארץ־ישראל מוסר־השכל, שעל בעלי נהלל – כבעלי רכוש פרטי, שעובדים לבדם בלי עבודה שכורה – לזכור תמיד, שהם עומדים על הגבול, ושמעבר לגבול עומדים אויבינו, שהם נלחמים בנו ואנחנו נלחמים בהם11. ובני נהלל שמעו את התורה הזאת ושתקו. אין אני חושב, ששתיקתם כהודאה דמיא. אבל מה לנו ולאשר בלבם? רחמנא לבא בעי. האדם, החברה, העם דורש פעולה, דורש הבעת רחשי הלב. אבל זהו כחה של מפלגה. משמעת! משמעת גם כשהלב מתפלץ. וכך “אנו” בונים: באחת ידנו עושים במלאכה והשניה מחזקת השלח מול אחינו לצרת האומה ולבנין האומה.

 

7. ההתבדלות ופני הדור הבא    🔗


“מעבר לגבול (של מושב העובדים) עומדים אויבינו שהם נלחמים בנו ואנחנו נלחמים בהם”. מי שאינו “לנו” הוא – לצרינו.‏ לשם טיפוח ההרגשה הזאת במחנה “שלנו” צריכים לא להתערב עם שונים, להבדל מתוך העדה האחרת – כל עוד שאין יכולת לכבוש אותה, להשתלט עליה, לעמוד בראש. בני המחנה “שלנו” צריכים להרגיש, שהם הם העם; הם אינם צריכים להרגיש, שהם חלק ממחנה אחר, שהם רק חלק מן העם. ולכן יש צורך, שכל מה שיש בעם יהיה גם בתוך המחנה “שלנו”, בתוכו לבדו, מיניה וביה, שכל הניתן “לנו” ע"י העם יתקבל כאילו זה בא מתוכנו, שלא יורגש, כי העם כולו הוא הנותן, שהעם – העם שמעבר לגבול – לא יורגש. ומתחילה פרשת ההתבדלות מתוך העדה ובנין במות־במות – לעצמם.

יש בארץ רשת בתי ספר לאומיים לישוב העברי.‏ יש מחלקת־חנוך לאומית לישוב העברי. חוקת החנוך היא דימוקרטית בהחלט. היא נותנת אַבטונומיה בעבודה החנוכית לשני הזרמים החנוכיים, הנבדלים מצד ידוע מן החנוך הכללי, שאין לו אלא מגמה זו של חנוך לאומי־עברי: אבטונומיה ל“מזרחי” בסדור בתי הספר לילדים, שהוריהם רוצים לחנך את בניהם חנוך לאומי־דתי, ואבטונומיה להסתדרות העובדים בסדור בתי הספר לילדים, שהוריהם רוצים לחנך את בניהם חנוך לאומי –? כאן אני מתקשה בהגדרת המגמה המיוחדת הנוספת ‏ל“לאומי”. “לאומי־מפלגתי” או “לאומי־מעמדי”? לא! אלה הם תרתי דסתרי. ועל כל פנים לא לזה כיוונו המחוקקים, אלה שקבעו את חוקת החנוך של ההסתדרות הציונית. ‏חנוך לאומי לעבודה, לחיי עבודה, או חנוך לאומי בדרך העבודה? – מגמה זו אינה מיוחדת להסתדרות העובדים. היא רצויה והיא גם מקובלת ומודגשת בכל החנוך הלאומי. זהו ביחס לחנוך בכיבוד העבודה ובשאיפה לחיי עבודה. וביחס לחנוך בדרך העבודה, בתור שיטה בחנוך בכלל ובחנוך לחיי עבודה בפרט, הרי גם זה רצוי לכל בתי־הספר, אלא שקשה להגשים זאת בכל בתי הספר מחוסר תנאים מתאימים. איך שהוא, האבטונומיה נחוצה היתה להסתדרות העובדים. כי אם בחנוך לאומי־מפלגתי או לאומי־מעמדי יראה כל אחד תרתי דסתרי, אפשר ‏ שימצאו מורים, שלא ימצאו סתירה בחנוך לאומי בהתנגדות למפלגה או למעמד. ולכן צריכה היתה להנתן להסתדרות העובדים, לועדת־התרבות של הסתדרות העובדים, הזכות לסדר את בתי הספר לילדי מעמד העובדים בידיה היא, להזמין את המורים, שהיא יכולה לסמוך עליהם, וגם לפקח על מהלך העבודה בבתי־הספר שלה, אותה הזכות שניתנה ל“מזרחי” ביחס לבתי הספר, שתפקידם הוא ליתן לילדים חנוך לאומי־דתי.‏ ואולם לשם מה נחוצה לועדת־התרבות של הסתדרות העובדים האבטונומיה האדמיניסטרטיבית־הפיננסית? לשם מה נחוץ, שהמורים לא יקבלו את משכורתם מידי מחלקת החנוך, שההורים או הועדים המקומיים לא יכניסו את שכר הלמוד לקופת החנוך הלאומית? לשם מה נחוץ, שגם ההורים וגם המורים וממילא גם הילדים לא ירגישו בקיום מחלקת־חנוך לאומית, שבה הם תלויים, שהיא היא המספקת את צרכיהם? לשם מה צריכים היו, שבתי הספר של הסתדרות העובדים יהיו סגורים אפילו בפני ראש מחלקת החנוך, כשהוא איננו מן המחנה “שלנו”, שלא תהא לו הזכות לבקר בבתי הספר של הסתדרות העובדים בתור ראש מחלקת החנוך; ולבסוף – כשאחרי דין ודברים בועד החנוך, שנמשכו במשך שנים, ניתנה זכות זו לראש מחלקת החנוך – לשם מה נחוץ היה לאסור עליו להשמיע למורים את דעתו על דרך העבודה שלהם, להשמיע להם, אם בדרך ישיבה משותפת או אפילו בדרך שיחה ארעית, מה שיש לו להעיר על פרט זה או אחר מדרך עבודתם?

יש בית ספר אחד, העומד ברשותה של הסתדרות העובדים, – בעיר, בתל־אביב. זהו “בית הספר לילדי העובדים”. תלמידים מתקבלים לבית ספר זה לאו דוקא מילדי העובדים, כשם שילדי העובדים מתקבלים לכל בתי הספר האחרים. אם כן, למה זה בית הספר – “לילדי העובדים”? לשם מה הכרזה זו על התבדלות – אם לא לשם השרשת המגמה להתבדלות בלב קהל העובדים ובלב ילדי העובדים בעודם באבּם? שנה אחרי שנה הייתי מעמיד בועד החנוך את השאלה הזאת: יקרא בית ספר זה בשם “בית הספר של ועדת התרבות להסתדרות העובדים”; יקרא בשם “בית הספר לתורה ולעבודה, מיסודה של ועדת התרבות וכו' “; יקרא בשם “בית ספר עמלני מיסודה של ועדת התרבות”; יקרא בשם, שיסמן את הדרך המיתודית או גם את המגמה החנוכית, המבדילות בינו ובין בתי הספר האחרים, שיסמן גם את הרשות המנהלת אותו. אבל השלט של ההתבדלות מתוך העדה, לשם מה הוא בא? לשם מה בנין חומה מסביב לילדי העובדים, חומה החוצצת ביניהם ובין העם כולו? לשם מה צריכים הילדים הקטנים לבלוע את רעל הפירוד שבתוך מחנה הבונים את העם ואת הארץ? לשם מה צריכים, שילדי העובדים, הלומדים בבית הספר הזה, ירגישו שהם נמצאים “בתוך עמם”, בביתם הם, בתוך המחנה שלהם ושהתלמידים שאינם מילדי העובדים ירגישו, שהם הועברו ממחנה אחד למחנה אחר? שנה אחרי שנה הייתי מעמיד את השאלה הזאת ללא תשובה וללא תועלת. ובשנה שעברה שאיסתייע מילתא, נצחו האראלים את המצוקים ובועד החנוך הוחלט להחליף את שלט ההתבדלות בשלט מגמתי, עוררה החלטה זו את זעמו של בא כח ועדת התרבות של הסתדרות העובדים עד כדי… להזכיר לרכושני היחידי, שהיה אז חבר בועד החנוך והצביע בעד הצעתי, – עד כדי להזכיר לו את העתיד הצפוי לרכושו, כאשר יגיע היום המקווה ו”אנחנו” נשב על כסא־הדין. הוה אומר, ששלט ההתבדלות אינו דבר שבמקרה, דבר של מה בכך, דבר טפל בעיני ועדת התרבות של הסתדרות העובדים, אלא שההתבדלות וההכרזה על ההתבדלות הן אחד היסודות העיקריים במגמה החנוכית שלהם. כך “אנו” מחנכים, כך אנו משרישים בלב הפעוטים את ההכרה הלאומית, את רגש האחדות הלאומית! ומה יהיו פני הדור הבא, ולאָן יפנה הדור הגדל ובא מתוך חנוך לאומי כזה? “אנחנו מקדישים לחנוך ברוח הלאומית לא פחות זמן ולא פחות מרץ, בלמוד התנ”ך ודברי ימי ישראל, לא פחות ואולי יותר מבתי הספר הכלליים" – זאת היתה התשובה בפי מדריכי החנוך של הסתדרות העובדים.‏ תמימות או התממות! אנשים שבאו מתוך בית מדרשו של מארכס, אנשים היודעים על כל פנים לבנות את עולם המפלגה והמעמד על היסודות של גורמים מאטריאליים, אנשים כאלה בונים את החנוך הלאומי על ספרים ודבורים.‏ התנ“ך, דברי ימי ישראל וכל הני מילי מעלייתא, ועל כולם צורת החיים, מנהגי ההוי היהודי יש בהם כדי טפוח וחזוק הרגש הלאומי – בגלות, בארצות הללו שהאחרים דואגים לכך, שהיהודים ירגישו, שהם אינם יושבים בביתם, שהסביבה המקפת אותם היא סביבה זרה, שהאחרים כאילו דואגים לכךו שהיהודים היושבים בתוכם יתקרבו זה לזה. ‏לא כן הדבר כאן, בארצנו. כאן דואגים האחרים לכך, שבין היהודים יגדל הפירוד, ורק בהגיע התור של הפרעת הסדר, של עריכת התנפלות על היהודים, רק אז מופיע מן החוץ “גורם” מאטריאלי לאחוד הכחות, להגברת רגש האחדות הלאומית12. כאן, בארצנו, פוחתת והולכת השפעת הקנינים הלאומיים, שנתקדשו בעם והשפיעו בקדושתם, מפני שבדרך בנין חיי החול שלנו על יסודות הקנינים הלאומיים (הארץ, הלשון, הספרות) הולך הקודש ונעשה חול. וירידת הקודש היא גדולה מעלית החול, ירידת כח־השפעתו של העבר היא גדולה מעלית כח־השפעתו של ההוה13, ולכן אנו מחויבים על כל פנים – אם אנו רוצים בטפוח רגש האחדות הלאומית – לשמור על כך, שחיי החול של כל אדם מישראל בארץ יהיו לבושים רקמת האחדות הלאומית, רקמת האחוד הלאומי; כאן אנו מחויבים על כל פנים להבליט את העובדא ולהבהיר – אם לא להגביר – את ההכרה, שהאחיזה של כל אחד ואחד מעמנו שבארץ באה לו מתוך העם כולו; כאן אנו צריכים לדאוג לכך, שמסגרת אחת, מסגרת האומה, תקיף את ספוק הצרכים החמריים והרוחניים של כל אחד ואחד. והקפת חיי מעמד זה או אחר במסגרת מיוחדת בתוך מסגרת האומה, במסגרת מיוחדת שתהא חוצצת בין בני המעמד הזה לבין האומה כולה – קובעת את נפש האומה, כי הנפש היא הכרת האחדות של עצמו: באדם הפרטי – הרגשת ה”אני" האישי, ובאומה – הרגשת ה“אני” הלאומי, שכל “אני” אישי הוא מן הצד החברותי שבו חלק ממנו. ואם אמנם אין לדרוש, שצרכי המעמד יוזנחו בגלל הצורך לטפח את רגש האחדות הלאומית, הרי יש לדרוש, שספוק צרכי המעמד בתור מעמד מיוחד וספוק צרכי כל אחד מבני המעמד, ספוק הניתן ע"י העם, יוזקף על חשבון העם ולא על חשבון המעמד.

והדין והדברים שהיו בין הנהלת קופת חולים של ההסתדרות ובין הנהלת “הדסה”, שהיה לה אופי של מוסד עליון לאומי כללי לעניני הבריאות של העם, הדין ודברים שהגיעו עד להכרזת מלחמת־מצוה, האם הם לא הסתובבו בעיקר על נקודה זו של ההתבדלות מתוך העדה כולה, שבני המעמד לא ירגישו שהם חלק מן העם כולו שבארץ ושספוק צרכיהם ניתן להם – אמנם בהשתתפותם הם – מתוך ובתוך הסדור הלאומי הכללי לבריאות העם?

וההתבדלות בספורט? “המכבי” לא היה מעולם, כמו שאיננו גם עכשיו, הסתדרות מעמדית או מפלגתית. והשם “מכבי” צריך היה, כמדומה, להיות מכובד גם בעיני “העובדים”, החלוצים לבנין העם והארץ. למה צריכה היתה הסתדרות העובדים לבנות במה לעצמה, ליצור את “הפועל” – אם לא לשם כך, שבני המעמד לא יתערבו עם שונים, שהם לא יקבלו את ספוק צרכיהם הספורטיביים בתוך המסגרת הכללית של הנוער הלאומי, אלא דוקא רק בתוך מסגרת מיוחדת, בתוך המסגרת של הנוער המעמדי?

וההתבדלות בספוק הצורך בתיאטרון?! היה התא“י.‏ יש עכשיו “הבימה”. לשם מה נחוץ ה”אהל“? לשם מה בזבוז הכחות? לשם מה שני תיאטראות נעים ונדים, שאין אף אחד מהם יכול להתקיים במקום קבוע, ששניהם זקוקים לתמיכת הקהל והיא אינה מספקת גם להבטיח את קיומו של תיאטרון אחד? לשם מה ה”פירמה" המיוחדת, לשם מה צריך להיות בחלק כל מה שיש בכלל – אם לא לשם כך, שהחלק יראה את עצמו כאילו הוא הכלל כולו, אם לא לשם כך, שהכלל כולו ישאר מחוץ לאופק ויעלם מן העין?

והאסור על המורים של ועדת התרבות להכנס להסתדרות המורים – לשם מה זה בא, אם לא לשם “ועם שונים אל תתערב”14.

והנסיון ללחוץ על הרופאים של קופת חולים, שלא יהיו בהסתדרות הרופאים הכללית בתור חברים בודדים ככל האחרים, אלא כגוש מיוחד, נסיון זה שלא הצליח, על שום מה בא, אם לא כדי להקיף כל אדם מן המעמד וה“שייך” למעמד – חומה, שתהא חוצצת בינו ובין העם כולו?

ומתוך מה באה אי־מסירת בתי־הספר של ועדת התרבות לפקוחה של המחלקה ההיגיינית שעל יד מחלקת החנוך, אם לא מתוך שמירה על בני המעמד, שלא ירגישו חס וחלילה, שהם אינם הכלל כולו, אלא רק חלק מן הכלל?

דברתי בלשון בני־אדם. יודעים אנחנו שבטבע שולטת הסיבתיות ולא המטרתיות, ובכ"ז אנו אומרים, שאבר זה וזה בא למלא תפקיד זה וזה. כאן, בדברי על פעולות בני־אדם, היתה לי ודאי הזכות הגמורה לדבר בלשון המטרתיות, כי בפעולות בני אדם הרי באמת שולטת, על כל פנים צריכה לשלוט המטרה, שהאדם שואף אליה, ובני אדם צריכים לראות מראש את התוצאות של פעולותיהם, צריכים לדעת מראש, לאן הם הולכים ולאן הם מוליכים את ההולכים אחריהם. ודאי, שהמטרה של ההתבדלות איננה – סוף מעשה במחשבה תחילה – העלמת העם מעיני בני המעמד, כי אם אך ורק הבלטת המעמד, הגדלת ערך האחדות המעמדית, טפוח ההכרה המעמדית, חזוק ההרגשה המעמדית, אלא שהצד השני של המטבע הזה הוא “האפלת” העם, הקטנת ערך האחדות הלאומית, צמצום ההכרה הלאומית, רפוי15 ההרגשה הלאומית, והדוקטרינה של המפלגה ושיגרת המחשבה מעמידות את המנהיגים על דרך ההתבדלות המביאה בהכרח לכך, שהכלל כולו ישאר מחוץ לאופק ויעלם מן העין.

והסתדרות העובדים או מפלגת העובדים (היינו הך!) אינה מסתפקת בחנוך בני המעמד; רשתה פרושה לרגלי בני כל הישוב. כספים היא מקבלת מכל העם, שמתוך הערצה לחלוציות, הבאה מתוך זווג תנועת העבודה ותנועת התחיה ושנכבשה ע“י תנועת העובדים, הוא נותן לה, למפלגת העובדים, מה שהוא צריך ליתן לתנועת־העבודה־והתחיה. היתה לה איפוא היכולת, שלא היתה לחוגים ציוניים אחרים, לארגן רשת של קבוצים לחנוך־הנוער, החל מהנוער העובד ומהנוער הלומד בבתיה”ס התיכוניים וגמור בנוער הלומד בבתיה"ס העממיים ואפילו בילדים מגיל הגן (סדור קבוצות להתעמלות ולמשחקים מחוץ לגן תחת הפירמה של “הפועל”). ‏וילדי הגן יודעים לשיר: קדימה, קדימה, הפועל, והמכבי – לעזאזל! והילדים אפילו מגיל בית הספר העממי, ומכל שכן הילדים הלומדים בבית הספר התיכוני, יודעים כבר, שהמורים הם “בורגנים” ושיש גם “מדע בורגני”. בקבוצי הנוער מבלבלים את מוחם בשאלות החברה ותקון העולם. ומהם, שמוחם עסוק כבר בשאלות שהן מכבשונו של עולם, דורש המורה הבורגני להקשיב ולחזור על הלמודים, שאינם נוגעים כלל וכלל לתקון העולם. וללבם, שהעולם כולו כבר נתון בו, רוצה המורה להכניס ולהשריש בתוכו רגש לאומי, והם ודאי כבר “יודעים”, שהלאומיות בכלל אינה אלא פרי המשטר הקפיטליסטי. ומה יהיו פני הדור הבא? ולאן יפנה הדור הבא?..

לאן? – הנה התשובה: “ביום מפקד הכחות (במכביה) נעדרה מפלגת פועלי א”י המדריכה את הישוב בעבודה ובבנין. אנחנו לא יכולנו להצטרף לדגל הלאומי של האומה, באשר גורל אחר לנו. תעודה יותר נעלה חלקה לנו האנושיות: לשאת את דגל השחרור הבין־לאומי“. מסרתי את התשובה ככתבה וכלשונה של בעלת ה”אנחנו" הזה. בעלת ה“אנחנו” הזה היא ילדה צעירה ותמימה, שהיתה חניכת “בית הספר לילדי העובדים”, היוצא לתהלוכת בתי הספר בט"ו בשבט בדגל האדום, ושקבלה או מקבלת “הכשרה” נוספת באחד מקבוצי הנוער הלומד. הנה בלבול המוחות של הנוער! הנה פרי ההתבדלות! הנה, לאן יפנה הדור הבא!.. כך “אנו” בונים! וכך אנו בונים. –


 

8. ההסתדרות הציונית    🔗


וכך אנו בונים. וההסתדרות הציונית היכן היא?

– זהו הדבר, שמה שהיה קיים עד למלחמת העולם ושנשא את השם הסתדרות ציונית – איננו עוד בחיים, ומה שיש עכשיו ונושא את השם הסתדרות ציונית – אין לו באפיו זה זכות קיום.

במעוט כחותיה של ההסתדרות הציונית הרגשתי סמוך להתחדשותה אחרי מלחמת העולם, כאשר ראיתי שהיא לא פעלה אלא נפעלה ע"י סיעת הפועלים, שהיתה מאורגנת יותר מהאחרות, מאורגנת לאו דוקא לשם העבודה הציונית.

התחלתי להטיל ספק בכח־החיים של ההסתדרות הציונית, כאשר ראיתי אותה במשך שנים והיא אינה אלא במה לסיעת הפועלים, שהלכה וכבשה את הכהונה בעבודה הציונית בארץ: בעליה, בהתישבות, בחנוך הנוער, שהיתה למנהיגת המנהיגים וההסתדרות לא זעה ולא נדה.

התחלתי לפקפק ברצון החיים של ההסתדרות הציונית, בשעה שגושים חשובים מתוך הסיעות האחרות נצטרפו לסיעת הפועלים בתמיכתה ב“רעיון” המנהיג על הרחבת הסוכנות, זאת אומרת על צמצום – נכון יותר על בטול – סמכותה של ההסתדרות הציונית בכל הנוגע לעבודה הציונית.‏ תמיכתה של סיעת הפועלים ברעיון זה של המנהיג לא הפליאה אותי. האמונה ב“יעוד” שלו, המביאה את האדם או קבוץ ידוע לידי רצון לשלוט, גוררת אחריה, אם לא את הרצון להחליש את האחדות שהוא נתון בתוכה, הרי על כל פנים חוסר דאגה ושימת לב לשמירת כחה ולחיזוקה. על מה השתוממתי, – על הצטרפות גושים חשובים מתוך הסיעות האחרות לתמיכה ברעיון זה של הסתלקות ההסתדרות מסמכותה בהנהלת העבודה הציונית. ‏ ראיתי, שאין רצון־חיים להסתדרות הציונית כולה.

וכאשר “הרחבה” זו הוצאה לפועל, כשההסתדרות הציונית פסקה להיות אחראית לגורל מפעלה, ולא רק למעשה כי אם גם להלכה, והיא סמכה ביחס לגורל מפעלה לא רק על סיעת הפועלים שהיא סיעה ציונית, אלא על “ידידי המפעל” המפחדים להמנות על חברי ההסתדרות הציונית, על בלתי־ציונים – אז ידעתי כבר, שההסתדרות הציונית נגוזה ועברה מן העולם, ורק צלה הוא זה שעדיין מרפרף מסביב לנו וסופו גם הוא לגוז ולעבור מן העולם. כן, סופו גם של צל־ההסתדרות, שנשאר עוד מסביב לנו, לגוז ולעבור מן העולם – אם לא יקום דור חדש, שיכניס דם חדש, נשמה חדשה לגוף הזה הנקרא עוד בשם “הסתדרות ציונית” ו“ההסתדרות” הקיימת תהיה באמת להסתדרות ציונית ותסיר מעליה את עול האפוטרופסות מבפנים ומבחוץ גם יחד.

ומן הרגע, שההסתדרות הציונית פסקה להיות אחראית לגורל מפעלה, שוב אין האחריות לגורלה והאחריות לגורל מפעלה עולות בקנה אחד ולפעמים קרובות הן גם תרתי דסתרי. מן הרגע, שההסתדרות הציונית פסקה להיות החותכת חיים למפעל הציוני, שוב אי אפשר, שמי שהוא בין הציונים ירגיש באחריות לשלמותה, לקיומה ולגורלה, אי אפשר – ודוקא מתוך רגש אחריות לגורל מפעלה, מלבד אלה שדרך העבודה היא לפי רוחם.‏ שום הסתדרות שבעולם אינה מטרה לעצמה, כי אם מכשיר למפעל ידוע. ‏ ובמדה שפוחתת השפעת ההסתדרות על גורל המפעל, בה במדה פוחת רגש האחריות של חבריה לגורלה ולקיומה היא, ומה גם כשההסתדרות מסתלקת בעצמה מאחריותה לגורל מפעלה. אין הפרט מבטל את עצמו בפני הכלל אלא אם הכלל אינו מתבטל בפני חלק ממנו. ועל אחת כמה וכמה, שאין הפרט מבטל את עצמו בפני הכלל, כשהכלל כולו מבטל את עצמו בפני אחרים, בפני “פרטים” שלא רצו להמנות עליו, להכנס פנימה לתוך הכלל. מתנפלים על הריביזיוניסטים, “האוחזים את החבל בשני ראשיו”, שמצד אחד הם מחליטים להשאר בתוך “ההסתדרות”, ומן הצד השני הם מחליטים על אי־חובה למשמעת ההסתדרותית. ‏כן, זהו תרתי דסתרי, אבל זהו תוצאה ישרה והכרחית מן ה“תרתי דסתרי” של גורל ההסתדרות וגורל המפעל. ומה יעשו אנשים, שמצד אחד אין הם רוצים ואין הם יכולים להסתלק מצל־ההסתדרות, ההסתדרות שהיתה יקרה להם וזכרונה יקר להם ויש עוד צל של תקוה, שכחות חדשים יבואו ויקימו אותה על רגליה, ומן הצד השני אין הם יכולים להסתלק מן האחריות הציונית לגורל המפעל, שההסתדרות הסתלקה מאחריות לו וגם כשהיא בעצמה “פועלת” – פועלת בתוכה השפעה זרה?

בזמן האחרון נפל בהסתדרות הציונית דבר קטן, אבל הוא סימן רע גדול. הריביזיוניסטים שבפולין הכריזו חרם על העבודה לטובת הקרנות של ההסתדרות.‏ אחריהם באו צעירי המזרחי בא“י וגם הם יצאו בהחלטה נגד העבודה לקרנות.‏ בא אחר כך המרכז הריביזיוניסטי ובטל את החרם. ובכן כבר עברה ה”ריבולוציה" נגד הקרנות ונגד הנהלת המפעל הציוני והכל כבר טוב ויפה? לא! אם הריביזיוניסטים – שבמסירותם למפעל עצמו אי אפשר להטיל אפילו צל של ספק – הגיעו לכך, שהכריזו חרם על הקרנות, כמה וכמה ציונים נאמנים יסתלקו מן העבודה לקרנות בלי להכריז על הסתלקותם, יסתלקו מאליהם, מבלי דעת, יסתלקו פשוט מחוסר אמון ומרפיון ידים? צעקו על ההכרזה של ריביזיוניסטים שבפולין כעל “החלטה ריבולוציונית”.‏ האומנם היתה כזאת? שוב פעם – לא! אין אדם מטיח את ראשו בכותל מתוך – החלטה. לא, לא החלטה היתה כאן, אלא התקפה, התקפת יאוש ומרירות, כעין זו המביאה את האדם לידי הטחת ראשו בכותל. כי על כן נתקיימה בנו הקללה: והיית משוגע ממראה עיניך.‏ פקחו, פקחו נא את עיניכם, וראו: מרכבת המשיח הנה היא, הנה רתומה לרכש דו־ראשי, שאחד מהם מושך לכאן ואחד מושך לכאן; הרכּב – סגי־נהור ואינו יודע ואינו מרגיש שהמרכבה ריקה, שהמשיח – רוח אפינו משיח ד' – הושלך מתוכה; ואנחנו, אנחנו הקשורים למרכבה זו – “בתרועת תחיה על שפתים… אלי קבר נדדה”.





  1. נדפס ב“הארץ”, אלול, תרצ"ב.  ↩

  2. מתוך מאמרו של י. גרינבוים, “הארץ”, כ' תמוז ש"ז, הבא להגן על החלוציות ועל ההכשרה נגר מתקיפיה.  ↩

  3. במובנו התלמודי: שפיטה, שקול־הדעת.  ↩

  4. י. גרינבוים במאמרו הנ"ל.  ↩

  5. מתוך מאמרו הנ"ל של י. גרינבוים.  ↩

  6. מתוך רשימתי “רכוש לעבודה” בקובץ “סולל־בונה”.  ↩

  7. אני מדבר רק על השאיפה לשלטון הבאה מתוך האידיאל ולשם האידיאל. ודאי משתתפת במדה ידועה בשאיפה להשתלטות גם אמביציה אישית ורדיפה אחרי עמדה, חמרית או רוחנית, מצר אחדים מ“נושאי הדגל”. אבל כאלה ישנם בכל מפלגה ובכל קבוץ, ועל כל פנים לא מהם ולא מהמונם הכח המכריע בשאיפה זו.  ↩

  8. בימיו הראשונים של הועד הלאומי, שהתחיל לעיין בשאלת סדור היחסים בין נותני העבודה והעובדים, הבעתי אני באופן פרטי לפני אחד המנהיגים הראשיים של ההסתדרות והמפלגה את דעתי כנ“ל.‏ לא הצעתי ”בוררות חובה“, במובן זה, שהחלטת הבוררות תהא מחייבת את הצדדים להכנע, כי אמנם אי־אפשר לחייב לא את הפועל לעבוד בתנאים אלה ואלה ולא את נותן־העבודה למסור את העבודה לפועלים אלה ואלה ובתנאים אלה ואלה. הצעתי היתה, שהסתדרות העובדים תקבל על עצמה, שלפני הכרזת שביתה צריך לבוא מצדה נסיון להגיע לידי פתרון בענין הסכסוך ע”י הבאתו לבוררות לשם תיווך. והמנהיג, שלפניו באתי בהצעה זו ענה לי, שאין הפועל יכול להסכים לצמצום זכותו ולהגבלת חופשו לשבות.  ↩

  9. הארץ אין בה, לאשרנו, כדי למשוך אליה את הקפיטל‏ סתם. נמשך אליה במקצת הקפיטל הבינוני היהודי על־ידי שבעליו נמשך לחיים הלאומיים המתפתחים בה, לאטמוספירה היהודית, שהיהודי חי בה בארץ. ומובן, שהפּרספּקטיבה להמצא במלחמה עם הפועל היהודי ולהיות זקוק לעזרת המשטרה והשלטון הנכרי יש בה כדי להחליש את הכמיהה לאַטמוספירה היהודית שבארץ.  ↩

  10. בשאלה זו נגעתי – לרגלי מעשה שהיה – במאמרי “ללא עבדות וללא שלטון”, ב“העולם”, גליון י“ט תרפ”ז. ובגלל זה העמיד אותי הד“ר יעקב טחון, כאילו אני מתנגד לארגון הפועלים (“העולם”, גליון כ“ד, תרפ”ז). בתשובתי – ”תשובה לתשובה שלא מעין הטענה“ – אמרתי: ”ברוך יהיה ארגון הפועלים עד כמה שהוא משמש ללא־עבדות, כי ברכה רבה בו לפועלים לעצמם ולבנין העם כולו ובארץ. כשהוא עובר את הקו המבדיל בין “ללא עבדות” ובין “לשלטון”, כשארגון הפועלים מתחיל לשמש לשאיפת שלטון המעמד בעם*, לשאיפת שליטת המעמד בעבודת הבנין של העם כולו, – אנו מוכרחים, אנו מחויבים לעמוד נגדו. והלואי שלא נהיה מוכרחים לעמוד נגדו ונזכה – גם הפועלים וגם העובדים האחרים על שדה התחיה – להעשות אלו לאלו לא “כנגד” אלא “לעזר” (“העולם”, גליון ל“ב, תרפ”ז).

    *) הערה להערה.

    “לשאיפת שלטון המעמד בעם”, לא לשאיפת המעמד לשלטון בעם, זאת אומרת: לשאיפת המפלגה לשלטון המעמד בעם. וכן גם “לשאיפת שליטת המעמד בעבודת הבנין של העם כולו”, היינו:‏ לשאיפת המפלגה לשליטת המעמד בעבודת הבנין של העם כולו.  ↩

  11. הדברים האלה נתפרסמו בשעתם בעתונות, והכחשה או אפילו תקון לא באו.  ↩

  12. בזמן האחרון, כנראה, תש גם כחו של “גורם” מאטריאלי זה.  ↩

  13. זאת היא נקודה בדרך תחיתנו הלאומית בארץ, הדורשת שימת־לב מיוחדת לחנוך ברגש האחדות הלאומית, וכדאי היה להרחיב את הדבור עליה, אלא שכאן קצר המצע מהשתרע.  ↩

  14. האסור הזה הוסר, כפי הנשמע, עכשיו.‏ האין זאת מפני שעכשיו, כשמלחמת המפלגה להעברת החנוך לוער הלאומי, הוכתרה בהצלחה, שוב אין סכנה שמוריה יתבטלו בהסתדרות המורים, ואדרבה…  ↩

  15. רפוי מ־“רפה” ולא מ־“רפא”.  ↩