יש רק עץ אלון אחד באמצע האחו, והשוורים תופסים את כל הצל של עליו.

בראש מורכן הם מפנים את קרניהם אל השמש.

היה יכול להיות להם טוב אילולא הזבובים.

אבל היום, באמת, הם טורפים. עוקצניים ורבּים, השחורים נדבקים כמו כתמי פיח אל העיניים, אל הנחיריים, אפילו אל זוויות השפתיים, והירוקים מעדיפים למצוץ את השריטה האחרונה.

כאשר פר מניע את סינר עורו או מכה בטלפו בקרקע היבשה, ענן הזבובים מחליף מקום באוושה. אפשר לומר כי הם תוססים.

כה חם עד כי הזקנות בפתחי הבתים מריחות את הסערה, וכבר הן מתלוצצות קצת:

“זהירות מהרעמים!” הן אומרות.

במרחק מפציעה בשמים אבחת רומח ראשונה, ללא קול. טיפת גשם יורדת.

הפרים, מנוסים, זוקפים את ראשם, נעים אל פאתי האלון ומתנשמים בסבלנות.

הם יודעים זאת: הנה הזבובים הטובים באים לגרש את הרעים.

תחילה נדירים, אחד אחד, אחר כך צפופים, כולם יחד, הם ניתכים מן השמים השסועים על האויב הנסוג אט אט, מתפזר ונפוץ.

עד מהרה, מן האף הפחוס ועד הזנב שאינו מתבלה, הפרים הזולפים מתנדנדים בנחת מתחת לנחיל המנצח של זבובי המים.