היא מתהלכת בקומה זקופה באמצע החצר, כאילו חיה בתקופת המלכים.
העופות האחרים רק אוכלים כל הזמן, לא חשוב מה. היא, בין ארוחותיה הסדירות, אינה עוסקת אלא בלהיראות יפה. כל נוצותיה קשויות וקצות כנפיה חורצים את הקרקע, כאילו כדי לסמן את הדרך שבה היא עוברת: שם היא צועדת ולא בשום מקום אחר.
היא מתנפחת ומפשילה את ראשה לאחור, עד כי לעולם אינה רואה את רגליה.
אין היא חושדת באיש, וברגע שאני מתקרב, היא מדמה לה כי אני רוצה לחלוק לה כבוד.
וכבר היא מקרקרת בגאווה.
“תרנגולת־הודו אצילה, אני אומר לה, אילו היית אווזה, הייתי כותב את שבחייך באחת מנוצותייך כפי שעשה בופון. אבל אינך אלא תרנגולת הודו טמבלית…”
ודאי העלבתי אותה, כי הדם עולה לה לראש. אשכולות של זעם נתלים על מקורה. יש לה התקף של אדום. היא משקשקת בהצלפה חדה במניפת זנבה, ומרשעת זקנה זו מפנה לי את גבה.
II 🔗
על אם הדרך הנה עוד שיירה של תרנגולות הודו.
בכל יום, יהא אשר יהא מזג האוויר, הן מטיילות.
אין הן פוחדות לא מהגשם – אף אחת אינה מפשילה את שמלתה טוב יותר מתרנגולת־הודו, ולא מהשמש – תרנגולת־הודו אינה יוצאת לעולם בלי השמשייה שלה.
