רַגְלוֹהִי דְּבַר־נַשׁ – לֹא תָמִיד הֵן יוֹצְאוֹת

נְעוּלוֹת נַעֲלַיִם שֶׁל נִיב שְׂפָתַיִם.

יֵשׁ סוּפוֹת מוּזָרוֹת מִתְפָּרְצוֹת בָּן בִּפְנִים,

עַד נוֹטֵל הָאָדָם רְחוֹבוֹתָיו הַשְּׁקֵטִים

וְשׁוֹבְרָם לִשְׁבָרִים בְּלִי רַחֵם

וּפוֹרֵשׂ עַל גַּלִּים מִטְפַּחְתּוֹ הַיָּפָה

וְיוֹשֵׁב וּמַפְלִיג וּפָנָיו לַשָּׁמַיִם.

וְהָאָדָם מַגִּיעַ וּמְטַיֵּל עִם יָמִים

בִּשְׂדֵרוֹת מוּצַלּוֹת שֶׁל כַּפּוֹת הַתְּמָרִים,

וּפִתְאֹם הַמִּטְפַּחַת אֵינֶנָּה.

רַק קוּרִים מְרוּטִים מְרַחֲפִים בַּחַמָּה,

וְהוּא יוֹשֵׁב שָׁם מֵעֵבֶר לַיָּם וְתוֹהֶה

עַל תֵּל הַמַּפֹּלֶת שֶׁל רְחוֹבוֹתָיו הַשְּׁקֵטִים.

כָּךְ, מֻקְדָּם אוֹ מְאֻחָר, חוֹזֵר הַנּוֹדֵד

לְהִפָּגֵשׁ פָּנִים אֶל פָּנִים עִם רֵאשִׁית,

וּלְהֵאָבֵק עִם הַסַּעַר הָעֵירֹם וְלִשְׁאֹל:

מִי אַתָּה? מַה שְּׁמֶךָ?

וְאוֹתָהּ תְּשׁוּבָה, אֵין אַחֶרֶת: שְׁמִי פֶּלִאי,

וְאוֹתָה הַרְכָּנַת הָקָּדְקֹד: בָּרְכֵנִי.