לכבוד ר' מנדלי מוכר־ספרים
I. 🔗
ליזר הוא בחור כבן כ“ח או כ”ט. פניו שחורים ושעירים, עיניו אפורות, מְמַצְמְצוֹת וכבויות ותנועותיו מרושלות. גלמוד הוא ליזר. חוץ מכלבו, ז’וק, שהוא יקר לו מנפשו, אין לו כלום בעולמו. ודומה, שאין הוא מרגיש שום צורך בחברת בני־אדם בשעה שז’וק נמצא אצלו. את ז’וק הוא משתף לכל רגשותיו, לו הוא מגלה את נגעי־לבו ובו הוא מוצא תנחומין…
כל בני העיירה, למקטון ועד גדול, יודעים את ליזר. אבל איש מהם אינו יודע, מי הוא ומהיכן בא. אין אדם שואל אותו על זה והוא אינו מספר, ואפשר, שאין הוא גופו יודע מי הוא…
וכשאדם שואל לפעמים: “מהיכן אתה, ליזר?”, הוא נותן עיניו בו ברוגז והופך את פניו ממנו כשהוא ממצמץ בעיניו במהירות, כאילו נזרק בהן חול. וכך הוא חי בעיירה ימים ושנים חיים מיוחדים לו לעצמו, רחוק מבני־אדם ומקופל בעולמו הקטן המיוחד לו.
בנערותו היה ליזר משמש סַבָּל בשוק. והרבה צער היו1 גורמים לו אז הסבלים הגדולים ממנו. הם היו מלגלגים עליו ומכים אותו. הוא היה להם למשחק בשעות הפנאי. אבל מעולם לא היה ליזר יכול להשיב להם כלעגם או לעמוד על נפשו כשהיו נוגעים בגופו. הוא לא היה אלא מביט עליהם בתחנונים ומשתדל להשתמט מהם. ודבר זה היה מגרה אותם יותר ויותר והיה מוסיף להם תאוה להנקם בו, ב“ממזר”…
עכשיו דירתו הקבועה של ליזר היא בבית־המרחץ ושם הוא וז’וק שלו חיים ביחד כשני חברים גמורים. פעמים שליזר מדבר עם ז’וק כדַבר איש אל רעהו. הוא מציע לפניו שאלות שונות, מסתכל לתוך עיניו ומצפה לתשובה… וז’וק מסתכל בו וממתין אף הוא לדבר־מה… אז חושב ליזר, שז’וק משיב לו בעיניו, והוא מביע בלשון־בני־אדם מה שז’וק רוצה לומר לו…
למשל: ליזר וז’וק מוטלים בחצר בית־המרחץ על הדשא ומסתכלים זה לתוך עיניו של זה. ליזר חושב באותה שעה על חייו, חיי־הכלב, של ז’וק ונראה לו, שגם ז’וק חושב בשעה זו על חיי־האדם שלו, של ליזר… והוא בא לפניו בשאלה כזו:
– אמור נא, ז’וק, מי אני?
ז’וק, מכיון שהוא שומע את שמו יוצא מפיו של ליזר, מכשכש בזנבו המדובלל על גבי הדשא, כשהוא מוטל בעצלתים על כרסו, ומסתכל בפניו של ליזר בשתי עיניו הלֵאות והפקחות, ובתוך־כך הוא מראה תנועה של חן, כאילו רצונו לומר: “באמונה, אחא, הלואי שאדע מה זה רעב כמו שאני יודע מי אתה או מי אני”… “אין אתה יודע” – מפרש ליזר לעצמו את תנועתו של ז’וק ומחליק בידו על ראשו וערפו. ז’וק נהנה הנאה מרובה כשהוא מרגיש את ידו של ליזר על גופו ומיד הוא נִצְנָף ומתהפך, כרסו למעלה ורגליו פשוטות ותלויות באויר כשהן רועדות קצת ואת ראשו הוא מגביה קצת ומסתכל, כאילו רצונו לומר: “עשה בי, אחא, מה שאתה רוצה. כולי שלך!”…
ליזר מרגיש בדבר והוא מניח את ראשו על כרסו החמה של ז’וק, מחבקו בשתי ידיו, נלחץ אליו וחושב: “הוא אינו יודע… ואפשר שהוא יודע אלא שאין הוא יכול לדבר?”… “ז’וק!” – קורא ליזר בקול בַכְיָנִי ונלחץ אליו יותר. ז’וק מתחיל ללקק את ליזר בלשונו האדומה והחמה, כאילו היה מתכוון2 להניח דעתו ולנחמו בבדידותו. ולבו של ליזר רוֹוֵחַ מלקיקת־כלב זו. הוא מרגיש, שיש לו בצדו בריה אוהבת ומסורה לו, ושוב אינו מרגיש את עצמו כל־כך בודד ויתום כמו שהיה מרגיש את עצמו לפנים, קודם שמצא את ז’וק שלו…
ואת ז’וק מצא אך לפני זמן לא־מרובה. ימים מועטים אחרי הפסח נפגש עמו וכרת עמו ברית של ידידות. וכך היה הדבר:
השעה היתה שעת שקיעת־החמה. ליזר שכב בשעה זו פרקדן סמוך לבית־הקברות הפולני והסתכל ברקיע השמים. החמה כבר התחילה לרדת והזהיבה את שוליהם3 של גזרי העננים, שהיו מפוזרים ברקיע התכלת. בת־רוח קרירה, שנדף ממנה ריח של אביב צעיר ממשמש ובא, רחפה על פני השדה, החליקה ונשקה להם לראשי העשבים הצצים מן הארץ. וגם על פניו של ליזר החליקה, התגנבה מתחת לגף כובעו ודרך בית־צוארו הפתוח ודִגְדְגָה אותו בחבה… הוא שכב כשעיניו פתוחות לרוחה, נשימתו כבושה ואזנו נטויה לשמוע. לבו היה מלא רגשות והיה מסיח עם עצמו ומתלחש עם מחשבותיו, שלא הבין את לשונן… דומה היה באותה שעה לפרא־אדם; פיו היה פתוח, עיניו לטושות, רגליו זקופות כלפי מעלה ובידיו נענע באויר, כאילו מבקש להוריד מי־שהוא מן השמים כדי שיסיח לפניו את רגשותיו… ופתאום הרים את גופו מעל־גבי־קרקע, אבל נשאר מיושב על מקומו, כפוף ומבולבל ועיניו תעו סביב. ומיד נחו עיניו על איזה דבר שחור, שהיה מוטל גם הוא שטוח על הדשא, סמוך לו.
– נאַ, ז’וק, נאַ! – קרא ליזר.
אותו הדבר השחור הרים מעט מעט ראש ואזנים זקופות ונתן שתי עינים בליזר. הרי זה כלב שחור ומקווץ. שעה קלה הביטו זה על זה. הכלב כשכש בזנבו כשכוש עצלני של ידידות, כאילו אומר בלשון כלבית: “נו, ידידי, מה יש בפיך?” – וליזר הכיר מתוך מבטו של הכלב, שהוא רודף שלום, וקרא עוד הפעם: “נאַ, ז’וק, נאַ”! אבל “ז’וק”, כמו שקרא לו ליזר, אינו מאמין, כנראה, שליזר אינו מאותם בני־האדם המשליכים אבנים בראשו של כלב, ולפיכך אין הוא זז ממקומו… ליזר קרא לו עוד הפעם והעמיד בתוך כך פנים כאילו נשבע הוא לו לז’וק, שאין בלבו שום כוונה רעה, חלילה…
ז’וק מאמין ואינו מאמין. ואף־על־פי־כן הוא קם לאט לאט, בעצלות מרובה. הוא פושט את רגליו הקדומות ובכל גופו המקווץ הוא משתרבב לאחוריו. אחר־כך הוא משרבב לפניו את כל גופו ומושך אחריו את רגליו האחורות. אחרי “חלוץ־עצמות” זה הוא מפהק פיהוק רחב, שהוא גומרו בנהימה דקה מתוך הגרון, ונותן שוב עיניו בליזר. ליזר גם הוא עומד כבר על רגליו. שניהם מביטים זה על זה מרחוק. ליזר קורא לו. ז’וק מתחיל להתקרב אליו כשהוא מכשכש בזנבו, מתכוין לומר: “ראה, בחור, אני מאמין לך והולך. ואתה, ראה, אל תַּכֵּנִי!”. ליזר פוסע כמה פסיעות לאחוריו ואינו מסיר עיניו מז’וק: סוף־סוף הרי אין זה אלא כלב ולעולם הוא חשוד על הנשיכה… וז’וק מתעכב בהליכתו ונותן בליזר עין מן הצד: “מפני־מה אתה, עלוב, בורח? עמוד, ואגש אליך”… אז קורא לו ליזר עוד הפעם ופושט לו יד, כמי שזורק לחם. ז’וק זוקף את אזניו, שחצין הן תלויות למטה, מניע את ראשו לימין ולשמאל וקורץ בעינו אחת, כלומר: “מרמה אתה אותי, בחור?” – ומתוך שאין הוא מריח ריח של לחם אין הוא זז אף עכשיו ממקומו. ואך עתה מתחיל ליזר ללכת: בצדו אחד הוא פונה כלפי העירה ובצד שני – כלפי ז’וק, שהוא שומר עליו בתוך כך בעין אחת, חושש, שמא יקפוץ עליו פתאום… כך משך אותו ליזר דרך סימטאות רחוקות עד שהגיעו לבית־המרחץ. כאן העמיד ליזר את עצמו בסכנה והחליק לו ל“ז’וק” על גבו. “ז’וק”, לסימן של ידידות ואחוה, לקק את רגליו של ליזר, וזה נרתע מז’וק ברתת ובזיע. ואולם “ז’וק” הביט אל ליזר בידידות, כחבר גמור, וליזר הרגיש, שמפני חבר אמתי אין להתירא. הוא נכנס לתוך בית־המרחץ וחזר משם מיד ובידו פרוסת־לחם. מתחלה זרק לו פרוסה קטנה אחת. ובשעה שז’וק עמד ולעס לאט ובישוב־הדעת החליק לו ליזר ביתר בטחון על גבו ואחר־כך נתן לו עוד פרוסת־לחם מתוך ידו. “ז’וק” לקק לו בשכר זה את ידו ובאותו רגע נכרתה ביניהם ברית־האחוה, שהיא הולכת וחזקה מיום ליום…
II. 🔗
בחורף חייו של ליזר קשים מאד.
בכל ימות השבוע הקור שולט בבית־המרחץ. ואילמלא היה צַלָא (בצלאל) בעל־ה“שאַרמאַנקה” (תיבת־החלילים) מצער אותו כל־כך, היה שוכב לו בקור בלי תִּרְעוֹמֶת. רגיל הוא בכך. ואולם צלא הריהו ‘גנב’ וגורם הוא לליזר “יסורי גיהנם”. ליזר בורח מפני צלא אל הקלויז של חסידי סקווירה. בקלויז זה יש לו קצת חזקה. כשהיה עדיין משמש סַבל בשוק היה מצוי שם. אבל גם הקלויז אינו מקלט יפה. כמעט שהוא יושב אל התנור כדי לחמם את עצמותיו, מיד באים הבחורים הלומדים שם ומעלים אותו ל“צימבל”: משליכים אלונטיות מקופלות בראשו, סוטרים לו על חטמו וכופים אותו, שיאמר להם מי הוא ומהיכן הוא.
ליזר מתפתל מצער וכעס ומקלל בכל מיני קללות, והכל בַּלב, בלי דבורים. הוא נמלט מן הקלויז וחוזר לבית־המרחץ, מקום שממתין לו שם צלא…
ואולם בימות־החמה חי ליזר חיים של צפור־דרור. מצלא הוא נפטר; חמימות בחוץ, ובאותו הזמן עצמו, שהאילנות מתחילים לשלוח את לשונותיהם הקטנות מול אחורי החורף ההולך לו, שולח גם ליזר את לשונו מול אחורי צלא, שהולך לו מבית־המרחץ לכל ימות־החמה כדי לסובב בכפרים ובעיירות עם ה“שאַרמאנקה”. ליזר משכים בכל בוקר ובוקר ופורש לו אל בית־הקברות הפולני לשם “שכיבה”… הוא הולך ופוסע פסיעות מדודות דרך סימטאות רחוקות ומסתכל בכל דבר, מסתכל ותָמֵהַּ: מפני־מה אילן זה כבר יש לו עלים וחברו אין לו עלים? או: מפני־מה אילן זה עליו ירוקים ושל חברו צהובים?… בכל דבר שהוא רואה הוא מוצא איזה חדוש כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה בימי חייו. כשהוא פוגש בנערה הוא מביט אחריה בגנבה, שלא תרגיש בדבר… הוא חושש, שמא תרגיש בו, ופניו מאדימות כשנערה נותנת בו את עיניה… אבל ביחוד הוא אוהב להסתכל באילנות ודשאים. הנאה מרובה הוא נהנה מצבעם הראשון. דעתו מתבלבלת והוא מתחיל למצמץ בעיניו במהירות. מרוב תענוג הוא נעשה כשכור. לבו מתרחב והוא שואף את האויר הקל במלוא פיו. כל העולם מתחבב עליו והוא מוכן באותה שעה לנשק אפילו את צלא… אבל ליזר הוא בודד ועיניו הממצמצות מתמלאות דמעות… אפשר שמפני זה נתגלגלו עליו רחמיו של הקדוש־ברוך־הוא וזימן לו את ז’וק.
כן, ז’וק – הרי זה מתנה טובה מאת שמו יתברך. בריה חיה וקרובה – ויש לפני מי לשפוך את הלב. לכל מקום שהוא הולך הוא לוקח עמו את ז’וק ומדבר עמו כעם חברו. ז’וק שומע ומביט אף הוא על ליזר כעל חבר לו. ליזר מדבר וז’וק מריח בו, מכשכש בזנבו ובשעת מעשה הוא מְעַמֵּץ קצת את עיניו עִמוץ־של־חן וטוּב־לב, להודיע, שגם הוא, ז’וק, קורת־רוח מרובה יש לו מליזר ומן החברותא שלהם; והוא מספר לו בלשון של “כשכוש־זנב”, שאף הוא, ז’וק, הריהו כלב מנוסה במכות, והרבה הרבה סבל בימי חיי־הבלו בעולם הזה מחמת יתמותו. ומטעם זה אין כמוהו מיצר בצרותיו של ליזר, מבין ומרגיש בנגעי־לבו של אומלל כמותו. משער הוא מה היו חייו קודם לכן, לפני פגשתם. דומה, כאילו רוצה ז’וק לומר: “ממש כמו שהיו חיי בלעדיך”. דבר זה ניכר ממה שהוא פותח שפתיו ומפשילן, את העליונה למעלה ואת התחתונה למטה, ועל שניו המגולות עוברת בת־צחוק כלבית. בזנבו הוא עושה נענוע, שאינו בא אלא לפרש את בת־הצחוק, כלומר: “ודי לחכימא, ידיד יקר!”…
וכשם שאין ליזר הולך לשום מקום בלי ז’וק, כך אין ז’וק הולך לשום מקום בלי ליזר. ובשעה שהם מסתכלים זה לתוך עיניו של זה דומה, ששניהם שואלים זה את זה: “אם אין אתה עמי – מה אני?”…
ובאמת, מה הוא ליזר בלי ז’וק? מי זִכָּה את ליזר מימיו במבטים של חבה וידידות כז’וק? מי כז’וק הבין ללבו ומי כמוהו מנחם אותו ביתמותו? ומי, חוץ מן הכלב הזה, השיב לו אהבה על אהבתו? – וליזר הרי ולא פעם אהב בימי חייו.
כלום לא אהב ליזר עד כדי טירוף־הדעת את פֶּסקה, בתו של מנחם המלמד? את פּסקה זו היפהפיה, שצוארה מקושט במחרוזת של אלמוגים ושבימות־החמה היא יושבת שעות שלמות בחוץ, תחת שיפולי־הגג של בית אביה, חבויה בצל ועוסקת ברקמה. כלום לא היה עומד ושוהה שעות שלמות, ימים שלמים מאחורי הגדר שכנגד, מציץ מבעד לסדק ומסתכל בפֶסקה? כלום לא היתה נשמתו כמעט יוצאת מאהבה בשעה שהיה מסתכל בה? וכמה פעמים בקש להיות חוט ברקמה שלה, כדי שיזכה במגע אצבעותיה החביבות? ופעם אחת, כשלא יכול עוד לעמוד בפני יצרו, כשהלב משך אליה בכל עוז והוא העיז להתקרב אליה קצת לשם הסתכלות בלבד, לשם הסתכלות, בה וברקמתה, בלבד, – כלום לא עמדה זו ורקקה בפניו וברחה לה הביתה?…
וכלום לא בכה אחר־כך יום ולילה רצופים? וכלום לא נשך את שפתיו ואצבעותיו עד טפטוף דם?… וכמה פעמים בקש אחר מעשה זה להטיל עצמו לתוך הנהר?. ומה יוצא לו מזה, שהוא נושא בכיסו שיורי אריגתה של פֶסקה, ש“גנב” אותם פעם אחת סמוך לפתח ביתה? – הלא יסורים ומפח־נפש בלבד…
לא כך הוא ז’וק. זה מביט עליו בעינים מלאות אהבה וחבה ומלקק את ידו. ולא עוד אלא שהוא מדבר עמו. כך, כך, ז’וק מדבר והוא מבין ללבו ויודע מה שהוא חושב אפילו בשעה שאינו מכשכש בזנבו. בעיניו הוא קורא ומתוכן הוא מבין את הכל. עיניו של ז’וק מדברות וליזר מבין את לשונן. מתוך עיניו של ז’וק הוא מכיר, אימתי הוא עצוב ואימתי הוא שמח, אימתי הוא רוצה לאכול ואימתי – לישון. יודע הוא אפילו אימתי ז’וק בוכה ואימתי הוא צוחק.
ומפני כל זה אוהב ליזר את ז’וק לא כמו שאדם אוהב את הכלב, אלא כמו שבן־אדם אוהב בן־אדם שכמותו. ואת בני־האדם הרי ליזר יכול לאהוב וגם אוהב הוא אותם בכל נשמתו. ואולם בני־האדם שונאים אותו ומתרחקים ממנו, מפני שמראהו חולני, פניו צהובים ונובלים ולעולם הוא מְפוּזַר־נפש, ביישן ובכלל – “משוגע”, כמו שאומרות עליו הבריות. והקשה מכל – עצלותו הגדולה, זו שמבצבצת ועולה מכל תנועותיו. אפילו לאכול הוא מתעצל.
מוטל הוּא, למשל, על גבי ספסל בבית־המרחץ. לצדו ישן ז’וק שלו. הלב נוטה להתעלף מחמת רעב – והוא שוכב ואינו זז ממקומו. הוא מהרהר, אמנם, בעניני אכילה; ראוי היה לקום ולאכול. אבל הוא עושה זאת רק במחשׁבה, כלומר, הוא מצַיֵּר לעצמו, כיצד הוא עומד ממקומו ונגש אל החלון, ששם מונחת הפת וממתנת לו… הנה – כך הוא מצַיֵּר לעצמו – הוא לוקח את הלחם ואוכל… ובשעת הרהור הוא מלקק את שפתיו היבשות ובולע את רוקו… הנה הוא רוצה כבר לקום, אבל נדמה לו, שבאמת אין הוא יכול לזוז ממקוֹמו, כאילו “מה־שהוא” או “מי־שהוא” מעכבו… וכאילו כדי להכעיס אותו “מי־שהוא” הוא מנסה לקום ולישב בבת־אחת… ולסוף – אף נסיון זה אינו נעשה אלא במחשבה והוא מוסיף לשכב על מקומו כגולם…
– איני יכול להזיז אבר! – קורא ליזר בקול וגומר בחיוך. ליזר מקשיב להברת קולו ונדמה לו, שלא מפיו אלא מפי אחר יצאו הדברים הללו…
– באַ! טאַ! האַ־אַ־אַ! – קורא ליזר, ובת־קולו מתגלגלת והולכת בחלל בית־המרחץ הריק…
לבו של ליזר מזדעזע מפחד, ואף־על־פי־כן הוא נשאר על מקומו כמי שיבשו אבריו.
– אבל מפני מה איני יכול לקום? – מוסיף הוא להרהר – אפשר שאני ישן ואת כל זה אני רואה בחלומי?… ליזר! – הוא קורא – לא! אָח, אני עצל… אחת, שתים, של… – מלה זו אינו גומר: מתירא הוא, שמא יתחייב אז לקום…
– אי, אחת, שתים, שלש! – קורא הוא לבסוף. אז הוא מוריד רגל אחת ומעמידה על הקרקע ומוסיף לשכב שקוע בהרהורים.
– הרי רגל אחת עומדת כבר על הקרקע… כלומר, אני רציתי בכך והעמדתיה… נו, והשאר, השאר איני רוצה! מפני־מה? השד יודע מפני־מה!… אֶח, אחת, שתים, שתים, שתים, שלש! –
ולאט לאט, בעצלתים הוא קם מעל הספסל, מתגרד בגבו, מפהק וממצמץ בעיניו במהירות.
בבית־המרחץ דממה. באוירו נודף ריח של מי־מקוה ושל עלי־זרדים מעופשים, שיורי חבילות שנחבטו. מתוך איזו קרן־זוית מצרצרים שנים־שלשה צְרָצְרִים. וליזר מביט סביביו כמטורף. ראשו כבד עליו, בגרונו ובפיו הוא מרגיש מרירות יבשה, שפתיו מתדבקות זו לזו כִּבְדֶבֶק וחש הוא בכל גופו כאילו זה עכשיו קם מתוך שינת־שכרון קשה.
ובתוך כך עמד גם ז’וק והתחיל מפהק במלוא רוחב פיו, מפהק וגומר בנהימה כשהוא משתרבב מעומד.
ליזר גונח שלא מרצונו, משרך רגליו ברשלנות אל החלון ואומר לו לז’וק: “נו, ז’וק, גם אתה רוצה כבר לזלול? נאַ!” – והוא פורס גם לו מן הפת. שניהם אוכלים בנחת ובישוב הדעת…
III. 🔗
בלילות־האביב לן ליזר ביחד עם ז’וק לעתים קרובות מאחורי הגדר של גן־האילנות השייך למשה צאצקי.
במקום זה בחר למקום־לינה, משום ששם נשמעת בכל בוקר ובוקר שירת־הזמיר ועמה – נגינה של כנור ופסנתר.
ושירה זו ונגינה זו אוהב ליזר לשמוע עד מאד. כשהזמיר אומר שירה הוא מצַיֵּץ אחריו בשפתיו בחשאי מתוך הרהוריו. כשהכִּנור והפסנתר מנגנים הוא משורר אחריהם, אבל אין הוא משורר בקול, אלא מנקש בשניו כשֶפיו סגור ומנסר בשניו העליונות על־גבי התחתונות על־פי הטאַקט, ונדמה לו אז, שהוא מנגן ככנור ופסנתר ממש. בכל מיני קולות וצלילים…
השעה שעת־בוקר, ליזר עומד כבר נשען על הגדר ומסתכל בעינים פקוחות לרוָחה לתוך הגן. הכנור, בלויתו של הפסנתר, מנגן כבר, ליזר שומע ומנגן אף הוא. ופעמים שעל לשונו עולות מלות המתאימות למנגינה, והמלות הן של אהובתו פֶסקה… ובשעה שהוא משורר במחשבה, הוא עושה אותן ההעויות והתנועות עצמן, שפֶסקה עושה בשעה שהיא משוררת. ונדמה לו, שפניו דומות באותה שעה לפניה של פֶסקה…
הנה הוא עומד וחולם ולרגליו מוטל ז’וק שטוח על־גבי הקרקע, פיו נתון לו בין רגליו ואזניו הארוכות מקופלות ותלויות למטה. הוא מביט בעינים בהירות ועֵרות ומקשיב… מזמן לזמן הוא מנענע באוזן זו או זו כדי להבריח את היתושים, שמבטלים אותו בדגדוגם משמיעת המוסיקה… מתוך שכיבה זו של ז’וק בלי נדנוד־אבר ומתוך מבט־עינים והקשבה של כובד־ראש אלו אפשר היה לחשוב, שבאמת יש לו חוש מפותח וידיעה הגונה ב“חכמת המוסיקה”…
הגן גדול וצפוף ואילנותיו ענֵפים ומגודלים יפה, ובתוכם מתפתלים ועוברים משעולים מחופים חול צהוב. מתוך הגן מציץ בית מרובע בעל קומה אחת עם גג ירוק ומתנוצץ, ושתי ארובות־עשן מרובעות ונאות ממעל לו.
חלונות־הבית פתוחים ומתוכם בוקעים ויוצאים לחלל־העולם קולותיו העדינים והמסולסלים של הכנור, ואחריהם רודפים האַקורדים של הפסנתר. העלים שעל־גבי האילנות מתנועעים ניע כל־שהוא ופה ושם הם מבריקים רגע כלפי החמה ומתלחשים עם בוקר־האביב הנעים… החמה מצַחקת בחבה וחמימות ופניה מאירות מחדוה כשהיא מציצה למטה על האילנות הצעירים והיפים. בקרני־הכסף שלה היא מבקשת ומוצאת בין הענפים מרובי־העלים את הצפרים הקטנות, נוגעת בהן בראשי קרניה ומדגדגת אותם מתחת לכנפיהם הקטנות. והצפרים קופצות ועוברות מענף לחברו ומשמיעות בגן את צפצוף צחוקן הנעים. לבו של ליזר מתמלא צחוק וחדוה…
הנה הוא רואה את בניו הקטנים של משה צאַצקי רצים על־פני הגן ומשחקים בכדור. הנה נפלה מריבה ביניהם והם מכים זה את זה וצועקים: “אבא!”, “אמא!”… הוא רואה ושומע, וכמה הוא מקנא בהם!…
– אמא… אמ־מא…
הוא הוגה מלה זו בפיו ומאריך בה, כאילו מבקש להעלות על־ידי מלה זו את דמותה של “אמא”… ונגד עיניו קמה אשתו של משה צאַצקי… ורואה הוא בדמיונו כאילו היתה לו זו לאֵם… ופתאום מנצנצת בדמיונו דמותה של המלמדת, אמה של פֶסקה, ותופסת את מקומה אשת משה צאַצקי… אותה הוא רואה ביתר בירור ולה נאה יותר השם “אמא”. ופתאום צצה פֶסקה עצמה על־יד “אמא”, ולבו מתמלא אהבה לשתיהן… ופתאום מתפרצת הנגינה שוב לתוך אזנו, ושתי התמונות פורחות ונעלמות להן כהרף־עין…
בדמיונו: הוא נכנס דרך החלון לתוך הבית ורואה את הנערה המנגנת – והנה היא פֶסקה שלו. ו“אמא”? אמא מה היא עושה? הוא אינו רואה אותה, היכן היא? אַח, ודאי היא הולכת בגן ומבקשת אותו… והוא תופס ב“ליזר” ומזרז אותו, שיעלה על הגדר ויקפוץ לתוך הגן… הרי כבר עלה וקפץ… מניח הוא את “ליזר” על הספסל בין האילנות ומצוה לו שישתוק…
– תבקש לה – מהרהר ליזר – אני שוכב לי כאן על הספסל ולמראשותי כר… מה רכה השכיבה על הכר… טוב… טוב… מפני מה “טוב”? ולמה “טוב”? הא כיצד? – וליזר משתקע על־פי דרכו בהרהורים ושוכח על מה התחיל לחשוב… ופתאום עולה עוד הפעם על לשונו המלה “אמא”. “אמא!”… והתמונה הקודמת חוזרת ונעורה בדמיונו. הוא מניח את “ליזר” על הדשא בין האילנות ומחביאו מפני “אמא” ועושה את עצמו כיָשֵן… אמא הולכת ומבקשת אותו… הנה היא רואָה אותו… הוא ממהר לעצום את עיניו ול“ישון”4… ו“היא” נגשת בלאט, בחשאי־חשאין, מסתכלת בו זמן־מה ורואָה, כיצד הוא ישן, מגרשת זבוב מעל פניו… נשיקה… נשיקה קלה על המצח, הַס־ס־ס!… והוא שוכב בלי תנועה, הס… “ישן” ומהרהר בתוך כך: “עוד, אמא, עוד”. והיא מוספת ומוספת… כך… כך!… וליזר מנשק כמה פעמים את האויר וניעור כמו מתרדמה… לאזנו מגעת עוד הפעם הנגינה…
הנה הוא שומע, איך מקישה הקשת על הנימים נקישה חשאית, רכה, ומיד מתפרצת החוצה דרך החלון יְבָבָה ממושכת, שהיא מרטטת באויר, משתפכת על פני הגן, מתגלגלת למעלה ואובדת במרחק. והנה קול שני נִשָׂא אחריו באנחה וביללה כאילו היה רודף מתוך בכי אחרי הקול הראשון, כאֵם הרודפת אחרי גוף ילדה המת גועה־בבכי ומתיפחת כשמוציאים אותו מתוך הבית… והנה קול שלישי רץ ובוכה, מדבר ומספר דבר־מה… ופתאום מתפרצות בבכי כל הנימים כאחד בכל מיני קולות – זו נאנחת, הלזו גונחת ומיבבת בקול שנצטרד מחמת זקנה והלה גוועת בחשאי בנהימה דקה, שהיא נמשכת בלי הפסק. והפסנתר מסייע אף הוא וּמְבַמְבֵּם: באם־בים, בים־באם! ובכיתן של הנימים גבוהה ונמוכה, כובשת את עצמה לרגע ומשתפכת שוב בבת אחת. ופתאום מתפוצצת הבכיה לקולות בודדים, שהם מנתרים וקופצים דרך החלון, תועים בגן בין האילנות ומבקשים את תחלתם וסופם של חייהם הקצרים… ונדמה לו לליזר באותה שעה, שמעל כל אילן ואילן משמיע מי־שהוא את נגינתו העצובה…
הוא עומד כמכושף אצל הגדר וממצמץ בעיניו במהירות מרובה, מחשבותיו נטרפו ונתבלבלו והוא אינו מרגיש את הקרקע שתחת רגליו. לבו טובע בדבר־מה, צולל ועולה, מתפתל ומבקש שיצילוהו, כאדם הטובע בנהר… הוא הרגיש פתאום איזה רגש, שבִלְבֵּל את מוחו והטיל סערה בתוך לבו. ליזר רוצה למות באותו רגע… “ז’וק!” – יוצא מפיו בכבדות בקול בַכְיָנִי – “ז’וק!” – ודמעות מפעפעות ונדחקות לתוך גרונו…
ז’וק מביט על ליזר בעינים מלאות רחמים. דומה, שמתוך העינים הללו נשקפת בינה יתרה. עולם מלא של עצבות כחבוי בתוכן. הן מביטות על ליזר בתוגה וברחמים וצר להן בצרתו… כנראה, הרגיש ז’וק בקריאתו של ליזר הברה של עצבות, ועל הברה זו השיב בכשכוש זנבו אילך ואילך. הוא חבט בזנבו שתים־שלש פעמים על גבי־קרקע, שאף מלוא נחיריו אויר ובעיניו הוא אומר: “רואה אני ומבין, ומה בכך?… כלום מה אני שאושיע לך, אחי? עיניך הרואות, שאיני אלא כלב בעל־אזנים בלבד”…
ליזר מרגיש, שהדין עם ז’וק, והוא מרים עיניו השמימה… אבל השמש הזורחת מצחקת בו, נועצת את קרני־אורה בעיניו ומַזלת מתוכן דמעות על לחייו…
– “אמא” – דובבות שפתיו – “אמא!”…
אך הנה מביאה המשרתת עם שביסה הלבן לתוך הגן את המיחם הרותח. היא מעמדת אותו על השלחן, שעליו מונחים כל מיני מאכלים. הנה ר' משה עצמו, הנה אשתו, בניו; כולם יושבים אל השלחן לשתות תה. וליזר הולך לו מן הגן עם ז’וק ידידו, כאילו הוא מתבייש להסתכל בפניהם…
IV. 🔗
בכל ימות־השבוע הולך ליזר בטל. רק בערב שבת הוא עוסק בעבודה ומרויח ממון. במשך היום הוא מרויח כמה זהובים, שמהם הוא וז’וק מתפרנסים כל השבוע.
בערב־שבת שואב ליזר מים מן הבאר של בית־המרחץ. את ז’וק הוא כולא בחצר בית־המרחץ בין העצים ובעצמו הוא נגש אל העבודה. כל היום כולו הוא עומד על הקרש המוטל על־פי הבאר ובידיו הוא מעלה ומוריד את מוט־הברזל, יד־המשאבה, למעלה ולמטה, למטה ולמעלה. המים נשפכים לתוך מרזב של עץ בהמולה ורעש. מוט־הברזל של המשאבה חורק ושורק ומתוך בית־הזעה שבבית־המרחץ נשמעים קולות של צער והנאה מעורבבים… ליזר נִשָׂא על פני הקולות למרחקים ומהרהר. לא רחוק מן הבאר נמצא התנור של בית־המרחץ. אצל התנור יושב איוואַן קוּצ’יראווי וחותה את האש. האש דולקת בחדוה. איוואַן מוסיף כמה גזירי־עצים ובתוך התנור החדוה מתרבה. העצים פוקעים ומתיזים ניצוצות. לשונות אדומות משתרבבות, מתקפלות, מתלכדות לאחדות, משתרבבות פתאום לתוך הארובה ונרתעות לאחוריהן. ודומה הוא התנור לפח גדול ומשונה, שבולע את העצים בתיאבון מרובה ומלקק בהנאה את שפתיו בלשונו הארוכה והאדומה…
איוואַן יושב אצל התנור ופניו משולהבות, ומתוך־כך הוא פותח בשירה עצובה, ממושכת ומצלצלת, שהיא עולה ויוצאת מתוך חזהו החזק והבריא כקלוח מי־בדולח מתוך המעין… ליזר מקשיב לשירתו של איוואַן כשהוא מעלה ומוריד את ידיו בעצלות. שירתו של איוואַן טובה בעיניו מאוד. לא המלות, אלא קולו של איוואַן טוב בעיניו. הקול פוצע את מוחו של ליזר ובמוח זה מבריק כמין ברק ומאיר שם את החשכה לרגע. הקול מזכירו דבר־מה, אבל אין הוא יודע בבירור מה. מרגיש הוא געגועים ואינו יודע על מה הוא מתגעגע… וקולו של איוואַן נמשך ומתפתל למעלה אל הגג המפולש, יוצא החוצה, גורר אחריו את הרהוריו של ליזר ומפזרם בחלל־העולם… ופתאום הבריק שוב הברק בראשו והאיר שם את הכל. ורואה הוא כמתוך שֵנה תמונה נשכחת. הנה, הנה… ממש כאיוואַן זה שר אז מי־שהוא… בלילה… בשדה… בעגלה נסע אז עם איזו אשה… ואפשר שאשה זו היתה אמו?… תינוק היה אז עדיין, קטן מאוד… כך, הוא זוכר… מרחוק, מתוך החשכה, נשמעה שירה של מי־שהוא כעין זו… האשה, או אמו, בכתה בחשאי… ואחר־כך… לא, אין הוא זוכר יותר. מה היה אחר־כך?… והוא נועץ עיניו בפניו של איוואַן ומסתכל בהן, כאילו היה רוצה, שפניו של איוואַן יגלו לו, מה היה אחר־כך; ואיוואַן מרגיש במבטו המרוכז של ליזר ופונה אליו בכעס: “צ’ו טי, משוגעֶנעֶ, נעֵ קאַצ’אַיֶש?! קאַצ’אַי ווֹדוּ, דֶוויִם!” (“מפני מה, משוגע, אינך שואב?! שאב את המים, שֵד!”). והוא מראה לו את אגרופו. ליזר נבהל, מתחיל למצמץ בעיניו ומניע בידיו למעלה ולמטה במהירות יתרה.
עוברים כמה רגעים וליזר יוצא אל ז’וק… ז’וק שמח לקראתו, משתרבב לפניו וכאילו הוא אומר בזנבו בעוד שבּת־צחוק עוברת על שניו: “אוי, מפני־מה שהית כל־כך?” – ואחר־כך הוא מלקק אותו ומנשקו, רצונו לומר: “החייתני ממש, אחי. כל־כך עגום הלב כשאין אתה עמי”… ליזר מבין הגיגו ומחליק לו בשכר זה על ראשו ועל גבו… ז’וק מתחיל הומה בצויחה דקה, ככלב קטן, מתוך חדוה והנאה מרובה.
– נו, נו! – אומר ליזר בחבה – שכב עוד מעט. – והוא חוזר למלאכתו בלב שקט. כך הוא עובד כל היום ומקבל שכר עבודתו שני זהובים בצירוף חבטה על גבו מידו של הירשל הבלן.
שני הזהובים דַיָם לפרנסתו מערב שבת לערב שבת, רק לפרקים יתם הכסף קודם זמנו, ביום החמשי. אז ינעל בפני ז’וק בחצר בית־המרחץ וילך לו אל החנויות של קמח. בעלות־הבית יודעות אותו ונותנות לו שישא לבתיהן את צרורות הקמח כדי שירויח פרוטות אחדות. הנשים מרחמות עליו: “בחור עלוב ויתום, צער־בעלי־חיים”. ולפעמים הן נותנות לו במתנה חלוק ישן או נעלים שנפסלו לשמוש. ליזר אינו רוצה לקבל, אבל אין הוא מעיז למשוך ידו מן המתנות ומקבל בעל כרחו… ופעמים שבשעה שהוא חוזר מן השוק עם איזו אשה ועל גבו צרור־הקמח נכנסת עמו האשה בשיחה, כלומר, הוא שותק והאשה מדברת. קובלת היא על עלית השער של הקמח: זה של שמונה זהובים נתיַקר ועמד על שמונה זהובים ועשר פרוטות. מענין לענין מתחלת היא להתאונן לפני ליזר על שכנתה הרעה… ליזר שותק. שומע הוא ומרגיש בתוך כך איזה רגש מוזר בלבו: מדברים אליו כדבר אל בן־אדם!… הולך הוא, למשל, עם אשתו של יעק’ל הפֶחָח והיא מדברת עמו כעם דומה לה… הוא אינו מאמין לאזניו וסוקר מן הצד בחשד על האשה. אפשר משַׁטה היא בו, כשאר בני אדם?… לא, הוא מכיר, שמסיחה היא עמו לפי תומה. רוצה היה לומר לה דבר־מה… מרגיש הוא עכשיו כל־כך הרבה קורבה אליה… ממש כמו לקרובה… כל־כך טובה היא זו… הרי הוא פותח את פיו, מוכן לספר לה, שיש לו כלב וז’וק שמו, שהוא מבין לשון בני־אדם… והאשה משתתקת, מביטה עליו ומצפה לשמוע מה שיאמר… אבל מיד מתבלבלת דעתו של ליזר, הוא מתחיל למַצמץ ולבקש בעיניו ופניו מאדימות כסֶלֶק… אדמומית זו נעשית חשודה בעיני האשה והיא מְמַשמשת כלאחר־יד בכיסה… ליזר מרגיש בדבר ודמעות מפעפעות ועולות לתוך עיניו… ואחר זה אין הוא חוזר עוד אל השוק. מסתפק הוא במועט. למחר ירויח. הרי מחר ערב־שבת.
לפנות ערב, אחרי שהוא מקבל שכרו, הוא מתרחץ בעצמו ומרַחץ גם את ז’וק ויורד עמו אל הנהר, מקום שהצפרדעים מקרקרות שם. אין הוא נוהג ללכת לבית־הכנסת להתפלל. הוא אינו אוהב את בית־הכנסת. ובכלל אין הוא מתפלל לעולם. ומי יודע? – אפשר שאין הוא יודע להתפלל כלל.
הרי, למשל, ליל־שבת. העיירה עומדת מקושטת לכבוד־שבת ודומה היא ליהודית כשרה, שלבשה בגדי־שבת שלה וישבה על הרחבה שלפני ביתה, מסתכלת בנחת סביבותיה כשֶׁשְׂפתיה מהודקות… מתוך החלונות מאירים נרות של שבת. והלילה הולך ובא בקדושה של שבת… שנים־שלשה בעלי־מלאכה שאֵחרו ממהרים דרך סימטאות מבית־המרחץ הביתה, לפי שמתוך בתי־הכנסיות נשמע כבר “לכה דודי”, ובכן צריך, לכל הפחות, להתפלל ביחידות תפלה־חטופה… וליזר עומד עם ז’וק על שפת הנהר, מסתכל בשמים ומשתרבב בכל גופו כלפי מעלה על אצבעות רגליו… אפשר שהוא מתפלל על־פי נוסח שלו?
אחר־כך הוא יוצא עם ז’וק חוץ לעיר, לבית־הקברות הפולני, מקום שהוא אוהב לשכב שם ולהסתכל לתוך עיניה של הלבנה… באותה שעה לבו של ליזר טוב עליו מאד. ובשעה שלבו של ליזר טוב עליו, הוא נעשה אדם אחר לגמרי ורוצה הוא לעסוק בדבר־מה. עומד הוא וקוצץ ענף של אילן ומתחיל “לחנך” את ז’וק: מלמד הוא אותו לְהַלֵּךְ על רגליו האחורות ולקפוץ דרך הענף. ז’וק נשמע לו: הוא רץ, קופץ ובא לכלל שמחה של כלב ממש, שלא כדרכו. בעיני ליזר מוצא הדבר חן מאוד. הוא מקבל נחת ואף הוא בא לכלל חדוה. מהיר וזריז שלא כדרכו הוא מתחיל לרוץ על פני הדשא, מקפץ, מתקפל, מטיל עצמו על הקרקע ומתרומם פתאום. ז’וק רודף אחריו, מכרכר, הומה ומנשך אותו למראית־עין. והנה הוא בורח מעליו, מתפתל כנחש ונובח. הנה הוא רץ בעוגה מסביב לליזר וחוזר אליו נושם וצוהל… וכך משחקים שני החברים עד שעה מאוחרת בלילה על פני הדשא הרך…
כך עוברים עליהם ימים, שבועות וחדשים…
V. 🔗
וכשבא החורף שב צלא עם השארמאנקה משוט “בעולם” לנוח מנוחה שלמה בבית־המרחץ.
צלא הוא בחור חסון וגבה־קומה, כבן שלשים, בעל פנים שחורים ושזופים ועינים שחורות ונוצצות, שמבטן חד וקורץ והן מעידות על כח חבוי בקרב בעליהן. מתחת לגף כובעו הנוצץ מבצבצות שערות שחורות וקשות, שהן מפוזרות על פני מצחו הקשה והנוצץ.
בכל ימות־החמה מסובב צלא בעירות ובכפרים, כפוף־שלשה תחת ה“שארמאנקה” שעל גבו. עומד הוא כלפי איזה בית, סוקר סביביו ומתחיל לנענע את ידה של ה“שארמאנקה”. השארמאנקה מנגנת. תינוקות מתקבצים ובאים, מסתכלים בצלא, מביטים בתמיה על ה“שארמאנקה” ומציצים מתחת לה, כאילו מבקשים הם שם דבר־מה. יש שהתינוקות אוחזים זה ביד חברו ויוצאים במחול. ואֵם, שנזדמנה לשם אף היא ותינוקה על־ידה, מתחלת להרקיד את התינוק מתוך שירה על־פי הטאַקט. צלא מסובב את ידה של ה“שארמאנקה”, מנגן מאַרש אחר מאַרש ומביט בתחנונים על הדלת או החלון הפתוחים, ככלב המביט לתוך ידו של הקצב. וכשמשליכים לו לצלא פרוטה דרך החלון הוא מפסיק רגע, לוחץ דבר־מה בתחתיתה של ה“שארמאנקה” ומתחיל מנגינה עליזה. ופעמים שצלא שוהה זמן־מה לפני איזה בית ואינו מקבל כלום, ואז הוא הולך לו בלי כעס ותרעומת. הוא כבר הורגל לכך כמו שהורגל להסתפק בימות־החורף בפת־לחם יבשה כל היום… בעונה זו משתכר צלא כדי פרנסה מצומצמת לכל ימות השבוע בעבודתו בבית־המרחץ: “מצליף” הוא ומרחץ את בני העיר בערבי־שבתות.
צלא הופיע בבית־המרחץ יחד עם השלג הראשון, כאילו נפל מן הרקיע. הדבר היה ביום־הראשון בבוקר. בבית־הזעה עוד היה די חום, וליזר היה מוטל פרקדן על המדרגה העליונה, רגליו סמוכות בתקרה, ידו אחת נתונה לו מתחת לראשו והשניה מחליקה את ז’וק, הרובץ על המדרגה השניה למטה. ליזר היה שקוע בהרהורים, כדרכו:
– הרי אני שוכב דומם, כבתוך ארון. הס! – חם לי, ואיני מבקש עוד שום דבר. הרי אני שומע, כיצד בני אדם הולכים, נוסעים, צועקים והכל טרודים ואני? אני שוכב ולא איכפת לי כלל… וכלום באמת לא איכפת לי? הרי איכפת לי מה שאני שוכב כך… הנה מצלצלים בבית־הכניסה. מי מצלצל? אדם! צריך לצלצל והרי הוא מצלצל… אני איני רוצה לצלצל… ובאמת מה היה אילמלי היו כל בני־האדם כמותי?…
ופתאום הוא מתחיל משורר בקול רם: “אני והיא, היא ואני הרינו זיווג נאה”. מה כוונתו לומר במלות אלו – קשה לפרש. דומה, שהוא בעצמו אֲמָרָן בלי שום כוונה. כצפרות־קיץ פרחניות באו המלות פתאום מן המרחק לראשו וכשהרגיש מוחו ברגליהן המדַגְדגוֹת גֵרשן משם בקול רם…
ברגע זה נפתחה דלת בית־הזעה, ז’וק עמד וקפץ בנביחה ובפתח נראה צלא. “הגנב הרי כבר בא” – עברה מחשבה של צער ופחד במחו של ליזר ואת לבו תקפה עצבות גדולה. יודע הוא היטב, שצלא לא יטעימנו דבש…
– נאַ, ז’וק, נאַ! – קורא ליזר לכלב.
– מה שלומך, ליזר? מנין לך בריה זו? – שואל צלא. ז’וק נובח.
– לקחתיו… – מתחיל ליזר ורוצה להוסיף: “במקום שמצאתיו. אין זה נוגע לך”. אבל פיו נסגר מאליו במלה “לקחתיו” ומתעצל הוא לחזור ולפתחו…
– עדיין משוגע אתה כמו שהיית? – אומר צלא – למה לך כלב?
– לֵךְ־לְךָ, לך! – משיב ליזר ברוגז.
– היכן הוא איוואַן?
– איני יודע…
צלא הולך לבקש את איוואן. ז’וק רודף אחריו בנביחה. ליזר מביט אחרי צלא וחושב: “הגנב כבר בא”…
VI. 🔗
עם איוואן חי צלא בשלום. הוא משחק עמו לעתים קרובות בקלפים ושותה עמו יחד יין־שרוף. בשבת שלהם, או בכלל ביום־חג, הם הולכים ביחד לצוד דגים. אבל כשנופלת תגרה ביניהם “העולם” שלהם חוזר לתוהו ובוהו. כשתי חיות רעות הם מתנפלים זה על זה, נועצים איש את צפרניו בפניו הלוהטים של חברו, תולשים איש את ציצית־ראשו של חברו, דורסים זה את זה ברגליהם, עד שהם שותתים דם כשחוטים. אחרי מלחמה כזו הם שרויים ברוגז כמה ימים ושותים יין־שרוף ביחידות… אבל צלא נעשה עגום: אין לו עם מי לבלות את הזמן והוא לא הורגל לכך. ואז הוא נטפל לליזר: כופה הוא אותו, שירקד לקול נגינת ה“שארמאנקה”. ליזר אינו רוצה והוא מכה אותו. אז נכנס ז’וק בעובי הקורה ומתחיל נובח על צלא ומתנפל עליו לנשכו. צלא מבריחו החוצה ונועל את הדלת כראוי. לבו של ליזר כמעט שמתפקע מכעס וצער. שומע הוא, האיך ז’וק נובח ומילל מאחורי הדלת ומבקש שיכניסו אותו, אבל מתירא הוא לפתוח לו, לפי שצלא עומד נגדו ומראה לו אגרוף־רֶשע “נסה־נא! – הוא אומר – מיד אתה נעשה אצלי ‘קדוש’!” – ואך כשצלא רואה דמעות בעיניו של ליזר הוא מתרכך קצת, סוטר לו על חטמו ואומר: “יחטפך השד עמו יחד! לך, משוגע, פתח לו!”…
ליזר מכניס את ז’וק, פורש עמו לקרן־זוית ומדבר לעצמו בכעס: “גנב שכמותו, מה רוצה הוא ממני? ואני נעלב ושותק – מפני מה? הוא חזק ממני… איני יכול… מפני מה איני יכול?… אלמלי הייתי רוצה… לא! רוצה אני ואיני יכול”…
ובשעה שהוא מדבר לעצמו כך ז’וק מסתכל בו ועיניו שואלות: “אלי אתה מדבר?”. ליזר רואה את עיניו השואלות של ז’וק והוא מהרהר:
“מה הוא חושב עכשיו? הריהו מביט עלי ושותק, אבל מה הוא חושב?”…
– “אלמלי היית נותן לי להתנפל עליו” – הוא משיב לעצמו, כאילו ז’וק אומר דברים אלו.
“גנב” – מתגלגלת מלה זו כעדשה לתוך פיו ושוב אינו יכול להפטר ממנה. הוא חוזר עליה ולועסה הרבה פעמים עד שהוא נרדם בה.
בשנתו הוא רואה חלומות נוראים והוא צועק ובוכה מתוך שֵנה. ז’וק, מכיון שהוא שומע את קולו העמום והבַכְיָנִי, מתחיל ללקק את פניו – וליזר ניעור משנתו. ומחשבתו הראשונה תוך כדי יקיצה היא – “צלא”. צלא התחיל מתקרב לז’וק. ז’וק מוצא חן בעיניו במַה שהוא יודע להגן על ליזר. מסירותו של הכלב מוצאת חן בעיניו ובשכר זה הוא מכבדו לפעמים בפרוסת־לחם. בעיני ליזר רע הדבר מאד. והוא מעכב את ז’וק מלאכול את הלחם… אבל פעמים שז’וק אינו יכול לעמוד בפני יצרו והוא חוטף את הפרוסה. ואז צורם ליזר את אזניו לעונש וז’וק מצטדק בזנבו ומבטיח, שלא יעשה כן להבא, זוחל על ארבע ומבקש מחילה מליזר. ואולם כלב הרי הוא סוף סוף כלב ופרוסת לחם יקרה לו מחייו, ולפיכך הוא שוכח לפעמים מפניה את כל העולם כולו. אבל ליזר נוהג בו במדת־הדין ומשתדל להרחיקו מצלא ככל האפשר…
וצלא מתקרב אל ז’וק יותר ויותר ובזכותו של ז’וק היטב גם יחוסו לליזר. ואף־על־פי־כן פעמים שצלא מציק מאד לליזר. דבר זה הוא עושה בשעה שרוח־עצבות שורה עליו ואין לו עם מי לדבר דבר…
השעה שעת־צהרים. ליזר ישן בקרן־זוית יחד עם ז’וק. איוואַן שכור והוא מוטל על הקרקע לפני התנור כמת. בבית־המרחץ שולטת דממה, כמו בחדר־הטהרה של בית־הקברות. החלונות מכוסים קרח ואי־אפשר לראות בעדם מה שנעשה בחוץ. והרוח זורק מזמן לזמן על החלונות מלוא־חפנים אבק של שלג, תוקע לתוך ארובת־העשן ונדמה, שבתוך התנור מרקד מחנה של שדים ולצים מריעים ותוקעים… אימה תוקפת את צלא והוא מתירא להַלך יחידי בבית־המרחץ הריק, – שמוטלים שם שני בני־אדם ישֵנים, שהם נראים כמתים… מחזר הוא אחרי איזו עבודה – ואינו מוצא. מנסה לשיר – ואין זה עולה בידו מפני שקולו מטיל עליו אימה יותר ויותר. דומה, שלא הוא, אלא אחר שר. מי־שהוא, שאינו נראה, אלא שקולו נשמע… ואז הוא מתקרב אל ז’וק בלאט. ז’וק פוקח עין אחת ומביט בחשד על צלא ומתחיל הומה. ליזר ניעור משנתו מפוחד וצועק: “גנב, מה אתה רוצה?” – צלא מבקשו, שילך לשחק עמו בקלפים במקום איוואַן. ליזר אינו רוצה לשחק בקלפים משום שאינו יכול, והוא עובר עם ז’וק לקרן־זוית יותר בטוחה. צלא נשאר שוב יחידי… “חלירע תבוא עליהם… יכול אדם לצאת כאן מדעתו”… הוא יוצא לאכסדרה של בית־המרחץ. שם, בתוך דיר נעול, עומדת ה“שאַראמאנקה” שלו. הוא נוטל מעליה את השק ומתחיל לנגן, מנגן הוא נגינה עצובה ומשתקע בהרהורים… הנה הוא מתחיל לשרוק בשפתיו ולרקוע ברגליו על פי הטאַקט. והנה הוא מתחיל לשורר בקול ממושך ועצוב, ההולך ומתעלה. הוא משורר: “ראַזלוּקאַ טֵי־י ראַז־לוּ־קאַ־אַ, צ’וּ־ז’אַ־יאַ סטוֹ־רוֹ־נאַ־אַ־אַ!” – ומתעמק הוא כל־כך בשירה, עד שהוא שוכח את עצמו לגמרי ומתחיל לסקור סביביו בפנים־של־רחמים… “דוּראַק!” (שוטה!) הוא גוער פתאום בעצמו ורוקק הצדה. מיד הוא עומד ומכסה שוב את ה“שארמאנקה” וחוזר לבית־המרחץ בחשאי, על ראשי־אצבעות־רגליו. הוא הולך ומבקש את ליזר – ומוצאו. ליזר שקוע עוד הפעם בשֵנה, אבל ז’וק עינו פקוחה. על שפתיו של ליזר עוברת בת־צחוק של הנאה: מחשבה יפה עלתה לפניו בחלום. בתוך גרונו של ז’וק מפעפע ורותח דבר־מה, – והנה הנביחה עצמה נדחקת ויוצאת. צלא נותן לו פרוסת־לחם וז’וק מנענע בזנבו, לועס ומביט בחן ובאמונה, רצונו לומר: “זה הוא ענין אחר”… צלא סוטר לו לליזר בלאט ובזהירות על חטמו – ומתחבא. הוא שוהה. אבל ליזר שקוע בשֵנה עמוקה ולא הרגיש בסטירה. צלא נותן לז’וק עוד הפעם פרוסת־לחם וחוזר וסוטר לו לליזר על חטמו. ליזר מניע את גופו, פוקח את עיניו ואינו רואה איש – והוא נרדם שוב… צלא כמעט שהוא מתפקע מצחוק: בקושי הוא כובשו שלא יתפרץ. פתאום הוא נושך את אצבעו וממצמץ בעיניו בחדוה: מחשבה חדשה עלתה לפניו… שוהה הוא זמן־מה וכשהוא משער, שליזר נשתקע כבר בשנה, הוא הולך ומאסף דליים רֵיקנים ומעמידם זה על גבי זה מאחוריו של ליזר. את ז’וק הוא מפייס עוד הפעם בפרוסה, ואחר־כך הוא ממלא דלי אחד מים ומעמידו על השורה העליונה. בשעת־מעשה הצחוק מחלחל בבני־מֵעיו ונדחק להתפרץ החוצה, שהרי הוא משוה בדמיונו את סוף החזיון: לוקח הוא חבל דק וקושר ראשו אחד באחד מן הדליים שבשורה התחתונה וראשו שני הוא קושר ברגלו של ליזר. אחר־כך הוא מתחבא בקרן־זוית ומתחיל זורק משם צרורות על פניו של ליזר. דעתו של ז’וק אינה נוחה מזה והוא מתחיל לנבוח. ליזר ניעור וקופץ בפחד… והדליים נופלים עליו בבת אחת… פצוע ומורטב הוא מרים קול־צעקה, וצלא צוחק עד שהוא מתחיל לחוש בצלעותיו מחמת צחוק…
– גנב! גנב! מה אתה רוצה ממני? – צועק ליזר בקול בַּכְיָנִי וז’וק אף הוא מסייעהו. אבל צלא צוחק וקורא: “שתוק, משוגע, מה אתה צועק כל־כך? הריני קופץ לתוך מעיך! ראה!”… והוא נגש אליו. ליזר מתירא ממתנת־יד והוא מסוכך על עצמו באצילי־ידיו. ז’וק מרעיש עולמות וצלא נהנה ממנו הנאה מרובה: “הרי זה כלב נאמן!”…
– נו, ליזר, דייך! הס! – מתרכך צלא – הס! הרי לך יד־ימיני – מעכשיו לא אגע בך! אבל נהג בי חברות: רואה אתה, שאני עצוב ובודד, כמו שאני יהודי. בוא ונשחק בקלפים.
– לֵך, לֶך־לְךָ! – מחזיר ליזר ברוגז והופך את פניו ממנו.
ז’וק מביט על ליזר ועל צלא חליפות, כאילו רצונו לומר בעיניו: “נו, מוטב שתהיו חברים. יבוא סוף לדבר – והניחו לי!” –
– כשאני אומר “לאו” הרי זה “לאו”. קודש! – מוסיף צלא – מעכשיו איני נוגע בך. רואה אתה בעצמך, שאני משועמם. איני יכול להוציא את היום בשֵנה כמותך… אבל ליזר: יודע אתה מה? – בוא ואקרא לפניך מעשה בגזלנים, רצונך? תשמע וינעם לך. אָח, יש לי ספר יפה! –
צלא אינו ממתין לתשובה. הוא יוצא לאכסדרה וחוזר מיד והספר בידו.
– נו, קרא! – אומר ליזר בהנאה מסותרת.
– אַהאַ! – קורא צלא, ושניהם יושבים על דליים כפויים על פיהם זה אצל זה. ז’וק משתטח לפניהם וסנטרו נתון לו על רגליו: אפשר יעלה דבר־מה אף בחלקו… צלא פותח את הספר, מרחיב את עיניו, מקמט את מצחו ומתחיל לקרוא ולהמשיך כל מלה ומלה בפני עצמה. תחלה הוא קורא את שם הספר, אחר־כך את שם המחבר, את שם העיר, את הדפוס, ולבסוף הוא עובר לגוף המעשה. הוא קורא בכח ובחשק ובולע את המלות כאיטריות רותחות.
ליזר נהפך ונעשה כולו אוזן אחת גדולה, והאוזן מקשבת למה שמסופר בספר. ומסופר שם מעשה בגזלנים, שהיו מצויים ביער גדול וכבד. פעם אחת שבו הגזלנים בת־מלכה והמליכוה עליהם. – המלכה היתה צריכה לבחור באחד מהם לחתן ולהנשא אליו… צלא קורא ובולע את המעשה. לבו של ליזר נמשך כל־כך אחרי ה“בת־מלכה” עד שאין הוא מרגיש שוב במציאותו של צלא, במציאותו של ז’וק ואפילו במציאותו של עצמו. הוא עובר בדמיונו לשם, לתוך היער הגדול, ורואה בעיניו כל מה שאירע שם… צלא מתיגע. לסוף הוא משתתק ומציץ לתוך פניו של ליזר לראות, מה יאמר הוא למעשה זה. והוא רואה את ליזר יושב ועיניו עצומות ואינו שומע ואינו רואה את הנעשה סביביו. הוא ביער…
– אֶה, משוגע אתה באמת! – קורא צלא בכעס – עמך אי־אפשר לעסוק בכלום. אני קורא והוא ישן! לך אל זקני, לתוך האדמה! – והוא גומר בחבטה על ברכיו.
– לא! – ניעור ליזר – לא!… – רוצה הוא לומר לצלא, שנשתקע בהרהורים, שעצם עיניו מתוך הנאה ובעצמו לא הרגיש בדבר: מאליהן נתעצמו העינים שלא מדעתו והוא ראה את הכל ביער; “קרא הלאה!” רוצה הוא לומר, – אלא שפיו אינו נפתח ורק עיניו ממצמצות במהירות. דבר זה מגדיל את כעסו של צלא והוא קם ממקומו וטופח בידו על ראשו של ליזר, מעבירה על פניו ולוחץ את חטמו בחזקו. ליזר צועק וצלא הולך לו בצחוק של נקמה…
VII. 🔗
מחשבת־זדון עלתה לפני צלא במשך הזמן. דבר זה נכר ממצחו הנוצצת. עיניו השחורות מבריקות באש של ערמומית ותחת גף־הכובע מסתתרות הכנות לאיזה מעשה רע.
ליזר מכיר בעיניו של צלא איזו מחשבה רעה על עצמו – ושנאתו אליו מתרבה מיום ליום. וצלא, להפך, משתדל ככל האפשר למצוא אֵמון בלבו של ליזר. יחוסו אליו היטב, הוא מדבר עמו רכות ואינו מכה אותו כלל. אבל גם לז’וק התקרב צלא ומפני דבר זה מתירא ליזר מאד. הוא רואה, שמעט מעט חדל ז’וק לנבוח על צלא, ולא עוד, אלא שלפעמים הוא מכשכש בזנב כשֶזה שורק אליו…
מתחלה היה ליזר מרגיש, שז’וק הוא כולו על צדו. הוא היה עומד לו בפני צלא, היה אוהב אותו, היה נאמן לו בכל לבו ומסור אליו בכל נשמתו. ואת צלא היה שונא תכלית שנאה. דעתו לא היתה סובלת את מגפיו הגדולים והנוצצים ואת צעדיו המאוששים. בו ברגע שהיה חש בריח־המשחה של מגפיו, היה מתחיל הומה וחורק שנים, ומתוך כך היה ליזר מבין, שצלא קרוב. עכשיו נשתנה הכל. כשצלא בא אין ז’וק הומה עוד, ולא עוד, אלא שהוא מכשכש בזנבו וזוקף את אזניו. וזה הריהו סימן של אהבה ולא של שנאה. מה עשה לו צלא, שקרבהו כל־כך לעצמו? ליזר הרי שומר עליו יפה שלא יאכל כלום מידו של צלא. ואף־על־פי־כן יודע הוא, שבינו ובין ז’וק נפל דבר, שאין הוא, ליזר, יכול להבינו כלל. רואה הוא ומרגיש, שז’וק מסיר מעט מעט את אהבתו ממנו ומעבירה על צלא. ליזר – קנא הוא והוא מקנא מאוד את ז’וק אל צלא. מבולבל ומעונה מקנאתו הוא שופך את כל מררתו על ז’וק. לפנים, כשהיה מכה את ז’וק, היה זה מלקק את ידיו וזוחל לפניו על ארבע רגליו ועל כרסו, ועכשיו – ז’וק בורח מפניו ומתחבא או הוא נמלט אל צלא… ליזר רואה, שעיניו של ז’וק, כשהן מביטות עליו מרחוק, אינן עוד אליו כתמול שלשום. וזה גורם לליזר צרות ויסורים, שאין להם סוף… לבו מִתְכַּוֵץ מצער וקנאה והוא מוכן ומזומן לכל דבר שבעולם, ובלבד שיחזיר לעצמו את אהבתו של ז’וק… אילמלא היה כחו תש כל־כך, בודאי היה הורג את צלא. אבל מפני צלא הוא מתירא ואינו יכול לעשות לו כלום. וטוב־לבו של צלא מכעיסו עוד יותר. מרגיש הוא בטוב לב זה איזה זיוף, איזו מחשבה רעה, שהיא מסתתרת וחבויה. בכל הויתו הוא מצפה לראשית ימות־החמה כדי שיהוא יכול להמלט עם ז’וק מפני צלא, מצפה מתוך שנים מהודקות וקוצר־רוח לאותו הזמן. ואמנם, הזמן המקווה הולך ומתקרב, אבל בכבדות ובעצלתיים…
פעם אחת, ימים אחדים קודם חג הפסח, כשהקיץ ליזר משנתו בהשכמה, יָצא לבו: הוא לא מצא את ז’וק… מבולבל ומטורף התחיל רץ ומבקשו. כשיָצא לאכסדרה של בית־המרחץ ראה והנה צלא עומד ומלמד את ז’וק לרקד דרך חשוק קטן. ז’וק גזוז וכסוס בדמות־ארי, עד שקשה להכירו… הוא קופץ בזריזות דרך החשוק. כשהרגיש בליזר קפץ ובא אצלו בשמחה והתחיל מתחטא לפניו, כאילו קובל הוא: “בוא וראה, יקירי, עד היכן הביאני זה”…
מתחלה עמד ליזר כקפוא. אבל אחר־כך נתר ממקומו ובצריחה פראית התנפל על צלא כזאב טורף: “גנב, מה אתה רוצה ממני?!” – ובכל כחותיו דחפו בחזהו, חטף מידו את החשוק ושברו לשבבים. צלא נבהל מפני מראה־פניו של ליזר ומפני פראותו. הוא עמד על מקומו תָּמֵהַּ ושותק. לזאת לא פלל. ומראהו של ליזר היה נורא באותה שעה. מביט הוא על צלא בשנאה איומה. דומה: עוד מעט ויתנפל עליו ויקרעהו כדג. וגם אל ז’וק הוא מביט בכעס. אבל לטיפותיו של ז’וק מניחות קצת את דעתו ומבט־עיניו מתרכך. הוא אוחז באזנו ונכנס עמו לתוך בית־המרחץ. הוא נדחק עמו לתוך קרן־זוית ומתחיל לדבר אליו. הוא מחבקו ומביט מתוך דמעות על צורתו שנשתנתה… הוא בוכה ממש כשהוא מביט על ז’וק שלו. הוא בוכה מעומק לבו, כאילו היה רוצה להשפיע בבכיתו על ז’וק, שיבטיח לו, כי מעכשיו לא ילך עוד אחרי צלא. ז’וק מתחיל ללקקו בלשונו הארוכה והחמה, ללקק את דמעותיו, ומבטיח בזנבו ובעיניו, שמעתה לא ישנה עוד באולתו. הוא חשב מתחלה, שצלא הוא אדם מהוגן פחות או יותר, ולצערו הגדול נתחבר אליו, ולסוף הוא רואה בחוש, שטעה בו, בצלא. מתיש הוא את כחו יותר מדאי בכרכורים דרך החשוק. ולא זה בלבד, אלא שהפשיט את מלבושו החם ועכשיו קר לו. “האמין לי, שמעכשיו לא אחזור על מעשה־שטות זה. הרי גם באדם נכנסת לפעמים רוח שטות, ובפרט בכלב בעל־אזנים שכמותי”… כך מבין ליזר את מחשבותיו של ז’וק ודעתו מתישבת עליו. כמדומה לו, שעתיד ז’וק לקיים את הבטחתו. והוא מסתכל בעיניו כדי להכיר מתוכן את האמת. ואולם כשהוא חוזר ורואה את ז’וק הגזוז והמשונה שוב מתחיל הספק לנקר בלבו ושוב בוכה לבו בקרבו.
כל היום כולו היה ליזר מוטל במקום אחד. לא אכל ולא שתה ולא נפרד מעל ז’וק אף רגע אחד. צלא עבר ושב במשך היום כמה פעמים מרחוק וצחק כשראה, כמה שוקד ליזר על ז’וק. איוואַן קרא לליזר כמה פעמים, אבל הוא לא זָז ממקומו. הוא הבין והרגיש, שמתנכלים לו. לבו נבא לו, שצלא לא ימחול לו לא על הדחיפה ולא על החשוק ששבר, ושתיקתו עד עכשיו סימן רע היא בודאי…
הגיעה שעת־הערב. ליזר שמע, שצלא ואיוואַן הלכו להם מבית־המרחץ. הוא נטל חבל וקשר בו את ז’וק אל הספסל סמוך לו. אבל לישון נתירא. אף־על־פי שצלא אינו בבית המרחץ, מתירא הוא מפני דבר־מה… אפשר ירחם עליו הקדוש־ברוך־הוא וצלא ילך עם ה“שארמאנקה” שלו. בחוץ האויר הולך ונעשה חם. מחר בהשכמה יצא עם ז’וק לבקש מקום לכמה ימים, עד שצלא ילך לו. וכשהוא שוכב ומהרהר כך, רעב ועיף ובלב מלא פחד, הוא מתחיל להתנמנם… ורואה הוא בחלומו, שצלא משחק עם ז’וק, מצוה לו לרקד דרך החשוק – וז’וק מרקד… ליזר רואה ובוכה, קורא לז’וק ומבקשו שילך אליו, אבל ז’וק אף אינו משגיח בו… הוא רואה, שז’וק וצלא מחבקים זה את זה כבני־אדם ומנשקים זה לזה… ליזר קורא לז’וק – והלז מאריך לו לשון, וצלא צוחק ומתגרה בו… והנה הם הולכים להם שניהם… הוא רודף אחריהם בצעקה – ומקיץ. הוא ממשמש ומוצא את ז’וק, מחבקו ונלחץ אליו בחזקה. הוא נזכר, איך רקד ז’וק דרך החשוק, ולבו מתכוץ עד לכאב. “הוא נשמע לו” – מהרהר הוא – “קודם־לכן לא היה כך… לא, ז’וק שוב לא ילך אליו – מנחם הוא את עצמו – מחר ילך עמו לאיזה מקום וצלא לא יוסיף לראותו”… “וכי לא כך, ז’וק?” – ובחבה יתרה, בחבה מתוך התרגשות, הוא נלחץ בחזקה אל כרסו החמימה של ז’וק… לא, הוא לא ילך… ז’וק, ז’וק!… וראשו של ליזר מטורף, מחשבותיו מתבלבלות והוא שוכח את עצמו… ומתוך החשכה צפה ועולה לפניו פֶסקה. רואה הוא אותה ממש כמו שראה אותה אז, בבוקר, דרך החלון, בשעה שהיתה עדיין מוטלת במטתה… דומה לו, שהיא נמצאת עכשיו כאן, בקרבתו… כך… הוא מחבקה… מנשקה… נלחץ אליה… ובתוך כך הוא נצמד אל כרסו החמימה של ז’וק… ראשו מתבלבל לגמרי. לפני עיניו הקמוצות מרחפות ונצנפות נקודות שחורות. ז’וק מלקק את פניו, והוא נִשָׂא ומרחף במרחק ואינו יודע ואינו מרגיש, היכן הוא נמצא… עברו רגעים אחדים – והוא נשאר מוטל כמת… מחשבותיו עמדו וקפאו וכל גופו כאחוז־שבץ, בלי תנועה כל־שהיא…
כל הלילה כולו, עד שעלה עמוד השחר, היה מוטל דווי ומדוכא ביסורים, ולבסוף נרדם כהרוג… – – – – –
וכשהקיץ ליזר לא מצא כבר אפילו זכר לז’וק…
– נעָ שוּקאַי, משוּגעָנעָ! (אל תבקש, משוגע) – קרא איוואַן כשראה את ליזר רץ כמטורף ומבקש את ז’וק – נעָמאַ, פּאָיִכאַליִ. איִ ז’וּק טוויִ איִ גנב טוויִ, נעָמאַ שוֹ שוּקאַטיִ!"… (אָיִן, הלכו להם: גם ז’וק שלך גם הגנב שלך. אין מה לבקש"…)
ליזר עמד ושמע את הבשורה מפי איוואַן, ועיניו נתרחבו ונעשו פראיות, והן מתיזות אש… אחר־כך קפץ כהרף־עין אל התנור, חטף אבן גדולה, הטילה בכל כחותיו בראשו של איוואן ומתוך צוחה משונה ברח מבית־המרחץ…