שני הכלבים שהזדווגו שם, בעבר השני של התעלה, ולא יכולנו שלא לראותם, גלורייט ואנוכי, מן הספסל שלנו, הציגו לנו הצגה של הידבקות מגוחכת וכואבת, שסיומה מתמשך, כאשר התקרב אליהם קורסול. הוא החזיר את כבשיו דרך התעלה ונשא על כתפו בול עץ שאסף בדרך כדי להתחמם בחורף.
ברגע שראה כי אחד משני הכלבים הוא שלו, תפס בו בקולר והניח תחילה, ללא חיפזון, לבול העץ ליפול על הכלב האחר.
מכיוון ששתי החיות לא נפרדו, היה קורסול חייב, בלב כבשיו שנעצרו, להכות חזק יותר. הכלב יילל בלי יכולת להתנתק. אז נשמעו מכות בול העץ מהדהדות על גבו.
– "חיות אומללות! אמרה גלורייט, חיוורת.
– הנה, אמרתי, איך מתייחסים אליהן באזורנו, ומפתיע שקורסול אינו זורק אותן לתעלה.
המים יפעלו מהר יותר.
– איזה פרא אדם! אמרה גלורייט.
– לא נכון! זה קורסול, אדם נחמד ושוחר שלום."
גלורייט התאפקה שלא לצעוק. נגעלתי כמוה, אבל אני הייתי מורגל.
– צווה עליו להפסיק! אמרה גלורייט.
– הוא רחוק, הוא לא ישמע אותי.
– קום! עשה לו סימנים!
– אם הוא יבין אותי, הוא ישיב לי ללא כעס: האם אפשר להשאיר כלבים במצב כזה?
גלורייט הסתכלה, כולה חיוורת, שפתיה פשוקות, וקורסול היכה כל הזמן בכלב המיוגע.
“זה נעשה נורא! אתה רוצה שאסתלק? אמרה גלורייט אחוזת צניעות. אתה תוכל יותר טוב להתקומם כנגד הפוחח הזה!”
עמדתי להשיב לה, לא יודע מה, משהו כמו: “זה לא בתחום הכפר שלנו!” כאשר מכה אחרונה של בול העץ, שהייתה יכולה להרוג את החיות, הפרידה בין שתיהן. קורסול, שפעל כהלכה, האיץ את כבשיו לכיוון הכפר. הכלבים, חופשיים, נותרו זמן־מה זה ליד זה. הם הסתובבו סביב עצמם חפויי ראש, עדיין קשורים על ידי הזיכרון.