הוא גולש על הברכה כמו מזחלת לבנה, מענן לענן. כי אין לו רעב אלא לעננים הצמריים שאותם הוא רואה נולדים, נעים ונעלמים במים. באחד מהם הוא חושק. הוא מכוון אליו את מקּורו ומטביל פתאום את צווארו העוטה שלג.

ואז, כמו זרוע אישה היוצאת מן השרוול, הוא שולפו.

אין לו כלום.

הוא מביט: העננים המּבֹהלים נעלמו.

הוּא נותר מאוכזב רק לרגע, כי העננים אינם מאחרים לחזור, ושם, בּמקום שבּו גוועות אדווֹת המים, הנה אחד המתהווה.

לאט, על כר נוצותיו הקל, חותר הברבור ומתקרב….

הוּא מתייגע מלדוג השתקפויות שווא, ואולי הוא ימות, קרבּן של אשליה זו, בטרם ילכוד נתח ענן יחידי.

אבל מה אני אומר?

בכל פעם שהוא צולל, הוא מפשפש בּמקורו בּסחופת המזינה וּמעלה תולעת.

הוא משמין כמו אווז.