בֻּבָּתִי, הַאִם רָגַזְתְּ,
כִּי שְׁכַחְתִּיךְ בְּבֵית דָּן, אָז,
הִשְׁאַרְתִּיךְ שָׁם זְמַן כֹּה רַב?
תִּסְלְחִי לִי זֹאת עַכְשָׁו?
לוּ רָאִית אֵיךְ רַצְתִּי הֵנָּה,
כְּשֶׁדֹּב אָמַר: אֵינֶנָּה!
מַה בָּכִיתִי – לוּ יָדַעַתְּ –
הֲגַם אַתְּ הִתְגַּעְגַּעַתְּ?
בּוֹאִי, אַל תִּבְכִּי נָא עוֹד;
אֲנַגֵּב לָךְ הַדְּמָעוֹת
בְּסִנָּר נַגֵּב הֵיטֵב. –
גַּם עֵינַי יֵשׁ לְנַגֵּב.
וְעַתָּה, סַפְּרִי הַכֹּל:
אִם הִסְפַּקְתְּ מְעַט לִגְדֹּל?
כֵּן. אָמְנָם נָפְלוּ פָּנַיִךְ,
אַךְ צָמְחוּ לָךְ שְׁתֵּי שִׁנַּיִךְ!
נְסַפֵּר אֶת זֹאת לְדֹב,
וִיבָרְכֵךְ בְּמַזָּל טוֹב.
בּוֹאִי, שִׁכְחִי כְּאֵבֵךְ –
לְעוֹלָם לֹא אֶעֶזְבֵךְ,
לֹא תֵצְאִי עוֹד מִבֵּיתִי,
עַד עוֹלָם תֵּשְׁבִי אִתִּי!