בָּאתִי לְבִקּוּר קָצָר אֵלַי
בְּעִיר כָּל חוּצוֹתֶיהָ אֶתְמוֹלִי.
מָשַׁכְתִּי תֵּל פַּעֲמוֹן שֶׁל מְעוֹנִי,
וְאִישׁ יָצָא שֶׁלֹּא הָיָה אֲנִי.
אָז בִּמְבוּכָה אָמַרְתִּי: יִתָּכֵן
בַּגַּן הוּא עַל סַפְסָל עִם הַשָּׁכֵן.
אוֹ בְּגָבְהֵי חַלּוֹן יֵשֵׁב גָּחוּן,
צוֹפֶה שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן.
אַךְ לֹא בָּרְחוֹב וְלֹא בַּגָּן
מָצָאתִי מִי רַק תְּמוֹל הִשְׁאַרְתִּי כָּאן.
וְאֵין שָׂרִיד וְאֵין פָּלִיט –
כִּכְתָב־קִרְטוֹן בַּעֲבֹר עָלָיו מַטְלִית.
עַד אֲחָזַנִי חִיל:
אֵיךְ הָאָדָם פִּתְאֹם יִמַּח כָּלִיל!
וּבְכָל אֲתַר זָרְחָה דִמְעָה לִי בָּאֲוִיר –
רַק זֹאת הִשְׁאִיר.