
ז’יל רנאר (1864–1910) 🔗
הוא מה שמכנים “סופר של ספר אחד”, שכן ספרו ראש גזר הביא לו תהילת עולם. ואולם הוא כתב עוד כמה ספרים הראויים לתשומת לב הקורא. הוא נולד בכפר בצפון־מערב צרפת, אך מגיל שנתיים גדל באזור נייבר שבמרכז צרפת בכפר שיטרי־לה־מיין, מקום הולדתו של אביו, שהיה קבלן בניין ובונה חופשי. לכפר זה היה קשור כל ימיו. אביו היה ראש הכפר ואחר כך שימש במשרה זו ז’יל רנאר עצמו. מגיל 19 חי בפאריס. כאן עשה את תעודת הבגרות ונשאר לחיות חיי עוני, אך התערה בחיי הספרות ובחוגי הספרות של בירת צרפת. תחילה פרסם שירים. ב־1888 התחתן עם מארי מורנו ובכספי הנדוניה הוציא לאור את קובץ סיפוריו הראשון – פשע בכפר. ב־1894 פרסם את הספר שהביא לו תהילה – ראש גזר. שנתיים אחר כך החל לפרסם את סיפורי טבע, ואז גם שכר בית ישן ליד הכפר של הוריו וקרא לו בשם “לה גלורייט” (״הביתן״, אך גם רמז לתהילה – גלוריה). ב־1897 התאבד אביו בירייה, והדבר השפיע עליו מאוד. ב־1898 נחלקה צרפת כולה בין תומכי דרייפוס לבין משמיציו. רנאר נמנה עם מחנה התומכים, עם אמיל זולה ועם רבים וטובים אחרים. בעשור האחרון של חייו התקרב אל מחנה הסוציאליזם והיה בקשר עם ליאון בלום ועם ז’אן ז’ורס. ב־1904 נבחר רנאר כראש הכפר שיטרי־לה־מיין, משרה שבה נשא אביו לפניו. הוא ורעייתו נהגו לחלק את השנה בין פאריס לבין הכפר, אבל בנשמתו נשאר רנאר איש כפר כל ימיו, ואף שהיה מעורה בחיי הספרות והאמנות של פאריס, הביע ביומנו גם לא מעט שאט נפש מחיי העיר. ב־1908 פרסם את אחינו הקשוחים, שהוא מעין המשך לסיפורי הטבע, סיפורי הכפר, אבל הפעם על אודות אנשים ולא על חיות. ב־1909 הלכה אמו ואיבדה את שפיותה, עד שנפלה לבאר ומתה, ועל כך אמר: זו דרך מסובכת מאוד לעשותני יתום. שנה אחר כך, עם התערערות מצב בריאותו, הלך ואיבד את רצון החיים. הוא נפטר ב־22 במאי 1910.
סיפורי טבע 🔗
הם רישומים זעירים של עין בוחנת, של אדם החי בחיק הטבע, ואוהב בו כל מקום וכל רגע וכל יצור. המודעות לטבע ולתולדותיו הלכה וגברה במאה התשע־עשרה בצרפת בעקבות ספרו של חוקר הטבע הדגול בופון (Buffon), שספרו תולדות הטבע (Histoire Naturelle) הופץ במהדורות רבות, ובהן מהדורות פופולריות המותאמות לילדים, לנשים וכדומה. ז׳יל רנאר הוסיף את סימן הרבים לשם ספר זה (Histoires Naturelles), וכך היו סיפורי הטבע שלו למין ראי אישי של סיפור הטבע הגדול. נקודת מבטו וסיפורו הם אישיים לחלוטין. הוא כותב כצופה וכמשתתף.
ב־1899 יצאו לאור 22 מסיפורי הטבע ובהם רישומים של טולוז־לוטרק, והם מובאים גם במהדורה זו. ב־1904 הלחין מוריס ראבל חמישה מסיפורי הטבע (הטווס, הצרצר, הברבור, השלדג, הפנינייה), והם נכסי צאן ברזל של זמרי בריטון.