מָוֶת שַׁח אָדִיב עָלַי

וְסָח: הָאֵט, אָחִי, הָאֵט.

(נִדְמֶה, תָּמִיד אָרַח עִמִּי,

נוֹטֵעַ פֶּלֶא בִי וּרְתֵת).

כִּי יוֹם עָלוּל לִהְיוֹת אַחֲרוֹן,

חִין הָרִאשׁוֹן עָלָיו הוּצַק.

כֹּה סָח, וַאֲנִי שְׁחוּז חוּשִׁים

כְּמוֹ אוֹרֵחַ מִמֶּרְחָק.

וּמְלֹא עוֹלָם רְחוּץ מָטָר,

וְאוֹר מֵאִישׁ וָנוֹף יִגַּהּ;

וְלָמָּה זֶה אוֹר זֶה סָבִיב

צוֹבֵט לִבִּי כְּמוֹ תוּגָה?

כָּךְ שְׁנֵי קוּרִים אֹחַז, אֶקְלַע:

חִדּוּשׁ וּפְרֹד, הִנֵּה וּכְבָר;

עַד בּוֹא הָרֶגַע וְיָדַי

רָפוֹת מִתְּפֹס עוֹד שׁוּם דָּבָר.

אָז סַךְ־הַכֹּל מֵעֵינַי יִזְרַח,

דִּמְעָה קְטַנָּה מוּל הַתִּקְרָה:

כָּל אַהֲבוֹתַי, כָּל פְּרִידוֹתַי –

וְאֵל אֶחָד שִׁיר זֶה יִקְרָא.