הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה שֶׁקָּלְקָה אֶת קַדַּחַת

הַפְּסִיעוֹת שֶׁל כְּמִיהָה מְמָאֶנֶת לִגְווֹעַ.

בְּבוֹאָהּ אֶל הַחוֹף הִיא הוֹפֶכֶת נָחָשׁ.

וּזְמַן רַב הִיא אוֹרֶבֶת כְּרוּכָה עַל עַצְמָהּ,

וּשְׁתֵּי שְׁחוֹרוֹת פְּנִינֶיהָ – שְׁתִיקָה.

עַד פִּתְאֹם הִיא קוֹפֶצֶה וּבוֹעֶטֶת,

וְהַחוֹף מִתְעוֹפֵף לֶעָבִים.

אָז מְלֹא כָּל אָרְכָּהּ עַל גַּלִּים תִּשְׁתַּטֵּחַ:

רְאֵה, הַכֹּל גָּז, הִנֵּנִי, הָלְכֵנִי;

יֵשׁ יוֹתֵר חוֹף בַּדֶּרֶךְ מִבַּחוֹף.

וְאַתָּה עוֹמֵד בִּשְׂדֵה יְשִׁימוֹן, וְהַרְחֵק

מִזְדַקְּרוֹת וְזוֹרְחוֹת כִּפּוֹת הַזָּהָב

שֶׁל בַּגְדַּד אוֹ סְטַמְבּוּל.