¹

“כנגד דבר אחד יש להזהיר, כנגד האשליה, נגד קסם שוא, שיש במושג של מדינה. הלא במדינה יש כל כך הרבה קסם בשבילנו, בשביל היהודים במצבם עכשיו בעולם, ותחת מסווה שם מקסים זה בלי כל תוכן מתאים אפשר להביא לידי ליקבידציה של הבית הלאומי”, – כה אמר בן־גוריון, ראש הנהלת הסוכנות שבארץ־ישראל, בישיבת הועד הפועל.

משמע שיש לו, לבן־גוריון לחשוש לנטית הלבבות בחוגים ידועים אחרי הקסם שב“מדינה”, שהדיבורים על חלוקת הארץ “והקמת שתי מדינות” העלו לעינינו. ודברי ההזהרה אף הם עצמם נותנים יסוד לחשוש:

– תחת מסווה שם מקסים זה, בלי כל תוכן מתאים, אפשר להביא לידי ליקבידציה של הבית הלאומי!"

כאילו יכול להיות תוכן מתאים לנאמנות ציונית בהסכמה לחלוקת הארץ, למסירת חלק מארץ האבות לזרים; כאילו אין כבר בנטית הלבבות לחלוקת הארץ בינינו ובין אחרים – ליקבידציה של הציונות, ליקבידציה של ארץ־ישראל.

לא בראשונה באים הקסם של “מדינה” (במרכאות) והצרות של הגלויות ומעמידים את ההסתדרות הציונית במבחן. ‏ימי פליבה ברוסיה הצארית והקסם של “מדינה” באוגנדה הם שעשו לנו מבחן ראשון. ‏ עכשיו באו רדיפות היהודים בגרמניה של היטלר ומצוקת היהודים בפולין וכנגדן הקסם של “מדינה” בחלק של ארץ־ישראל והעמידו שוב את ההסתדרות הציונית למבחן.

ציונות או טריטוריאליסמוס? – זהו המבחן.

מי שיכול היה לוַתר על ארץ־ישראל, בכלל, לוא מצא תוכן מתאים בטריטוריה אחרת, יכול לותר על חלק של ארץ־ישראל, ובלבד שבחלק שישאר ליהודים יהא “תוכן מתאים”. (מתאים למה? – אל אלקים הוא היודע!) מי שלא היה יכול לוַתר על ארץ־ישראל כולה ולהסתלק מן העבודה לתקומת העם בארצו, בלי גם לחקור ולדרוש על תוכן מתאים בטריטוריה אחרת, הוא לא יוכל לוַתר אף על חלק מארץ־ישראל, ואם גם ימצא לו “תוכן מתאים” בחלק שישאר ליהודים.

במאמרי “על תכנית לחלוקת הארץ” (העולם, גליון ל') אמרתי: “העם היהודי שלא שכח את מולדתו בכל גלותו הארוכה, בעוד שהעמים שישב בתוכם השתדלו להשכיחו אותה ־ ושכר שכחה זו ולעומתו העונש על אי־השכחה היו בצדה – העם היהודי ודאי שאינו מסוגל להסכים שחלק מארצו ימסר לזרים, אחרי שהעמים שהוא יושב בתוכם הכירו בקשר שבינו ובין ארץ אבותיו והודו בזכותו “לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ הזאת” ואף הפקידו את הארץ בשבילו בידי ממשלה שהכריזה על נכונותה לסייע לו בהקמת ביתו הלאומי.‏ ואם אמנם יש ממש בידיעות על עיון אנשי ממשלה זו עצמה בהצעה מעין זו אין לנו תשובה אחרת מאשר: לא! מפני שהעם היהודי אינו גרוע מכל העמים ואף הוא ככל העמים אינו מסוגל לעשות סחורה במולדת שלו. ואף כשמולדתו אינה עדיין בידיו אי אפשר לו להסכים, שחלק ממנה ינתן לזרים שיבעלוה אחרי שהוצאה כבר מידי הזרים שבעלוה והיא נתונה בידי לא־בעלים כפקדון בשבילו”. ‏ כך אמרתי ואין אני חוזר בי מדברי אלה, אלא שבאותה שעה שכחתי – ודברי בן־גוריון הזכירוני זאת – שהעם, רוב העם הנאמן למורשת אבות, איננו בהסתדרות הציונית, ושההסתדרות הציונית לא כל הנמנים עליה באו אליה ולציון מתוך נאמנות למורשת אבות.

אף בימיה הראשונים של הציונות המדינית, בעוד שבעיני רוב העולם היו שבי ציון כחולמים בהקיץ, נספחו אל המחנה הציוני רבים, שציון לא היתה להם יותר מארגנטינה או איזו טריטוריה אחרת, ואולם רוב מנינה ורוב בנינה של ההסתדרות הציונית היו עוד אז חובבי ציון, לכן עמדה ההסתדרות הציונית בנסיון כנגד הקסם של מדינה באוגנדה. והללו שיסוד ציוניותם היה לא לאומי ארצישראלי, כי אם עממי־טריטוריאליסטי, הללו – רובם – פרשו מן ההסתדרות הציונית ומן הציונות עצמה אחרי שהקונגרס השביעי החזיר את ההסתדרות הציונית אל הדרך העולה לציון. ואולם לא כלם נשארו בפרישותם עד היום. אחרי שהממש הטריטוריאליסטי חלף כחלום והחלום הארצישראלי היה לדבר של ממש – חזרו ופנו שוב רבים מהללו לציון. ותורת הציונות הסוציאליסטית, שהיסוד הלאומי הארצישראלי חסר בה לגמרי, ש“גאולת העם מן הגלות” אינה אצלה אלא אמצעי ל“גאולת הפועל היהודי”, מפני ש“אין עתיד לקיום פועל יהודי בגולה” ו“אין עתיד לסוציאליזם הגלותי” (עיין במחברתו של ב. כצנלסון “במבחן”, בפרק הציונות הסוציאליסטית), תורה זו ומצוקת הדור הצעיר בגלות, שאין לו עתיד שם לא כפועל ולא כבעל מקצוע אחר, הביאה לציון ולהסתדרות הציונית מחנה גדול של טריטוריאליסטים להלכה, כולם במחשבה, וחלק מהם – ומי יודע אם לא רובם, – גם ברגש, שאינם ארצישראליים אלא במעשה, באין להם טריטוריה אחרת אלא זו. והכרזת בלפור ומצוקת אנשי המסחר היהודים ותופסי הפרופיסיות החפשיות בגלות הביאה לציון ולהסתדרות הציונית גם “סתם ציונים”, כביכול ציונים “בורגנים”, ציונים של “כלל ישראל”, שהיסוד הטריטוריאלי ולא הלאומי הארצישראלי הוא להם עיקר, ואולי גם לא היסוד הטריטוריאלי לעם כלו, כי אם פשוט היסוד של עזרה הדדית לעצמם ולבשרם. אלה הם “פני” ההסתדרות הציונית עכשיו בהבדל “מפני” ההסתדרות הציונית אז, שרובם הגדול היו חובבי ציון. אלה הם פני ההסתדרות הציונית עכשיו על עסקניה ועל מנהיגיה. התעמוד עוד ההסתדרות הציונית גם עכשיו בנסיון ולא תוַתר על ארץ־ישראל, על ארץ האבות, על המולדת הלאומית, ולא תעשה סחורה במולדת ולא תמכור חלק מן המולדת במחיר הקסם של “מדינה”, שיש גם בה קצת מארץ־ישראל, אם ימצא לה “תוכן מתאים”, כביכול?

“תחת מסווה שם מקסים זה בלי כל תוכן מתאים אפשר להביא לידי ליקבידציה של הבית הלאומי” – הדברים האלה של ראש הנהלת הסוכנות שבארץ־ישראל אף הם, כפי שאמרתי, נותנים טעם לחשש.

* * *

אמנם למכירת חלק מארץ אבותינו לזרים, למכירה מוחלטת, אין לחשוש, מפני שאין לחשוש ל“מדינה” בחלק מארץ־ישראל שיהא בה “תוכן מתאים” אף למה־שהוא. בכחות עצמה, בכח הישוב העברי שישנו כבר בחבל הארץ שיהא מיועד ל“מדינת היהודים”, לא תוכל המדינה להבנות; בכח הרכוש הפרטי היהודי שיבוא ל“מדינה” כזו להאחז במסחר ובתעשיה או אפילו בחקלאות לא יגדל כח ה“מדינה” לקלוט עליה של עובדים מחוסרי אמצעים. והאם יש לקוות, שהעם היהודי יראה בבנין מדינה יהודית כזו, שתמורתה נמסר חלק מארץ האבות לזרים, את התחיה ואת התקומה הלאומית ויוסיף להקריב את המרץ ואת האמצעים הכספיים לבנינה? והאם יש לקוות שהממשלות של ארצות אירופה תתנה לאסוף ולהוציא ממדינותיהן כספים ל“מדינה” היהודית, שתהא לדומניון בריטי או לבעלת ברית עם אנגליה? ולבסוף, הרי אין לקוות לעצמאות של היהודים ב“מדינתם” הם בחלק מארץ־ישראל, כמו שאין לערבים לקוות לעצמאותם הם ב“מדינה” שתהא מיועדה להם בחלק השני של ארץ־ישראל. “חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות בתוכה, אחת ליהודים ואחת לערבים”, אינה יכולה להיות אחרת מאשר שם חדש לשלטון אנגלי בארץ, שיהא חפשי מהתחייבותו לפי המנדט. וקרוב לודאי שכל הדיבורים על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות אינם אלא דברים בעלמא, הבאים לשם הכשרת הלבבות לאיזו פשרה, שתהא פחות מקסימה אבל למראית עין גם פחות שוללת. וזהו מה שיש לנו לחשוש לו במבחן זה, שההסתדרות הציונית של עכשיו עומדת לפניו. ‏ בחלוקת הארץ והקמת שתי מדינות אי אפשר שימצא תוכן מתאים למי שהוא מן ההסתדרות הציונית, ואף למה־שהוא.‏ אבל מי יודע אם באיזו פשרה, השוללת כביכול פחות, לא ימצאו המכריעים עכשיו בהסתדרות הציונית “תוכן מתאים” למה שהוא? וחשש זה אין גם בהחלטות המדיניות של הועד הפועל לעקרו מתוך לבנו. סימן רע הוא לנו – חבלי הניסוח של ההחלטות האלו.‏ אחרי שיודעים אנו על נאום חריף של אוסישקין בישיבת הועד הפועל ועל נאום־תשובה של בן־גוריון, ששניהם לא נתפרסמו; ואחרי ששומעים אנו ממר מ. ג. (“הארץ”, כ"ב אייר) שהיה יו“ר הועדה הפוליטית – שהיו שאמרו לדון בדבר מבחינת ההכרח לתפוס את הרע במיעוטו, ש”היו שאמרו לדון ולהחליט בדבר מבחינה היסטורית, מבחינת “הנצח הלאומי” והיו שאמרו לעיין בשאלה מבחינת “חיי שעה”, מבחינת מצוקתם האיומה של מיליוני יהודים בתפוצות הגולה, שאין להם מוצא והצלה אלא בעליה אל הארץ" – אין לנו כלל וכלל להתנחם בזה, “שסוף־סוף נמצאה הלשון המשותפת, נמצא הנוסח ההולם לרצוננו המשותף ולתביעותינו המשותפות אשר כל חברי הועד הפועל כולם הסכימו לו פה אחד”. הלשון המשותפת שנמצאה סוף סוף, הנוסח שנמצא סוף סוף, “אשר כל חברי הועד הפועל הסכימו לו פה אחד” אינם מעידים כלל וכלל על רצון משותף ועל תביעות משותפות, לכשהממשלה תעמיד אותנו בפני הצורך, מבחינת חיי שעה, לתפוס את הרע במיעוטו, לכשנעמוד בפני הצורך לבחור בין יותר־רע בעל כרחנו ובין פחות־רע בהסכמתנו.

והנאמנות הציונית – ואני אומר כי גם ה“פוליטיקה הריאַלית” – אומרת: אין לך רע גדול מהסכמה לרע, ואפילו לרע קטן, ואפילו לרע זמני, אפילו להגבלה זמנית בשטח ידוע, ויהא אפילו שכרה בצדה מבטיח הרבה בשטח אחר, ויהא אפילו שכרה בצדה מקסים כ“מדינה”.