הַבֻּבָּה אַיָּלָה
מִיָּמֵיהָ לֹא אָכְלָה;
לֹא רָצְתָה, אוֹ לֹא יָדְעָה
לְהַחֲזִיק כַּף בְּיָדָהּ.
הִיא בִּשְׁעַת כָּל אֲרוּחָה
לֹא אָכְלָה, רַק הִתְיַפְּחָה.
וְהָיְתָה רָזָה־רָזֹנֶת,
וְהָיְתָה קְטַנָּה־קְטַנְטֹנֶת.
אַךְ שִׁלְשׁוֹם הַדֹּב הַטּוֹב,
הַגָּדוֹל, הַצָּהֹב,
הוֹשִׁיבָה עַל בִּרְכָּיו,
בְּיָדוֹ לָקַח הַכַּף,
וְאָמַר: אַל תִּפְחֲדִי,
הֵן תֹּאכְלִי אַךְ מִיָּדִי,
וַאֲנִי אוֹתָךְ אוֹהֵב.
תִּפְתְּחִי הַפֶּה הֵיטֵב, –
כָּכָה, תִּלְעֲסִי יָפֶה
אֶת הָאֹכֶל שֶׁבַּפֶּה.
מְצֻיָּן. הֲלֹא רוֹאָה אַתְּ
מַה־יָּפֶה הִנָּךְ בּוֹלַעַת,
הַבֻּבָּה הִתְפַּלְּאָה:
כֹּה טָעִים מַאֲכָלָהּ!
בְּשִׂמְחָה קָרְאָה לַדֹּב:
טוֹב הָאֹכֶל! כָּל־כָּךְ טוֹב!
שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי –חֲבָל, חֲבָל
מֵהַיּוֹם תָּמִיד אֹכַל.
לָקְחָה בֻּבָּה הַכַּף לַיָּד,
בְּלֹא־עֶזְרָה אָכְלָה, לְבַד.
הַבֻּבָּה אַיָּלָה
מִשִּׁלְשׁוֹם שָׁמְנָה, גָּדְלָה,
הִיא גָדְלָה וְגַם יָפְתָה, –
אֵין עוֹד לְהַכִּיר אוֹתָהּ.