בֻּבָּתִי, הַאִם רָגַזְתְּ,

כִּי שְׁכַחְתִּיךְ בְּבֵית דָּן, אָז,

הִשְׁאַרְתִּיךְ שָׁם זְמַן כֹּה רַב?

תִּסְלְחִי לִי זֹאת עַכְשָׁו?

לוּ רָאִית אֵיךְ רַצְתִּי הֵנָּה,

כְּשֶׁדֹּב אָמַר: אֵינֶנָּה!

מַה בָּכִיתִי – לוּ יָדַעַתְּ –

הֲגַם אַתְּ הִתְגַּעְגַּעַתְּ?

בּוֹאִי, אַל תִּבְכִּי נָא עוֹד;

אֲנַגֵּב לָךְ הַדְּמָעוֹת

בְּסִנָּר נַגֵּב הֵיטֵב. –

גַּם עֵינַי יֵשׁ לְנַגֵּב.

וְעַתָּה, סַפְּרִי הַכֹּל:

אִם הִסְפַּקְתְּ מְעַט לִגְדֹּל?

כֵּן. אָמְנָם נָפְלוּ פָּנַיִךְ,

אַךְ צָמְחוּ לָךְ שְׁתֵּי שִׁנַּיִךְ!

נְסַפֵּר אֶת זֹאת לְדֹב,

וִיבָרְכֵךְ בְּמַזָּל טוֹב.

בּוֹאִי, שִׁכְחִי כְּאֵבֵךְ –

לְעוֹלָם לֹא אֶעֶזְבֵךְ,

לֹא תֵצְאִי עוֹד מִבֵּיתִי,

עַד עוֹלָם תֵּשְׁבִי אִתִּי!